שערי ישר/ו/יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ו יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובמס' ב"ב קל"ד ע"ב גרסינן אמר רב יוסף אר"י אמר שמואל מפני מה אמרו זה בני נאמן מפני שבידו לגרשה, אמר רב יוסף השתא דאמרינן הואיל, בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה, כי אתא ר' יצחק בר"י אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן איני והאמר ר"ח ב"א אר"י נאמן, ל"ק כאן למפרע כאן להבא, איבעיא להו אמר למפרע מהו בלהבא מי פלגינן דיבורא או לא, רב מרי ורב זביד חד אמר פלגינן וחד אמר לא פלגינן, מאי שנא מדרבא דאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפים להורגו ולא להורגה, בתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן עד כאן. והנה הרשב"ם והתוס' בסנהדרין מפרשים דאם פלגינן דיבורא הוא שאנו אומרים דעכשיו גירשה, שהוא חילוק מקרה המעשה, והיכא שידוע לנו דעכשיו לא גרשה אינו נאמן כלל, וכן מפורש בתוס' גיטין ד' כ"ז ע"ב ד"ה בזמן שהבעל מודה. יעו"ש ואזלי לשיטתייהו דאם נחזיק את המעשה כמו שאומר אי אפשר לחלק את תולדת הדינים לומר שלענין זה יועיל הנאמנות ולא לענין אחר, וסברי דכמו שלענין עדות גמורה לא מחלקינן הנאמנות, כ"כ הדין לענין נאמנות שמדין מיגו, שאם אי אפשר לומר שהמעשה הי' עכשיו לא אמרינן שיהני מה שאומר גרשתי מכבר להועיל לכל ענינים הנוגעים מכאן ולהבא, שאם נאמין מכאן ולהבא בע"כ עלינו להאמין גם למפרע ופליגי רב מרי ורב זביד אם פלגינן דיבורא לחדש אופן נאמנות המעשה לומר שהמעשה הי' בזמן אחר מכמו שאומר הבעל, וכמש"כ הרשב"ם בזה"ל או לא פלגינן דיבורא, אלא כיון דלא מהימנינן לי' בגירושי למפרע משום דאין בידו לעשות וליכא מיגו, נמצא שלא גרש אשתו למפרע והשתא נמי לא גרש, דאיהו לא טעין אלא גרושי למפרע, אנן טענינן לי', בתמי', עכ"ל. והמ"ד פלגינן סובר דאנו מחזיקים ומחדשים בעצמינו לומר שעכשיו גירש, אבל לומר שנאמין המעשה כמו שאומר רק שיהני לענינים שמכאן ולהבא אי אפשר, דאם נחזיק בתורת נאמנות שכך וכך הי' המעשה, עלינו להאמין גם לענינים הנוגעים למפרע, ומשו"ה אינו נאמן כלל, אמנם לכאורה לפי"ז למה נאמן באומר זה בני לפוטרה מן החליצה משום דבידו לגרשה, והרי הנאמנות בזה הוא שזה בנו לענין להועיל לפטור מחליצה שהוא ענין של מכאן ולהבא, ולמה לא נאמר כ"כ דלענין שמכאן ולהבא נאמן לומר שכבר גרשה למפרע, ונראה לענ"ד שכיון דמה שאינו נאמן מכאן ולהבא הוא מטעם דאי אפשר להאמין על למפרע, וכ"ז הוא רק אם יש בענין זה לחוש גם לענינים של למפרע, אבל אם יצויר דלמפרע ליכא שום ענין להסתפק בו לדינא, אז מהני מה שאומר כבר גרשתי' לענינים הנוגעים מכאן ולהבא, ומשו"ה באומר זה בני שענין זה אינו נוגע להאשה כלום רק לענין מכאן ולהבא, נאמן מחמת שבידו לגרשה לומר שזה בנו, אבל באומר גרשתי כבר יש לחוש שמא זנתה כבר והדבר נוגע גם למפרע, משו"ה אינו נאמן גם לענין של מכאן ולהבא כן הי' נראה לומר דלשיטת תוס' דמיא נאמנות מכח מיגו לנאמנות של עדים שנאמנות של ענין זה מכריח שנאמינו לגמרי, ואם אי אפשר שנאמינו לגמרי, אינו נאמן כלל, דכיון דגם בעדים שיטת התוס' הוא דלא כהראב"ד משום עשבמב"כ אלא להיפוך משום דאם נאמן למקצתו נאמן לכולו, ומה"ט סברי דבמעיד פלוני רבע שורי מיגו דנאמן על פלוני נאמן גם על השור, וכיון דאם יהי' נאמן גם על השור משום מיגו לא יהי' חסרון בדין, משו"ה נאמן לגמרי, אבל בקרוב ממש כמו בעובדא דאילעא וטובי' אינו נאמן גם ללוה כמש"כ לעיל, ומשום הכי י"ל דגם בדין נאמנות של מיגו אין דין הנאמנות מתחלקת ול"ד להודאת בע"ד דלכו"ע מחלקינן הנאמנות שנאמן לחוב לעצמו ולא לחוב לאחריני, דמה שנאמן לגבי עצמו אינו מכריח כלום שתתפשט הנאמנות לגבי אחריני, אבל היכא שהנאמנות גמורה לגבי כו"ע לענין אחד. ענין זה מכריח לכל ענינים, ואם אי אפשר להאמין אינו נאמן כלל. והנה לכאורה מצינו היפוך זה בכמה ענינים של מיגו, דבאשה שאמרה א"א אני וגרושה אני נאמנת משום מיגו, ואם באו עדים אח"כ אף אם נשאת תצא, כמו דאיתא במס' כתובות ד' כ"ג, דלמ"ד לא תצא הוא משום דסובר דגם שלא בפני בעלה אינה מעיזה, יעו"ש, הרי דמתחלקת הנאמנות דכל היכא דלא באו עדים נאמנת ואח"כ אינה נאמנת, וכ"כ באומר על שטר שאינו מקוים פרוע הוא נאמן מיגו דמזויף, ואם אח"כ נתקיים השטר אינו נאמן, כמבואר בח"מ ריש סי' מ"ו, אבל אין זו קושיא כ"כ דהתם קודם שבאו עדים שהיא אשת איש לא נתחזקה באשת איש בנאמנות גמורה רק מדין שוי' אנפשה חד"א, ולהתיר איסור זה סגיא במיגו זו, ונמצא שאין נאמנות גמורה גם על המיגו, דעכשיו אי"צ לנאמנות גמורה, וכ"כ באומר פרוע דנאמן מיגו דמזויף אי"צ עכשיו נאמנות גמורה כיון שלא נתחזק השטר למקוים אלא עפ"י הודאתו, ומשו"ה כל כה"ג אם אח"כ צריך לעדות גמורה בטלה הנאמנות. עוד יש להעיר לכאורה ממש"כ התוס' ריש ב"מ דמשו"ה באומר חצי' שלי אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר כולה שלי משום דהוי מיגו להוציא, ובגמ' נאמר האי מיגו לאפטורי משבועה אי לאו משום דאיערומי קמערם, יעו"ש, אבל זה לק"מ דאי לאו משום איערומי קמערם הי' נאמן ליטול רביע בלא שבועה, אף דלא מהני האי מיגו ליטול חצי', דשם אין זה חילוק הנאמנות רק חילוק המעשה, היינו דמחזיקינן דרק רביע שלו ולא חצי:

אמנם אף שלא מצאתי כעת להדיא בסתירת דברינו בשיטת התוס' שיהי' דין חילוק נאמנות בדין מיגו, נראה לענ"ד דאפשר לומר דגם להתוס' אפשר שיתחלק דין הנאמנות לחצאים, והא שהוצרכו לפרש בבעל שאמר גרשתי את אשתי דפלגינן דיבורא לומר שעכשיו גרשה, הוא עפימש"כ לעיל דענין מיגו אינו רק בירור גרידא, אלא דמהני ג"כ כעדים לקיום הדבר, והוא משום שבידו להקים ענין זה ע"י טענה או מעשה אחרת, כמו שבארנו לעיל בפ"ט, יעו"ש, והנה כשאומר גרשתי את אשתי כבר, אף דאיכא בזה בירור הענין דמה לו לשקר, שבידו עכשיו ליתן לה גט ויועיל לכל ענינים של להבא, אבל באמת אם גרשה כבר הלא אין בידו עכשיו להתירה, דכבר אינה אשתו ופסק ממנו כח הגירושין, ונמצא שלדבריו שכבר גירשה הלא לא הי' בידו עכשיו להתירה ואין לו כח נאמנות ולא מהני מיגו, דהוי רק בירור בעלמא, וחסר בזה דין קיום הדבר, וכעין שכ' התוס' דבאומר זה בני וכהן הוא אינו נאמן משום מיגו דאי בעי אמר אינו בני וכהן הוא, משום דלדבריו קרוב הוא, היינו אף דאיכא בירור משום מה לי לשקר, אבל לקיום הדבר ליכא בזה, דאם קרוב הוא אין בכחו להועיל מדין תורה בתורת עדות, כ"כ הכא אם כבר גירשה שוב אין בכחו להתירה בגירושין שניים, ומשו"ה אין בכח מיגו זה להועיל גם להבא, ורק למ"ד פלגינן דיבורא הוא דמחלקינן את הדיבור לומר שעכשיו גרשה ולא למפרע, היינו דאנו אומרים שלא פסק ממנו כח הגירושין עד שבא לבי"ד, ובשעת אמירתו כבר התירה בגט, והוי פלגינן דיבורא בזה, כמו באומר פלוני בא על אשתי דמחלקינן את המעשה שהי' באופן אחר שלא נתברר בעדותו מי האשת איש הנבעלת, אבל באומר זה בני שגם אם הוא בנו בידו לגרשה, גם לדבריו לא פסק כחו להתירה ע"י גירושין. מיהו מדברי הרמ"ה בס' יד רמ"ה לב"ב שם משמע דמפרש ענין פלגינן דיבורא במיגו שהוא התחלקות הנאמנות יעו"ש:

והנה לענין הודאת בע"ד פשטות כל סוגיות הש"ס, דאם משים עצמו רשע בהודאתו, אין זה מגרע כלום דין הודאת בע"ד לענין ממון, דהרי באומר גנבתי משלם הקרן, וכן באומר מלוה שטר אמנה הוא זה, אכן בשטמ"ק לכתובות ד' י"ט הביא בשם הרא"ש בזה"ל הקשה הר"מ אמאי לא קאמר לעולם דקאמר מלוה ואינו נאמן לעשות עצמו רשע לומר ששוהה שטר אמנה בתוך ביתו, ותירץ דל"ק דבשלמא עדים אין נאמנים לעשות עצמם רשעים, דאין עושים בזה שום טובה משל עצמם במה שאומרים שטר אמנה הוא, אלא מפסידים למלוה ולא לעצמם, ולהכי משוו נפשייהו רשעים, אבל מלוה הוא מפסיד לעצמו ולא הוי רשע כיון שבא לעשות תשובה ולהפסיד ממון לעצמו, הרא"ש ז"ל, עכ"ל. וכן מטין דברי תוס' פ"ק דב"מ ד' ג' ע"ב ד"ה מה אם ירצה וכו' בסה"ד וז"ל וא"ת האיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע כדאמר פ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני, וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה עכ"ל. וכן נראה שיטת הראב"ד ז"ל שהביא דבריו הר"ן בפ' המדיר לענין עוברת על דת שכ' דאם ליכא עדים רק היא אומרת שהאכילתו שאינו מעושר וכדומה, אינה מפסדת כתובתה, משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע, והקשו עליו דמודה לחבירו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממנו חייב לשלם ממון, יעו"ש בר"ן ובשטמ"ק שם, ולכאורה הי' מקום לומר דשאני עוברת על דת דכיון דלענין איסור לא מהימנא ורשאי הוא לסמוך עלי' ואינו מוכרח לגרשה, וכן מצאתי אח"כ בס' הפלאה שמתרץ כן דברי הראב"ד:

אבל לענ"ד אין הדברים מכונים, דהרי גם מה שמפסדת כתובתה ע"י זנות הוא ג"כ משום דעי"ז אינו רשאי לקיימה, ומ"מ באומרת טמאה אני לך שזנתה ברצון אף שרשאי לקיימה למשנה אחרונה דסוף נדרים מפסדת כתובתה, כמו שהבאנו דברי הרמב"ם לעיל, וכן מוכח מדברי תוס' כתובות ד' ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה כתובה שאף אם אינו נאמן לאוסרה עלי' נאמן להפסיד כתובתה, ומזה מוכח דאף שבעיקר הדבר כן הוא, שמחמת שעי"ז הוא מוכרח לגרשה, אבל מעתה אמרו שעיקר מעשה הזנות הוא סבה להפסד כתובתה ולא הידיעה שאח"כ תהי' הסבה, ובודאי כ"כ הוא בעוברת על דת, שהמעשה עצמה מה שהאכילתו דבר שאינו מעושר גורם להפסד כתובתה ולא הידיעה של אח"כ, ואם יבורר הדבר אחרי הגרושין או מיתת הבעל ג"כ תפסיד כתובתה, וכן מוכח מהא דאינה מפסדת כתובתה אם היא אוכלת שאינו מעושר כמבואר בפוסקים, שאם הכלל מחמת שאינו יכול לדור עמה, הי' ראוי להיות דגם בכה"ג יגרשנה בלי כתובה, מכל זה מוכח דבזנות ועוברת על דת, המעשה עצמה גורם דין הפסד כתובתה, ודוחק לומר דלהראב"ד ז"ל גם בכל מה שהבאנו ישתנה הדין, אלא נראה דסובר דגם בהודאת בע"ד לענין ממון לא מהני אם משים עצמו רשע, כשיטת הרא"ש שהובא בשטמ"ק:

ושיטה זו צריכה ביאור מה בכך שעושה עצמו רשע, דהרי לענין הודאת בע"ד לכו"ע פלגינן הנאמנות, ונלענ"ד די"ל דטעמם בכל היכא שהאמינה תורה מגיד האמת, הוא רק היכא שלפי האמת מחויב המעיד להגיד לפני בי"ד, אבל היכא שאינו רשאי להגיד אין מקבלים בי"ד את דבריו, וכיון דרק לענין ממון האמינה תורה את הבעלים, ומשום דלענין זה ראוי באמת לעשות צדק ולהודות האמת, אבל לעשות עצמו רשע שלא נתנה לו תורה כח נאמנות ע"ז אינו רשאי להגיד ענין זה לפני בי"ד, ומשו"ה כשאומר ענין שמודה בזה לחובתו לחייב א"ע בחיוב ממון ומשים עצמו רשע ג"כ, אז אם דרוש לו להודאתו של ממון להשוות א"ע רשע, רשאי הוא ומחויב להגיד, מקבלים דבריו לפי כח הדין נאמנות שנתנה לו תורה, כאומר גנבתי שכונתו להודות דרך תשובה שגנב ממנו, אבל אם לענין הממון אינו דרוש לו להשים עצמו רשע, אינו רשאי לומר ענין זה לפני בי"ד ואין מקבלים דבריו, ומה"ט כתבו בתוס' דבאומר מזיד הייתי לענין אכילת חלב דמוכרח הוא לומר כן שלא להביא חולין לעזרה, אז מקבלים דבריו כפי שורת הדין של הנאמנות, והנה בעוברת על דת שכ' הראב"ד שאם היא בעצמה אומרת כן שאינה נאמנת, משום דהתם ליכא ענין שמכריחה להודות ע"ז, כיון דלענין היתר לקיימה לא יהי' שום תועלת בהודאתה, ולענין הפסד הכתובה אין נפ"מ כ"ז שאינו מגרשה, ומשו"ה לא שייך בזה דאומרת דרך תשובה. כנלענ"ד בזה לחומר הענין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף