שדי חמד/כללים/כ/לט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים לט

כלל לט) כפיה. דקיימא לן שהיו כופין בארץ ישראל בזמן המקדש לקיים מצות עשה כדאמרינן בפרק הכותב ד' פ"ו ע"א אבל במצות עשה אומרים לו טול לולב ואינו רוצה עשה סוכה ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו דעת רש"י דדוקא משום מצוה דאוריתא היו כופין אבל לא משום מצוה דרבנן והתוס' חולקים עליו עי"ש בתוספות בד"ה פריעת בעל חוב מצוה וגם הרב"א בשיטה מקובצת שם הזכיר מחלוקת זו שכתב וז"ל כתב רבינו חננאל וכן דין היתומים שירשו מטלטלין דקיימא לן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ומשמע שמכין אותו מכת מרדות ואינו נכון כלל וכו' אלא מצוה על היתומים וכו' לאו מדאוריתא אלא מדרבנן משום כבוד אביהן ובתוספות תמהו דהא אשכחן דבמצוה דרבנן כייפינן להו כגון במצוה לקיים דברי המת כדאמרינן בפרק השולח כופין את היורשין ועושין אותה בת חורין ונראה לי שיש לחלק בין מה שצוה המת מנכסיו שבזה חייבים יותר משום כבוד אביהן הן מעצמן חייבים ריב"ש עכ"ל. והמובן מלשון זה הוא דהריב"ש מביא שדעת רבינו חננאל דגם על מצוה שעל היתומים לפרוע וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו והוא חולק על זה כיון שאינו אלא מדרבנן וכו' ואם כן דעת רבינו חננאל היא שגם על דרבנן מכין אותו וכן מפורש בתשובת הרשב"א בחלק רביעי סי' רס"ד וז"ל אבל למי שאינו רוצה לקיים את המצוה ואפילו מצוה דרבנן מלקין אותו בלא קצבה עד שיקבל ויעשה ואפילו עד שתצא נפשו וכאותה ששנינו במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו וכן אפילו מי שמחויב לפרוע חוב ואינו רוצה וכדעת רבינו חננאל וכן נראין לי דבריו ויש ראיות ראויות לסמוך עליהם עכ"ל הרי כתב מפורש שדעת רבינו חננאל שגם אמצות עשה דרבנן כופין אמנם הריב"ש קאי בשיטת רש"י דעל מצוה ליתומים לפרוע חוב אביהם אין כופין משום שהיא מצוה דרבנן ויישב מה שהתוספות הוכיחו בזה דגם משום מצוה דרבנן כופין:

והנה אף שדברי הריב"ש הללו לא ידעתי מקום כבודם אם בתשובותיו או באיזה חידושין שלו בכתובים מכל מקום מתבאר ממה שכתב בתשובה סי' צ' דעל מצות עשה דרבנן לא הי' מכין אותו עד שתצא נפשו שהרב השואל תמה על מה שכתב בערוך ערך מרד דאם אומרים לא עשה סוכה ואינו רוצה הי' מכין אותו בלא אומד ובלא מכה משולשת וכן עובר על דברי חכמים הי' מכין אותו בלא אומד ובלא מספר דאיך אפשר שיחמירו וילקו העובר על דברי חכמים עד שתצא נפשו והעובר על דין תורה באיסור כרת מכין אותו באומד נמצא שיותר יענש על איסור קל מעל איסור חמור וכו' והשיב לו דמכת מרדות היא בדרך תוכחות מוסר והיא מדרבנן וכו' ואין בשום מקום בעובר על דברי חכמים שהי' מכין עד שתצא נפשו ולא נזכר זה אלא במצות עשה של תורה שיש לו זמן לקיימה ובית דין מתרין בו לקיימה והוא מעיז פניו ואינו רוצה כדאמרינן בפרק הכותב (הביא כל דברי הש"ס עד ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו) וזה משום דבכל שעתא בקום עשה ואי עבר זמן המצוה לא מלקינן ליה כלל שאין מלקין למי שעבר על מצות עשה ובעל הערוך בסוכה ולולב הוא שהזכיר מלקות עד שתצא נפשו ובעובר על דברי חכמים הזכיר בלא אומד ובלא מספר ולא אמר עד שתצא נפשו עכ"ל. והמתבאר מזה הוא דהרב השואל הבין מדברי רבינו הערוך דגם אעובר על דברי חכמים קאמר דמכין אותו עד שתצא נפשו ולכן תמה דאיך יתכן דמי שעובר על דין תורה אין בו מכת מות ולהעובר על דברי חכמים יכו עד שתצא נפשו יציבא בארעא וכו' והשיבו דאעובר על דברי חכמים לא הוזכר כלל עד שתצא נפשו כי אם מכה בלא אומד ובלא מספר אבל לא עד שתצא נפשו ועד שתצא נפשו לא נאמר אלא בממאן לקיים מצות עשה של תורה אבל בממאן לקיים מצות עשה דרבנן מוכח מדבריו דאין מכין אותו עד שתצא נפשו שאם לא כן היה לו לפרש כן דלא תיסק אדעתין לומר דדוקא בסוכה ולולב וכיוצא בהם מצות דאורייתא הוא דמכין אותו עד שתצא נפשו אלא ודאי דעתו היא דבמצות עשה דרבנן אין מכין אותו עד שתצא נפשו ואף אם אין לנו הכרח מדברי תשובתו מאחר שכתב הרב"א באסיפת זקנים הנ"ל כן בשמו לא נפלאת לפרש כן דברי תשובתו בפרט שכן משמעות דבריו. והרב פני משה על דברי הירושלמי בפרק קמא דקידושין הלכה ז' במאי דבעי הש"ס אההיא דמצות הבן על האב מה למצוה או לעכב פירש דהבעיא היא על להשיאו אשה דהדרשה היא רק אסמכתא עי"ש נראה דמשמע ליה דדוקא משום מצות עשה דאורייתא הוא דכופין אבל לא אמצות דרבנן והוא תימה שנעלם ממנו שנחלקו בזה אבות העולם ולרבותינו התוס' גם משום מצוה דרבנן כופין:

ומצאתי להרב שנות ימין בח"א ד' ע"ח ע"א שהביא מה שכתב הרב יפה מראה והוא כדברי הרב פני משה ותמה עליו שפירש כשיטת רש"י ולא זכר שהתוס' חולקים עליו ועיין להרב אורים ותומים בריש סי' ק"ז מה שהליץ ליישב קושית התוספות על רש"י ועל כל פנים שיטת התוספות היא דאין לחלק בין מצות דאורייתא לדרבנן והיא שיטת רבינו חננאל והרמב"ן שאביא דבריו להלן בס"ד והרשב"א כנז"ל ומדברי הרב אהל יעקב במערכת החי"ת אות ה' מתבאר שסובר דלהתוס' פליגי בזה הירושלמי וש"ס דילן דהירושלמי בפרק קמא דקידושין הנ"ל סובר דעל מצות דרבנן אין כופין ותלמודין סובר דגם על מצות עשה דרבנן כופין ונקיטינן כתלמודין עי"ש ומדברי הרב לחם משנה בפרק א' מהלכות תלמוד תורה דין ג' נראה דנקיט בפשיטות דלא נאמר דין זה דמכין אותו וכו' על מצות עשה דרבנן שנסתפק במה שכתב הרמב"ם דחייב לשכור מלמד לבנו אם הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן וכתב דאם הוא מדרבנן קשה מה שכתב מוהר"ם והובא בהגהות מיימוניות שם בריש הלכות תלמוד תורה דכופין ללמד את בנו או לשכור לו מלמד דמאי שנא האי עשה דולמדתם אותם משאר עשה דכפינן לקיים עשה כסוכה וכו' ואם הוא מדרבנן מאי קאמר מאי שנא הא האי עשה אינו אלא מדרבנן וכו' עי"ש מה שנדחק ליישב דברי מוהר"ם משמע דסובר דעל עשה דרבנן אין כופין ויש לדחות דלשון מוהר"ם קא קשיא ליה מאי קאמר מאי שנא דודאי שנא ושנא ואם היה אומר מוהר"ם דאף שהוא, מדרבנן כופין לא הוה קשיא ליה מידי משום דכן שורת הדין דגם אדרבנן כופין אבל לומר מאי שנא מכל עשה ודאי לא יתכן אם אינו אלא מדרבנן:

ואני ההדיוט מצאתי שדעת הרמב"ן במלחמות דכופין על מצות עשה דרבנן ומכין עד שתצא נפשו אם היא מצוה שתקנו חכמים כשאר תקנותיהן והוא שעל מה שאמרו בש"ס יבמות ד' ס"ב אמר רב מתנה הלכה כר' יהושע (דאמר נשא אשה בילדותו ישא בזקנותו) וכתב עלה הרי"ף והא מלתא דרבנן היא וכתב על זה הרמב"ן דנפקא מינה למידע קושטא דמילתא מיהו לענין דינא נמי נפקא מינה דאי דאורייתא מכין אותו כענין שאמרו באומרים לו עשה לולב ואינו עושה כו' שמכין אותו עד שתצא נפשו והיו משמתין ומחרימין והיו עושין הרדפה אבל משום מצוה דרבנן דלאו תקנתא היא אלא כעין ישוב דרך ארץ אין מחמירין עליו כל כך עכ"ל מתבאר מדב"ק דדוקא במצות דרבנן שאינן תקנתא ואינן אלא משום ישוב דרך ארץ הוא דאין מחמירין עליו כל כך אבל בשאר מצות דרבנן שהן תקנות חכמים מכין אותו כמו שמכין על קיום עשה של תורה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:

והנה הרב פרי מגדים באשל אברהם סי' תרפ"ז סק"ב כתב דאם נאמר דמכין על מצות דרבנן נמי יש לומר דעל קריאת המגילה בלילה אין מכין לפי מה שכתב הר"ן לחד שינויא דבני הכפרים לא היו קורין בלילה דעיקר מצותו ביום ועי"ש לענין מתנות לאביונים ומשלוח מנות והוא כתב כמסתפק בדבר אם על מצות עשה דרבנן כופין או לא ואנן בדידן לפי כל הרשום נראה דנקיטינן כדעת התוס' דגם על מצות דרבנן כופין שכן היא דעת התוס'. ורבינו חננאל והרמב"ן והרשב"א וקל וחומר למקרא מגילה דדברי קבלה כדברי תורה ולכל הפחות היה לו להזכיר מחלוקת רש"י ותוס' בזה ואולי בחידושיו למגילה (שהזכיר שם) הביא מחלוקת זו ולא הכריע בדבר ולכן כתב גם בפרי מגדים כמסתפק שוב זכיתי להתבשם בערוגת הבשם בספרו ראש יוסף על מסכת ברכות שבת מגילה שנדפס בימינו וראיתי שם בפתיחה למסכת מגילה וז"ל ודע דאם אין רוצה לקיים מצות קריאת מגילה אפשר דמכין אותו כל היום כמו לולב וסוכה שאין מקיים דעל דרבנן נמי מכין מכת מרדות ובספר שושנת העמקים ביארנו בכלל מ"א באורך ולא זכיתי להבין דמאחר דנראה דפשיטא ליה דגם אדרבנן מכין למה יסתפק בקריאת מגילה ואולי לשון אפשר לאו דוקא אלא כותב כן דרך ענוה. שוב כתב דאקריאה דלילה יש לומר דאין מכין אותו וכו' (כמו שכתב בפרי מגדים) (ובספר ראש יוסף הנ"ל יש טעות המדפיס או המעתיק שבכתבי הרב היה כתוב ביארנו בכלל מ"מ וחשב שהוא טעות (שאם כוונתו לסיים הכלל שהוא כלל ארבעים היה לו לכתוב מ' או מ"ם וכל שכן שאין כוונתו לכלל שמנים שאין זה דרך המחברים) ותקן לפי דעתו) מ"א במקום מ"מ אבל האמת הוא שצריך להיות בכלל מ"מ והוא ראשי תיבות מכת מרדות ודבריו בזה הם בכלל ט' (תוך ד"ה עוד יש להסתפק) שאותו הכלל מיוחד לדיני מכת מרדות וכבר כל יקר ראתה עינו שם מחלוקת רש"י ותוס' בכתובות הנ"ל והאריך ברמזיו הנפלאים כדרכו בקדש עי"ש):

ועל משלוח מנות כתב שם בפרי מגדים דלפי מה שכתב בסי' תרצ"ו ס"ו בהגה"ה דאי מחיל לחברו מהני אם כן תלוי בדעת חברו ומיהו אונס שגרש דבדידיה תליא מלתא אפילו הכי מכין מכת מרדות עכ"ל וכן יש להוכיח מדשקלו וטרו הפוסקים במצות כיבוד אב ואם וכן במצות צדקה אי מכין מכת מרדות משום דהוי מתן שכרה בצדה ונאמרו כמה ישובים ולא אישתמיטו לומר דאף אי לא הוה מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין מכין משום דתלוי בדעת האב אי בעי מחיל וכן בצדקה ומטעם זה אין מברכין עליהם לפי שתלוי בדעת שכנגדו אלא מוכח דלענין כפיה דכופין אותו לקיים המצוה אינו תלוי בזה ועל כל מצוה דאורייתא מכין והוא הדין למצוה דרבנן למאי דנקיטינן דגם אדרבנן כופין וכן מוכח מדכופין משום פריעת בעל חוב והרי ביד המלוה למחול חובו ובכל זאת כשאינו מוחל כופין את הלוה:

וראיתי למרן החבי"ף בספר נשמת כל חי ח"א ריש סי' י"ט שכתב ואפילו במצות עשה דרבנן שאומר שאינו רוצה לקיים הי' מכין אותו עד שתצא נפשו כמבואר בתשובת הרשב"א ח"ד סי' רס"ד והרשב"ץ ח"ב סי' צ"א ושלטי הגבורים סביב המרדכי בפרק יש נוחלין עכ"ל. ולא ידעתי למה לא הזכיר מחלוקת רש"י ותוס' בזה וראיתי שם בסי' כ"א שקבע מקום לדין זה בפרטות אם גם על מצות עשה דרבנן הי' מכין אותו עד שתצא נפשו כמו בלולב וסוכה והביא על זה ממה שכתבו בתשובת הגאונים הישנות סי' שי"ד וז"ל אבל מכת מרדות מדרבנן והוא אם עבר על דרבנן או עבר על מצות עשה כגון שאומרים לו לעשות סוכה ואינו עושה ליטול לולב ואינו נוטל עכ"ל וכתב על זה דכי היכי דבעבר על מצות עשה של תורה דמכין אותו עד שתצא נפשו פירושו שיש בידו לקיים את המצוה ואינו רוצה לקיימה שמכין אותו לקיימה הכי נמי במצות עשה דרבנן דקאמרי הגאונים דאם עבר על דרבנן מכין אותו היינו שאם יש בידו עדיין לקיים המצות עשה דרבנן ואינו רוצה לקיים מכין אותו דאין לומר דמה שכתבו עבר אדרבנן רוצה לומר שכבר עבר זמן המצוה דזה דוחק לפרש לשון אחד לשתי כונות ועוד דנלמוד בקל וחומר דאם על מצוה שכבר עבר זמנה מכין אותו כל שכן שמכין אותו שיקיים אותה קודם שיעבור זמנה וצדד עוד בזה ומסיק דהאמת יורה דרכו דכוונת התשובה הנ"ל דאפילו במצות עשה דרבנן ויש בידו לקיים המצוה ואינו רוצה הי' מכין אותו עד שתצא נפשו כמו במצות עשה של תורה דמאן פלג לן עכ"ל. ובהורמנותיה דמר אין דבריו נראין לעניות דעתי ופשוט בעיני דהגאונים לא דברו על מצות עשה דרבנן כלל ומה שכתבו אבל מרדות הוא מדרבנן והוא אם עבר על דרבנן כוונתם שעבר איסור דרבנן בקום עשה דבדאורייתא כי האי גוונא מפורש דינו בתורה מלקות כרת מיתה בידי שמים או מיתת בית דין ועל דרבנן לוקה מכת מרדות אבל כשאינו רוצה לקיים מצות עשה דרבנן אין לנו להוכיח מדבריהם שמכין אותו עד שתצא נפשו כמו במצות עשה של תורה ומדנקטי לישנא דש"ס סוכה ולולב נוכל לדקדק שסוברים הגאונים דדוקא במצות עשה של תורה הוא דמכין עד שתצא נפשו וכדעת רש"י והריב"ש הנז"ל ועל כל פנים אין לנו הכרח דגם על מצות עשה דרבנן סוברים דמכין אותו עד שתצא נפשו:

שוב כתב בנשמת כל חי שם שמפורש בתשובת הרשב"א ח"ד סי' רס"ד ובתשב"ץ ח"ב סי' צ"א ובחידושי הריטב"א לסוף מכות דאפילו במצות עשה מדרבנן ובידו לקיים המצוה עדיין ואינו רוצה לקיים מכין אותו עד שתצא נפשו וכן נראה מדברי הר"ן בהלכות והריטב"א בחידושיו בריש פרק ד' דכתובות וכו' באופן שדעת כל הראשונים הנ"ל שאין חילוק בין מצות עשה דאורייתא למצות עשה דרבנן ומה שנראה מדברי הריב"ש בסי' צ' דעל מצות עשה דרבנן אין מכין אותו עד שתצא נפשו אינו אלא לאחר שעבר זמן המצוה אבל קודם שיעבור זמן המצוה גם הריב"ש מודה דמכין אותו עד שתצא נפשו ותמה על פי זה על מה שכתב הרב מוהרי"ן בספר שבות יהודה בהשמטות ד' ק"מ ע"ד דהריב"ש בסי' צ' כתב מפורש דעל מצות עשה דרבנן אפילו תוך זמנו ואינו רוצה לקיים אין מכין אותו עד שתצא נפשו אבל הריטב"א דמכין אותו עד שתצא נפשו ודבריו תמוהים דודאי גם הריב"ש מודה דמכין אותו עד שתצא נפשו כשיש זמן לקיים המצוה ואינו רוצה וגם נעלם ממנו תשובת הגאונים והרשב"א והרשב"ץ והר"ן וכן תמה על הרב מוהר"ר עראמה בריש הלכות שבת שכתב אבל כשאינו רוצה לעשות המצוה דאורייתא המרדות שלו עד שיאמר רוצה אני דמשמע דדוקא מצוה דאורייתא וזה אינו דגם בדרבנן הדין כן אלו תורף דב"ק. וכבר גליתי דעתי העניה דמדברי תשובת הריב"ש מוכח דסובר דעל מצות עשה דרבנן אין מכין אותו עד שתצא נפשו ובפרש שכן כתב בשמו הרב"א באסיפת זקנים ונעלם מעיני דמר והרב שבות יהודה הנז"ל שכתב שמפורש כן בדברי הריב"ש ודאי אינו מדוקדק והיה לו לכתוב שמוכח כן בפרט אם לא הזכיר בספרו (אינו מצוי אצלי) דברי הריב"ש שבאסיפת זקנים הנ"ל ואין להאריך:

