אבני נזר/יורה דעה/קפב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־01:49, 1 במאי 2023 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אבני נזר TriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png קפב

סימן קפב

א[עריכה]

א) סי' קס"ד סעיף א' מחבר. מי שהי' שדה ממושכנת בידו לא יחזיר וישכיר אותה לבעל השדה. ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא ובלבד שלא התנה מתחילה על כך]. ובש"ך סק"ב עיי"ש. הנה ג' שיטות בדבר שיטת הרא"ש הובא בטור (סי' קע"ב) דאפי' אתני בהדיא מעיקרא אבק רבית הוא. ודעת הרמ"ה שם והרשב"א והר"ן והריב"ש בתשובותיהם דבאתני בהדיא מעיקרא רבית קצוצה הוא ובסתם הערמת רבית. ודעת רש"י (בדף ס"ח.) דאפי' בסתם אגלאי מילתא למפרע דאדעתא דהכי עביד ורבית קצוצה הוא:

ב[עריכה]

ב) ונראה טעמא דרש"י דדומה להא דאמרינן בבכורות (נ"א:) בר' חנינא שהי' כהן והי' רגיל להחזיר דמי הפדיון לאב. חזיי' לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמי' אמר לי' לא גמרת ויהיבת מידעם ביש עבדת הלכך אין בנך פדוי. הרי דמשום דאגלי מילתא למפרע שלא נתכוין לנתינה גמורה אזלי מילתא דמתנה בטילה. וכן ברמב"ם וטוש"ע דאפי' לא הי' הכהן רגיל להחזיר רק סתמא אם נתן רק משום שהי' סבור שיחזור לו אין בנו פדוי. וה"נ ס"ל לרש"י דאדעתא דהכי עביד שלא נתכוון כלל להשכין השדה להיות פירותיו עבור הנכוי דבר מועט. רק כוונתו הי' מתחילה לחזור ולחוכרו. ולא דמי לרבית דבי ר' חייא (בדף ס"ב) שתחילה מכר החטין בשויין. י"ל שלמכירה גמורה נתכוין ואף אם לא הי' חוזר ומוכר לו בפחות הי' מוכר לו בשויין. אבל הכא נראה שלא השכינה לו רק משום שידע שיחזור ויחכירנה לו. [ומה דמועיל מכירה לגוי בחמץ אף שחוזר וקונה ממנו לאחר הפסח משום שבתחילה בשויו מוכר לו ולמכירה גמורה נתכוון שאם ירצה הגוי לפרוע לו כל דמיו למה לא ימכרם לו. ודומה לרבית דבי ר' חייא דלא חשיב רק הערמת רבית]:

ג[עריכה]

ג) ולהחולקים צ"ל דהכא לא הוי הוכחה כל כך כמו התם. אך בהתנה שיחזור ויחכירנה לו דומה להא דכתב הרשב"א בתשו' (סוסי' קצ"ח) ופסק שם בש"ע דאם אמר לכהן ותחזירהו לי לא הוי נתינה (ומשמע בתשו' הרשב"א שם שלמד כן מהא דיש בכור שכתב ואפי' לא אמר לו אלא שדעתו שיחזירם לו הכהן. ולולי זה לא הי' נותנם לו אפי' לא החזיר הכהן אין בנו פדוי כעובדא דר' חנינא הנ"ל] ה"נ כיון שאמר שיחזור ויחכירם לא הוי משכנתא[1] הגה"ה: ולכאורה קשה דרשב"א דידיה אדידיה. דבהשותפין גבי מתנת בית חורון כתב הרשב"א בהא דאמר שם >>>.):

ד[עריכה]

ד) והרא"ש דס"ל דאפי' אתני לא הוה רק הערמת רבית לטעמי' דס"ל שם דוקא משום שהכהן לא רצה לקבל על מנת להחזיר. אבל אם רצה הכהן דינו כמתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה. [כן שיטת התוס' והרא"ש והובא ברמ"א שם. ועיי"ש בש"ך שזה מחלוקת הרשב"א וסייעתו עם התוס' והרא"ש. והמחבר פסק כהרשב"א והרמ"א כהרא"ש וה"נ משכנתא גמורה הוא רק הוי כמתנה ע"מ שיחזור ויחכירנה לו. ולא הוי רבית קצוצה רק אבק רבית:

ה[עריכה]

ה) והנה הש"ך שם העתיק דברי הב"י והבדה"ב דתלמידי הרשב"א המתירין באפסקי' אחר ע"כ ס"ל דלא הוי ר"ק. אבל לרש"י דהוה ר"ק לא מהני אפסקי' אחר לשוי' היתר גמור רק להוציא מידי רבית קצוצה. והוי אבק רבית. רק במשכנתא דסורא דיש מתירין לגמרי. הגם דאנן לא קי"ל כן עכ"פ מהני אפסקי' אחר להתיר לגמרי עכת"ד. ותמיהני דמפורש בריב"ש (סי' ש"ה) דאף המתירין במשכנתא דסורא. מ"מ בהתנה מתחילה הוי ר"ק. וא"כ לדעת רש"י דכל חכירי נרשאי הוי ר"ק דאגלי מילתא למפרע דאדעתא דהכי עביד וא"כ הוי כהתנה מתחילה וגם במשכנתא דסורא הוי ר"ק. וא"כ למה יועיל אפסקי' אחר להתיר. וכל המתירין במשכנתא דסורא אם חזר וחכרם משום דס"ל דלא הוי רק הערמת רבית ואין דינו כהתנה מתחילה. משא"כ לרש"י דכהתנה מתחילה דמי:

ו[עריכה]

ו) ונראה דלק"מ דאף דבמשכנתא דסורא אם התנה מתחילה הוי ר"ק. היינו בהי' התנאי לחזור ולהשכירה [במעות] ללוה. אבל בהדר חכרה בפירות] מיני' כמ"ש בבדה"ב אף אם התנה תחילה הוי כקונה תבואה ליתנה לו לאחר זמן בזול דרק רבית דרבנן דדרך מו"מ הוא. שהרי במשלם שניא תיפוק ארעא בלא כסף ואין כאן הלואה כלל. רק שלוקח בעד המעות התבואות חכירות כל השנים הללו שהם שוים יותר מהמעות. ומ"מ כיון שדרך מו"מ הוא אבק רבית הוא. משא"כ במשכנתא סתם שלאחר ימי המשכנתא פורע לו חובו מה שנשאר אחר הנכיון. הרי בשכר הלואתו מוכר לו התבואות בפחות משויין דר"ק הוא כמ"ש מהר"י בן לב הובא בש"ך (סי' קע"ג סק"ו) דכהאי גוונא ר"ק הוא. אבל במשכנתא דסורא הא אין כאן הלואה כלל:

ז[עריכה]

ז) ואין להקשות הא המחבר פוסק (בסי' קע"ד) דמשכנתא דסורא הוא אפי' יכול לסלקו בתוך הזמן ואם מסלקו תוך הזמן אגלאי מילתא דמעות הנשארים הלואה הי' כמו בבתי ערי חומה דחשיב בגמ' רבית גמורה משום דכשפודאה לבסוף איגלאי מילתא דהלואה הי' דלא קשיא דאי משום הא הרי מותר בלא התנה כמפורש בגמ' באמר הלוקח לכשיהי' לך מעות אחזירם לך מותר כיון שיהי' בלא תנאי רק כשירצה עי"ש. ואף דאם הי' בתנאי הי' צד אחד ברבית. מ"מ בלא תנאי אין כאן רבית ולא הערמת רבית. וה"נ במשכנתא דסורא כיון שאם לא יפדנה לא יהי' רבית קצוצה. ממילא אין איסור בלא התנה. וכל האיסור משום דאף אם לא יפדנה בתוך הזמן יהי' אבק רבית. וכיון שאין איסור רק משום א"ר שוב מותר באפסקי' אחר:

ח[עריכה]

ח) איברא דלפי"ז קשה על המחבר דבשכירות קאי בחזר והשכירה ור"ק הוא לשיטת רש"י אפי' במשכנתא דסורא ולמה יהי' מותר באפסקי' אחר. על כן נראה דהנה קשה על רש"י שפירש בחכירי נרשאי דהוי ר"ק שהרי אינו טורח בה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום. וקשה דהא תנן בהמקבל המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב אם מכת מדינה הוא מנכה לו מן חכירו. וממילא כשלא נשאר פירות כלל דאינו נותן לו כלום ואכתי ספק הוא. וכשאר משכנתא בלא נכייתא דהוי רק אבק רבית. וצ"ל דוקא משכנתא בלא נכייתא דאם לא יעשה פירות עוד יפסיד טרחתו ועבודתו בקרקע. משא"כ בזה דלעולם אינו מפסיד ואפשר שירויח וכן משמעות דברי רש"י שם וז"ל דרבית גמורה הוא שאין כאן ספק כעושה ואוכל שפעמים שמוציא ואינו נוטל. וכן הם דברי הרמב"ם שכתב הטעם דאפשר שירויח ואפשר שיפסיד עיי"ש (פ"ו ממלוה הלכה ז'). וכל זה במשכנתא סתם דאם יהי' מכת מדינה אף הוא לא ינכה לו מחובו כלום שהוא שוכר שדהו במה שמנכה לו ואם מכת מדינה אינו משלם לו כמפורש בש"ע (חו"מ סי' שכ"ב). אבל במשכנתא דסורא שאם שטפה נהר אינו נוטל כלום ואף דמזל הלוה גרים שמפסיד כל שדהו] כמ"ש הה"מ בשם הרמב"ן סוף פ"ו ממלוה. וה"ה במכת מדינה. נמצא שאם יהי' מכת מדינה יפסיד חובו והוא לא יתן לו שכירתו. וכיון שאפשר שיפסיד אין כאן רבית קצוצה. וזה נכון וברור:

ט[עריכה]

ט) ובמחבר (סוף סעיף א') ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא. הטעם דכיון דאפי' כשהתנה לא הוי ר"ק כמו שנתבאר לעיל שוב הערמה בדרבנן מותר. ולפי"ז בבית דאין כאן תיוהא והוי ר"ק כשהתנה לכ"ע אסור:

י[עריכה]

י) כתב הב"י (בסי' קע"ב) בשם הרשב"א בתשו' דהא דחכירי נרשאי אינו אלא א"ר היינו דוקא במשכנתא דסורא. אבל במשכנתא סתם אי אפשר שלא יהי' ר"ק. ואינו מובן כיון שהרשב"א לא ס"ל דאגלאי מילתא למפרע והוי כהתנה מתחילה. ומביא ראי' מרבית דבי ר' חייא במוכר תבואה בהמתנה וחזר ולקחה בפחות דלא הוי רק א"ר. וא"כ למה יחשב במשכנתא סתם ר"ק:

יא[עריכה]

יא) ונ"ל דכיון דלאחר שחכרה מיני' הרי נותן לו דבר ידוע בכל שנה ששוה הרבה יותר מהנכיון מעט. ואם הי' מסלק לו חובו הי' החכירה מתבטל שהרי הי' השדה חוזרת אליו ולא הי' למלוה מה להחכיר. נמצא שע"י שאינו פורע לו חובו ומעות מלוה בידו הוא נותן דבר ידוע והוי ר"ק. משא"כ במשכנתא דסורא שהרשב"א לשיטתו שאינו יכול לסלק בתוך הזמן וכמ"ש הב"י (סי' קע"ב) שמשמע בנמק"י דלהרשב"א במשכנתא דסורא אינו יכול לסלקו בתוך הזמן] ע"כ אין איסור רק משום הערמה:

יב[עריכה]

יב) ומכל מקום דעת הרשב"א הזו יחידית הוא וכל הפוסקים דחכירי נרשאי במשכנתא סתם ומ"מ לא הוי ר"ק כיון דבשעת הלואה אינו קוצב דבר ידוע. ולא מבעיא לדעת הרמב"ם דבהרויח זמן לאחר הלואה וקוצב רבית דלא הוי ר"ק. אלא אפילו הראב"ד לא פליג אלא משום דהרוחת מעות כהלואה. אבל שיחשב כהלואה מי שאינו פורע חובו מאליו זה ודאי אינו:

יג[עריכה]

יג) סעיף ד' מחבר הלוה על שדהו ואמר לו אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי ר"ק ויצאה בדיינים. עי' ברמב"ם (פ"ז מהלכות מלוה) מה שחילק בין זה למשכנתא. דמשכנתא גמר והקנהו הגוף לפירותיו וק"ל דהכא במה מיירי אם לא מסר השדה למלוה תיכף רק אוכל הפירות לבד. א"כ אין המלוה טורח בה ואינו דומה כלל למשכנתא בלא נכייתא דאפשר שיפסיד כמ"ש הרמב"ם שם. וא"צ לחילוק הנ"ל. ואם בשמסר לו השדה תיכף אינו אסמכתא כלל לדעת הרמב"ם פי"א מהלכות מכירה הלכה ג'. ואם תאמר דהכא לא מסר לו השדה משום הקנאה דלאחר ג' שנים אלא למשכון עד הזמן. א"כ הוי משכנתא ממש. ואי לא מסר לו השדה כלל רק המלוה אוכל פירותיו דכהאי גוונא לא חשיב המלוה מוחזק דאכילת פירות לא הוי קנין. וכשם שאין קנין כך לא הוי מוחזק כמ"ש התוס' ב"מ בסוגיא דרכוב ומנהיג. א"כ הוי ר"ק כיון דאין המלוה טורח בה ואי אפשר שיפסיד כנ"ל וצל"ע כעת:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
  1. *