אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/לד

יום שלישי י"א אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף לד

תפילת משה על יהושע שינצל מעצת מרגלים

תפילת משה על יהושע ותפילת כלב על עצמו בקברי אבות

איתא בסוטה (לד:) : "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במדבר יג כב), 'ויבואו' מבעי ליה. אמר רבא, מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן, אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע [- לא הוצרך לילך. רש"י], כבר ביקש משה עליו רחמים, שנאמר (שם פסוק טז) "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" - יה יושיעך מעצת מרגלים. והיינו דכתיב (שם יד כד) "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" וגו'.

כך מבואר גם בזוהר (פ' שלח קנח:): כדין כלב הוה בדוחקא, אמר, מה אעביד, הא יהושע אזיל בסייעתא עילאה דמשה, דשר ביה נהירו דסיהרא והוא אנהיר עליה בצלותיה בגין דאיהו שמשא. מה עבד כלב, אשתמיט מנייהו ואתא לגבי קברייא דאבהן, וצלי תמן צלותיה.

המפרשים התקשו מדוע ביקש משה רחמים רק על יהושע, עד שנזקק כלב לילך מעצמו על קברי אבות, ולומר: אבותי, בקשו עלי רחמים. ומדוע לא ביקש משה רחמים אף עליו.

בהגהה אותו הוסיף החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (ח"ב פי"ט) הוא מבאר כך הערה זו: ואגב נבאר מהו זה דכתיב "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", ופירש רש"י שאמר לו 'יה יושיעך מעצת מרגלים'. ולמה לא בירך גם לכלב, וכי משוא פנים יש בדבר? גם מה שכתוב "ויבוא עד חברון", ופירש רש"י, שכלב לבדו הלך לשם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת מחבריו להיות בעצתם. מדוע לא הלך גם יהושע? וגם מהו שכתב בסוף הפרשה "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי", מדוע לא הזכיר הקב"ה את יהושע גם כן לשבח, שהוא היה מתנגד לשיטת המרגלים מתחילה ועד סוף.

ביאור החפץ חיים שיש שתי דרכים בעבודת ה' כשמתגברים כוחות התועים בעולם

"אכן, באמת ניחא הכל בחדא מחתא, והוא, שיש שתי דרכים בעבודת השם יתברך. בעת שמתגברים כוחות התועים בעולם, ואחד מעובדי השם הוכרח לעמוד עמהם כמה שבועות. האם יוציא אז כוחותיו הפנימיים לחוץ, דהיינו שיפרסם שיטתו האמיתית לעיניהם, ויריב עמם על דעתם הכוזבת, או שישתוק לעיניהם, ואפשר גם שיסכים עמהם לפנים, עד שיבוא ברבים לפני קהל ישראל, ואז יברר את שיטתו האמיתית, ולהפך את דעתם הכוזבת, לעיני כל.

"ויש בכל דרך מעלה וחסרון. באופן הראשון יש מעלה, כי אם ישתוק כל אותו הזמן וגם יסכים עמהם, לאט לאט הולך כוחו הפנימי ונחלש, עד שהותרה אצלו דעתם הכוזבת. ודוגמא, כמו שעומד אדם בחורף בחוץ בקור החזק זמן רב, מתקרר חומו הפנימי ומת. משא"כ אם מתחזק בכל פעם נגדם, לא יתקררו כוחותיו הפנימיים. אבל באופן זה יש חסרון גם כן, דיוכלו להתייעץ יחדיו נגדו ולהזיקו בגופו או בממונו, וצריך לרחמי שמים שיצילוהו מידם.

"ובאופן השני יש מעלה, שלא יתייעצו להזיקו, אחרי שחושבים שהוא גם כן אוחז בשיטתם. ועוד מעלה יתירה יותר מזה, שבבואו לפני קהל ועדה - הוא והם - בודאי יתפארו התועים ויאמרו שפלוני הנכבד אוחז גם כן בשיטתם, ואז יוכל לברר שיטתו האמיתית לעיני כל.

"והנה משה רבינו ע"ה ידע ברוח הקודש את כוחותיהם, יהושע היה כוחו באופן הראשון, ועל כן הוא צריך לרחמי שמים שלא ייעצו עליו רעה, ולכך ברכו "יה יושיעך מעצת מרגלים". וכלב היה כוחו באופן השני, ולא היה צריך לברכה. והנה כשבאו לחברון וראו שם את אחימן ששי ותלמי, ונפל פחדם עליהם, תכף היתה דעתם להרע, והתבונן כלב איך להתנהג, והוסכם אצלו להסכים עמהם בפה כל אותה הדרך, ועל ידי זה יהיה בו כח לבסוף להשתיקם ולברר לפני בני ישראל את השיטה האמיתית. אך היה ירא, שעי"ז יוכלו כוחותיו הפנימיים להתחלף במשך הזמן ולהיות ניסת לעצתם. לכך הלך ונשתטח על קברי אבות, שיעזרוהו בזכותם, שלא יתקלקל במשך הזמן.

"והנה בודאי כשבאו המרגלים מן הדרך, אמרו: כולנו נשלחנו לארץ לתור אותה ולומר האמת, וכולנו מסכימים לדעת אחת לבד מאחד והוא יהושע, ודעה אחת כמאן דליתא דמיא. והנה כשכלב ראה זה, התחיל לומר: וכי זה בלבד עשה לנו בן עמרם? וכפירוש רש"י. וזהו שכתב: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי", וכפירוש רש"י, שעל ידי זה היה בו כח להשתיקם [- שאמר וכי זה בלבד עשה לנו בן עמרם, והיו סוברים שדעתו כדעתם לדבר בגנותו, ואז המשיך ואמר שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים וכו'].

"והנה אופן הראשון ואופן השני שניהם דרכים ישרים לפני ה', כי אף שבאופן הראשון הנפש יותר משומרת, מכל מקום אם אופן השני כוונתו לשמים הוא גם כן אופן טוב, וכמעשה דכלב. ובזה ניחא מה דאיתא בתוספתא, שלפעמים הקדים הכתוב ליהושע, ולפעמים לכלב, ללמד ששניהם שקולים. ולכאורה הלא יהושע בודאי היה גדול מכלב, שמשה רבינו עליו השלום מסר התורה ליהושע, והקב"ה העמידו תחת משה. אלא הכוונה לענין זה ששתי הדרכים צודקות, וכמו שכתבנו", עכ"ד החפץ חיים.

תליית התרגום יונתן לתפילת משה על יהושע בענוותנותו של יהושע

ובתרגום יונתן בן עוזיאל (שם יג טז) תרגם מה שנאמר 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע' כך: וכדי חמא משה ענוותנותיה, קרא משה להושע בר נון יהושע. ובתרגום ללשוה"ק: וכאשר ראה משה ענוותנותו [- של יהושע], קרא משה להושע בן נון, 'יהושע'. ונראה שהתרגום בא ליתן טעם לדבר זה, שלכך התפלל משה על יהושע דווקא, לפי שראה בו ענווה יתירה, אלא שלא ביאר התרגום דבריו, מדוע ענווה יתירה זו שראה משה ביהושע - טעם היא שבשלה יתפלל משה על יהושע שינצל מחטא המרגלים.

ובגמרא בסוטה (לג.) אמרו: שמונה נשאו אשכול, אחד נשא רימון, ואחד נשא תאינה, יהושע וכלב לא נשאו כלום. אי בעית אימא משום דחשיבי, ואי בעית אימא שלא היו באותה עצה.

והחתם סופר (שם) כתב לבאר שהמרגלים נהגו בדבר זה כבוד בכלב נשיא שבט יהודה וביהושע משרת משה, ולא הטילו עליהם משא הפירות. אמנם מוסיף החתם סופר שאין בכך סתירה למה שאמרו חז"ל שלא נשאו הפירות כיון שידעו שכוונת המרגלים להוציא דיבת הארץ, כי לולי טעם זה הרי שאף שהמרגלים נהגו כבוד בכלב וביהושע, היה להם להזדרז ולשאת אף הם מפירות הארץ, לקיים מצוות משה שאמר להם "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". ורק כיון שידעו שכוונת המרגלים להרע להם, לכן קיבלו את הכבוד שכיבדום שאר הנשיאים ולא נשאו מפרי הארץ. ולא גילו להם כוונתם, שהרי כלב הטעה את המרגלים וחשבו שהוא עמהם בעצה. [ולכאורה כוונתו לבאר ששתי הלשונות בגמרא לא פליגי, כי באמת הטעם שלא נשאו הוא גם משום דחשיבי, שלכן שאר המרגלים הניחו להם שלא ישאו מחמת כבודם, וגם משום שלא היו באותה עצה, שלכן לא דחו את הכבוד אלא קיבלוהו עליהם, ולא קיימו מצוות משה לקחת מפרי הארץ].

ובזה מבאר החתם סופר את דברי התרגום יונתן, שמשה התפלל על יהושע מחמת ענוותנותו, שכן כיון שראה שהוא עניו חשש שלא יקבל את כבודם שיכבדוהו המרגלים שלא לישא במוט, ועל ידי זה יבוא לשאת עמהם במוט ויכשל ח"ו, ולכן התפלל עליו 'קה יושיעך', משא"כ כלב שיקבל הכבוד ולא ישא עליו לא חשש להתפלל.

כיצד לא לקחו יהושע וכלב מפרי הארץ הפך ציווי משה 'והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ'

ובמקום אחר ביאר החתם סופר מה שלא לקחו יהושע וכלב מפרי הארץ אף שציווה להם משה 'והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ', שמשה היה סבור שמותר להם לקחת מפרי הארץ מדין כיבוש מלחמה, אך כשראו יהושע וכלב שחוטאים המרגלים הבינו שלא יכנסו באותו הדור לארץ ישראל, ואם כן נמצא שאין כאן כיבוש מלחמה אלא גזילה בעלמא, ולכן לא לקחו מפרי הארץ. ובהערות הגרי"ש אלישיב תמה שלכאורה בגמרא מבואר טעמים אחרים לכך שלא נשאו מפרי הארץ, וכתב שאולי אפשר לדחוק שזה הפירוש בתירוץ השני בגמרא שלא היו באותה עצה, דהיינו משום שהבינו שהוא גזל, וזה בניגוד למה שפירש רש"י שלא היו באותה עצה להביא אשכול משונה להוציא דיבת הארץ.

ולכאורה לפי מה שנתבאר מדברי החתם סופר, יש לומר שהכל כלול בישוב הראשון, שמה שאמרה הגמרא שלא נשאו משום דחשיבי, הוא טעם לכך שהמרגלים לא נתנו להם לשאת, והחתם סופר מוסיף מדיליה מדוע באמת לא לקחו הלא ציווה להם 'והתחזקתם', ועל זה יישב שחששו שמעשה גזילה יש כאן, כיון שאין כאן כיבוש מלחמה, שהרי אין עתידים להיכנס לארץ. ועכ"פ לדברי החתם סופר מבואר שיהושע בן נון אף הוא ככלב בן יפונה לא גילה דעתו האמיתית למרגלים, ודלא כביאור החפץ חיים הנזכר, שבזה נשתנית דרכו של יהושע מדרכו של כלב.

ביאור המהר"ם שיק שמשה חשש שענוותנותו של יהושע תגרום שלא ילחם במרגלים

גם במהר"ם שיק (פ' שלח) האריך במעלות מידת הענווה, ושוב כתב: והנה נהי דכמה מעלות טובות לענוה כנ"ל, מכל מקום יש לכאורה חסרון גדול, בפרט אצלנו ישראל הקדושים לפי תכליתנו ללמד את כל יושבי תבל ושוכני ארץ דרכי ה' ואמונתו, וצריכין להיות כעמוד ברזל ללחום בעד האמת, ולא יתביישו בפני מלעיגים ולהיות מצחו נחושה. וכל זה הוא התנגדות למידת ענווה, להרים ראשו נגד חביריו. וכמו שביארתי דברי המתרגם יהונתן, שפירש 'כד חמא משה ענוותנותיה דהושע קרא ליה יהושע קה יושיעך מעצת מרגלים', ואמרתי על פי כוונה הנ"ל, בודאי עצת מרגלים היה באופן שנראה מהם שהוא טובה, שהרי כולם היו אנשים חכמים וידעו להמתיק עצתם ולהלביש אותה במעטה היראה וטהרה ורק בתוכה היה ארס טמון. ובודאי ידע משה רבינו שיהושע חכם גדול ויודע לדלות ולגלות מצפוני לבבם ולא יתפתה מהם, אלא שחשש אולי מצד ענוותנותו יחשוב בעצמו שאינו חכם כהם וגם ידין אותם לצד זכות ולא יעיז פניו ללחום עמהם לשבר מלתעות רשעים אם יתייעצו רעה. וזה שאמר המתרגם יהונתן 'כד חמא משה ענוותנותיה דיהושע' ועל ידי זה יש לחוש שמא זה תגרום לו רעה שלא יעיז נגדם, לכך התפלל 'קה יושיעך', עכ"ד. הרי לנו היפך דברי החפץ חיים שביאר שאדרבה דרכו של יהושע היתה בהתנצחות עם הרשעים.

ובעבודת ישראל (פ' קרח) ביאר, שאחר שראה משה שכשהתנבאו אלדד ומידד 'משה מת ויהושע מכניס', אמר לו יהושע 'אדני משה כלאם', חשש משה שמא יהושע שהוא ענוותנן ובורח מן הכבוד, יאמר בלבו מוטב שיחיה משה רבינו לעולם וינהיג את ישראל, וכיון שיודע בנבואה שמיתת משה תלויה בכניסתם לארץ, לכן "מכח שראה ענוותנותיה והשתוקקותו לחיי משה רבינו עדי עד, חשש לו פן יפול על ידי זה בעצת מרגלים, כדי שלא יכנסו ישראל לארץ, וממילא יאריכו ימי משה, כי מיתת משה רבינו ע"ה תלוי בביאת הארץ... וזה שתרגם יונתן 'כד חמי משה ענותנותיה דיהושע' פירוש, במה שאמר למעלה בקצף גדול 'אדני משה כלאם' לכן קרא שמו יהושע, קה יושיעך מעצת מרגלים.

בתחיית המתים יקומו לפי סדר אלף - בית והענווים יקומו בתחילה

ובאוהב ישראל (בלקוטים שבסוף הספר) כתב בשם מדרש שלעת תחיית המתים יקראו המתים בשמותם, על פי 'אלף - בית'. ועוד איתא שמי שיש בו מידת ענווה יעמוד תחילה בתחיית המתים. ועל פי זה ביאר את דברי התרגום יונתן, שהוקשה לו כיצד קראו משה ל'הושע' 'יהושע' הלא בכך מרחיק עמידתו בתחיית המתים, מאות ה' לאות י'. אך כשראה ענוותנותו, הרי בלאו הכי יעמוד מתחילה מכח מידת הענווה שבו, ואז קראו 'יהושע'.

ומקור הדבר שענווים יקומו בתחילה, יש שציינו לדברי הגמרא בסוטה (ה.) שכל המתגאה אין עפרו ננער, שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר" - מי שנעשה שכן לעפר בחייו. והמליצו בזה את הפסוק (תהילים קיט) "דבקה לעפר נפשי - חייני כדברך", שמחמת הענווה יעמוד לתחיית המתים. ובשם הגר"ח קניבסקי זצ"ל הביאו שהמקור לזה הוא מהפסוק "ולענווים יתן חן".

מהלך נפלא נוסף בביאור דברי התרגום יונתן מובא בספר אור חדש על פסחים (בסוף הספר). וזאת על פי מה שכתב בשלשלת הקבלה שיהושע היה ביריחו בן שמונים ושתים, ונמצא שבשילוח המרגלים שהיה ארבעים שנה קודם לכן היה כבר בן יותר מארבעים שנה, ואיתא בחז"ל: כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא. ורוב שנותיו של אדם הם שלושים ושש שנים, כמבואר בסמ"ע (סימן לה) לענין עדות. ומעתה קשה מה הוצרך משה להתפלל על יהושע, הלא כבר עבר רוב שנותיו ולא חטא. אמנם בגמרא בחגיגה (ה.) מובא שאם טעה מלאך המות ונטל מי שלא הוזקק ליטלו, שנותיו ניתנות לצורבא מרבנן שמעביר על מידותיו. ומעתה יהושע שהיה עניו ודאי נוספו לו כמה וכמה שנים על שבעים שנה - ונמצא שעדיין לא עברו רוב שנותיו, ולכן הוצרך להתפלל עליו. וזה כוונת התרגום יונתן שכיון שראה ענוותנותו של יהושע והבין שיחיה יותר מהשנים הקצובות, לכן קראו יהושע והתפלל עליו קה יושיעך.

ביאור הכלי יקר שמשה סבר שיהושע שניצח את עמלק לא ילך אחר עצתם

לסיום נביא את ביאורו של הכלי יקר, ביישוב עיקר השאלה מדוע לא התפלל משה גם על כלב, ומדוע התפלל על יהושע דווקא בשם 'י-ה'. וביאר בהקדם דברי המרגלים לישראל בשובם מתור את הארץ, שכנגד מה שאמר להם משה "עלו זה בנגב" (שם פסוק יז), השיבו המרגלים "עמלק יושב בארץ הנגב" (שם פסוק כט), ופירש רש"י: לפי שנכוו בעמלק כבר הזכירוהו מרגלים כדי ליראם. נמצא שעיקר תוקפם של המרגלים היה מכח זכרון עמלק שנכוו בו ישראל. אמנם סבר משה כי זה יועיל להפחיד את כל ישראל, אך לא את יהושע, כי אדרבה יהושע החליש את עמלק ואת עמו לפי חרב. ומאותה מלחמה והלאה הוא בטוח ממה שנאמר (שמות יז טז) "כי יד על כס קה מלחמה לה' בעמלק מדור דור", ומכח אותה שבועה יהיה בטוח לעולם במלחמתו עם עמלק. לכן הוסיף משה ליהושע 'י' לשמו ובכך הזכירו לשם 'י-ה', לרמז לו על השבועה שהיתה בשם ה', ובכך לא יהיה עוד בעצם המרגלים שהפחידו את ישראל על ידי עמלק. וכיון שתפילה זו אין בה תועלת אלא ליהושע, לכן לא התפלל כן אלא על יהושע ולא על כלב.