והנה מה שכתב שדעת הרשב"א דגם לקיים מצות עשה דרבנן מכין אותו הנה אמת נכון והיה לו לכתוב שכן גם דעת רבינו חננאל כמו שכתב בשמו הרשב"א שם ושו"ת הרשב"א חלק ד' אין מצוי אצלי לעיין בדב"ק מה שכתב בשם הרב שלטי הגבורים בפרק יש נוחלין עיינתי שם וז"ל מכת מרדות היה פחות מארבעים לפי מה שיראו הדיינים ואם לא ירצה לקבל שלא לאכול פירוש בשעה ששית של ערב פסח חובטין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל. ומדאמר על שעה ששית בערב פסח דחובטין אותו עד שתצא נפשו אין להוכיח שדעתו דגם אמצות עשה דרבנן כופין עד שתצא נפשו דאין מדברים אלו הכרח שסובר כן דיש לומר דבקום עשה שאני וכיון שבא לעבור בקום עשה משום הכי ניתן להצילו מיד עבירה אפילו בנפשו אבל מי שמתעצל מלקיים מצוה דרבנן אפשר דאין מכין אותו עד שתצא נפשו ועוד יש לדקדק בדברי הרב שלטי הגבורים מאי שנא שעה ששית דנקט והלא שעה חמישית נמי אסורה באכילה מדרבנן ובהכרח לומר דיש טעות ובמקום ששית צריך להיות חמישית וכיון שצריך לתקן אף אנו נאמר שצריך להיות שביעית או שצריך להיות אחר שעה (במקום בשעה) ששית ואי הכי מהני מילי דרב ליכא למשמע מידי. אמנם עוד כתב שם בסמוך אבל דברים שאפשר לתקן כגון ליטול לולב יום שני מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל הרי שכתב מפורש דעל לולב ביום שני שהוא מדרבנן מכין אותו עד שתצא נפשו ומתבאר מהאמור שדעת מרן החבי"ף דנקיטינן דגם למצות עשה דרבנן כופין עד שתצא נפשו:

גם בספר לב חיים ח"ב סי' עק"ד אזיל בשיטתו שבנשמת כל חי דגם על מצות עשה דרבנן כופין וכו' וכתב שם דמי שקראוהו בשמו לעלות לספר תורה ואינו רוצה לעלות כופין אותו כמו בשאר מצות דרבנן ואף שיכול לפטור עצמו בשמיעה מכל מקום כיון דאיכא משום סכנה דאמור רבנן שלשה דברים וכו' (ברכות ד' ד"ן) ואחד מהם מי שנותנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא בית דין היו כופין אותו כמו שכתבו הראשונים גבי קטלנית דאם רוצה לישא בית דין כופין אותו וכתב הרב תרומת הדשן דכי היכי דבית דין חייבים להפרישו מאיסורא הכי נמי מסכנה וכן כתב הרא"ם ח"א סי' כ"ב וכן כתב בתשובת מוהר"י ן' מגא"ש דמי שרוצה לישא קטלנית אין שומעין לו אם יאמר שרוצה לסכן בעצמו אין לו רשות לאבד עצמו ובפרט הואיל ואסרוהו חז"ל הרי הוא מכלל הדברים האסורים וממה שכתבו התוס' במנחות ד' ס"ד ד"ה ארור ויש לומר דמעיקרא קאי בארור בעלמא ואי בעי לקבולי עליה לטותא דרבנן שרי ולבסוף גדרו ואסרו לגמרי ומיהו קשה הא אמרינן ארור בו קללה בו נידוי אין הכרח לענין אם בית דין כופין אותו למונעו דדבריהם הם על העושה הדבר אם עובר איסור או לא ועיין בענין זה במה שהבאתי בקונטריס פאת השדי לחלק דברי חכמים בסי' י"ג (בד"ה גם ידידי):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף