שו"ת שארית יוסף/יז
|
< הקודם · הבא > |
יז) נתהוה מחלוקת במדינת ליטא בענין ששמעון היה שוכר משר למכור הוא לבד יין שרף בחנות לג' שנים ועתה בא ראובן והסיג גבולו וירד לאומנותו תוך הג' שנים ושכר על אחר כלות ג' שנים ושמעון תבע אותו לפני הגאון כמהר"ר יצחק בצלאלש ז"ל וראובן השיב מכת מדינה הוא ר"ל המנהג כן במדינת וגם השררה התחילה לדבר כי זהו עיקר טענותם. והגאון כמהר"ר יצחק בצלאלש הנ"ל פסק ביניהם על פי טענות כי אותו ביררו לדון בפניו שהדין נותן שראובן יחזיר לו היין שרף וגם מה שהעלה אותו יותר משכירות הראשון יפסיד ראובן. והגאון כמהר"ר שלמה במהר"ר יחיאל לוריא ז"ל כתב כמעט להיפך והשיב על פסק שלו ושלח לידי מה שכתב ופסק הוא אבל פסק של הגאון מהר"ר יצחק הנ"ל לא בא לידי ובקש ממני הגאון כמהר"ר שלמה הנ"ל לעיין בדין ולכתוב לו מה שנראה לי בדין זה. וזה שהשבתי להגאון מהר"ר שלמה הנ"ל:
תשובה יען כי בדיני ממונות מתחילין מן הצד אתחיל במה שהרחיב מ"כ המליצה ובאת' בקפיצה לתפוס על המורה ושויתיה כעבריין שעבר על עצת חכמים שיעצו לטובה אל תהי דן יחידי. וגם רצה מ"כ לדקדק דאפי' אסור הוא ממה שכתב בסמ"ג על ב' שדנו אין דיניהם דין כו' ה"מ מדברי סופרים אבל מדברי תורה מותר וא"כ מדבר באינו סמוך ומומחה דמומחה דינו דין ואפי' מדברי סופרים עכ"ל. ורצה מ"כ לדקדק מזה שמדבר בקבלו עלייהו דאל"כ האיך יכולין לדון אותם בעל כרחם שהרי אינו מומחה אינו יכול לכוף אלא ודאי מדבר בקבלו עלייהו ואפ"ה דיניו אינם דין ועל זה מסיק הסמ"ג עצה טובה אפי' למומחה משמע שמדבר כסגנון דלעיל דקבלו עלייהו ע"כ לשונך. אהובי לפום חורפא לא דקדקת דודאי מיירי בדלא קבלו עלייהו ומה שקשה למ"כ הלא אין רשאים לכוף היא הנותנת משום הכי אין דיניהם דין. אבל ודאי אם קבלו עלייהו דיניהם דין אפילו ביחיד ואהובי שפיל לסיפיה דסמ"ג דמסיק אחר כך דלית הלכתא כשמואל דסבר שנים שדנו דיניהם דין ומוקי הא דשמואל בדלא קבל עלייהו ומדקדק מדקאמר אלא שנקרא ב"ד חצוף ש"מ בדלא קבלו אבל אין הלכה כמו שהוכחתי לעיל והיינו ההיא דרבי אבהו עכ"ל הסמ"ג. משמע דלעיל נמי מיירי בדלא קיבל עלייהו וגם הרא"ש כתב ריש פ' ד"מ בפירוש וכן המרדכי דמוקי ההיא דמומחה דן דיני ממונות ביחידי בדן בעל כרחם דאי בקבלו אפי' שאין מומחה נמי עכ"ל. הרי להדיא דאפי' יחיד ואינו מומחה דן בדקבלו. ועוד הרי כתבו התוס' פרק ד"מ ומקשי על הא דתניא יפה כח פשרה מכח דין דב' שעשו פשרה אין יכולין לחזור. תימא במאי יפה כח פשרה הלא דין נמי דומיא דפשרה דמדעתיה שנים שדנו אין בעלי דינין יכולין לחזור בדקבלו עלייהו ומתרצין כו' הרי בפיר' שבשקבלו דינם דין. ועוד ראיה מסוגיא דגמרא פ' ד"מ דמקשה בגמרא מדן את הדין על רבי אבהו דאמר ב' שדנו אין דיניהם דין ומתרץ הכא בדקבלו עלייהו עכ"ל הגמרא. הרי בהדיא דרבי אבהו איירי בדלא קבלו. וגם בדלא קבלו עלייהו אין הלכה כרבי אבהו אליביה דר"ת שפוסק כשמואל. ואם כן אל תהי דן יחידי לא איירי אלא בדלא קבלו אבל קבלו דן אפילו יחידי. וכן כתוב בנמוקי יוסף דרבי אבהו איירי בסתם דין שהוא בהכרח. ולשון המשנה דאל תהי דן יחידי משמע שמדבר בכפייה שהרי מסיים שהם רשאין ולא אתה ופירוש שהם רשאים לקבל אותך לדיין ולא אתה רשאי לכוף אותם וק"ל. אהובי הארכתי להביא ראיות מרובות דאם לא כן לא מצינו ידינו ורגלינו שזה מעשים בכל יום:
והנה אניח זה ואאחוז בסנסני השאילה רק כנושא ונותן באשר לא קבלו אותי לדיין. מה שכתב כ"ת דהלכה כר"ת דמפרש עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דנקרא רשע דווקא בקונה דבר אבל במידי דמציאה והפקר לא מקרי רשע ולית הלכתא כרש"י דמפרש אפילו גבי מציאה והפקר שייך דין עני המהפך בחררה. אהובי אף כי לפע"ד אין נדון דידן דומה לעני המהפך בחררה כמו שאבאר אחר כך אם ירצה השם מכל מקום צריך אני להשיב על מה שכתבת שהוא בטל במיעוטו. כי כשנדקדק נדע עם מי יסכימו רוב הנראה לעינים שהרי הרשב"ם פסק על מה שאמרו נכסי הגוי הם כמדבר ואם קנה ישראל מגוי קרקע ונתן מעות ולא נכתב השטר כל המחזיק זכה דגוי מכי מטי זוזי מסתלק כו' ופסק רשב"ם דהשני רשע מיהא מקרי ומה שעלה על דעת מ"כ לחלק דרשב"ם כר"ת ס"ל והתם שאני מפני שהראשון הוציא מעותיו שנתן לגוי זה אינו דאם כן יקשה על הרא"ש שכתב פ' האומר על מעשה דרב גידל ומביא קושיא שמקשה ר"ת על פרש"י וגם התי' שמחלק ר"ת בין דבר הפקר לקונה דבר מה שבדבר הפקר לא שייך דין עני המהפך בחררה ולא הוה רשע ומקשה הרא"ש והא דאמרינן פרק ח"ה דנכסי הגוי הם כמדבר כו' משום דגוי מכי מטי זוזי כו' ופסק רשב"ם דרשע מיהא נקרא. ר"ת אומר דאפי' רשע לא מקרי עכ"ל הרא"ש. ואם היה חילוק כמו שעלה על דעת מ"כ למה לו להרא"ש לתרץ דר"ת פליג על רשב"ם לימא דר"ת מודה בזה מפני שנתן הראשון מעות אלא ודאי אין הטעם מספיק להרא"ש ולא נראה לו לחלק בזה והדין עמו דמאי שנא נוטל ממנו מציאה שמצא או נוטל ממנו שיבא לידו ע"י מעותיו הואיל ועדיין לא קנה אותו בדין ואם בזה נקרא רשע גם בזה נקרא רשע א"כ רשב"ם פליג על ר"ת וסובר כרש"י:
וגם מהר"ם דהוא בתראה מחלק אליביה דרשב"ם פרק חזקת הבתים וז"ל אם ישראל מחזר ליקנות ולא גמר פיסוק הדמים דלא מקרי רשע אבל אם גמר פיסוק הדמים נקרא רשע אפי' גבי נכסי הגוי שהם הפקר ואע"ג דמהר"ם פסק והמרדכי מביאו בפרק קמא דב"מ דף קל"ד ע"ג וז"ל ראובן המהפך בקרקע גוי על מצר שמעון וקדם שמעון וקנה דלא מקרי רשע דהוה כמו מציאה דלאו כל שעתא מתרמי ליה לקנות קרקע על מצר שלו עכ"ל. משמע דבדבר מציאה לא מקרי רשע יש לחלק כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה דהתם הכי פי' דהוה ליה לשני מציאה ולראשון אין לו הפסד דבכה"ג אם קנה ראובן חייב לשמעון משום דינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב רק שבגוי אומר לו ארי' אברחת לך ממצרך. ולכך לפחות כשקדם הבר מיצרא וקנאו לא מקרי רשע הואיל והראשון אינו מפסיד והוא מרויח. אבל בשאר הפקר סבר דנקרי רשע וק"ל ומה שכתב המרדכי אחר דברי ר"ת וכן פסק מהר"ם משמע דמהר"ם סבר כר"ת. י"ל דהאי וכן קאי אדלעיל דמסיק דאם השני מפסיד אם לא מקדים לראשון דאינו נקרא רשע וזה מביא שפיר ממהר"ם דסבר גם כן דתליא בהפסד שני כנ"ל אבל לא אכולי מילתא דמהר"ם סובר דדוקא כשהפסד של שני גדול מן הפסד הראשון אבל אם שוה בשוה נקרא רשע וזה דלא כר"ת ואין להביא ראיה דהמרדכי סובר כר"ת מדהביא דברי ר"ת בפרק קמא דב"מ על ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זכה. וא"ת מ"ש מעני המהפך כו'. וי"ל דלא אמרי' דנקרא רשע אלא היכא דלית ליה פסידא לההוא אחר אבל גבי הפקר ומציאה לא כן פסק ר"ת עכ"ל המרדכי. הרי שמביא דברי ר"ת ולא פי' רש"י ורשב"ם. י"ל אדמקשת מפרק קמא דב"מ תסייע מפ' חזקת הבתים גבי נכסי גוי כמדבר כו'. שם מביא דברי רשב"ם שכתב אע"פ כן נראה דהב' רשע מקרי ואינו מביא דברי ר"ת שעל זה מתרץ הרא"ש ר"ת אומר דאפי' רשע לא מקרי כנ"ל אלא ע"כ צריכים אנו לומר דהמרדכי אינו מביאו לפסק הלכה אלא דבב"מ תירץ ר"ת קושיא שקשה ולפי ר"ת מתורץ בפשיטות אע"פ שלרש"י ג"כ יש לתרץ כמו שתירץ הר"ן מכל מקום אליבא דר"ת מתורץ יותר בפשיטות. ובפרק ח"ה דרשב"ם מחדש לשם מה שאינו כתוב בגמרא ומחלק דמיהו רשע מקרי מביא דברי רשב"ם ולא דברי רבינו תם ולא בא להכריע אלא בכל מקום לכתוב מה שחידש או תי' כל אחד. ואף כי אין ראי' לדבר זכר לדבר דהסמ"ג מתרץ כעין זה גבי עירובי תבשילין אופין על האפוי הא דמביא בגמרא פרק י"ט דברי רבי אליעזר אף על גב דלית הלכתא כותי' אלא כר' יהושע לפי שבדברי רבי אליעזר יתיישב בפשיטות המנא ה"מ דמקשה שם לכן ליכא למשמע מיניה דעת המרדכי. ומה שעלה על דעת מ"כ להביא ראי' מהר"ן שכתב פרק ח"ה על נכסי הגר שהם כמדבר בסתם דשני נקרא רשע ואינו מזכיר שום פלוגתא ואח"כ אומר ולענין מציאה איכא פלוגתא דרבוותא והיינו ר"ת ורשב"ם וא"כ משמע דלמעלה שניהם מודים ואפילו ר"ת ומאי טעמא לאו משום דהראשון נתן מעות עכ"ל. אהובי אם קרית לא שנית דבהדיה כתב ומפרש דהשני מקרי רשע לפי שהיה לו ליקח בכסף במקום אחר שנראה מיותר אלא ודאי רוצה לומר כשקנה מן הגוי הקרקע בכסף שאין לו מציאה בזה מדבר. ואין ובענין זה נקרא רשע אפי' לר"ת. תדע שהרי מביא ראיה מעני המהפך בחררה ואם הוא כמו שעלה על דעת מ"כ שבשביל כך מקרי רשע מפני נתינת המעות של הראשון ואע"פ שהוא מציאה לשני מה מביא ראי' מחררה דהא ר"ת מפרש שפיר' של חררה כשאינו מציאה ומה ענין זה לזה אלא ודאי כדפי' לעיל. ומה שכתב מ"כ שהרא"ש סבירא לי' כר"ת ומייתית ראי' מפ"ק דב"מ שמביא דברי ר"ת ולא דברי רש"י כבר הוכחתי למעלה מהמרדכי שאין זה ראיה כ"כ ומה שפסק הרא"ש על נכסי גוי כו' דלא מקרי רשע אין ראי' דאפי' הכי י"ל דסבר כרש"י ושאני הכא משום דסבר שיהא ריוח שלו יותר מהפסד חבירו דמי לעובדא דמהר"ם דקנה על מצר שלו דלשני מציאה ולראשון ליכא מציאה כלל. כי באולי יזכה חבירו בדין נגד הגוי שיחזיר לו מעותיו והוא יחזיק בחנם וא"כ י"ל שהיה בדעתו שלא להרויח אלא מה שיפסיד הגוי אבל גבי מציאה שרוצה להרויח בהפסד של חבירו י"ל דמקרי רשע דמאי חזא דדמי דידי סומק טפי כו' ואף כי הרא"ש בעצמו פסק שאין יכול להוציא מן הגוי מעותיו לא בד"י ולא בדין האומות מ"מ יש לומר דסבר השני שיכול להוציא דאטו כ"ע דיני גמירי וגם מי גמיר יותר מרשב"ם דס"ל דמוציא בדין מיד הגוי וא"כ הואיל ולא מתכוין לגזול לא מקרי רשע כמו רב גידל דלא ידע וכמו שאבאר לפנים בעזה"י:
ומה שכתב מ"כ ותמהתא על הגאון מהרי"ק שכתב דהרא"ש סבר דלא כרשב"ם ומביא ראי' מהטור ח"מ ולא עיין באשיר"י פרק ח"ה דפסיק דלא מקרי רשע עכ"ל אהובי אל יהא קל בעיניך להשיב על הארי מהרי"ק לאחר מותו באשר גם לו שם בגדול"י ודעתו רחבה. לכן י"ל כי מהרי"ק רוצה להביא דהרא"ש סבירא לי' דלא מקרי רשע אפי' כשאינו מרויח כ"כ ולכן אין לו להביא ראי' מהאשיר"י שכתב דלא מקרי רשע דלשם קאי אהא דכתב הרא"ש ומסתברא דהשני אין צריך להחזיר מעות לראשון ואם כן הוה לשני מציאה ולראשון יכול להיות דלא הוה הפסד כדפרשתי לעיל יש לומר דזה פסק הרא"ש דלא מקרי רשע אבל היכא דצריך השני ליתן מעות רק שהוא בזול לא מוכח באשיר"י דלא מקרי רשע ולכך מביא מהרי"ק ראי' מהטור דכתב בסתם ולא פירש דאינו צריך להחזיר מעות נדחקתי באשר לא לשווייה לגאון לדונו לגנאי ח"ו:
והנה אף אם הרא"ש מסכים לדברי ר"ת מכל מקום הרי רש"י ורשב"ם ומהר"ם דסבירא להו דלא כר"ת וגם הר"ן מביא דברי הרמב"ן דסבירא ליה כרש"י ומביאו אחר דעת ר"ת משמע שמסכים עמו וגם מתרץ מה שמקשין התוס' והרא"ש והמרדכי על רש"י מפיאה לפי דהתם כל העניים מהפכין בפיאה ומסיים וכן דעת ר"ת ובודאי הספר מוטעה וצריך להיות במקום ר"ת גדול אחר. הנה רוב הנראה לעינים מסכים לרש"י דאפי' במציאה נקרא רשע. ומה שכתב מ"כ דאף אם שייך בו דין חררה מכל מקום אינו אלא לקרותו רשע אבל לא לכוף להחזיר והביא מ"כ ראי' דמעשה דרב גידל דאמר זבוני לא מזבנינא כו'. משמע דאין כופין וגם לשון לא מזבנינא משמע שמן הדין הם שלו כו'. עכ"ל מ"כ:
אהובי גנובא גנובי למה לך וכי יודא ועוד לקרא הרי הר"ן מביא ראי' זו בשם הראשונים ור"ת לית ליה וכתב דכל היכא דנקרא רשע דחייב להחזיר. ומה שכתב מ"כ על דבריו שדבריו תמוהים ותמיה לך שדברים כאלו יצאו מפיו. אהובי לפי הנראה אין כאן מקום לתמוה כי י"ל שר"ת דוחה ראי' דרב גידל שאני דלא ידע ובהיתרא אתא לידי' לכן לא היה מחויב גם להחזיר מה שאין כן באחר שעושה במזיד וסברא נכונה היא גם מצינו כמוה הרבה פעמים בדברי רבותינו ז"ל. ואין להקשות על סברא זו מהא דאמרינן פ' איזהו נשך רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא גוי ביתא אזל גוי זבנתא ורבא כו' עד א"ל אי ידענא דממושכן לי' למר לא זבנינא כו' והקשה ר"י מ"ט לא סילק רב מרי את רבא מדינא דבר מצרא דמשכנתא אית בה משום דינא דבר מיצרא ומתרץ רב מרי לא היה חפץ לקנותו השתא קשה אמאי לא מתרץ כיון דלא ידע לא היה חייב להחזיר אלא משמע דלאו טעמא הוא. לא קשה מידי דהתם איירי בדינא דבר מיצרא והתם אין לחלק בין ידע ללא ידע דטעמא משום ועשית הישר והטוב יש לעשות טובה דזה נהנה וזה לא חסר אפילו כשלא ידע אבל מעשה דרב גידל הוה טעמא משום עבירה השגת גבול יש לחלק וק"ל. והנה הדיין הגדול כמו"ה יצחק בצלאל י"ץ פסק כרש"י ומסכימיו רבים דנקרא רשע ולא כר"ת ופסק כר"ת דמי שנקרא רשע חייב להחזיר ודלא כהר"ן ובודאי סמך במה שפסק כר"ת על מה שהלכה כבעל התוספות אפילו אי פליגי על האלפס אע"פ שבכל מקום הלכה כאלפס כמו שכתב מהרי"ק ואע"פ שכתב שמכל מקום אין מוכרח להיות בכל מקום הלכה כבעלי התוס' מ"מ מי יוכל לומר ולהחזיר הפסק אם נדון דידן היא דומה לעני המהפך בחררה. אבל נ"ל שנדון דידן אינו דומה כלל לכל הא דלעיל וגם מה שפירש מ"כ וז"ל הרי כאן ד' שמות מציאה ומהפך בחררה. ויורד לאומנות. וטירחא. עכ"ל:
אהובי שם של ד' במקום שאין ראוי לכתוב יגוד ויגנז כמו שאפרש בעזה"י. דלמציאה לא דמי נדון דידן וזה מובן שהענין ספק אם ירויח אם לאו כי אין ברור הריוח והתלוי כי אם זול אם יוקר יהי' ואם רבים ישתו יין אם לאו וגם היה כמה פעמים מושכר לגוים וא"כ זה אפשר לו ג"כ במקום אחר ואף אם היה צריך במקום אחר לטרוח יותר כמו שהוכיח מהרי"ק מתוספות דכתבו אפשר ליה למטרח ולמזבן במקום אחר הרי אף הצריך לטרוח מקרי רשע. ולטירחא נמי לא דמי כמו עני המנקף בזית דהוה גזל מפני דרכי שלום. דמי יימר דטרח ועוד דא"ת דהא חשיב טרחא שהשתדל לקנות א"כ היכי מצינו מהפך בחררה דלא טריח ולעני המהפך בחררה נמי לא דמי חדא מי יימר דכבר היפך והאחר לא שכר רק על השנים שיבואו אחר זמן שכירתו. ועוד הרי טוען שכנגדו שהעירנים שלחו אחריו והפצירו בו לקנות וא"כ הוה כמו בעל בית שאומר איני חפץ במלמד שיש אצלי שפסקו התוס' בקדושין דמלמד אחר יכול להשכיר לו. אלא אי דמי דמי קצת להא דבר מבואה דאוקי רחייא דאמר קפסק' לחיותאי ואפי' הכי פסק האלפסי דתיקו דממונא לקולא ואינו יכול לעכב וגם הרא"ש פסק וכתב דפליגי רב הונא ורב הונא בריה דרב יהושע והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. ומ"מ גם מזה אין ראיה דהכא מניחו ג"כ לעשות מלאכתו אבל נדון דידן שהוא מבטלו לגמרי מאותה מלאכה איכא יותר טענה דקא פסקת' לחיותא. ומ"מ יש לנדון דידן צד היתר דליתא בכל הני דלעיל דכל הני דלעיל איירי שהיה להם אותה דבר לעולם כי ההוא דאוקי ריחייא הוה לעולם וגם הרוצה לקנות קרקע מן הגוי דשייך לקרותו רשע לדברי הר"ן ולדברי ר"ת להחזיר כי מקח לעולם אבל נדון דידן לא היה רק שכירות לזמן ידוע לג' שנים וא"כ הואיל וזמן קצוב וכשיגלה הזמן כלה כחו דלמשכנותא דביתא דכתב מהר"ם והמרדכי מביאו פרק המקבל דאם ממושכנה לו שנה דשייך בו דינא דבר מיצרא לא דמי דהתם הכי פירשו שממושכנ' לו בסתם לא לזמן קצוב ובאם לא יקנה זה תהא ממושכנת לו לעולם שהרי בסתם הלוה עליו והא דכתב מהר"ם דלא יכול לסלקו בגו שתא ר"ל לא פחות משתא אבל אין לו זמן למעלה וק"ל. ואף שהתוס' כתבו פרק האומר דאין מלמד יכול להשכיר עצמו לב"ה במקום שמלמד אחר מושכר אף שמלמד יש לו דין פועל כמו שכתב המרדכי פ' האומנים ומשמע שזמנו קצוב ואפי' הכי כתבו התוס' שיש לו חזקה ואין למלמד שני להשכיר שם אע"פ שהוא כפועל ולא קבלנות. י"ל שמדברים התוס' ששכרו באופן זה שכל זמן שיהי' אצלו יתן כך וכך לכל חדש אבל לא קצב לו זמן כנדון דידן שאף אם לא היה בא האחר היה צריך לעשות שכירות מחדש מי יימר דהוה חזקה אחר הזמן. וגם מהאי טעמא לא דמי לחנות עובדא דמהרי"ק ומ"מ לא באתי להדר עובד' כדכתב מהרי"א ז"ל וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. אף שיש בכאן לומר בשביל שאנו מדמין לא נוציא וק"ל. אבל מה שהשיב ראובן שמכת מדינה היא ר"ל שכך הנהיגו במדינה שזה שוכר לזמן ואח"כ שוכר איש אחר אין זה טענה דאף אם נהגו אין מנהג כזה מבטל הלכה לעבור על לאו דלא תסיג אם לא שנעשה בהסכמת חכמים ברבים שיכולים לעשות אבל מכח מנהג בעלמא אין לעשות אם אין הדין כך כמו שכתב המרדכי ריש פ"ק דב"מ על הכל כמנהג המדינה כו' עד ומוכח ר"ת שיש מנהגים שאין לילך אחריהם וגם פ' הפועלים כתב המרדכי כן בשם א"ז שצריך שיהיה המנהג ע"פ ותיקין אבל שארמנהגים הוה כטועה בשקול הדעת ע"ש אבל מה שפסק על ראובן דין מסור ולשלם אף ההוספה שהצריך שמעון להוסיף בגרמתו בשכירות נראה לי שאין זה מצד הדין אם לא למיגדר מלתא כי אין דין מסור במי שעושה דבר שרוצה להרויח בו ובפרט שעלה בדעתו שיכול לילך אחר מנהג והראיה שהרי כתב המרדכי פ"ק דב"ק וזה לשונו והראיה שהביא מרוקח אין ראיה שלשם מדבר במטלטלין שכבר החזיק הקונה וקנוי לו לעולם דבהא שייך קצת דין מסור ומ"מ אינו מחייבו לשלם שהרי כתב שיש לנדותו עד שיתקן עיוותו אינו אומר ישלם כמשאחז"ל מי שיש לו כלב רע שמחרימין אותו שיסלקו וכתבו הפוסקים שאינו חייב לשלם אם הזיק לכן מנדין אותו קודם וק"ל. ומה שכתב מ"כ מי שאינו פוסק כך ילקה במדת הדין הקשה המרומז ליודע"י אהובי הזהר במידת הפחד כי היא מדתו יצחק ושלום ממני אהובך יוסף כהן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |