שו"ת שארית יוסף/עח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת שארית יוסף עח

עח) מעשה בא לפנינו דהיינו בפני זקן וחכם מופלג כמהר"ר משה סג"ל לנדא ובפני גיסי הגאון כמהר"ר משה בהר"ר ישראל ז"ל ובפני באודות פלוני בר פלוני מק"ק פראג שהיה נפרד מאשתו זה כמה שנים באו לפנינו לדין וע"י זה נתגלגל הדבר וטען לפנינו איך שראוה מדברת עם א' שחשדה ממנו פלוני בר פלוני וטענותיו:

איך בין בייא מיינם ווייב גיוועזן אונ' האב גיזעהן דז זיא האט פיל עסקים גיהאט מיט דעם פלוני אונ' האב מיין שוויגר גיבעטן זיא זאלט אין אינש הויז ניט לאזן גין זיא האט זיך ניט דראן קערט אונ' דער נאך האב איך מיך אויש גיצוגן אין איין אנדר הויז אונ' בין איין מאל גנגין אין דר גערבר גס דא האב איך גיזעהן מיין ווייב אונ' איין אשה גין מיט דעם פלו' אונ' דיא אשה האט קיכליך גיטראגן דוא האב איך גיצירנט אונ' האב גישפראכן גיא היים אונ' האב מיר איין גיזעצט איך וויל נארט דען זעלבגין זמן בייא איר בלייבין אונ' בין אזו פון איר גאנגן אונ' האב זי ניט אן גרירט וזה היה כנגד ה' או ו' שנים ועוד ב' שנים און גיפערד האב איך ווידר וועלן צוא איר קומן דא האט מן מיר גיזאגט וויא זי איביל גיהנדלט העט דז איך מיר האב איין גיזעצט דז זיא טמא איז אונ' דאז איך אל מיין טאג ניט צוא איר וויל זא האבן מיר אין גיפרעגט האשטו עטווש מין פון איר גיזעהן דא שפראך ער איך האב נישט מין גיזעהן ווידר איין מאל איז זיא גילעגן אין איינם בית החורף אויף דער בנק אונ' פלו' בר פלו' איז אים חדר גיוועזן זונשט האב איך נישט גיזעהן אבר איך גלויב וואול דז זיא איז טמא גיווארן דען מן האט מיר אזו פיל גזאגט דא האבן מיר אין גיפרעגט פון וועם ערש גיהערט האט. דוא האט ער גישפראכן ער ווישט עז ניט מן וואורד עש וואול אין זיין עדות זעהן אויך העט ער אירנט אנדרש מין עדים ער ווישט איצונדר ניט וועם עכ"ל טענותו.

ואבי אשתו השיב מצד בתו שכולו שקר רק שהיה לו קטט עמו בעבור ממון ועל ידי זו נתגלגל הריב ביניהם וכדי להתנקם פירש ממנה והביא פסק אחד שהעיד הסופר מק"ק פראג שנפסק להם על עסק קטט שביניהם כתקנות קהלות שו"ם וכן העיד איש א' בפני ב"ד שזוכר שהיה להם קטט ביחד בעבור ממון בפני הראשים אבל לא שמע שפלוני הנ"ל נתן אשמה לבתו והאריכו עוד בטענותיהם אין צריך ברוב דבריהם אלא בעיקר מה שכתבתי ובתוך זמן פרידת פלו' מאשתו יצא קול זנות על אשתו לא ידעינן אם אויבים הוציאו או לא וטען פלוני שהוא מאמין לדברי העדים והקול שנטמאתה והאריך הרבה בטענותיו גם הראה לנו עדים הוגבו בב"ד של הדיוטות ממש שלא בפניה וב' עדים העידו עליה שכל אחד ראה ששכב הנחשד עליה כדרך המנאפים אך לא ראו הדבר ביחד רק העידו בפני אותו ב"ד שראה כל אחד הדבר בפני עצמו.

וז"ל העד הראשון: איך האב גיזעהן מיט מיין אויגן דז דער פלוני איז גישפרונגן פין איר איך העט גימיינט עש ווער איין גויה גיוועסט זא זאך איך פלוני' כו' עוד העיד וז"ל איך האב זיא גיפונדן בייא איר אויף דער באנק ממש בעו"ה דז מעשה אויף איין אננדר גילעגן אונ' דער נאך אבר איין מאל עכ"ל העד הא'.

וז"ל העד הב': זא האב איך זיא גיפונדן בייד' בייא אייננדר פלוני אונד פלונית גיזעהן בעו"ה ליגן דען פלוני אויף פלונית אויף דער ערדן.

ועוד העידו אחרים אך זה עיקר העדות לכן אבאר בעזה"י דינם של עדות זו תחלה ואחר כך אבאר דין שאר העדיות שהועדו:

תשובה נראה פשוט דאלו העידו עדים כשרים בפני ב"ד כשר בפני בעל דין עדות כזו פשוט הוא דהיה מוציאים אותה מבעלה אעדות זו כ"ש שהפסידה כתובתה וראיה לדבר שהרי אף לענין שנהרגין עליו לא בעינן כמכחול בשפופרת רק כדרך המנאפים כדפסקינן סוף פ"ק דמכות ואע"פ שפי' שם רש"י וז"ל משיראו כדרך המנאפים משינהגו עניין ניאוף ששוכבים בקירוב בשר ונוהגין בדרך תשמיש וכאן לא העידו רק ששכבו זו על זו ואפשר שבבגדיהם קאמרי ולא מיקרי בכך דרך המנאפים וכן דחק בתשובת דמוהר"ם במעשה דההוא כהן ששמע אחר הכותל נשימת אשתו ודחק עצמו מאוד שלא לאסור אשה על בעלה מ"מ לא גרע מדבר מכוער פ"ב דיבמות דאמרינן דתצא ופירושו דתצא מן הבעל לדעת ר"ת ורש"י והשאלתות כמו שהאריכו התו' שם וכן פסק שם המרדכי בשם מהר"ם וכתב שם בשם הר"ם מאחר שדברי השאלתות מיושרים מי יחלוק עליהם להקל ועוד שכל דבריהם דברי קבלה ואע"ג דהרי"ף והרמב"ם פכ"ד דאישות פסקו דאין להוציאה מבעלה אלא בעידי טומאה ולא בעידי כיעור וכן כתב הרשב"א בתשובה וכן כתב נימוקי יוסף פ"ב דיבמות וכן דעת הר"אה והריטב"א וכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב דכן ראוי להורות מ"מ נראה מאחר שהר"ם כתב שאין להקל ולזה נוטה דברי הטור באבן העזר סי' י"א אין להקל דאנן בתראי והלכתא כוותייהו כדפסק הריף פ"ב דעירובין דראוי להורות כבתראי וכן נוטים מסקנת הרא"ש פ"ב דיבמות ואעפ"י שלא ראו הדברים כאחד מ"מ עדותן מצטרפת כמו שפסק המרדכי בשם מוהר"ם פ"ב דיבמות ואע"ג דכיעור דחזא האי לא חזא האי והביא שם ראיה מן הירושלמי כ"ש כאן דמצטרפות עדותן שהעידו שראו כיעור אחד מכל מקום ענין נד"ד עדים אלו אין בהם ממש מכמה טעמים. טעם הראשון שהוגבהו שלא כדין שלא בפניה ואיתא בתשובת הרא"ש כלל מ"ו סימן א' וז"ל תחלה אני כותב שלא כהוגן עשו שקבלו העדות שלא בפני האשה ושלא בפני בעלה ויבא בעל השור ויעמוד על שורו אמר רחמנא.

ועוד היה ראוי שעדות זו תתקבל בפני גדולי ישראל הבקיאים בדרישה וחקירה שידרשו ויחקרו היטב שלא לאסור אשה על בעלה כדאיתא שילהי יבמות כו' עד ולאסור אשה על בעלה הכל מודים דבעינן דרישה וחקירה לקבל עדות בפני בעל דין ולפני גדולי ישראל שיודעים לחקור ולדרוש ולא להסתיר עצה במחשכים ולהוציא לעז על האשה תחת בעלה ואף בעדות ממון הקל כתב ר"י שאם קבלו העדות שלא בפניו אינו עדות לדין על פיו כו' וראוי להעניש כל מי שהיה באותו וועד לקבל עדות של לעז ופגם על אשה יושבת תחת בעלה שלא בפניה והנני כותב על ענין העדות אם היה בפני בעל דין כו' משמע דבכה"ג שלא היה בפניה לא היה דן עליו כלל דלא הוה עדות וכן פסק הטור ח"מ סימן כ"ח דעדות שלא בפניו אין דנין על פיו וכן פסק הרא"ש בתשובה כלל מ"א (סי' ו') דהוה כאלו לא נתקבל כלל וכן הוא בנ"י פ' כיצד הרגל ופ' הגוזל בתרא וכתב דהוה כטעה בדבר משנה דחוזר וכן כתב במרדכי פרק שני דכתובות ופ' הגוזל בתרא דפסול ואף על גב דכתב שם המרדכי בשם ריב"ן להכשיר בדיעבד נראה דלענין הלכה יותר יש לסמוך אדברי הפוסלים דהוו רבים ובתראי ואף לדברי ריב"ן היינו דווקא לענין ממון הקל וכן מה שכתב מהר"ר איסרל בפסקיו דבמקום אלים דדחלין מיני' גובין לכתחלה עדות שלא בפניו היינו דווקא בענין ממון כמו שכתב שם בעצמו מטעם הפקר בית דין הפקר והכי דיינינן לאלמין ולכל חברין אבל לאפוקי אשה מבעלה בעדות שלא בפניה פשיטא דלא מהני כלל כדמשמע מתשובת הרא"ש דלעיל מאחר דבעי דרישה וחקירה כדיני נפשות כמו שכתב הרא"ש בתשובתו גם לענין קבלת עדות שלא בפניו הוה דינו כדיני נפשות ושם פשיטא דלא מהני עדות שלא בפניו דכתיב והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו וראיה מפ"ב דסנהדרין עבדא דינאי מלכא קטל נפשא אמר להו שמעון בן שטח לחכמים תנו בו עיניכם ודנוהו שלחו ליה עבדיך קטל נפשא שדרי ליה שלחו תא אנת נמי להכא והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור כו' ואי הוה עדות שלא בפניו כשר בדיעבד לדיני נפשות לא הוו שלחו לינאי תא את דאיכא עשה דשום תשים עליך מלך ומהאי טעמא דקדק ריב"ן שעדות שלא בפניו כשר בדיעבד מדכשר לכתחלה במקום דאי אפשר מקבלין שלא בפניו היכא דהיו עדים חולים או הולכים למדינת הים כדאיתא פ' הגוזל וא"כ מדשלחו לינאי בודאי ש"מ דמן התורה כל עדות בעי בפניו ואפי' בדיעבד פסול.

ואין להקשות דמוהר"ם בתשובה והיא במרדכי פ"ב דיבמות מדמה ענין עדות אשה לענין עדות ממון לענין צירוף העדות כדאיתא התם ואע"ג דלענין נפשות לא מצטרף עדות מיוחדת כדאיתא פ"ק דמכות שאני התם דכתיבי קראי דכתיב לא יומת ע"פ עד א' ומוקי לה התם אמה דקאי לענין עדות מיוחדת והתם דווקא לא יומת כתוב אבל לענין שאר דברים כגון דרישה וחקירה או עדות שלא בפניו דמן התורה בעינן בתרוייהו רק חכמים הקילו לענין ממון פשיטא דמדמינן לענין נפשות ומההיא עובדא דינאי ש"מ ג"כ דאפי' במקום אלם לא מגבינן עדות שלא בפניו בדיני נפשות דאין לך אלם גדול מינאי מלכא דהוה מלך וקטל רבנן כולהו כמוזכר בקידושין ואפ"ה לא רצו לגבות שלא בפניו וה"ה כאן בנד"ד ותו דאף אם היה דינו לגבות שלא בפני אלם מ"מ עדות בניו ובנותיו לא אמרינן דמתיראין מן האלם דהא אמרינן פ' חזקת הבתים דלגזלן אין לו חזקה דמיראין לפניו למחות ולבנו יש לו חזקה ואין לחלק דווקא התם דאין המחאה מזקת אלא לבן ולא שייך בה האלם מידי אבל בעדות כזו מתיראין מן האלם דהא זהו פגם לכל המשפחה ולכך יראים מן האלם דאל"כ אין לדבר סוף דאין לך משפחה שאין בה אנסין וכדומה לזו לכן נראה דאף אם היו דברי פלוני כנים שאמר שלא היה יכול לגבות עדותו בפניה מפני אלמותו של אביה מ"מ בתו לא הפסידה זכותה משום אביה.

ועוד דברור לנו שבזמן שנגבה עדות זו היה צד פלוני המושלים וראשי פראג והיו יכולין לגבות עדותן לפניה ותו שהרי הראה לנו אביה שטר חתם מתלתא גברי מהימני דהיינו מהרר"י שטערונבורג ור' יעקב רוידניץ ורבי מאיר בערן שהתרו בפני פלוני הנ"ל שאם יש לו עדות שיוגבו בפניהם הם רוצים לישב בב"ד ולא יגורו מפני איש ומדלא עשה זאת נראה דאין מקום לטענותו שגבה עדותו שלא בפניה מחמת אלמותו של אביה. ועוד נראה מאחר שהיה יכול לגבות עדותו לפניה לפני הב"ד הנ"ל ולא רצה א"כ הוי כאלו בא לגבות עדותו שלא בפניה לכתחלה וזה היה אסור לכ"ע דאף ריב"ן לא מכשיר אלא בדיעבד וזהו לא איקרי דיעבד מאחר שהיה יכול לתקן קודם שבאה לב"ד זה נראה פשיטא וכ"ש כאן יהא כדיני נפשות ופסול לגמרי כמו שהוכחתי מעובדא דינאי מלכא. וא"ל שהרי מצינו הרבה פוסקים דס"ל דתצא בקלא דלא פסיק בעידי דבר מכוער אע"ג דלא הוגבה העדות כלל בב"ד דכ"ש במקום שהועד בב"ד אף שלא בפני' לא דמי כלל לכאן דהתם לא ס"ל דתצא משום העדים שהעידו אלא משום הקול דחוששין לו וכאן אין הקול כלום כמו שיתבאר לקמן בעזה"י א"כ פשיטא דאף משום העדים אין לאסרה מאחר שהוגבה שלא בפניה כדמשמע בתשובת הרא"ש דלעיל ואפשר שאף שם אין מוציאים אותה אלא א"כ עידי דבר מכוער העידו לפני ב"ד בפניה דבריהם וע"י זנות יצא לה זה הקול שזנתה ואע"ג דלקול דקידושין לא בעינן אלא שיעידו תרי ששמעו מתרי והלכו למדינת הים כדאיתא פ' המגרש מ"מ בכאן אין לחוש להוציאה מבעלה דלא חששו לקול בתר נשואין כמו שחששו לקול קודם נשואין וזה ברור. מיהא בממון היכא דלא אפשר או אפי' היכא דאפשר בדיעבד לדעת ריב"ן כשר מטעם שאמרו לענין דרישה וחקירה שנ' משפט אחד יהיה לכם מפני מה אמרו בדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ומהאי טעמא נמי אמרינן דדיני ממונות כשר שלא בפניו בדלא אפשר אבל לאסור אשה לבעלה כדיני נפשות דמיא דהא אמרי שילהי יבמות לענין דרישה וחקירה אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמיא ולאו דווקא אלא ה"ה אפי' שאר עדות אשה דהא הרא"ש בתשובה דלעיל הביאו לענין לאסור אשה לבעלה ואף ע"ג דהתוספות כתבו שילהי יבמות בשם ר"ח דהלכה דעידי נשים לא בעי דרישה וחקירה וכן פסק הרמב"ם סוף הלכות גירושין היינו משום דמשום עיגונא הקילו בה חכמים כמו שהקילו להאמין עד אחד שמעיד לאשה שמת בעלה אבל לאסור אשה לבעלה בעינן דרישה וחקירה כתשובת הרא"ש דלעיל וכן כתב הר"ן סוף פ' קמא דסנהדרין והג"ה מיימוני פרק ב' דאישות והגה"ה מרדכי דיבמות ואם כן מאחר שדמי לענין נפשות לענין דרישה וחקירה הוא הדין לענין שלא בפניו דלא מהני לכולי עלמא ואין לומר דאע"ג דאין נאמנים לאוסרה על בעלה מאחר שהוגבה שלא בפניו מ"מ לענין להפסידה כתובתה כדין היוצא משום שם רע שהפסידה כתובתה כדאיתא פ' אלמנה ניזונת והוא דבר ממון הם כשרים בדיעבד חדא דהא כבר כתבתי דלענין הלכה ראוי להורות כרבותינו הפוסלים ואף לדברי ריב"ן נראה דכאן יש לפוסלו דהא אמרינן שילהי יבמות אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר בודקין וקא פליגי בדרבי חנינא דאמר רבי חנינא דבר כו' עד ומאי טעמא אמרו דיני ממונות אין צריך דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת כו' ובמאי קא מפלגי מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא ומר סבר כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמיא ומדנקט למשקל כתובה משמע דווקא במקום דאיכא למשקל כתובה דאית בה גם כן טעמא דחינא כדאיתא בכתובות אבל להפסיד כתובה דלית בה טעמא להקל לכולי עלמא בעינא דרישה וחקירה.

ועוד יש להביא ראיה דלא פלגינא עדות בכהאי גוונא דהא אמרינן פ' האשה שלום איבעי' להו התירוני להנשא ותנו לי כתובה מהו כיון דאמרי כתובה אדעתא דכתובתה אתאי או דילמא כו' ופסק שם הרא"ש לחומרא וכן משמע דעת הטור אבן העזר סימן י"ז ש"מ דאם ידעינן דאדעתא דכתובה אתאי לא מתירין להינשא אף שתבעה נמי לינשא ולענין נשואיה היא נאמנת אפילו הכי כל העדות בטל וכן משמע ממה שכתב מוהר"ם בתשובה והיא בסוף הגהות מרדכי בקידושין ועיין שם הוא הדין בנד"ד דודאי לאוסרה על בעלה קאתי ולכן אף לענין כתובה אינן נאמנים דאין לומר דלהפסיד כתובה כוונו דאל"כ למה הצריכו לומר ששכבו זו על זו דבעוברת על דת יהודית שמשחקת ומדברת עם הבחורים הפסידה כתובתה כדאיתא פרק המדיר ואי משום דבעוברת על דת לחודה צריכה התראה להפסידה כתובתה כדאיתא בסוטה פרק ארוסה א"כ הוצרכו להעיד עליה דבר מכוער דאסורה לבעלה ותצא בלא כתובה ואימא לעולם דמשום כתובה קאתי זה אינו דאם כוונו לכתובה היה להם להודיע לבעל בפעם הראשון שראתה מה שראו להתרות בה באולי תעבור עוד על דת ותפסיד כתובתה ועוד דהרי כל אחד העיד בפני עצמו וידוע שאין אשה מפסדת כתובתה בעד אחד אלא ודאי לאוסרה על בעלה קאתו דעד אחד נאמן לאוסרה עליו כשהבעל מאמין לדבריו כמו שיתבאר לקמן אלא ודאי לא כוונו הני עדים רק אאיסורא שהוא פשוט לכל שהוא אסורה לבעלה ויותר יש לתלות שחששו לאסור ממה שהעידו לענין כתובה שהוא ממון.

ומעתה אומר שמאחר שנגבה עדות זו שלא בפני האשה ובעלה לא הוי עדות כלל לא לענין לאוסרה על בעלה ולא לענין להפסידה כתובתה כמו שבארתי וכל שכן בעדות זו דאיכא למיחש דהא אמרינן בירושלמי פרק זה בורר רב כד הוה חזא סהדי מכווני בלשון אחד היה חושש לשקרים ובעצה אחד כוונו לשונם והיה חוקר ודורש אותם אבל אם לא אמרו ממש בלשון אחד אלא זה אמר בכה וזה בכה רק שלא היה הכחשה לא היה דורש כ"כ ומאחר שעדים אלו העידו בסגנון אחד שראו בב' פעמים ששכבו זה על זה ואמרו עשו אותו מעשה כו' איכא למיחש לשיקרא והיה לחקור בעדות וכל שלא נעשה ונחקר כתקונו ונעשה שלא בפניה לאו כלום הוא. הטעם הב' דאין בעדות זו כלום דהא אתו לקדמנא ב' עדים כשרים והעידו על עדים הראשונים שפסולי עדות הם שרבים העידו דרך כלל שאין לסמוך על עדותן כי כן הוחזקו לרקים ופוחזים וחשודים וכן הוא מפורסם לכל ואף הבעל דבר לא יוכל להכחיש זו אלא שאמר שמשום זה אין לפוסלין לעדות וב' או ג' העידו בפרט אחד העיד בפני פלוני הבעל שאחד ששמו כך הוא מסר פרנסי פראג בידי נכרים ביושבם ביחד בבית פלוני ועוד ב' העידו ג"כ כזו אך שלא בפני פלוני הבעל כי הלך לדרכו קודם שגבינו עדות על זו. ועוד העידו רבים עליו בפני פלוני הבעל איך שעמד בפרהסיא וגזם למסור ולהרוג ושהוא נשבע תמיד ולפעמים הוא מחרף ומזכיר שם ע"ז אחר זו וגם על עד הב' שהוא פלוני אחד העיד בפני פלוני הבעל שמצא אצלו ספרים שגנב והב' העיד שלא בפניו איך שגנב לו הרבה דברים ודבר אחד מצא ביד הצורף שמכר מגניבתו, ועוד העיד אחד שגנב לאביו והוצרך להחזיר הגניבה לאביו אך שהעד אומר שקטן היה באותה שעה, עוד העיד אחד ששמע מבעל הבית שלו שפלוני עד זה חשוד הוא שגונב וע"פ דברים אלו נראה לנו שפסולים הם לעדות זו מאחר שכבר ג"כ הוחזקו לחשודין ואמרי' מלקין על החזקה כדאמר בפ' עשרה יוחסים ופשיטא דאלו האחרונים נאמנים על הראשונים אע"פ שהוא שלא בפני הראשונים דהא אמרינן פ"ב דכתובות ב' חתומים על השטר ובאו ב' אחרים ואמרו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים ואם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין אלו נאמנים ומסיק דלאו למיגבי בשטרא קאמר דאינן נאמנים דנהי דהזמה לא הוי בפניה הכחשה מיהו הוי אלא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי הכא נמי אע"ג דלא נפסלו בהעדת עדים אלו עליהם שלא בפניהם מ"מ לזה העדות אינו מועילים כלום דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אשה בחזקת התירה לבעלה וזה פשוט.

ועוד בנד"ד לא גרע סוף דינא מתחלת הדין ומאחר שעדות הראשונים הוא שלא בפני הבעל דין אם כן יכולין גם כן לבטל עדותן שלא בפניהם ותו דהא גלוי לכל דאלו הב' עדים שהעידו הם חשודים כי האחד נקרא שמו פלוני והוא ראש לשועלים הקטנים המחבלים כרמים והב' פלוני ונכרים לרקים ופוחזים לכל אדם ולכן אע"ג דלא ידעינן בהו שהם פסולים ממש מ"מ מאחר שהוחזקו בפי כל אדם לפוחזים ורקים פסולים הם לעדות כזו וראיה מהא דכתב מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ד בענין התרת אשה שמת בעלה שהסכים להתיר וכתב לבסוף וז"ל אך בתנאי זה אם ידוע למר שהועד העדות בלי רמיה כי אינני מכיר את העד אם הוא מן הרקים הפוחזים דלא חיישי במידי לאסהודי שיקרא וכל שכן שבכהאי גוונא דסבורים הם שבודאי לא יבואו לידי הכחשה מחמת ריחוק הדרך כו' עד לכך אם נראה לומר שיש שם עיקול או נבול ועיקבא בהעדת עדים כגון אם שחדוהו להעד וכה"ג איני נמנה להתיר כלל שלא להחזיק ידי רשעים הבאים לפרוץ גדר וגזירות חכמים כו' ומהשתא נדון ק"ו שהרי לאסור אשה על בעלה בעי עדות טפי מלהתירה כמו שאכתוב לקמן בעזה"י ותו כי כבר כתבתי לעיל תשובת הרא"ש שמדמה עדות אשה לאוסרה על בעלה לעדות שמתירים לעלמא לענין דרישה וחקירה ה"ה לנד"ד מאחר שמצינו שאף לענין להתירה על בעלה שהאמינו אף לעדות קל ואפילו הכי כתב שאין לסמוך אעדות רקים ופוחזים במקום דאיכא למיחש שאסהדי' שקרי וכ"ש בנד"ד שרקים אלו באים לאסור אשה על בעלה והעידו עליה בסתר ולא הגידו אימת הוה המעשה שהגידו שראו ואיכא למימר שודאי סמכו עצמן שלא יבואו לידי הכחשה שמי יכחישן בענין כזו ואף שלא אמרו באיזה יום ראו אותו מעשה ובהדיא אמרינן כל עדות שאי אתה יכול להזימה אינו עדות בדיני נפשות וכבר ביארתי לעיל דענין עדות זו הוה כעדות דיני נפשות ותו דלא גרע מעם הארץ דפסול לעדות כדאיתא פרק מקום שנהגו ואף ע"ג דרבי יוסי פליג התם ואמרינן בחגיגה כמאן מקבלין האידנא עדות מעם הארץ כמאן כרבי יוסי ליתא הילכתא אלא כת"ק שפסק הרי"ף ודווקא בעם הארץ דליתא במקרא ובמשנה ובדרך ארץ כדאיתא פר"ק דקידושין וכתבו הגהות מרדכי בסנהדרין דכל מי שאינו זריז בקריאת שמע ובתפילה ובמצות פסול לעדות וכתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות עדות אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין עדות ממנו אלא אם כן מוחזק שהוא עוסק במצות כו' עד וכל עם הארץ בחזקת פסול עד שיוחזק שהולך בדרכי הכשרים עד כאן לשונו. קל וחומר לרקים אלו שהוחזקו וחשודים וקלים שאין מקבלים עדותן כלל ותו דהא איתא הגה' במיימוני פרק י"א מהלכות עדות בשם רב פלטי גאון דהאומר אלך ואמסור פסול לעדות וכבר הועד לנו על אלו העדים שגזמו כזה בפרהסיא ואף על גב שמהרי"ק שורש קפ"ו כתב שהרמב"ם חולק בזו מכל מקום בעדים כאלו שכבר חשודים ומוחזקים בודאי הרמב"ם מודה בדבר וקל וחומר בנדון דידן שפסולין ממש הן כמו שאבאר דגרסינן פרק קמא דמכות ההיא איתתא דאתא סהדי ואשתקור אזלה אייתי סהדי אחריני' דלא אשתקור אמר ריש לקיש הוחזקה זו אמר ר' אלעזר אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו וכן אמר רבי יוחנן כו' משמע דאי לא הוה חזקה דכל ישראל מי הוחזקו איכא למיחש לסהדי שיקרא מאחר דידעינן שחזר אחר עדים שקרים וה"ה בנדון דידן שהעידו על בעל אשה זו שחזר אחר עדים שקרים פשיטא שיש לחוש לרקים וחשודים אלו שנתפתו בדבריו.

וזה לשון העדות שהעידו עליו. אחד פלוני בר פלוני העיד עליו וזה לשונו: ואמר לי איך זאלט זאגן וויא זיא חס ושלום ווער איבר דען קרוג גנגן אונ' האט מיר וועלן מאכן איין שטר אום ציהן טאלר אונ' אימרצו נאך גילאפן איך זאלט זאגן אין פלונית הויש ואלטן זיא זיין איבר דען קרוג גננן. אונ' האט מיר גיוויזן חתימות איין כתב גיוועזן אונ' ביגערט איך זאלט מיך דרויף חתמן זא האב איך ניט גיוואלט ואמר אלי ווארום ווילטו דיך ניט חתמן האב איך דאך פיל עדים דז איך גיזעהן האב דז איין כתב איז דא האב איך נישט מין וועלן מיט צו שיקן האבן עכ"ל העד האחד.

ושוב העיד פב"פ: דא איך בין לא עליך קרנק גיווארן דא איז הבעל צו מיר גנגן אונ' האט מיר ד' טאלר אויף דען שלחן גיווארפן אונ' האט צו מיר גישפראכן נים דיא ד' טאלר אויף צערונג ווען דו ווערשט גיזונט זיין זא ווערשטו מיר איין עדות זאגן. אזו בין איך שבח לאל גיזונט גיווארן אונ' דיא ד' טאלר היישן אויף היבן. אזו האב איך זאלן איין וועק ציהן דא האט מיר איינר נאך גשיקט ואמר אלי אתה פלוני דו ציכשט הין וועק גיב מיר אויף גישריבן וואש דיר ווישיגליך איז דא האב איך אימש ניט וועלן גישריבן געבן דא האב איך איין משכן בייא פלוני גיהאט דא האט ער מיר דאש משכון ניט וועלן געבן אונ' האט גיזאגט עש שט נישט דא האב איך גישריבן געבן דז איך האב מיזן זאגן וויא זיא גיוועלט האבן איך האב מיר גידאכט עז איז יוא קיין בית דין אונ' איז קיין עדות דער בייא עכ"ל.

עוד העיד וזה לשונו: אונ' האבן פון מיינן ווייב וועלן האבן זיא זאל עדות זאגן דז זיא אן איר ניט האבן קענן דער לאנגן דא האבן זיא כמה פעמים פון איר אונ' פון מיר וועלן האבן זיא זאל נאר אמן זאגן אויף דאש עדות דאז איך גישריבן האב געבן או' ווייש איין גאט וויל קיין ביז בכל העולם פון איר עכ"ל.

ושוב העידה אשה אחת שאם רצתה לחטוא היתה יכולה להרויח מעות כיצד הבעל רצה להשכירה.

ושוב העיד פלוני אחר: דער נאך איז מיר הבעל ווידר נאך גנגן אונ' האט מיך גיבעטן איך זאלט מיט מיינן ווייב רידן ער וועלט עש ניט אום זונשט ביגערן דא שפראך איך דא זייא גאט ווער דז איך וועלט מיין זיל וער זענקן פון געלט וועגן דא איז ער מיר נאך גנגן עטליכי וואוכן דז ער נישט האט קענן פון מיר ברענגן. דא האט ער צו מיר גישפראכן וואש שט עש דיר גיב מירש גישריבן איך וויל דיר עפיש שענקן דא האב איך גישפראכן איך טוא עש איין גאט וויל ניט אונ' ער האט וועלן האבן איך זאלט זאגן וויא איך פלוני מיט דער פלונית העט דער ווישט חס ושלום עכ"ל.

מכל הני עדות שמענו שחזר אחר עידי שקרים ולזה בחשדא כל דהו אין להאמין לעדים הראשונים שהעידו איך שראו המעשה ועוד דאיכא למימר שונא פסול לעדות כדאיתא פרק זה בורר ואע"ג דהילכתא כרבנן דחולקים ואומרים לא נחשדו ישראל על כך מ"מ בחשודים כבר והם שונאים מיהא חיישינן וברור לנו שאלו העדים שונאים עם משפחת האשה כאשר שמענו מפי רבים ומאחר שהעידו עדים כשרים לפנינו שאילו העדים פסולים וגם נכרים לכל שהם פוחזים וקלים וכ"ש בעדות כזו שנגבה לפני דייני הדיוטות ממש כאשר שמענו עליהם שהם ב"ד לפי ערך העדים הנ"ל ופשיטא דחיישי' לב"ד טועים שלא דרשו וחקרו היטב ועוד שאינו מקויים ואינו ניכר חתימה מהדיינים ואף אם ירצה לקיימו אין שומעין לו מעכשיו מטעמים דלעיל ואף אם ירצו העדים לחזור ולהגיד בפניה לא מהני מעתה מאחר שיש בהן שמץ פסול כמבואר לעיל.

ועוד שמאחר שנתנו חרם בבית הכנסת שכל מי שיודע להעיד שיבא ויעיד ואלו העדים היו שם ולא העידו נפסלו מעתה לעדות כדין העובר על החרם שפסול לעדות כמו שפסק הטור בח"מ (סי' ל"ד) והם דברי הרא"ש פרק זה בורר ואין נאמנים לומר שלא שמעו מן החרם הואיל והיו בעיר כמו שפסק המרדכי ריש שבועות שתים ואע"ג דמסיק במרדכי סוף שבועות העדות דאם נתנו חרם כל מי שיודע להגיד עדות ושתק ואח"כ בא להעיד דלא נפסל עדותו בכך היינו דווקא בדבר שיוכל לתרץ עצמו ולומר לא שמתי לבי על זו כמו שמשמע שם וראיה מרב אסי שהביא אבל בכה"ג שכבר העידו ונזכר להם ולא העידו א"כ נפסלו מעתה להעיד ובהדיא מצאתי חלוק זה בתשובת רש"י ולא אוכל להאריך בדבר זו כי אין נפקותא בדבר זו מאחר שיצא להם שם פסול מחמת דבר אחר ע"כ נראה פשוט דאין עדות בדבר זו לא מעלה ולא מוריד.

ועכשיו אבא להורות על דבר העדים הנשארים שהביא בעל האשה זו. הביא כתב לפנינו וכתוב בתוכו בזה הלשון: דאז זאג איך אויף מיין חלק לע"ה נימנט צוא לייד נאך צוא ליב איך בין מיט דעם בעל גנגן אין דער גערבר גס כו' עד בתוך כך איז אשתו אונ' נאך איין אשה אונ' פלוני בר פלו' פיר גנגן דוא האט דער בעל זיין ווייב גיזעהן אונ' האט אויף איר גישריאן דא איז פלוני וועק גילאפן אונ' איין אשה האט איין שיסל מיט קיכליך גיטראגן דא האט דער בעל גישפראכן גיא איין היים דוא איז זיא וועק גנגן דוא האבן מיר אין נאך גיזעהן דוא זיין זיא ווידר צוא אננדר קומן אונ' זיין דר נאך פר שוואונדן עוד העיד בכתב ידו וז"ל נאך איין מאל האט צו מיר איין אשה גישפראכן אויף אשתו זיא זיצט אובן אין דער שטובן פר שפערט אונ עשן צווייא ער לייא פיש אונ' איין וויין זויף מיט אננדר דא בין איך גנגן אונ' האב אן גיקלאפט אונ' העט גערן מיט געשן דא האבן זיא מיך ניט וועלן איין לאשן איך האב גיהערט אשתו מיט פב"פ רידן.

עוד העיד בכתב ידו וז"ל: איך בין היים גנגן דוא איז אשתו בייא פב"פ אונטר דער טיר גשטנדן אין דער פינשטר אונ' האט איר ברוינין טשמליטן פעלצל אום גיהט אונ' אים אונטר העמד אלזו בין איך דער שראקן אונ' האב מיך מצער גיוועזן אונ' האב עש מיינם ווייב גיזאגט אונ' דאז איז גיוועזן אונ' גיפערלך אום ה' אודר אום ו' אין דער נכט אונ' דאש זאג איך אויף מיין חלק עולם הבא איך וויל עש אונטר פנים זאגן אונד גלייך פר דעם בעל דבר אונ' וואו מן וויל עז איז אייטל אמת נאם שלמה בן אליעזר הלוי עכ"ל העדות שהביא בעל האשה לפנינו. ולא הגיד דבר בפני ב"ד רק כך היה כתב בכתב יד הנ"ל.

ואומר דפשוט הוא דאין בב' דברים הראשונים שהגיד שום ממשות דאפי' דבר מכוער או יחוד לא הוה מאחר שראוה הולכת עם אשה אחרת ועם הנחשד בדרך שרבים בוקעים בו וזה לא מקרי יחוד שהרי למדו בכ"מ שספק טומאה בר"ה טהור מסוטה דכתיב בה ונסתרה דווקא וזה לאו סתירה מיקרי. ואף מעשה הב' שאמרה לו אשה שסגורים ביחד ושמעה שדברה עם הנחשד גם זה אין בו ממש דאפשר שגם אחרים היו עמהם בחדר שלא היה יחוד ואף אם היה כעדות זו שנתיחדה מ"מ אינו כלום דהא אין אוסרים על היחוד כמו שכתב התו' פר' ב' דכתובות ופרק אין מעמידין דאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב (סי' ז') והאריך בתרומת הדשן (סי' רמ"ב) ולכן פשוט שאין בדברי עדות זו שום ממשות אך בעדות הג' צריך דיקדוק כי אותו עדות דבר מכוער מאחר שהעיד שראה אותה עומדת ביחד אצל הנחשד באופל לילה בחצות הלילה שהרי כתב הרמב"ם פ' כ"ד דאישות וז"ל היוצאה משום ש"ר כיצד כגון כו' עד או שהיו יוצאים ממקום אופל כו' וכן הוא בירו' וכתב מהרי"ק שורש קל"ה וז"ל ולדון איזה דבר נקרא דומה לאותה דברים המכוערים הנזכרים בתלמוד בבלי וירושלמי הלא אין זה תלוי אלא בשיקול דעת הדיין ועל כיוצא בזו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואים כו' וא"כ אם האמת כן כאשר הגיד היה הדבר מכוער ביותר. מ"מ נ"ל שגם בעדות זה אין בו ממש מב' טעמים חדא דהא עד זו לא העיד דבריו בפני ב"ד רק שלח עדותו בכתב ידו לב"ד וזה אינו כלום וראייה מהא דפי' רש"י בפי' החומש והביאו התוספות פ"ב דכתובות וכו' מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלח בכתב עדותו לב"ד וכן פסק ר"ם פ"ג דהלכות עדיות ואפי' לפי דברי ר"ת שפירוש דמהני עדות כזו כמו שכתבו התו' פ"ב דכתובות בשמו היינו דווקא בדיני ממונות אבל בעידי נפשות לא כמו שכתב הג"ה אשר"י פ"ב דכתובות וכן הוא במרדכי ריש פ' ד' אחין וכבר ביררתי לעיל שנד"ד לענין עדות הוא כדיני נפשות ותו דאף ר"ת לא אמר אלא כשנחקר עדותו בב"ד ע"פ אותו הכתב כגון ששלחו לב"ד מרחוק וגם העד יודע כמו שכתב בכתב אבל בנד"ד שקודם שנחקור עדותו בב"ד חזר העד בעדותו והעיד לפני ב"ד שכל מה שענה תחלה הוא שוא וכזב ולא עשה אלא כדי שיחזיר לו יהושע משכנותיו כמבואר לעיל פשיטא שאין בעדות זו ממש דהא בשעה שבא לפני ב"ד כתב ידו כבר בטלו ופשיטא דאין בו ממש דלא עדיף מאלו שמענו דבריו הראשונים מפיו דיוכל לחזור בו כל זמן שלא הגיד בב"ד כדאיתא פ' שבועות העדות אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאם היה מגיד זה היה מתחייב ממון אלא דאף אם העיד חוץ לב"ד יכול לכפור אח"כ בב"ד כדאיתא התם בהדיא כ"ש כאן דיכול לחזור דאף מה שהעיד ראשונה חוץ לבית דין אינו עדות על פה רק על פי כתבו דפשיטא דאינו כלום אף לר"ת מאחר שאין פיו מסכים לכתבו הוה מפיהם ולא מפי כתבם מידי דהוה אאולם דאמרינן ריש מי שאחזו אם לא יגיד פרט לאלם שלא יכול להגיד כו' ומאחר שגם עד זה אין יכול להגיד לפניו שהרי כבר הודה בפני ב"ד שאינו יודע מאומה ושמה שכתב ראשונה הוא שוא וכזב ואם כן אינו יכול לחזור ולהגיד לפנינו משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אם כן גם כתבו אינו כלום וקרינן ביה שפיר אם לא יגיד פרט למי שאינו ראוי להגיד, כ"ש שאינו אלא עד אחד ואינו מהני בזנות עצמו אלא לאחר קינוי וסתירה כדאמרי' בקידושין פ' האלמנה וכן הסכימו כל הפוסקים כל שכן בדבר מכוער דלא מהני ומעתה שביררנו שאין לאסור אשה זו או להפסידה כתובתה על פי העדיות הנ"ל אומר ג"כ שאין לאוסרה או להפסידה כלום על שאר שמץ עדות שהעידו עליה נשים וקטנים שראו בה דברים זרים כי האשה העידה שראוה יוצא מחדרה קודם עלות השחר והחדר היה סגור קודם לצאתו והגדול העיד שראה בקטנותו שעיינה בראשו ושוב לא ראה מאומה וברור שכל אילו הדברים אינן דברי מכוערים כי מה שהעיד הקטן שעיינה בראשו אפשר מפני שהיה מבני בית שלה עבדה הכי אע"ג דלאו שפיר עבדה מ"מ לענין דינא לא מעלה ולא מוריד דלאו דבר מכוער מיקרי ואף כי קטן הוא גם בעדות האשה אפשר לומר שהיא לא היתה ג"כ בחדרה כשיצא הנחשד ואפילו היתה דילמא היה שם איניש אחרינא בהדייהו דאפי' לא נתייחדה עמו וראה שדברים מכוערים שכתב הרמב"ם כתב או שהיו יוצאים ממקום אופל משום דווקא שאנו רואים את שתיהן וביחד יוצאין וכדומה לזו אבל בכה"ג אפי' יחוד לא מיקרי ואף אם נודה שדברים אלו קרוים דברים מכוערים ממש מ"מ מאחר שפסולי עדות הם אינה מעלה ולא מוריד כמו שיתבאר למטה מתשובת מהר"ם.

עוד העידו נשים ששמעו מפי אחרים איך שקטן גיזם לה לומר עליה שזנתה עם הנחשד ואשה אחת אמרה שכתבה לו כתב מ"מ אף כי דברים אלו קצת דברים מכוערים ואין לאשה לעשות כאלה מ"מ אין עדות ממש בדבר מכוער ואף כל זו פסולי עדות ואין משגיחים בהו לענין דינא כמו שיתבאר לקמן וגם אין לאוסרה משום שיצא עליה קול מזנות בעיר כדאמרינן פ"ב דיבמות דלא חוששין לקלא במקום אויבים דאימור אויבים אפקוה לקלא וכתב שם נ"י דכל היכא דאיכא אויבים בין לנטען בין לטוען אין חוששין לאותו קול כל שכן בנד"ד שיש אויבים לשתים כידוע אלינו באנשי עירם שתמיד לא יחדלו אויבים מקרבם ועוד דהא העידו עדות שרצו לשכור עדים עליהם עוד העיד אחד שחמיה ז"ל רצה לשוכרו ואין לך אויבים גדולים מאלו ותו דהוה קול ושוברו עמו מאחר שידעינן שע"פ עדים אלו עבר הקול במחנה ומאחר שאין העדיות כלום מבטלין קול כזו וראיה לכל מה שאמרתי מתשובת מוהר"ם והביאה הגהות מרדכי דיבמות ותשובת מיימונית הלכות אישות. מעשה בא לפני שיצחק זעק זעקה על אשתו שהלכה ממנו בר"ח אדר ל"א לפר"ט ולא חזרה אליו והוגד לו כי הרה לזנונים והולידה ממזר באדר שנת ל"ב ושלחנו אל המקום אשר היתה שם אל הר"ר שאלתיאל ובניו והעידו על פי החרם שהולידה ממזר. וגם עד אחד העיד שבליל שבועות מצאה עם גוים ריקם ופוחזים וחפפו וגפפו והניחה בתוך הבית ושערנו שבאותה הזמן נתעברה ועוד כאשר יצא שם רע עליה בא אביה אלי ושאל ממני היתר להורגה או לטובעה בנהר מקול זנות ולא רציתי להתירה ועוד דברים רבים כאלו והשיב הר"ם וז"ל דקדקתי בעדות הר"ר שאלתיאל ובניו שהעידו שנתפרדה מבעלה כ"ה באדר וילדה בפרשת פרה אדומה לשנה הבאה ממזר אין בעדותן ממש דהוה ליה עדות אחת דהן קרובים כדאמרי' פרק האומר אי מהימן לך כבי תרי אפקה והכא אי מהימן לי' כבי תרי לא מצי לאפקה בע"כ כיון שאומר שיצא ממנה מעוברת דדילמא אשתהוי אשתהי כעובדא דרבה תוספאי פ' הערל ואע"ג דאיכא עד דבר מכוער לא איתסרה ואפי' בעד טומאה אלא לאחר קינוי וסתירה ואז אי מהימן כבי תרי מתסרה על בעלה ומ"מ כתובה לא הפסידה כללא דמילתא אסור לקיימה ורשאי לזרוק לה גט אם יוכל בע"כ ואם אינו יכול ישא אחרת ויש לשאול פיה ואם לא תשוב תשובה נכונה ומיושרת על כל דבר ודבר תפסיד ג"כ כתובתה עכ"ל ובתשובה השייכות בהלכות נשים במיימוני מוזכר תשובה זו באריכות עם שאר תשובות וכתוב בה שהיו מספרים ממנה מוזרות בלבנה והיה קלא דלא פסיק וכמו שכתב מהרי"ק שורש פ"א על תשובה זו ואפי' הכי פסק מהר"ם דלא אבדה כתובה ומהשתא אבאר כל נדון דידן מתשובה זו כי כל מה שהעידו הב' עדים הראשונים עם הנשים והקטנים אינו כלום דהא פסק הר"ם דרבי שאלתיאל ובניו אינן רק כעד אחד מאחר דקרובים הם והתם דכל אחד כשר בפני עצמו נשאר עד א' אבל במקום שכולם פסולים וכל א' בפני עצמו אינו כשר אם כן כולם אינן כלום וכלא נחשבו וגם שמעינן מתשובה זו דאין לאסור משום קלא אף על גב דהוה קלא דלא פסיק היכא דידוע לנו שעל פי עדות רעוע נעשה הקול כל שכן במקום אויבים דליכא למיחש כלל לקלא וגם אין לאוסרה כלל או להפסידה כתובה משום צרוף הרבה דברים מכוערים שראו בה דאין לך דברים מכוערים גדולים מאלו שכתב בתשובה הנ"ל והיו אומדנות המוכיחות ואפילו הכי לא אסרה מוהר"ם או הפסידה כתובתה אף ע"פ שהיה עד אחד בדבר מכוער והבעל האמין שם לדברי העד כן כתב שם בתשובת מוהר"ם עצמו והיא במיימון סוף הלכות נשים דעד אחד בדבר מכוער אפי' נאמן עליו כבי תרי לא מהני להפסידה כתובתה ולא לאוסרה עליו. ומה שכתוב לבסוף כללא דמילתא כו' היינו משום דמחשב מוהר"ם מעשה ההוא לקול אחד בזנות כמו שיתבאר לקמן אבל בעידי כיעור כנד"ד שכל העדים פסולי עדות הם פשיטא דאין לאוסרה משום הקול מקל וחומר מתשובות מוהר"ם.

אך צריך דיקדק במה שבעל אשה זו אומר שמאמין לדברי המעידים ואם כן איכא למימר דשויא עליה חתיכא דאיסורא כדאמרינן פרק האומר גבי עובדא דההוא סמיא דא"ל אי נאמן עליך כבי תרי זיל אפקה כו' מכל מקום נראה דאף טעם זו אינו כלום חדא דהא כתבתי לעיל בשם תשובות מהר"ם דעד א' בכיעור לא מהני כלום ואף על פי שקצת משמע במרדכי דמשוה עד כיעור לעד טומאה שכתב ואי ליכא עדות כיעור אלא בעד א' אי מהימן עליו כבי תרי אסור לקיימה כו' מכל מקום ע"כ הכי פירושו אי ליכא עדות כיעור אלא עד בזנות אי מהימן כו' דאם לא כן הרי כל דברי המרדכי שם מה"מ תשובות מהר"ם וכבר כתבתי דלא מהני ע"כ צריכי לבאר דברי המרדכי באופן הנ"ל. ועוד דהרי כתב המרדכי וכן כתב הרמב"ם וז"ל מי שראה אשתו שזנתה או שאל אחד מקרובותיו כו' ש"מ בעד אחד בזנות קאמר ובתשובה מיימונות שהיא דברי מהר"ם עצמו אינו כתובה כן אלא כך כתוב בתשובה ואי ליכא עידי כיעור אלא אותו העד שמצא גוים מגפפים אותה אי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציא ואפילו עדות אביה בלבד שהעיד שזנתה כו' משמע דווקא בכה"ג שהיה עד מעיד שגפפו וחבקו אותה והרבה מעשים מכוערים והיו אומדנות המוכיחות שנתעברה מהם כמוזכר שם ולכן דן מהר"ם שהוה כעד א' בזנות אבל בשאר דבר מכוער פשיטא דעד אחד לאו כלום הוא כתשובת מהר"ם דלעיל ואף אם נאמר דעד מכוער הוה כעד אחד בזנות אפ"ה לאו כל כמיני' לאסור עליו.

ותחלה אומר כי זו פשוט שלאו כל כמיני' להאמין לעד אחד להפסידה כתובתה שהרי כתב הרמב"ם פכ"ד דאישות וז"ל מי שראה אשתו שזנתה כו' עד בין שהי' האומר איש או אשה הואיל וסמכא דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה ואם הודית לו שזנתה תחתיו תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זנתה תחתיו ואחר כך תגבה כתובה עד כאן לשונו. הרי לך בהדיא דלא הפסידה כתובתה אפומא דחד סהדי ואפי' היכא דמיתסרא עליה וכן כתב גם כן בסמ"ג וכן כל פוסקי הלכות וכל רבותינו שוים בדבר ולכן פשוט הוא שבנדון דידן לא הפסידה כתובתה אף שהבעל אומר דמאמין לעדים הנ"ל ואל יטעוך מה שכתב המרדכי פ"ב דיבמות וז"ל עוברת על דת יהודית או שעשתה דבר מכוער פירש בלא ראיית עדים אלא ע"פ הבעל אין כופים הבעל להוציא אלא אם רצה יוציא ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובה והכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הרי שכתב כדברי השאלתות עד כאן לשון המרדכי ואם כן יש מכאן מקום לטעות ולומר דאף הבעל נאמן להפסיד כתובתה כ"ש על ידי עד אחד דיכול להפסידה כתובתה אומר אני כי דברי המרדכי הם מוטעים ומשובשים בכאן ודברי התשובה הם בענין אחר ואף ששם כתוב מקצת דברים אלו שמא תלמיד טועה הגיה ולא עלה על דברי מהר"ם מעולם ואוכיח לך זו בראיות ברורות אמתיות מן הסברא וגמרא ומן הפוסקים.

חדא דאם כן לא הנחת אשה יושבת תחת בעלה ומה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו לאשה כתובה אי הוה הבעל נאמן עליה כשירצה להפסידה שיאמר שראה ממנה דבר מכוער או שעברה על דת בסתר.

ועוד דהרי פסק דבעברה על דת הפסידה כתובתה על ראיית הבעל ובהדיא פסקינן בסוטה דעוברת על דת צריכה התראה ואין התראה בלא עדים וכבר פסק הרמב"ם פכ"ד דאישות וכן פסק הטור (סי' קט"ו) דעוברת על דת לא הפסידה כתובה אלא כשבאו עדים שעברה על דת אחר התראה וכן כתב שם דאם ראה הבעל ממנה שזנתה אינו נאמן להפסידה כתובתה אלא שהצריכה שבועה וכן השוו כל הפוסקים וכן כתב מהרי"ק בהדיא שורש פ"ב וא"כ איך נאמר שהמרדכי חולק על דבר הברור שאינו.

ועוד שהרי משמע מדברי המרדכי שדברי אלו הם דברי הרמב"ם שהרי תחלה רצה להביא ראי' מדברי הרמב"ם שכתב כדברי השאלתות וכתב וז"ל ואף המיימון בפ' כ"ד דאישות כדבריהם וז"ל היו שם עדים שעשה דבר מכוער ביותר כו' ולבסוף אחר דברים אלו סיים הרי כדברי השאלתות משמע שגם דברי אלו כתבו בשם הרמב"ם וכן מוכח בהדיא מתשובת מהר"ם שהוא סוף הלכות אישות ברמב"ם אשר כל דברי מרדכי לקוחים משם כמו שיראה לכל מעיין בדבריהם וז"ל התשובה ואף הרמב"ם כתב כדבריהם וז"ל היו שם עדים שעשתה דבר מכוער שהדברים מראים שהיה שם עבירה וכו' עד היתה עוברת על דת או שעשתה דבר מכוער שהדברים נראים בלא ראיית עדים אלא ע"פ הבעל אין כופין הבעל להוציא כו' הרי שכתב כדברי השאלתות ע"כ לשון התשובה הרי לך שהביא דברי אלו מדברי הרמב"ם והנה ראה בכל דברי הרמב"ם פכ"ד דאישות אין הדבר שם כן אלא אדרבה כתוב בהדיא דאין הבעל נאמן לא בעוברת על דת ולא בזנות להפסידה כתובתה וז"ל הרמב"ם בדין זו היתה עוברת על דת או שעשתה דבר מכוער אין כופין הבעל להוציא כו' אבל אין שם דברים המשובשים דהיינו מה שכתוב בתשובה ובמרדכי דאיירי בלא עדים אלא בראיית הבעל ומבואר בדברי הרמב"ם שכוונתו בעוברת על דת ממש בעדים קאמר או עשתה דבר מכוער ממש בעדים ועל זה קאמר דאין כופין הבעל להוציא והפסידה כתובתה אף אם אינה מוציאה אבל שיהא הבעל נאמן להפסידה כתובתה זה לא עלה על דעת שום חכם מעולם ושמא תלמיד טועה כתבו בדברי תשובת מהר"ם ושבשתא כיון דעל על נעתק ג"כ בדברי מרדכי ובהגהות מרדכי דקידושין איתא תשובת מהר"ם דבעל שאומר אשתו זנתה אינו נאמן להפסידה כתובתה כ"ש בדבר מכוער בלבד.

ואף אם יתעקש המתעקש לומר היאך נטעה ונשבש דבריהם אפשר לומר שהיה להם נוסחאות אחרים בדברי הרמב"ם והיה כתוב בו דין זו ויאמר דתשובות חולקים ביחד מ"מ אומר דאף אם היה כותבו הרמב"ם והמוהר"ם מ"מ צריכים לדחוק ולומר הא דכתבו שאין לה כתובה היינו בלא שבועה אבל בשבועה מיהת תגבה כשמכחשת בעלה דהא אמרינן בהדיא בקידושין עד א' בהכחשה מאי הוי וכ"ש שאין הבעל כלום בהכחשה או אפשר דמיירי בקלא דלא פסיק דאז היה נאמן הבעל להפסידה כתובתה למקצת הפוסקים וכן משמע קצת במרדכי דעל זו קאי אבל במקום דהקול אינו כלום כמו שכתבתי לעיל פשוט כביעתא בכותחא שאין הבעל נאמן להפסידה כתובתה וכל מעיין בשום פוסק בעולם יכול לדעת זו לכן אין להאריך בזו ברוב פשיטותו ועוד דבנ"ד הבעל אומר שמעולם לא ראה בה דבר מכוער רק מה שהעידו העדים וכבר מבואר בדברי התשובה והמרדכי עצמו שבעד אחד בזנות אינה מפסידה כתובתה כ"ש בכיעור שאף לאוסרה עליו אינו כלום כמו שביארתי לעיל ואף שאומר שראה אותה הולכות עם הנחשד ברחוב העבדנים כמו שהעיד העד פב"פ לעיל מ"מ כבר כתבתי דאותו דבר לא מיקרי דבר מכוער גם שאמר שראה ששכבה על הספסל והנחשד היה הולך בחדר דבר זה אפי' יחוד לא הוי מאחר שבעלה היה בעיר ואפי' בביתה כדאיתא פ"ב דקידושין היה בעלה בעיר אין חוששין לייחדה ולכן פשוט הוא דלא הפסידה כתובתה אלא נראה דאף לאוסרה עליו לאו כל כמינה דהא כתב מהרי"ק שורש פ"ב על מעשה כזו וכתב וז"ל ועוד נראה לי דאפי' לאוסרה על בעלה אינו מהימן אלא א"כ קים לי בגויה דלא משקר כגון אדם שהוא מצוי אצלו תדיר וגם כי טובה כו' אבל אדם אחר דלא קים ליה בגויה לא ואע"ג שמוחזק הרבה לאדם כשר והגון וכן יש לדקדק מתשובת הרשב"א וז"ל ועוד כי מה שפירוש באי מהימן לך כבי תרי אי אינש מהימן הוא אצלך בכל כשנים שאינו משקר יפה דברת' כו' משמע דווקא במאמין העד וסומך דעתו עליהם ולא בדמאמינ' משום שחשד באשתו אלא דקים לי' בגווייהו דלא משקרי והאריך שם בתשובת מהרי"ק להוכיח דלא חייב להוציא אלא כשמאמין לעד ולא משום שמאמין שאשתו זנתה שחשדה כבר וכן משמע מתשובת מוהר"ם לעיל כמו שהוכיח שם מהרי"ק ומעכשיו גלוי לכל שאין יכול בעל של זו לומר שא' מן העדים נאמן עליו כבי תרי כי העדים הראשונים אנן סהדי דתרי מנייהו אינן כאחד ואיך נאמין לבעל שמהמני עליו כבי תרי וגם אעדות של פב"פ שהעיד בכתב ידו וחזר וכפר בפני ב"ד איך יאמר שיאמין כבי תרי מאחר שהעד בעצמו חזר בו גם עדות של האשה שאמרה שראתה אותו יוצא מחדרה לא יוכל לסמוך עליו שהרי אמר לפנינו חתימי מטה שלא ידע מעולם מעדות ההוא עד באו הנה ק"ק קראקא א"כ ש"מ שלא היה גס בה כ"כ תחלה דאי היה גס בה כ"כ אי אפשר שלא הגידה לו תחלה להפרישו מאיסורא ומדלא גס בה אינו נאמן ג"כ לומר שמאמינ' כבי תרי. ותו דכבר הוכחתי דעדותה אינה דבר מכוער ואף אם היה דבר מכוער עד א' בכיעור אינו כלום ותו שאינה מהימנה דאיתא בהגהות מיימוני פכ"ד דאישות וז"ל הורה ר' יוסף האומר אשתו זנתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה עתה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר' גרשון שאינו יכול לגרשה בעל כרחו ועוד שיש לנדות האוסר אשתו עליו כמגרש בעל כרחה דס"ס מבטל תקנת הגאונים עכ"ל. ואין חילוק בין הוא אומר שאשתו זנתה או עד א' מעיד שזנתה שבשתיהן חייב להוציא ואדרבה גרע יותר לענין לאסרה עליו כשאמר שהוא ראה שזנתה משמאמין לעד דהתם לב יודע מרת נפשו וגם לא יוכל להעיד כשמשקר ומטעם זו אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת כדאיתא פ' המגרש מסייע לה מעידה א"כ ה"ה כאן ובפ"ב דכתובות ואם יש עד א' מעיד כדבריה אינה נאמנת כדאיתא התם דהואיל דכשעד א' אומר שזנתה והוא אומר שמאמין לדברי העד גרע מאלו אומר בעצמו שזנתה ומאחר דאלו אומר בעצמו שזנתה אינו נאמן וראוי לנדות כ"ש כשאומר שמאמין לדברי עד ואוסרה עליו כ"ש בנדון זו שהיה קטט בינה לבינו תחלה כמו שהודה בעצמו שרצה לחזור אצלה לולי דברי העדים הללו כמבואר בטענותיו וכמו שהעידו שאר עדים כמו שאכתוב לקמן אם ירצה השם פשיטא דחיישינן שאומר בדדמי ואינו נאמן עליה וראיה מפרק האשה שהלכה דתנן התם אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת קטט בינו לבינה אינה נאמנה ופסק שם הרא"ש והטור אבן העזר דלא שנא ארגיל הוא הקטט ולא שנא ארגילה היא הקטטה וכן כתב המגיד משנה פרק י"ג דגירושין ומעתה אדון קל וחומר ומה התם דלגבי עדות אשה שהקילו חכמים בה טובא להאמין עד מפי עד ולהאמין פסולים ומסיחות לפי תומן והאשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי ואפי' הכי במקום קטטה אינה נאמנת ואפי' עד אחד מעיד כדבריה כדאיתא התם כל שכן לענין לאסור אשה על בעלה שחמור טפי שאין פסולי עדות נאמנים על זו ואין עד מפי עד נאמן דחיישינן דאיכא למימר דאמר בדדמי ולא יוכל לאסרה עליו בזו שעד אחד מעיד כדבריו וכמו שאכתוב לקמן תשובות הרשב"א שהיא ממש כדברי ולכן נראה דלא יוכל הבעל הנ"ל לגרש אשתו בעל כרחה או להפסידה כתובתה כלל מאחר שאינו נאמן. ופשוט הוא מאחר שאינו נאמן דיכול לחזור ולישא אותה ולא אמרי' דכבר שויתה לנפשיה חתיכה דאיסורא ועוד עדיין שמאמין לדברי העדים ואיך נאמר לו לך אכול אסורא שהרי כשאמרה טמאה אני לך דלמשנה אחרונה אינה נאמנת וכופין אותה להבעל לו כדאי' פרק בתרא דנדרים הוא הדין בכהאי גונא דאין הבעל נאמן דכופין אותו לחזור ולנושאה כמי שלא יצא עליה קול מעולם ואע"ג דהתוספות פרק אעפ"י כתבו דאשה שאומרת לבעלה טמאה אני לך אסורה לו דהא כבר שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא והא דאמרינן בנדרים איתתא שריא היינו לבועל אבל לבעל אסרה ואם כן בנדון זו נמי נימא דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא נראה לומר דכל זו אינו כלום חדא דכל הפוסקים כתבו סתמא אשה שאמרה טמאה אני אינה נאמנת וכן כתב הרמב"ם פכ"ד דאישות והטור אבן העזר (סי' קט"ו) וכן כתבו התוספות בשם ר"י פרק ב' דיבמות.

ועוד דאף בפרק אעפ"י לא כתבו אלא היכא דאיכא רגלים לדבר בלא דבריה כגון כההוא מעשה דנדרים דחזו לנואף דערק מביתה ואע"ג דהתוספות לא חלקו בהדיא בין איכא רגלים לדבר לליכא רגלים לדבר מוכרח הוא בדבריהם דאל"כ איך יחלוקו על משנה שלמה דנדרים דתנן בה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ואין לחלק דהתם מיירי שאינה רוצה להפסידה כתובתה כמו שכתבו שם התו' דלענין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא אין לחלק בזו ותדע מדברי התו' עצמן שכתבו וכן נראה דאין אשה נאמנת מטעם ארכוסי הוי מרכסי אי אמרה טמאה אני לך דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא עכ"ל.

ויש לדקדק אמאי לא כתבו לעיל בריש אותו דיבור כשהביאו המשנה דנדרים ואינה נאמנת מטעם דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר ומוקי לה התם בתובעת כתובתה למה לא כתבו מיד וכן נראה דאם לא כן לא אמרינן דאינה נאמנת מטעם דנתנה עיני' באחר שכבר שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא אלא ש"מ דס"ל לתוספות דטעם של שויא אנפשה חתיכה דאיסורא לא מהני רק במקום דאיכא רגלים לדבר דומיא דההיא מעשה דאורכס הוי מרכסא דחזו דנואף הוה ערק מביתה אבל בענין אחר לא א"כ בנד"ד דליכא רגלים בדבר שהאמת אתם דהתם היו רגלים לדבר שדבריה אמת אבל הכא אע"ג דיש מקצת עדות מפסולי עדות שעשתה דברים מכוערים מ"מ מאחר דלא מהני עדותן אלא ע"י האמנת הבעל ועל זה ליכא רגלים לדבר שהאמת אתם שמאמינים כי אפשר לחוש שישקר א"כ פשיטא דאין לומר כבר שויא נפשי' חתיכה דאיסורא ולאוסרה עליו מ"מ נלכד בחרם ר"ג כמו שכתב הג"ה דלעיל מאחר שגורם שתאסור עליו מ"מ נראה דלאו כל כמיני' לאסרה עליו כלל וכופים אותו לשמש עמה לקיים ענתה עמה וכן הוא בהדיא בתשובת מרדכי דקידושין פ"ה בשם ר"ש דלאחר תקנת הגאונים כופין אותו לשמש עמה ואפי' למי שלבו נוקפו ולומר שלא להאכיל לאדם דבר האסור לו עכ"ל.

ומה לי לדמות דברים מלבנו מאחר שמצינו כל דין נד"ד מבואר בתשובת הרשב"א (סימן רל"ז) בתשובות שהאריך הרבה בראיות ואני אקצר דבריו ואביא לשונו בקצרה וז"ל: אמרת ראובן נשא אשה והיתה שנאה וקטטה קדומה בינו ובין אביה ועכשיו מצא מקום לנקום נקמתו ממנה ויצא קול שנתן עיניו באחרת כו' עד לשם לה עלילות דברים פעם בטענת גניבה פעם בטענת מומין פעם שראוה מדברת עם פריץ א' ובמקום רואין ופעם שא"ל אותו פריץ שהשחית דרכו עמה ואומר שהוא מאמינו וכשהיה מהפך טענותיו בב"ד גערתם בו ואמר כי עוד אין לו טענה אחרת וכשראה שכל זה לא הועיל לו אומר שהוא עצמו ראה שזנתה. תשובה תחלה מה שהוא אומר שראה בעיניו שהוא יסוד כל הבנין והוא מה שראיתם אותו מרגיל קטטה עם האשה והוא מחזור לגרשה ומוציא עליה ש"ר ברוב ענין ונמצא במקצתן שקרן ולפיכך שוב אינו נאמן בכל מה שיטעון עליה שכך עונשו של בדאי שמחזיקים טענותיו כשקר וכמו שאמרו פ' האשה שלום קטט' בינה לבינו כו' ועוד דאפי' באיניש דעלמא אינו רואה כאן דבר שתאסר לבעל דמה שטען תחלה שראוה מדברת עם הפריץ אינה זה אסור לבעל חדא שלא דבר עמה בסתר ולא עוד אלא אפילו דבר עמה בסתר אינה נאסרת עליו כו' עד ואעפ"י שהעיז רשע בפניו ואמר שהשחית דרכו עמה אינו נאמן ואפי' היה עד כשר והעיד עליה שזנתה אינו נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים וכ"ש זה שהעיז פניו והעיד על עצמו שהוא רשע שאינו נאמן ואפי' העיד הוא ואחד עמו כאיניש דעלמא לפי שהוא חשוד על עדות ואינו נאמן בעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי ומה שטען הוא מאמין אותו האיש במה שהעיז פניו אין מקבלו ממנו דמתוך שהרגיל קטט שקורי משקר וכמו שכתבתי כו' עד ועוד מצד מה שאמרה דכל שנתן עיניו לגרשה אין חוששין לו וחזר זה להיות כמשנה אחרונה דהאומרת טמאה אני לך שאינו יכול לגרש אלא מדעתה וכל דאגיד ביה לא יהבו ליה אחריתי לפיכך חוששין כמו שחששו באומרת טמאה אני לך וכ"ש בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזור לגרש את זו וקרוב הדבר שאפי' בעונה שהוא משועבד לה מותר דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום מגדור מלתא וכמו שהתירו באומרת טמאה אני לך כך יש להתיר באומרו טמאה היא לי במקום שא"א לגרש אלא בטענה ועל פי בית דין כדי שלא יהיו בנות ישראל ובני ישראל רגילים בכך ומ"מ אפי' אם נראה לומר שהיא אסורה לו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציאה בגט יתן לה שאר וכסות כמו שאמרת זהו שנראה לי עיקר לנדון בפנינו וכראוי לידון בכיוצא בזו ולא ישלחו הפריצים בעולתה ידיהם עכ"ל התשובה.

הרי כל דברי נדון דידן אשר ראוי לשום אליהם לב מבוארים בתשובה זו בראשון מאחר שהיה קטטה בינו לבינה כידוע לכל וגם העידו בב"ד שחזר אחר עידי שקרים א"כ אין להאמינו כלל במה שאמר אח"כ כופין אותו לקיים עונתו אם אינה מוחלות לו ואף כי הרשב"א מסתפק בדבר אי מותר לחזור לו היינו דווקא במעשה ההוא שאמר בעצמו שראה שזנתה וגם הפריץ אומר שזנתה עמו אבל בנדון דין שבכל עדותיו אפילו עד אחד מכוער ממש לא הוה נראה דמותרת לו לכ"ע ולאו כל כמיניה לאוסרה עליו וגם מבואר שמה שראה אותה מדברת והולכת עם הנחשד שאין זו כלום א"כ גם כאן מה שראה אותה מהלכת ברחוב העבדנים אינו כלום:

סוף דבר על פי דברים אלו נראה לנו לפסוק שאם רוצה לגרשה והיא מקבלת גט מרצונה יתן לה כתובתה וכל תנאיה ככל המגרש אשתו ואם רוצים בדבוק ולא בפרידה דהרמב"ם פסק פרק כ"ד דאישות דמי שטען על אשתו שזנתה צריכה שבועה לגבות כתובתה בנדון דידן אינה צריכה שבועה דהיינו כשטען ברי שהוא ראה שזנתה אבל בכה"ג לא וכן משמע מבואר מדברי הרמב"ם ונראה לי גם כן שמותרים כמו שהוכחנו לעיל בראיות אמתית לפי הנראה לנו לעניות דעתינו אך יש לחוש בנדון דידן למה שחש מהרא"י ז"ל בכתביו (סי' רכ"ב) וכתב לבסוף דאם לא יסכימו עמו אחרים אף על גב דאית ליה ראיות ברורות להתיר מכל מקום כיון דלעלמא דלאו דינא גמירי אתחזק איסורא ולכן יהיו דבריו בטלים כו' וכזה מצינו בהרבה תשובות מהר"ם דכתב דאם לא יסכימו רבותיו עמו יהיו דבריו בטלין לכן גם אנחנו החתומים לא נסמוך אדעתינו להתירה אם לא שיסכימו עמנו ב' תופסי ישיבה מב' עיירות ואם יסכימו עמנו נצרף עמהם לעשות מעשה על דברינו להתירה ואם לאו יהיו דברינו בטלין לענין זו וידוע דמאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לגביא אסי' ע"כ נראה לנו דכל אחד משתיהן הרוצה לעכב הגירושין הוא ישתדל הסכמות מב' חכמים הנ"ל אם הבעל רוצה לשוב אצלה ולא לגרש וליתן כתובה הוא ישתדל ההסכמה הנ"ל קודם שבת נחמו הסמוך הבע"ל ואם היתה ממאנת בגירושין ובכתובתה תשתדל היא ההסכמה הנזכר למעלה ואם לא ישתדלו קודם זמן הנ"ל ההסכמה הנ"ל אזי נראה לנו שהבעל מחויב לגרש את אשתו לזמן הנ"ל ולתת לה כתובתה משלם והיא מחוייבת לקבל גיטה הימנו ואף על פי שאין כופין לגרש מכל מקום בנדון דידן נראה לנו שיש לכוף בכה"ג שהרי הבעל מאחר שאין לו חכמים לסמוך עליהם להתיר מחוייב לגרשה מאחר שאסרה על עצמו לפי טענותיו וגם הוא ביקש ממנו שיגרשה אם כן אין אנו כופין אותו לגרש רק שאנו מחייבין לו הכתובה. וגם הוא מחוייבת לקבל גיטה אע"ג דהגאון מהרגמ"ה תקן שלא לגרש אשה בעל כרחה מכל מקום בכהאי גוונא שמגרשה משום נידנוד איסור לא תקן הגאון ולכן אם לא יביאו ההסכמה הנ"ל לזמן הנ"ל יגרשה כנ"ל ויתן לה כתובה ואם יטעון הבעל שאין לו לשלם הכתובה אזי אביה יוכל לברר על מה שיש לבעל אם יש לברר אבל אם אין לברר עליו שיש לו אזי ישבע הבעל שאין לו ויסדרו לו סדור בעל חוב ויתן לו שטר חוב על עצמו כדי כתובתה כמו שפסק הרמב"ם בפרק י"ב דאישות בכי האי גוונא. ולא יהא כח לתבוע זה החוב מהבעל אלא בדייני ישראל ולא בערכאות אם לא שיסרב לעמוד בדיני ישראל אז יכולין לתבוע זה החוב ממנו בערכאות ומה שטען הבעל שעדיין יש לו עדות אחרות במקומות אחרים נראה לנו אע"ג דמה שפסקו רבני פראג ביניהם שכל מי שלא יביא ראיותיו לבית דין שלנו יאבד זכיותיו כמו שראינו בראיותיהם שהביאו לפנינו מכל מקום אם היה לבעל עדות ברורה אחר זו אי אפשר שלא לקבלו ואין כח בית דין יפה כזו לבטל איסורה. אך לזאת מהני מאחר שלעת הזאת יצאת זכאי לפנינו אם יש לו לגבות עדות מכאן והלאה אינה כגביית עדות על שאר ישרות וכשרות שבישראל שלא לגבות עדות שלא בפניה ושלא להוציא עוד לעז פסול עליה ואף עד אחד הבא להעיד עליה יחיש לעצמו מה שאמרו טובי' חטא וזיגיד מנגיד ואף בעלה אם יאמר שיגבה עוד עדות ויחזור ויגבה עוד דברים שאין בהם ממש יהיה חוזר ומוציא שם רע עליה ויהא עונשו כעונש מוציא שם רע על אשתו.

ועל אלו הדיינים שהיו באותו הוועד שהוגבה העדות שלא בפניה אעפ"י שהם ראוין לעונש גדול הם והעדים כמו שכתב הרא"ש בתשובה דלעיל מכל מקום קילקולן הוא תיקונן ר"ל שאין אנו מכירין חתימת ידיהן ואין הב"ד מקוים ואפשר שמזויף הוא. ועוד שאין אלו האנשים לפנינו לכן לא נחליט עליהם דינן הראוי להם אם הם יחושו לנפשם אם האמת שעשו הדבר הרע הזאת. ועל דבר ההוצאה שתבע הבעל מאבי אשתו הנ"ל שגרם לפזר לו שבא הנה ליום שהיה קובע להם אביה אחר פעמותיו ולא בא נ"ל שבזו הדין עם הבעל וכן פסק המרדכי סוף זה בורר וז"ל אמנם אם בא ראובן ואומר לשמעון נלך לב"ד הגדול וא"ל שמעון ואני אבא אחריך אם יחזור ראובן ויטעון על שמעון לומר שפיזר את מעותיו על שהלכתי לבית דין נגדך ולא באת אני שואל ממך יציאתי ר"ם מחייב לשלם לו כל הוצאותיו אף על פי שלא נדר לו עכ"ל. כ"ש בנדון דידן שקבל קנין סודר ושבועה דאורייתא וח"ח לעמוד לדין ולא בא ואף על פי שטען האב כן העידו עליו שמשי פראג וכתבו הנ"ל לזמן ההוא שהיה אנוס בדבר והוצרך להשתדל בהשתדלות הגרוש ובקשו ממנו להרחיב להם הזמן המוגבל ההוא על ל"ג בעומר שעבר וכן עשינו מכל מקום מידי הוצאות הבעל לא נפטר דלגבי דידי' לא מיקרי אונס אלא הוה כרוצה להציל בממון חבירו שיחייב לשלם לו מכל מקום יוכל לתפסן במזונות בת או כתובתה עד שבת נחמו הנ"ל שיראה אם יכנוס הבעל אשתו או יפטרה וכן הוא במרדכי סוף אף על פי ובהגהות שם לענין מורדת דתפיסת האב מהני לבתו ומה שתבע אביה לבעל ליתן כל חודש משנים שעברו מקטט שהיה עם בתו זהוב אודם למזונותיה ולפרנסתיה כמו שכותבים בתנאים המתקנים לאחר הנישואין והראה לנו על זו פסק חתום מראש ק"ק פראג על זו לא נדון לע"ע מאחר שלא שמענו טענות ותשובות שטענו ושהשיבו על זו והפסק שהביא לא היה כל כך מבורר לפסוק עליו ונשוב דבר זו ונטיל לדין זה על ג' רבנים הנקובים בשמותיהם רבי מאיר בערן ורבי יצחק שטענגלי ורבי יעקב רוידניץ והמה מחויבים לשמוע אל בית דין זה במה שיפסקו להם בזה ובכל טענת ממון שביניהם כאלו פסקנו אנחנו והב"ד הנ"ל יפסקו להם ג"כ דינם קודם שבת נחמו הנ"ל שאז יכנוס או יפטור.

ומה שהעידו על הבעל שרצה לשכור עדים שקרים על אשתו בזה שלא כדין עשה וצריך סליחה וכפרה וצריך תשובה על זו כאשר נסדר לו התשובה ואין צורך להזכירה בפסק הזה אך זאת נזכיר באם יגיע זמן הנ"ל ויגרש הבעל את אשתו אז יאמר ששקר ענו העדים ואם אמת שעשה הנה מבקש מחילה מאשתו על זו וממשפחתה על שרצה לפוגמה וכל דלעיל צריכין לקיים ב' הצדדים הנ"ל כאשר קשרו עצמם בח"ח וש"ד וק"ס לקיים דברינו כנ"ל ומה שנראה לנו פסקנו וחתמנו. היום יום ה' ט"ז יום בחדש סיון שי"ח לפ"ק החותם ברשיון ג' עמודי עולם דק"ק קראקא דהיינו האלוף המופלג הישיש כמהר"ר משה לאנדא והאלוף המופלג כמהר"ר יוסף כ"ץ והאלוף המופלג כמהר"ר משה איסרלס זצ"ל.

נאם שמואל ב"ר מרדכי זלה"ה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף