שערי ישר/ג/כג
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גרסינן בפ' משילין הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, וכן האשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, ובגמ' כי סליק ר' אבא אשכחי' לר' יוחנן ור' חנינא בר פפי ויתבי וקאמרי אמאי וליבטיל מים ומלח לגבי העיסה, אמר להו ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטים בעשרה קבין חטים של חבירו יאכל הלה וחדי, אחיכו עלי', אמר ר' הושעיא שפיר עבוד דאחיכו עלי' מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו דהוי לי' מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בטל, חטין בחטין נמי נהי דלר' יהודא לא בטיל לרבנן מיבטל בטיל, אמר לי' רב ספרא משה שפיר קאמרת ולא שמיע להו הא דאמר רב חייא קטוספאה משמי' דרב הבורר צרורות מגרנו של חבירו חייב לשלם לו דמי חטים אלמא כילא חסרי' הכא נמי כילא חסרי', א"ל אביי ולא שני לי' למר בין ממון שיש לו תובעים לממון שאין לו תובעים, א"ל וליטעמיך הא דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה שחוטה אינה בטלה בנבילה לפי שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה הכא נמי דכי אית לה בעלים לא בטלה, וכי תימא הכי נמי והא תניא אמר ר' יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונים שביתה אעפ"י שאין להם בעלים דומים כמי שיש להם בעלים, א"ל מי קדמית איסורא לממונא איסורא בטל ממונא לא בטיל. עכ"ל הש"ס:
והנה סוגיא זו סתומה וכל השאלות והתשובות שבגמ' לא נתבאר כלל במפרשי הש"ס לקצרי הראות כמוני, וראיתי בס' פני יהושע בסוגין שנתעורר לבאר את הסוגיא החמורה הזאת, וגם בפ' נתיבות המשפט סי' רכ"ט כ"א לפי דרכו ולא נתקבלו לי דבריהם, וע"כ נלענ"ד לפרש סוגיא זו עפ"י דרך חדש שבזה יתבאר לנו כללים חדשים בדיני הביטולים, בעזה"י, והנה ביסוד דין ביטול ברוב אם שייך גם בדיני ממונות נראה בפשטות דכיון דעיקר דין ביטול ברוב ילפינן מאחרי רבים להטות ומקרא זה נדרש גם לדיני ממונות, ולענין רובא דאיתא קמן היכא דליכא מוחזק לכו"ע אזלינן בתר רוב, ומהראוי להיות דגם לענין ביטול ברוב לא יהי' חלוק דיני ממונות מדיני איסור והיתר, ולענין ביטול ברוב לא שייך לחלק בין היכא דאיכא חזקה של מוחזק או לא, דרק לענין בירור הספיקות שייך חילוק זה ולא לענין ביטול הודאית, וכן מוכח להדיא מכל השקלא וטריא בסוגיא זו, דאם נימא דבדיני ממונות לא נאמר כלל זה לגמרי, מה מדמה ר' אבא דין תחומים לדיני ממונות, אלא נראה דמה דפשוט לי' לר' אבא דממונא לא בטיל הוא עפ"י וסוד אחר, דהנה בעיקר דין הביטול שהמיעוט מתבטל ע"י הרוב שבפשטות הוא הפקעת הדין של המיעוט שלא יוגרם על ידו השתנות דין של המרובים, אבל באמת י"ל דכ"ז שלא נתבטלה סבה הגורמת את הדין לא יופקע הדין, ומשו"ה מהראוי למצוא בכל דבר המתבטל ברוב שתתבטל הסבה הגורמת את הדין, והנה בחלב שנתערב בתוך השומן כשבטל ברוב נוכל לומר שהתורה אמרה שהחלב מתבטל כאילו אינו וכמו שלא הי' בזה חלב כלל, אם לא היכא שנותן טעם דהוי כאילו ניכר האיסור, וכן בטריפה שנתערבה בבשר כשר, חשוב כאילו אין כאן סבה האוסרת, כאילו הוסרה מכאן הסבה שגרמה לאיסור, וכל זה שייך בדינים שהסבה הגורמת הדין הוא בעצמות הדבר של המיעוט המעורב, אבל אם יצויר איזה דין שראוי להתנהג עם המיעוט שסבתו אינו בתוך החפץ כלל, רק ע"י סבת דין שחוץ לחפץ אז לא שייך שיתבטל המיעוט בתוך הרוב כיון שסבת השתנות של המיעוט מן המרובים אינה תלוי' בהמתערבים כלום ואין כאן מבטל ומתבטל:
ולפי"ז יש לדון בדיני ממונות שעיקר סבת הדינים הוא קניני הבעלים וזכותם, אם סבה זו חשובה סבת החפצים או סבת בעלי החפצים, והנה בכל חפץ הקנוי לבעלים יש בזה שתי הבחנות מצד הבעלים ומצד החפץ, היינו דלבעלים יש להם שליטה וכח על החפץ ומחמת זה נקרא שם בעלים על החפץ, דעי"ז מתחדשים דינים גם על החפץ לענין דיני ממונות וכן לכמה ענינים של איסור והיתר כמו איסור תחומים: ואיסור שביתת בהמתו בשבת, ולענין חמץ בפסח ועכו"ם של ישראל וכדומה, והי' דן ר' אבא דבנתערב קב חטין שלו בשל עשרה קבין של חבירו לא שייך ביטול, היינו אף דבהשקפה מצד הדין של תשלומים גם דין החפץ מסייע לזה, דאם הי' חפץ דלית בי' דין ממון, אינו מתחייב האוכלו בתשלומים, אבל באמת עיקר הסבה בזה הוא כח הבעלים וזכותם, ומשו"ה כיון דעיקר הסבה אינו קשור בעצמות החפץ אלא בכח זכות הבעלים והשינויים שבין חטים שלו לשל חבירו אינו שנוי בהחטים אלא בבעליהם ומשו"ה אין כאן מבטל ומתבטל, ועפי"ז דן ר' אבא דגם לענין דינים המסתעפים על החפץ כמו איסור תחומים שסבה הגורמת הוא רשות הבעלים כיון דלא שייך ביטול על הסבה אין כאן ביטול כלל שהדין לא נפקע רק ע"י התבטלות הסבה והסבה אינה בטלה מטעם שאינה על החפץ אלא מדבר שחוץ לחפץ, ולר' אבא כ"כ בכל איסורים המסתעפים מקנין הבעלים כגון לענין שביתת בהמתו, וחמץ ועכו"ם, כל כה"ג לר' אבא מהראוי שלא יועיל ביטול ברוב, והנה מה שצייר ר' אבא דוקא מין במינו, נראה לי די"ל דס"ל דשאני דין ביטול מין במינו ממין בשאינו מינו, דמין במינו כיון דהם שווים באיכות גופיהם אינם מבטלים זא"ז שיהי' נחשב כאילו בטל עצמותם ונתהפכו לדבר אחר, ונוכל לצייר רק שבטלה סבה הגורמת את הדין, אבל מין בשאינו מינו חשבינן כאילו בטל עצמות המיעוט, וכמש"כ הר"ן בפ' הנודר מן המבושל שדברים השווים אינם מבטלים זא"ז, ובכל מה שהם חלוקים זמ"ז בזה הם מבטלים זא"ז. יעו"ש. ועפי"ז י"ל דר' אבא סובר דאם הי' מתערב חטים בשעורים של חבירו הי' מתבטלים גם לענין תשלומים כיון דבכה"ג מתבטל עצמות של החטים וכאילו אין כאן חטים כלל, ממילא גם קנין הבעלים נפקע דליכא חפץ שעלי' יהי' זכותו וקנינו, אבל חטים בחטים דליכא ביטול עצמות החטים רק סבת הדין של הקנין ובזה לא שייך ביטול דסבה זו אינה נמצאת בהחטים אלא בבעל החטים, ור' הושעיא דאמר שפיר עביד דאחיכו עלי' סובר דלרבנן נמי גורם הדין ביטול שיתבטל עצמות הדבר דליכא בעולם שני דברים שיהי' דומים זה לזה ממש, רק כל היכא דליכא ביניהם איזה השתנות הנוגעת לדין ליכא דין ביטול, אבל היכא דאיכא חילוק דין ביניהם אז בטל המיעוט לגמרי דהרי גם בעצמותם הם חלוקים זמ"ז, וכמו דלר' יהודא סבת התחלקות הדינים ביניהם גורמת להתבטלות עצמותם כ"כ לרבנן, וכיון שכן גם חטים בחטים יתבטלו ויהי' נחשב כמאן דליתא בעולם חטים שלו ויפטור האוכלן דכבר נפקעו קנינים של הבעלים ע"י התבטלות החטים:
ובחי' הרשב"א בסוגין תמה בזה על קושית ר' הושעיא וז"ל נהי דלר' יהודא לא בטיל לרבנן מיבטל בטיל, תמיה לי אי משום הא מאי החוכא דדילמא אית לי' לר' אבא דמים ומלח לגבי עיסה מין במינו הוא וקושטא דמילתא נמי הכי הוא, דמ"ה נמי הוא דאמר רב אשי דהוי לי' דבר שיש לו מתירים וכל דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל, ועוד דדילמא ר' אבא כר' יהודא ס"ל, ומאן דס"ל כר"י מאן דאית לי' כרבנן אחוכי עלי', עכ"ל, ולפימש"כ השקלא וטריא בזה אם גם במין במינו שייך ביטול עצמות החפץ ושניהם סברי כרבנן, דאם הטעם דר' אבא משום דס"ל כר' יהודא דמין במינו לא בטיל, למה לי' להוכיח מדיני ממונות דיאכל הלה וחדי, כיון דבכל דוכתא לא בטיל לר' יהודא גם באיסורים ודאי דלא עדיף דיני ממונות מאיסורים, אלא כלפי שהביא ר' אבא ממין במינו משום דס"ל דבמין בשאינו מינו גם לענין תשלומים מיפטר דע"י ביטול החפץ מתבטל גם קנין הבעלים, ובמין במינו סובר דלרבנן ליכא ביטול עצמות הדבר רק הסבה הגורמת הדין מה דלא שייך בקנין ממון דסבה הגורמת אינה נמצאת בדבר הנקנה, ע"ז אחיכו עלי' דסברי דלרבנן הביטול במין במינו הוא כאופן הביטול לר' יהודא במין בשאינו מינו, ולפי"ז כמו ר' אבא כ"כ ר' הושעיא סברי דמים ומלח לגבי עיסה כמין במינו חשיבי, רק דרב אבא דן מטעם קנין ממון דלא בטיל במין במינו ור' הושעיא סביר דלרבנן בטיל, אף אם נודה לר' אבא דבקנין ממון ליכא ביטול, והיינו מה דאחיכו עלי', דגם לשיטתך איכא ביטול. כמש"כ. ומה דמתמה רב ספרא משה שפיר קאמרת ולא שמיע להו הא דאמר ר"ח דכמו דאמרינן שם בבורר צרורות דחייב לשלם לו דמי חטים, אף דעצמות הדבר הוא צרורות שאין בהם שום שווי ממון מ"מ כיון דלבעלים יש בהם כח השתמשות שע"י הצרורות המדה מתרבת, וכשכבר נחסרה המדה חייב לשלם דמי חטים משום דלבעלים הם שווים כמו חטים, ולפי"ז גם אם נאמר דהביטול הוא על עצמות הדבר והוי כמו שאינו, אבל עכ"פ לא נוכל לומר שיועיל הביטול כמו שהמיעוט אינו בעולם כלל, דלא מצינו ביטול כה"ג בשום דוכתא, אלא שחשבינן כמאן דליתא איכותו, מראהו וצביונו, וכיון דלענין תשלומים אין נפ"מ, כיון דלבעלים הם שווים כחטים דלעלמא חייב לשלם דמי חטים, כ"כ הכא לו יהא דחשיב כעפר, אבל כיון דלבעלים יש בהם כח שמוש אי אפשר שיפטור מתשלומים, באופן דלפי"ז לא נפקע כח הבעלים וקנינם ע"י ביטול החפץ, כיון דעצמות הקנין הוא כח הדין בבעלים עצמם ולא בהחפץ, והחפץ עכ"פ איתא בעולם וע"כ לא נגרע הקנין כלום ע"י התבטלות צורת החפץ, כיון דלבעלים יש בהם כח השתמשות, ואביי פריך ולא שני לי' למר בין ממון שיש לו תובעים לממון שאין לו תובעים. היינו דמה דמתרץ ר' אבא דלהכי אין המים ומלח מתבטלים בעיסה משום דקנין שביתה הוא סבת קנין וזכות הבעלים, וכיון דקנין הבעלים לא נפקע, כ"כ קנין השביתה אף דעכשי' נוגע לו רק דין הוצאה ביו"ט, ע"ז פריך אביי דהרי יש לחלק בין דין תשלומים שתלוי בקנין של עכשי' שיש לבעלים, וכיון דגם עכשי' יש להם קנין לא מהני ביטול, אבל באיסור תחומים שסבת הדין הוא מחמת קנין שהי' לבעלים מעיו"ט, ועכשי' אף שכבר נפקע קנין הבעלים עי"ז שהקנה לה המים ומלח, מ"מ נשאר הדין איסור הוצאת התחום על החפץ, נמצא דהסבה הוא עכשי' בחפץ ככל שאר דינים שעל החפץ ושייך בזה ביטול כביטול שאר איסורים, כיון דעכשי' ליכא תובעים אין דבר בעולם שיגרום עכשי' הדין על החפץ, ובע"כ דסבה הגורמת נמצאת בעצמותו ומיבטל בטיל, ומשיב רב ספרא וליטעמיך הא דאמר ר"ח נבילה בטלה בשחוטה, הכא נמי דכי אית לה בעלים לא בטלה, היינו כיון דמחלקת בין יש תובעים לאין תובעים הרי סבירא לי' דלקנין שביתה מהני ביטול, רק אם יש תובעים לא מהני גם לקנין שביתה, אף דלבעלים אינו נוגע דין השביתה של איסור הוצאה יותר מלשאר אדם, והנה אם הי' נוטל המים ומלח שלא מדעת הבעלים הי' בזה גם איסור הוצאה, נמצא לפי"ז דכח הקנין של הבעלים מושך אחרי' גם קיומו של החפץ שלא יתבטל המיעוט בתוך הרוב, דאל"ה ליכא לחלק לענין דין תחומים בין אית לי' תובעים או לא, ואם סובר לחלק בין קנין שביתה לקנין של שליטת הבעלים הוי לי' למימר דשאני קנין שליטה מקנין שביתה, וכיון שכן כ"כ יש לחלק גם לענין טומאה בין יש תובעים או לא, והא דפריך רק מדין טומאה ולא מכלל דין ביטול איסורין. נלענ"ד דעפ"י מה שנתבאר בדברינו לעיל דשאני דין טומאה משאר איסורים, דבכל איסורים סבת הדין הוא החפץ כמו טרפות ונבילות וכדומה, אבל ענין הטומאה הוא מציאות בפ"ע כאילו הוא כנוס בתוך החפץ וכמו שהבאנו לשון הש"ס בכמה דוכתי טומאה יוצאת וטומאה נכנסת, ולחלות טומאה על טומאה אמרינן שבעה לה טומאה ולא כלשון הנאמר באיסורים אין איסור חל על איסור, ובארנו דעל עצמות הטומאה לא שייך ביטול ברוב, דמה שאין ברוב החתיכות טומאה אין כאן רוב המבטל, דמה דליתא אי"א להחשיבו לרוב, וענין הביטול בכה"ג הוא רק על עצמות החפץ דחשוב כמאן דליתא דכשאנו חושבים את הנבילה כמאן דליתא ממילא ליכא גם הטומאה וכאילו פקעה הטומאה, ומשו"ה פריך כיון דסברת דקנין הבעלים וכח זכותם מעכב שלא נחשיב את החפץ כאילו בטלה עצמותו, דלענין דיני הממון לכות הבעלים חשבינן כאלו איתא בעולם, אז גם לענין דינים אחרים חשבינן כאילו איתא בעולם, ממילא גם לענין טומאת נבילה יש לחלק בין אית לה תובעים לאין לה תובעים, אבל מכל איסורים לא מצי למיפרך דהתם י"ל דלא שאני בין איכא תובעים או לא, דכיון דבכל איסורים אי"צ להתבטלות עצמות הדבר, רק התבטלות סבה האוסרת, ולענין זה אין זכות וכח הבעלים מעכב כלום, ומסיק וכ"ת ה"נ והא אמר ריב"נ חפצי הפקר וכו' דמזה מוכח דענין השביתה הוא שהחפץ קונה את המקום, והיכא דאיכא בעלים קונה החפץ שביתת הבעלים, ובהפקר קונה את מקומו, ונמצא דאין חילוק בין איכא תובעים או לא, דאם ממונא לא בטיל גם בליכא תובעים ליכא ביטול, דענין השביתה עצמה הוא בגדר קנינים, שהחפץ קונה שביתתו, ולפי"ז ליכא לעולם תורת ביטול ברוב, לענין דין שביתה, ובמסקנא א"ל מי קמדמית איסורא לממונא איסורא בטל, ממונא לא בטל, היינו דלעולם קנין הממון לא בטיל מחמת שהוא סבה אצל הבעלים, אבל במה שמסתעף מקנין זה לענין דין איסור והיתר חשבינן לעולם שחשוב השתנות בחפץ והמיעוט מתבטל בתוך הרוב, ומשו"ה לענין תשלומים שסבה המחייבת היא מה שנעשה חסרון וגרעון לקנין וזכות של בעלים, משו"ה אין ביטול ברוב מגרע כלום בדין זה, אבל איסור הוצאה שאינה מחמת גרעון זכות בעלים הרי זה כשאר איסור והיתר ומתבטל המיעוט בתוך הרוב, ונראה דלמסקנא מבאר אביי מה שאמר תחילה לחלק בין איכא תובעים לליכא תובעים הי' כונתו לחלק דלענין הנוגע לבעלים כל דיני' קיימים שכח הבעלים לא נפקע מחמת שדיניה' הם בעצמו' הבעלי', ודין האיסור המסתעף הוא חל על החפץ, ורק רב ספרא הי' סובר בדברי אביי שמחלק בין מים ומלח שנטלו מדעת בעלים בקנין שאלה ומתנה, ובין מים ומלח שנתערבו בעיסה שלא מדעת בעלים. כנלענ"ד בסוגיא זו בעזה"י:
והנה בהא דאביי השיב לי' לרב ספרא בתחילה לחלק בין דין ממון שיש לו תובעים לבין הנידון של מתני' שאין לו תובעים, ואח"כ השיב לו אביי עוד חילוק אחר בין ממונא לאיסורא, נלענ"ד דגם לפי מה דהשיב אביי במסקנא דעיקר החילוק הוא בין ממונא לאיסורא לא הדר בי' מתירוצא שהשיב בראשונה, דאל"ה הי' צ"ל אלא אמר אביי, והוא משום דגם לפי המסקנא איכא חילוק בין ממון שיש לו תובעים או לא, היינו דגם לענין איסורא דאמרינן דלעולם מיבטל בטל הוא דוקא אם האיסור אינו מסבת תביעת הבעלים, כמו איסור תחומים ושביתת בהמתו וכדומה כל כה"ג שהסיבה הגורמת את הדין עכשי' אינו תלוי בקפידת הבעלים, אז אף היכא שקנין הבעלים היא סבה עיקרית להאיסור כמו בשביתת בהמתו, שאם הי' נפקע עכשי' קנין הבעלים לא הי' האיסור מתקים, אבל כיון דמה דאסור עכשי' כ"ז שהיא קנוי' לבעלי', אינו משום פגיעת זכות הבעלים ותביעתם, ע"כ עיקר דין האיסור עכשיו הוא חל על הבהמה שאסור לעשות מלאכה עמה, והרי זה דבר האסור כשאר איסורים, ואם תתערב בהמת ישראל ברוב בהמות של הפקר או של נכרים, מהראוי דתתבטל כשאר איסורים המתבטלים, אבל אם האיסור עכשי' הוא מחמת תביעת הבעלים וחסרונם אז גם האיסור אינו מתבטל, ומה"ט נראה ברור דבנתערב קב חטים של אחד בתוך עשרה קבים של חבירו מלבד הדין תשלומים איכא גם איסור גזל, שאם יאכל בעל העשרה קבים את כל החטים הוא עובר באיסור גזל, דבכה"ג אין האיסור בעצמות החטים, אלא בתביעת הבעלים וזכותם תלוי האיסור וע"ז לא מהני ביטול, ולפי"ז נלענ"ד שאם ראובן אסר נכסי' על שמעון באופן שהאיסור חפצא הוא חל על נכסי' ולא על גופו כמו ככרי עליך, ונתערב דבר מנכסי' בתוך חפצים של שמעון דהמיעוט בטל ברוב, דאף שדין האיסור תלוי בקנינו של ראובן, אבל עכ"פ האיסור עכשי' אינו משום פגיעת קנין וזכות של ראובן, רק איסור קדושה וקונם שחל על החפצים של ראובן, ועל איסור זה שייך ביטול כביטול שאר איסורים, אבל אם אסר הנאתו על שמעון דאיסור חפצא הוא גופו של ראובן, ומה שאסור לשמעון להנות מנכסי ראובן הוא משום דכשנהנה מנכסי' הוא נהנה מראובן, וחילוק זה בין אוסר הנאתו לבין אוסר נכסי' הוא מבואר ומפורש בגמ' ומפרשים במס' נדרים, ובאוסר הנאתו אם נתערב מנכסי' לתוך של אחרים ודאי דלא בטל ברוב כיון דממונא לא בטל וכשנהנה מתערובות זאת עכ"פ הוא נהנה משל ראובן, ולפי"ז בהא דהקשה בס' עין יצחק ח' או"ח סי' כ"ו ממשנה דנדרים ד' מ"ח דאיתא התם באומר הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורים בדבר של אותה העיר וכו' רחבה, ומרחץ, וביהכ"נ, תיבה וספרים, אמאי לא מיבטל חלק היחיד ברוב היתר מה ששייך לכל העיר, יעו"ש דפלפל באורך בענין זה עפ"י סוגית הש"ס דביצה הנ"ל. ולפימש"כ הנה בענין זה דאסר בלשון זה הכונה שאוסר הנאתו עלי', וכן כתב שם הר"ן במשנה, ובכה"ג ודאי לפי מסקנת הש"ס דאיסורא בטל וממונא לא בטל לא קשה דליבטל ברובא כיון דקנינו לא בטל ממילא כשהוא נהנה הוא נהנה מהמדיר, אבל באוסר נכסי' נראה ודאי דאם נתערב שפיר בטל, ובס' הנ"ל לא ירד לעומק הדברים כראוי, ועי' שם בענף ו' כי לדעתו הוא תלוי בדין תחומים דלמאן דסובר דתחומים התלוי בקנין ממון בטל איסור הוצאה המסתעף ע"י קנין ממון, כ"כ בנידון האמור במשנה הריני עליך חרם מהראוי, להתבטל, ובאמת אינו כן דל"ד לתחומים כמש"כ, ובאוסר בלשון ככרי עליך נלענ"ד דאף לפ"מ שסובר ר' אבא דכיון דממון לא בטל גם איסור תחומים אינו מתבטל, בכה"ג מיבטל בטל דבתחומים. קנין השביתה הוא אצל הבעלים וקנין הבעלים גורם הדין שיהי' חפצי' כרגלי', אבל בנדר קונם ככרי מה שאסור על המודר הוא משום קדושת קונם ולא משום קנין הבעלים, וקנין הבעלים הי' רק סבה שיהי' היכולת ביד המדיר לאסור את הכיכר, אבל כשחל האיסור אין סבת הדין מחמת קנין של המדיר, ואף שאם הי' נפקע קנינו של המדיר הי' נפקע גם האיסור, משום דאינו ככרו של המדיר, אבל מ"מ אין סבת האיסור מחמת קנינו בהאי ככר אלא שהוא זמן בהמשכת האיסור, וזה ענין מוכרח דאי אפשר לומר שהקנין של הבעלים הוא החפצא שעלי' חל האיסור דהוא דבר שאין בו ממש, וע"כ חפץ הנאסר הוא גוף הככר, והקנין שבו הוא זמן להמשכת האיסור, ולפי"ז גם לר' אבא בכה"ג בטל האיסור ברוב היתר דל"ד לדין תחומים ולרמות לדין תחומים אפשר לדמות רק הענינים שהבאנו כמו איסור שביתת בהמתו, חמץ ועכו"ם, שהאיסור תלוי בקנין, דבכל אלה לסברת ר' אבא כיון שהקנין לא בטיל גם האיסור לא בטיל אבל בקונם כיכרי עליך אף שזמן האיסור לא בטל אבל האיסור בטל, כנ"ל, ולענ"ד הדברים ברורים כמש"כ:
ולענין דין הקדש שנתערב בחולין דתנינן בברייתא הובא במס' נדרים ד' נ"ח ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירים כגון טבל, מע"ש, הקדש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור. יעו"ש דמוכח להדיא דמה"ת ברובא בטל כמו מע"ש וטבל, אף דממונא לא בטל, באופן דגם מה"ת חייב לשלם בנתערב הקדש ברוב חולין, מ"מ האיסור בטל, אף שהאיסור תלוי בקנין הממון שיש לרשות הגבוה, וכן כתבו להדיא בתוס' במס' מעילה ד' כ"א בנפלה פרוטה של הקדש לתוך הכיס דמה"ת בטל, ענין זה צריך ביאור, דמש"כ בס' עין יצחק שם לחלק בין הקדש דמצי למיתשל עלי' או לא, דהיכא דיכול למיתשל חשוב ממון בעלים וכמו דאמרינן במס' פסחים לענין חיוב לבער בפ' אלו עוברין ד' מ"ו, אין דברי' מחוורים בזה כלל דמה נפ"מ בזה עכ"פ כיון דקנין ממון אינו נפקע לעולם ע"י ביטול ברוב איך יתבטל בזה קנין של הקדש מחמת ביטול ומה יועיל בזה הואיל דאי בעי למיתשל עלי' שעי"ז יופקע הקנין, ע"כ נלענ"ד בזה דקנין הקדש ודאי לא בטל והאיסור בטל והם שני ענינים נפרדים, דהנה כמו בהדיוט איסור גזל והקנין וחיוב תשלומים הם ענינים נפרדים ודאי כ"כ בהקדש, אמנם בהדיוט מה שאסור להשתמש בשל חבירו שלא מדעתו, הוא מפני חסרון הבעלים ופגיעה בממונו, אבל התשלומים שחייב לשלם להחזיר גוף הדבר כשהוא בעין ולשלם ממון כשאכל הדבר אינו משום האיסור, והרי גם בקטן שאכל יש מי שאומר שחייב לשלם כשהגדיל, ואם אכל את של חבירו בשעה שהי' נוגע לפקו"נ דהותר לו לעשות כן וגם מצו' מ"מ חייב לשלם כמבואר במס' ב"ק ד' ס' ע"ב כ"כ בהקדש הם שני ענינים, האיסור להנות משל הקדש הוא ענין בפ"ע והתשלומים בפ"ע, והנה חיוב תשלומים נלענ"ד דהוא לעולם מדין זה נהנה וזה חסר, דמזיק הקדש לעולם פטור ואינו חייב רק בנהנה, ובנהנה הוי הדין כמו בהדיוט משום זה נהנה וזה חסר, כמו דמוכח בפשטות מסוגית הש"ס דב"ק ד' כ' ע"ב דמדמה זה לזה רק דמסיק שם הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי יעו"ש. ובתוס' כתובות ד' ל' ע"ב כתבו דבנהנה מהקדש החיוב קרן דמשלם הוא חיוב ממון משום שגזל הקדש ולא משום כפרה על החטא, ולכן חלקו בין קדושת דמים לקדושת הגוף משמע דלעולם במועל בקדש משלם קרן משום חסרון הקדש: ובס' נתיבות המשפט סי' כ"ח סק"ג כתב לחלק בין קדושת דמים לקדושת הגוף ומוכיח מהא דחייב אשם מעילה על נותר כמו דאיתא בכריתות ד' י"ג ע"ב יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים, דלכאורה קשה דנותר הוא איסורי הנאה ולא שו' ממון ופטור מקרבן, וכמו דאיתא במס' פסחים ד' כ"ט באוכל חמץ של הקדש במועד פטור מקרן חומש ואשם משום דלאו בר דמים הוא, ומזה מוכיח לחלק דרק בקדושת דמים פטור באיסורי הנאה דשם הוי החיוב קרן משום שגזל ממון הקדש, אבל בקדושת הגוף הוא לעולם משום כפרה, בעד החטא שנהנה מדבר המקודש ובכה"ג אי"צ שיהי' בר דמים. יעו"ש. ובהגהת תוס' רע"א במשניות למס' כריתות פ"ג הביא דברי' הגאון מוהר"ר בונים וקלסי' וכתב ובתוס' ישנים כתוב קושיתו ופירוקו, ובאמת אישתמיט להו דברי רש"י בכריתות ד' כ"ג ע"א ד"ה בגסה דמשני הש"ס על אכילת נותר שיש בה מעילה באכילה גסה, וכתב רש"י וז"ל בגסה שאכל הרבה ואע"ג דאיסור הנאה הוא מ"מ משלם הדמים כשאר כל ההקדשים האסורים בהנאה שמועלים בהם דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלו לא ירדו. עכ"ל. היינו דבעינן שיהנה שו' פרוטה ויהי' חסר קצת אצל בעלים וכמש"כ תוס' כתובות ד' ל' ע"ב לענין היכא דמצי לאהדורי דלענין זה נהנה וזה חסר סגי לן אם שו' אצל הבעלים פחות מפרוטה כיון דחסר קצת משלם כל הנאתו, יעו"ש. כ"כ כיון דאיכא איזה השתמשות אצל גבוה חייב האוכל לשלם כל הנאותו, וא"כ לא גרע בזה מה שהוא נותר דהוי איסור הנאה דלגבי האוכל לעולם הוא איסור הנאה מחמת הקדש ולגבי רשות הגבוה עדיין יש בזה צורך גבוה כיון דאם עלו לא ירדו, ולק"מ מהך דפסחים ד' כ"ט דהתם בקדושת דמים דלא חזי לגבוה רק לדמי ע"י פדיון וכיון דהוא חמץ ואסור בהנאה ליכא דמים ע"י פדיון והוא פשוט, ובתוס' ישנים ד' י"ג ע"ב על הך משנה דיש אוכל אכילה אחת כתבו בזה"ל ואשם אחד והא דחייב אשם מעילה אנותר אע"ג דלא שו' מידי ואמרינן בפ' כל שעה ד' כ"ט האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא נחת עלי' קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו שוה פרוטה ולא נהנה מן ההקדש שוה פרוטה, עכ"ל. ונראה לענ"ד ברור דכוונת התוס' הוא כדברי רש"י דבקדושת הגוף אי"צ שווי דמים רק שיהי' איזה צורך שמוש לגבוה, ובקדושת דמים צריך שיהי' שוה דמים, ולפי"ז נסתרה הוכחת הנתיבות הנ"ל לחלק בין חיוב דמים דקדושת הגוף לדין קדושת דמים, ולענ"ד יש להוכיח דגם בקדושת הגוף התשלומים הם מחמת ממון הקדש ולא משום כפרה, מהא דמפורש במשנה כריתות פרק ה' משנה ב' ר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי וחכמים פוטרים ומודה ר"ע שאין מביא את מעילתו עד שיתודע לו, ופירש"י והרע"ב אינו צריך להביא את הממון, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' מעילה הלכה ה' נסתפק לו אם מעל או לא מעל פטור מן התשלומין ומן הקרבן, והנה בספק חיוב דפטור הוא מדין המע"ה, אבל בספק כפרה ודאי מהראוי להתחייב, כמו חטאת העוף הבאה על הספק, וכן כתבו תוס' בכתובות שם בד' ל' דהיכא דהוא משום כפרה חייב על הספק יעו"ש, ושם במשנה וברמב"ם מוכח דמיירי בכל ספק מעילות אף אם הי' חתיכה אחת של עולה, וחתיכה א' של חולין כמבואר לכל מעיין, וע"כ מוכרח הדבר כמש"כ דלעולם חיוב תשלום הקרן הוא משום ממון הקדש ולא משום כפרה על האיסור, וזו ראי' שאין עלי' תשובה לענ"ד, וכן מוכח מהא דקדושת הגוף וקדושת דמים מצטרפים למעילה כמו דאיתא במשנה במס' מעילה ד' ט"ו וברמב"ם פ"ה, וחצי שיעור כפרה וחצי תשלומים איך מצטרפים אמנם לכאורה מצינו חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים, דמקדיש נקבה לחטאת ונתעברה יכול להקדיש את העובר לשלמים או לעולה למ"ד ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים כמבואר במס' תמורה ריש פ' כיצד מערימים ד' כ"ד ע"ב, דמזה מוכח דהעובר קודם שיולד הוא שלו ויכול להתפיסו בקדושה אחרת, והנה אף דודאי גם קדושת הגוף הוא ממון גבוה, י"ל דהוא קנוי לגבוה רק לפרט זה לקדושה שנתיחד הדבר, ומשו"ה אם יש בדבר איזה השתמשות שאינו נוגע לגרע את השתמשות הגבוה נשאר ענין זה לבעלים כמו בכל הקנינים שאם הקנה לאחד על פרט אחד שהדבר נשאר עדיין של הבעלים לשאר ענינים, ומשו"ה כיון דהעובר אינו מתקדש במעי אמו עדיין הוא בעלים עלי' דהפרה היתה של הבעלים על פרט זה של ולדות עד שיצאו לאויר העולם, ובקדושת דמים הוא הקנאה לגבוה לדמים כל מה שאפשר לעשות מן הדמים, ולמ"ד אין מעילה בגידולים אם הקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות מוכח להדיא בתוס' ב"ב ד' ע"ט ע"ב ד"ה אבל, דהפירות הם כהפקר ולא יזכו בהם הבעלים רק ע"י קנין חצר, יעו"ש. דשיטת התוס' שם דכל היכא שהוא קנוי לגבוה איכא ג"כ מעילה, וכיון דס"ל למ"ד זה דאין מעילה מוכרח שאינם קנוים לגבוה, דבהקדיש בור ואח"כ נתמלא מים הוקשה להם למה לא יזכה החצר להקדש ומתרצי דאין יד להקדש, יעו"ש. וכ"ז משום דבקדושת דמים כל שמוש איזה שיהי' אם אפשר לעשות ממנו דמים הכל קנוי להקדש, ועפי"ז י"ל בהא דקיי"ל דמחרים ומקדיש אדם את קדשי' בקדשי מזבח ולא בקדשי בדק הבית, דקדשי מזבח עדיין נשארו איזה שמושים שאינם מגרעים להתיחדות שהוקדשה שהם לבעלים, אבל בקדושת דמים אינו שלו, והא דמפורש שם במשנה במס' ערכין ד' כ"ח ע"ב דחל רק כפי ערך טובת הנאה שיש לבעלים הוא שיעור הדמים ששוים לבעלים, אבל יש להם קנין בזה, ובזה יתורץ מה שהקשה בס' מהרי"ט ח"ב סי' ה' למ"ד טובת הנאה אינו ממון איך חל הקדש ע"ז, ועיי"ש שכתב בגזיה"כ הוא, ולפימש"כ י"ל דמילתא בטעמא הוא לחלק בין טובת הנאה דמתנות. כהונה דיצא מרשות בעלים לגמרי, בין קדושת הגוף שנשאר לבעלים איזה פרטים בקנין, ועי' בס' מקו"ח ה' פסח סי' תל"א בדיני בדיקה ובטול אות ג' מה שהשיג שם על הש"א יעו"ש שהוכיח מחרמי הקדש ומתנות כהונה ולפימש"כ ל"ד זה לזה:
אבל באמת נלענ"ד דאי אפשר לומר דבקדושת הגוף ישאר לבעלים קנין ממש לאיזה פרט, דא"כ למה אין חייבים על נזקים בכל ד' אבות נזקין, כדתנן במתני' פ"ק דב"ק נכסים שאין בהם מעילה, ולא משכח בגמ' שישלם לבעלים רק בשלמים לר"י, משום דלדידי' איכא חלק לבעלים לענין הבשר, והא דכהנים שפגלו חייבים מה"ת למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק, ופירש"י משום שהזיק לבעלים משום שלהביא דורן נתכוון, צ"ל שענין זה הוא בגדר זכות ולא קנין ממש, ול"ד לקנין פירות, דקנין פירות נראה בפשטות שחייבים על נזקם וכמו דמוכח מדברי תוס' ב"ק ד' י' דמפרשי דהאי קרא דכתב רחמנא בבור שור ולא אדם צריך לענין עבד הקנוי לישראל, דאל"ה נתמעט מוהמת יהי' לו, ובקצוה"ח בה' גרמי הקשה למה צריך קרא ע"ז ומדמה את זה למזיק שיעבודו, ובנה"מ פסק בסי' ש"מ דאם שאל ישראל מנכרי פרה דחייב לשלם לישראל בעד קנין פירות מי שהזיק את הפרה, יעו"ש. ומסתברי' דברי' דהרשב"א בחי' למס' כתובות כתב להדיא דכל זכות לפירות יש להזוכה קנין בגוף לפירות היינו קנין ממש על פרט זה, ולכן נראה דגם בעבד הקנוי לישראל למלאכה איכא קנין גוף לפירות, ומה דחשיב כמזיק שעבודו אם טבל עצמו לגירות, דכיון דקנוי לבעלים רק לפרט אחד אינו נקרא שותף בכלל, דפרט אחד אינו מחשיב לשותף עם בעלים שקנינם אינו מוגבל, וכ"כ קנין לזמן אינו מחשיב לשותף עם בעלים שקנינם אינו מוגבל, ומשו"ה אין קנין בעלים שיש להם גוף למלאכה מעכב את העבד לטבול א"ע לגירות, אבל לענין אם יזיק אחד את העבד יחויב לשלם כמזיק ממון חבירו, וכמו דמוכח פשטות הש"ס בחובל עבד עברי שחייב לשלם לאדון מה שהזיקו, ולכן נלענ"ד דבקדושת מזבח שמוכח דאין חייבים על היזקו, בע"כ קבלו חז"ל דליכא שום קנין לבעלים רק זכות הקרבה על שמו, ומשו"ה פטורים על היזקו, דהיזק נעשה בגוף הדבר וגוף הדבר הוא של גבוה, ורק במפגל חייב, שהפיגול נעשה בעיקר הזכות וכמו שחייב הדיין בזיכה את החייב שעושה היזק בעיקר הזכות, וחילוק זה למדנו מדברי הקצוה"ח סי' כ"ה שמחלק בין מזיק שיעבודו לדיין שטעה בשיקול הדעת, יעו"ש. ולכן נלענ"ד דמה שיכולים הבעלים להקדיש את הולד בבהמת קדשים הוא מדין גזברות, דכל עוד שלא מסרו ליד הגזבר הם הגזברים ומשו"ה יכול להקדיש כאפוטרופס וגזבר, כנלענ"ד:
עוד מצינו מעילה בהקדשות דאין קנין לגבוה והוא קונמות למ"ד יש מעילה בקונמות וכן פסק הרמב"ם בה' מעילה פ"ד ה"ט וכיון דהרמב"ם פסק בפ"א בכל ספק מעילות דפטור מן התשלומים מוכח דגם דין מעילה בקונמות תשלומי הקרן הוא ג"כ תשלומי ממון ולא כפרה, ובע"כ עלינו לומר דגם בכה"ג נקרא רשות הגבוה בעלים לפרט זה, היינו אף דלא הקנה כלום להקדש מ"מ ע"י שנתקדש החפץ בקדושה לשמים חשיב רשות הגבוה כבעלים על פרט זה, וכשנהנה הוא מחסר דבר מרשות הגבוה וחייב לשלם הקרן מדין תשלומים כמו בשאר הקדשות ובזה יבין קצת הא דמוכח בנדרים ד' ג' דבקונם כללי יוצא הדבר לגמרי מרשות בעלים, עי' ר"ן דיש מפרשים שם בנטיעות אלו קרבן שהוא קונם כללי. ומעתה נבוא לפרטי הדינים הנוגעים לדין ביטול ברוב, והוא ראשונה עלינו לדעת עפ"י ההלכה דנקטינן ממונא לא בטיל ואיסורא בטל, אם איסור מעילה בקודש הוא איסור מחמת חסרון קנין הגבוה, כאיסור גזילה בהדיוט, או איסור אחר, דאם הי' האיסור מחמת חסרון ופגיעה בקנין וזכות של גבוה לא הי' להקדש דין ביטול כלל כיון דממונא לא בטל, כמו דלא מהני ביטול בממון הדיוט המתערב להתיר את איסור גזל, וכיון דמפורש בגמ' דמהני בהקדש דין ביטול ברוב עלינו לפרש שדין איסור הנאה מהקדש הוא איסור אחר, והנה ברמב"ם אה' מעילה פ"א כתב כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו, ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ונדריך, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולו לשם, והוא הדין לשאר כל קודש שהוא לשם לבדו בין מקדשי המזבח ובין מקדשי בדק הבית אם נהנה בהם שוה פרוטה לוקה, מעל בשגגה משלם מה שנהנה, והראב"ד כתב א"א ופשוטה מזו היא בתרומת הקדשים לא תאכל, עכ"ל. ונראה מזה דאיסור הנאה מן הקדשים אינו משום חסרון ממון גבוה, דהרי מחד קרא ילפינן מלא תוכל לאכול מעשר דגנך, ושם ודאי הוא איסור חפצא, דלמ"ד מע"ש ממון הדיוט ודאי הוא איסור אחר, וגם למ"ד ממון גבוה אינו כשאר נכסי הקדש אלא שאוכל משלחן גבוה, ואכמ"ל בזה, ועוד אם הי' דין איסור מחמת חסרון ממון גבוה לא הי' לוקין על לאו זה כמו שאין לוקים על לאו דגזל דהוי לאו הניתן לתשלומים, ומה דקשה בדברי הרמב"ם דכתב לוקה ומשלם דהרי בתרומה פ"ו מה' תרומות פסק דאינו לוקה ומשלם, כבר הובאה קושיא זו בהגה על הרמב"ם וכתב שם בשם הרב הגדול מורה צדק מהר"ש אאיליון דלצדדים קתני, דהיכא דלוקה לא ישלם, יעו"ש. ועכ"פ אם הי' דין המלקות מחמת חסרון הקדש לא הי' ראוי להיות דין מלקות כלל ככל ל"ת הניתן לתשלומים, וע"כ נראה ברור דאיסור מעילה הוא איסור חפצא, היינו שמפני שנתפס קדושה על החפץ אסרה תורה לזרים ולא משום חסרון בקנין הגבוה, ומשו"ה אין דין זה דומה לגזל ממון הדיוט דשם האסור והתשלומים משם אחד הוא מחמת חסרון ממון חבירו ובהקדש אינו כן דהתשלומים הוא מחמת חסרון קנין וזכות הגבוה כתשלומים בממון הדיוט והאיסור הוא משם אחר מחמת קדושת החפץ שהנהנה מדבר המקודש אסרה תורה כל קודש בשם אחר, ואיסור מעילה הכולל לכל הקדשים כמו שכתב בפ"א מה' מעילה המל"מ שם, ומשו"ה כיון שאין הלאו המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומים לא הוי בכלל לאו הניתן לתשלומים. וזה ברור לענ"ד: ומשו"ה חלוק דין הקדש מממון הדיוט לענין ביטול ברוב, דבממון הדיוט איסור גזילה הוא תלוי בדין תשלומים וחזרה, ואם לא מהני ביטול לענין חזרה גם איסור גזילה לא פקע, דכמו דלא מהני ביטול על עיקר הקנין והזכות של בעלים משום שהוא דין השייך לבעלים ולא לעצם החפץ, כ"כ איסור גזילה אינו חל על החפץ אלא על הבעלים וכל מה ששייך לחבירו וקנוי לו אסור לגזול, אבל בהקדש שהאיסור הוא מפני הקדושה הנתפסת על החפץ והוא דין שסבתו כחפץ, והרי זה כשאר הדינים שחל על החפץ שע"ז אמרה תורה אחרי רבים להטות שהרוב מבטל את המיעוט, ואף שקנין של רשות הגבוה לא נתבטל ולא נפקע ע"י תערובות ברוב חולין, אבל האיסור פקע כיון שאין האיסור מחמת חסרון קנין וזכות של רשות הגבוה, ולפי"ז נראה דבהקדש שנתערב ובטל ברוב שהאיסור מעילה הותר אבל קנין זכות הגבוה לא נפקע ומחויב לשלם את הקרן אם אכל את כל התערובות, וקודם שאכל מחויב להחזיר אחד מן התערובות כשיעור שנתערב מן ההקדש, ובזה יובן הא דהקדש חשוב כדבר שיש לו מתירים אף לפי מה דמסיק הש"ס בנדרים דף נ"ט דתרומה לא הוי דשיל"מ משום דלאו מצו' לאיתשולי עלי', וכתב הר"ן שם משום דבהקדש בדק הבית עסקינן דעל כרחין לפדי' קאי, דבפשטות מפרשים כונתו דהי' עומד בלא"ה לפדי', ובזה יש לדון קצת דהרי אפשר דמיירי שהדבר עצמו הי' ראוי לבדק הבית, אם לא דנאמר דפשטות הברייתא משמע דבדבר מאכל קאי, ולדברינו יש לפרש דע"כ לפדי' קאי דאף אם יתבטל ברוב יתחייב על כרחך לשלם אח"כ ישלם קודם שישתמש ולא יאכל באיסור דכשמשלם הותר האיסור בלא ביטול ולמה יאכל ע"י ביטול, וזה פשוט:
אמנם בזה יש חילוק בין קונמות להקדשות דהנה באוסר על עצמו ככר בקונם ונתערב ובטל ברוב היתר היכא דלא הוי דבר שיל"מ דבטל לגמרי ולא יתחייב לשלם קרן כשאר דין מעילות, דאף דכיון דיש מעילה בקונמות, דמזה מוכרח דלרשות הגבוה יש זכי' בגוה וזכות וקנין אינו פקע על ידי ביטול ברוב, שאני הכא דזכות הגבוה שבזה הוא רק ע"י התפסת הקדושה שעל החפץ ולא ע"י קנין, ומכיון שנפקע והותר דין הקדושה שעל החפץ, ממילא נפקע גם הזכות של גבוה, משא"כ בשאר הקדשות שזכות הגבוה הוא ע"י קנין שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי, משו"ה אף שדין הקדושה שעל החפץ נתבטל אבל הקנין לא נפקע, משו"ה בהקדש ממש מחויב לשלם אף שנתבטל והותר האיסור קדושה, ובקונמות לאחר הביטול ליכא תשלומים, וכן נראה בתערובות של קדושת הגוף דהיכא דבטל ברוב חולין שיפטור גם מתשלומים, אף דנתבאר לעיל דגם בקדושת הגוף הדבר קנוי להקדש דגם באומר הרי זו עולה הוא קנין לגבוה כמסירה להדיוט כמו דמפורש במס' קידושין ד' כ"ט רשות הגבוה באמירה כיצד אומר שור זה הקדש, יעו"ש. אבל כיון דקנין זה נתיחד לפרט של השתמשות לעולה וכיון דע"י ביטול ברוב נפקע דין קדושת הגוף ממילא פקע גם קנין הגבוה ופטור גם מתשלומים, ובזה מתורץ מה שכתבו בתוס' במס' בכורות דף כ"ב. ע"ב ד"ה תעלה דהא דצריך להרים בתרומה שנתערבה באחד ומאה שהוא רק תקנה מפני גזל השבט, דלכאורה קשה הלא מדין ראוי שישלם כיון דממונא לא בטל, ואין לומר משום דהוא ממון שאין לו תובעים, דהלא לפי"מ שבארנו בכללות הענין האמור במס' ביצה בדין זה, אין חילוק בין ממון שיש לו תובעים או לא, ועוד בעיקרא דמילתא אינו כן דרק היכא שגוף התרומה נאכל ואנו דנים מדין תשלומים בעד ההפסד או הנאת האוכל הוא ממון שאין לו תובעים, אבל היכא שעדיין הדבר בעולם הוא ממון שיש תובעים כמו תרומה שלא נתערבה, וא"כ כיון דממונא לא בטל עדיין גוף הדבר הוא מתנות כהונה, ואף שבתוס' שם דנו שיהי' סגי שישלם בעד הסאה תרומה בדמים, דז"ל שם ומיהו אע"ג, דעיקר תקנה משום זה הי' מסתבר דאין יכול להפטר בדמים, עכ"ל. אבל זה גופא טעמא בעי, דהלא בנתערב קב חטים שלו בשל חבירו ודאי דלא יכול להפטר עצמו בדמים אם רוצה דוקא בקב חטים שלו דלא עדיף כח הרוב בזה כלום, אכן לפימש"כ מובן הענין בטוב טעם, דעיקר זכית השבט בהאי סאה תרומה הוא מחמת שהיא תרומה, ואם תפקע מזה דין תרומה אז פקע גם זכית השבט ורק לאחר שזכה בה כהן בפרטות ע"י נתינה דנעשה כממונו אז אין קנינו תלוי בדין תרומה שבו, אבל כ"ז שלא זכה בו כהן פרטי וכח זכייתם ותביעתם הוא מצד יחס שבט הכהונה, אם יופקע דין תרומה מן החפץ בטל כח זכותם, כנלענ"ד. אמנם יש לדון בזה מדין משתרשי לי' כמו באנס בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר, אף דהוי ממון שאין לו תובעים דבע"כ הטעם בזה כיון דאיכא דין במתנות כהונה דאם ליכא כהן הכא שיחליף בדמים ויתן הדמים לכהן וללוי, חשבינן הכא מה שנשתייר בביתו מן הדמים, כאילו נעשה מן המעשר דמים, וחשבינן כאילו עכשי' בביתו מתנות כהונה בעין, ומדברי תוס' שהבאנו משמע דמדין פטור אף מדמים, ולשיטת הר"ן בחולין דמתרץ קושית תוס' באוכל מתנות כהונה דאינו חייב משום דמשתרשי לי', וכתב הטעם משום דרק היכא דלא נפקע דין נתינת מתנות כהונה, כמו באנס בית המלך, חייב דמשתרש מחמת מתנות כהונה, אבל באוכל או בלא הספיק ליתן עד שצבעו שהפקיע מצות נתינה פטור, דמתרבה ממונו אחר הפקעת דין מתנות כהונה, ולשיטתו גם בביטול ברוב משתרש לאחר הפקעת דין תרומה, אבל לשיטת תוס' צ"ע, אולם י"ל דשאני ביטול ברוב דעיקר הסיבה שנתרבה ממונו באה ע"י הרוב שהוא ממונו ולא ע"י המיעוט, ועכ"פ לא עדיף מזה וזה גורם ובזכית גורם יש לדון אם חצי גורם מהני. ואכ"מ. ועי' בפמ"ג בענין כזה בסי' ק"ט במ"ז סק"א שכ' בנתערב חתיכת איסור של ראובן בב' של שמעון דכתב שם דצריך לשלם דמי חתיכה מעליא, וכתב דיכול לסלקו בזוזי, ולא אדע למה יכול לסלקו בזוזי כיון דהחתיכה שהותרה של בעלים היא, וגם מש"כ דאם היתה אסורה באיסור הנאה פטור לגמרי דאפקורי מפקר להו וזכה לו חצירו, אינו פשוט דהרבה ראשונים סברי דאיסורי הנאה יש להם בעלים ושל בעלים נשבח, ואכמ"ל בזה:
ובס' נתיבות המשפט סי' רכ"ט אחר שכתב שם לבאר את סוגית הש"ס דביצה בענין ממונא לא בטיל העלה לדינא בצרורות שנתערבה בחטים של ראובן אף שלא זכה ע"י חצירו, כגון שדש בגרנו של שמעון נעשו הצרורות שלו ע"י ביטול ברוב, דרק דבר השוה ממון לא בטיל אף שהוא הפקר ודבר שאינו ממון בטל ונעשה קנוי לבעלים של הרוב, ועיי"ש שמפרש דמשו"ה חייב בבורר צרור מגרונו של חבירו משום דקנה לה בעל החטים ע"י ביטול ברוב ומפרש שם דהקושיא היא מבורר צרור לר' אבא דס"ל דממונא לא בטל והוכיח מר"ז דגם ממונא בטל וזה רחוק ממרכז האמת, ועוד הרי קאמר בלשון זה ולא שמיע להו, ואם על ר' אבא קאי הי' צריך לומר לא שמיע לי', ובעיקר הענין לפי"מ שבארנו ביסוד החקירה והשאלה בסוגיא זו הוא מפני שענין הקנין ודין בעלים אינו דין שעל החפץ אלא בבעלים ורק בתולדה מן קנין הבעלים נקרא החפץ קנוי לבעלים ונשתנה רשותו, שהוא דבר מוכרח, כיון שהשור שייך לראובן נקרא שור של ראובן, ומתילד מזה כמה דינים הנוגעים גם לדיני החפץ כמו שביתת בהמה בשבת ולענין עכו"ם של ישראל וכל כה"ג, ומשו"ה ממונא לא בטל, ובכ"ז לפי המסקנא בכל הדינים המתילדים על החפץ בטל ברוב, רק הקנין בעצמו שסבתו הוא בכח וזכות הבעלים ענין זה לא בטל, ולפי"ז גם בדבר שאינו של ממון ולא שייך ביטול שיזכה עי"ז הבעלים של הרוב, כיון דהביטול אינו מהני רק לחדש דין הרוב על המיעוט ודין זה של הרוב אינו בהחפצים רק בבעלים של החפצים, וזה לא יתכן לומר דעי"ז שיתקרא על המיעוט שם בעלים על הרוב בזה יזכו הבעלים, אמנם בדיני הזכיות הבאים לבעלים מחמת החפץ יש לדון דיהני גם לממון כגון אם נתערב חולין ברוב תרומה שלא זכה בה כהן או ברוב הקדש או גם בלקט שכחה ופאה כיון דע"י ביטול ברוב נעשה המיעוט כהרוב וכמו בדין הרוב נעשה זכות הבעלים ע"י דין החפץ, כ"כ בדין המיעוט, וזה מסתבר, ובאמת לא שייך כלל בטול ברוב בצרורות המעורב בחטים לפימש"כ בתוס' יבמות דף פ"ב, דהא דאמר שם בקב חטים בשעורים דמתבטל הוא דוקא בקמח, אבל בלא"ה לא שייך בטבל דאפשר לברורי, יעו"ש:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |