שדי חמד/כללי הפוסקים/ה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־10:01, 5 באפריל 2023 מאת Sije (שיחה | תרומות) (קישורים, הערה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שדי חמד TriangleArrow-Left.png כללי הפוסקים TriangleArrow-Left.png ה

סימן ה.
כללי הרמב"ם.

א[עריכה]

א) הרמב"ם דרכו לתפוס לשון התלמוד בקיצור ומה שנפרש בלשון התלמוד נפרש בלשונו הרבנים מרן ב"י יו"ד סי' של"ד (בד"ה נדוהו בפניו) והרב המבי"ט ופרשת הכסף הביא דבריהם הרב תפארת אדם ד' קע"ח במערכת הדל"ת אות ב' וחידוש הוא שלא ראה דברי הרב זה הי"ם גדול (יד מלאכי) בכללי הרמב"ם אות כ"ד שנראה שמרן הב"י מיחלפא שיטתיה בזה ששם הביא בשם מרן הב"י יו"ד סי' ר"א (בד"ה ומ"ש ואף אם תטבול) שכ' אע"ג דהרמב"ם סידרא ולישנא דמתני' נקט ליכא למימר דכי היכי דדחקי' בלישנא דמתני' הכי נדחוק בפירוש דברי הרמב"ם דבתראה הוא והו"ל לפרש עכ"ל הרי מפורש היפך ממ"ש בסי' של"ד ומ"מ נראה דאית לן למינקט כמו שכתב בסי' של"ד שמלבד שכן דעת הרבנים מבי"ט ופרשת הכסף הנ"ל וכן כתבו הרבנים ב"ח בחח"מ סי' ר"ז סי"א וש"ך וגו"ר והלכה למשה שהביא ביד מלאכי שם וכ"כ מרן עצמו בכ"מ פרק יו"ד מהלכות ס"ת דין ד' ועוד דבב"י גופיה במקומות הרבה כ"כ הלא המה בא"ח סי' ו' וביו"ד סי' קל"ב וקצ"ד וקצ"ו וקצ"ח ובאה"ע סי' י"ז גבי מגוייד ובח"מ סי' ח' וכ"ח וקי"ב וקמ"א וקב"ץ וכ"כ בבדק הבית ח"מ סי' מ"ו סעיף כ' (בד"ה כתב הרשב"א) וכ"כ בכ"מ פי"ג מהלכות גירושין ופ"ח מהלכות שאלה והרדב"ז בח"ה סי' ש"א ס"ט (כל הבקיאות הזה לא מזכרוני הם ומאיש לוקחו מר ניהו הרב הגדול מוהרח"א נר"ו בסה"ב ויקרא אברהם בדף קי"ט אות ל"ו ולא פניתי לעיין בכל המקומות ואהימנותיה סמיכנא כי רב גובריה וחיליה) וא"כ אין ספק דהכי אית לן למינקט ועיין במה שכתבתי בקונטרס אסיפת דינים במערכת ה"ה אות ד' (בד"ה מדברי הרדב"ז ונדפס בשדי חמד ח"א בחלק דברי חכמים סי' פ"ז ושם באות ה' בד"ה והנה ספר) ושם באות כ"ג (בד"ה וראיתי[1] להרב שער המלך) כתבתי דנלע"ד דאם התנא שונה דבר אחד ואנו מפרשים כונתו שלא כמשמעות הלשון עפ"י איזה הכרח מדברי התנא עצמו ונאמר שהתנא סמך למינקט כי האי לישנא שנבין מצד ההכרח שאין פירושו כמשמעו אם הרמב"ם תופס אותו הלשון עצמו ואין לנו בדבריו אותו ההכרח שבדברי התנא אין לנו לפרש דבריו שלא כמשמעות הלשון כיון שאין לו על מה לסמוך ובהכרח נפרש דבריו כמשמעות הלשון עי"ש ובעיקר כללין עיין בספר מגדים חדשים לידידי הגאבד"ק טעלעפין יצ"ו בכללים שבסוף ספרו ד' ח' אות ז':

ב[עריכה]

ב) הרמב"ם דרכו לפסוק כגמ' דילן נגד הספרי כן כתב הרב יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות ט' דלא כהרבנים תו"י וכנה"ג עי"ש ונלע"ד דדוקא במידי דאיכא פלוגתא בין ש"ס דילן להספרי לענין דינא הוא דנקיט כתלמודין אבל במידי דלא נפקא מינה לדינא אלא דהש"ס יליף מחד קרא והספרי מקרא אחרינא אין מן התימה אי נקיט כדרשת הסיפרי כמ"ש בי"מ שם אות ד' דדרכו ליקח הדרשה היותר פשוטה אע"ג דאידחיא בש"ס ולפעמים מביא פסוק שלא הוזכר בש"ס כלל לפי שהוא מבואר יותר עי"ש. ומכלל הראיות שהביא י"מ המלך שם אחת היא השגת הראב"ד בפרק א' מהלכות רוצח לפי מה שפירש בכונתו הרא"ם והכנה"ג שהביא שם דלא היה לו להניח דרשת הש"ס ולתפוס ילפותא דספרי עי"ש באות ט' והגם דהראב"ד השיגו הנה ראינו דהרמב"ם ז"ל לא קפיד בהכי. והרב בן ידיד בריש ספרו תמה על מ"ש הרמב"ם דמ"ע להתפלל מדכתיב ועבדתם את ה' אלהיכם דהוה ליה לאתויי מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם כמ"ש בספרי ודרך הרמב"ם לעשות עיקר הספרי טפי מהגמ' עי"ש וכתב על דבריו הרב שנות ימין ח"א דף ע"ז ע"ג דהגם דהכי סברי הרבנים תו"י וכנה"ג אבל כבר חלק עליהם הי"מ וכו' ע"ש ולענ"ד בכה"ג דלא נפקא מינה לדינא כולי עלמא מודו דלא קפיד הרמב"ם ונקיט הדרשה הנראית יותר בעיניו דשפיר חזו וכמ"ש בי"מ אות ד' וכ"כ הרב משק ביתי בכללי הרמב"ם אות ג' ובגוף הס' במערכת הזיי"ן אות קע"ו עיש"ב ולהרב אחיו בספר בית אהרן בחיו"ד דף ל"ח ע"ב בסופו ולהרבנים צפיחת בדבש סימן ל"ז (ד"ה ולענ"ד) ומר בריה בפתח הדביר סי' קכ"ח אות ט"ז:

ובעיקר כללין עיין בס' סוכת דוד הנספח לספר בית המלך דף י"ד ע"ב דנמשך אחר סברת הרב תו"י הנ"ל ולא ראה דברי הי"מ גדול הנ"ל גם הרב שלחן גבוה בכלליו אות כ"ט העתיק דברי הרב כנה"ג ונעלם ממנו שאינו פשוט לומר כן:

ג[עריכה]

ג) הרמב"ם זימנין כותב מצות עשה לעשות כך וכך וזימנין כותב לעשות כו"ך מ"ע עיין מה שהאריכו בזה הרבנים שונה הלכות בהלכות מגילה דף ס"א ומראה הנוגה דף ח"י והרב דברי מנחם נר"ו רס"י תרפ"ז אסף איש טהור כללים שנאמרו בענין זה:

א[עריכה]

א) הרב כנה"ג שם הביא מקשים למה לא אמר הרמב"ם מצות עשה מדברי סופרים לקרות המגילה בזמנה על דרך שכתב בשופר סוכה ולולב (אמר המחבר תיבות סוכה ולולב יתירות כנטולות דהא בסוכה ולולב לא כתב מצות עשה כמו שיראה הרואה) וניחה ליה דבמצוה שהיא מן התורה מתחיל לומר מצות עשה וכו' אבל לא כשהיא מדרבנן והקשה עליו מדברי הרמב"ם בהלכות מילה ובהלכות שבת שלא התחיל לומר מצות עשה (אולי יתכן לומר דכונת הרב כנה"ג דבמ"ע דאורייתא שייך להתחיל ולומר מצות עשה וכו' ולא שמוכרח לכתוב כן אבל במ"ע דרבנן אין שייך להתחיל ולומר מצות עשה ומדברי סופרים וס' כנה"ג א"ח וכן שאר הספרים שציין בזה והם נר מצוה סי' יו"ד אות ק"ט יצחק ירנן בפרק א' מהלכות מגילה לב מבין בפ"א מהלכות תפלה מקראי קדש דף קי"ט אין מצויים אצלי):

ב[עריכה]

ב) הרב חנן אלהים דף קט"ו ע"ב בשם מוהר"ר גרשון כתב דהרמב"ם בריש הלכות שבת שכתב השביתה וכו' מצות עשה וכו' ולא כתב מ"ע לשבות משום דמצות שבת היתה קודם מתן תורה דבמרה איפקוד והכי קאמר השביתה שהיינו עושים קודם מת"ת היא מ"ע וכן במילה ושדו בה נרגא מתפלה דאבות תקנום וכתב מ"ע להתפלל עי"ש:

ג[עריכה]

ג) מצות עשה שאינה מפורשת בתורה כותב בה הרמב"ם מצות עשה וכו' אבל אם היא מפורשת לגמרי לא הוצרך הרמב"ם לבארה והיינו טעמא דת"ת וסוכה ולולב כן כתב בשם הרבנים מעשה רוקח ריש הלכות תפלה ובן ידיד בהלכות ק"ש ושדי נרגא ממילה ומהשבת גזלה:

ד[עריכה]

ד) כתב שם בשם הרב מגלת ס' בחלק לאוין דף ע"ז שאינו אומר כן אלא במצוה שאי אפשר להפטר ממנה ומכריחין אותו בקום עשה לקיימה מה שאין כן בשילוח הקן וכו' עי"ש:

ד[עריכה]

ד) הרמב"ם כשכותב שנאמר אינו מוכרח שהוא ילפותא גמורה דבמקומות הרבה כותב שנאמר אף בדבר שאינו אלא אסמכתא בעלמא תפארת ישראל פיה"מ בחידושים שאחר פרק ב' דמס' שביעית מ"ב:

ואם כותב דבר זה מקבלה אם כונתו שהיא קבלה למשה מסיני הנה בקונטרס הכללים במערכת הכ"ף אות ל"ח כתבתי (ונדפס בשדי חמד ח"א בחלק דברי חכמים סי' כ"ד) דמדברי הרב שבילי דוד מתבאר שהבין ממה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בסוף תמורה (גבי כל הנקברין וכו') ודבר זה קבלה שכונתו שהוא מדרבנן וכתבתי דקשה לפרש כן בלשון הרמב"ם דמשמעות לשון קבלה הוא שהוא קבלה ממשה רבינו שקבל מסיני והבאתי שמרן כסף משנה בראשון מהלכות אישות דין ו' הוקשה לו מה שכתב הרמב"ם ויש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה וכו' דמאחר דאינן אלא מדרבנן אין שייך לומר בהן לשון קבלה ועיין שם להרב לחם משנה וצריך להתיישב במה שציין הרב יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות מ' כן כתבתי שם וגם במערכת החי"ת אות קל"ה כתבתי דמה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפרק בתרא דיומא על החמש עינויים ובאה הקבלה שבאו לאסור חמשה דברים מהנאת הגוף וכו' משמעותו שהוא קבלה ממשה רבינו כדכתב מרן כסף משנה בהל' אישות הנ"ל וצדדתי לחלק בין מפי הקבלה לקבלה עי"ש ועתה יו"ל קובץ כנסת חכמי ישראל וראיתי שם בקונטרס ראשון סי' ג' הן לו הובא דברי הגאון מקוטנא שהושג מרב אחד על מה שכתב בחידושיו לח"מ סי' ז' דבדיני נפשות מדין תורה צריך כ"ג וכן בשור המועד מדברי הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות סנהדרין (דין ג' ומנין שאין דנין דיני נפשות אלא בכ"ג אע"פ שדברי קבלה הן הרי הוא אומר ושפטו העדה והצילו העדה וכו' ואין עדה פחותה מעשרה וכו') והשיב על זה וזה אינו דנהי דקרא הוא אסמכתא מכל מקום לדעת הרמב"ם הוא הלכה למשה מסיני ואף דבלשון הש"ס קבלה היינו מפי הנביאים כמבואר בהר"ן דראש השנה ותענית וריש פרק קמא דבבא קמא מ"מ בלשון הרמב"ם כשהוא אומר מפי השמועה או מקבלה היינו שהיא קבלה הלכה למשה מסיני וכעין זה בדברי הרמב"ם בשלישי מהלכות ביאת מקדש דין ט' תדע שלא נזכרו בנביאים ובכתובים מנין סנהדרי קטנה ופשוט שכונתו שהוא הלכה למשה מסיני ודינו כדבר תורה לכל מילי כמו שכתב מרן כסף משנה בראשון מהלכות אישות והרשב"א בתשובה ויעויין בדברי הרמב"ן פרשת שופטים על פסוק על פי שנים עדים מה שכתב בשם רב סעדיה גאון ומה שהשיג עליו אשר משם נראה דמדין תורה צריך כ"ג ולא חלק בזה אדם וגם כונת הרמב"ם דהוא קבלה מפי משה מסיני אף שלא נכתב רק ע"א של סנהדרי גדולה עכ"ל והוא תנא דמסייען:

ה[עריכה]

ה) הרמב"ם לפעמים נקיט ילפותות בדרך יהודה ועוד לקרא רוצה לומר דבתחלה מביא עיקר הילפותא מחד קרא ולפי שאינו מפורש להדיא מביא עוד קרא דאסמכתא כן כתב הרב תפארת ישראל פיה"מ בחידושים שבסוף פ"ב דשביעית מ"ב:

ו[עריכה]

ו) הרמב"ם דרכו לכתוב מדברי סופרים על דברים שהם מן התורה ופירשום סופרים כנודע והאריך בזה הרב פרמ"ג בפתיחה להלכות טריפות עי"ש ואם כותב שהוא מדבריהם אי מצינן לפרש שהוא מדאורייתא כמו במד"ס במחלוקת הוא שנוי דהרב תמים דעים סי' כ"ג ס"ל דהוא מדרבנן ממש והרב לב שמח הקיפו בהלכות וס"ל דגם מדבריהם הוא כמו מד"ס והביא דבריהם הרב קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות ק' וכן הוא דעתו עי"ש ועיין מכתב לחזקיאו דף מ"א ע"ד ודף ס"ד ע"ב ובהשמטות וכן ראיתי להג' פני יהושע בתשו' ח"ב שנדפסו מקרוב שכ"כ בסי' פ"ח דגם מדבריהם הוא כמו מד"ס עיש"ב שהשיג על הרמ"א בח"מ רס"י ל"ג גם הגאון שאגת אריה בתשו' החדשות שלו שנדפסו מקרוב בסי' ב' דף ד' ע"ג וע"ד כתב דאין טעם לחלק עי"ש. גם הרב שלחן גבוה בכלליו אות פ"ג הכריח כן והרב יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות ז' אחר שהביא בזה מערכה מול מערכה. מול סו"ף הביא בשם הרבנים אליהו רבא וזוטא וקנאת סופרים שהסכימו לחלק בין מד"ס למדבריהם. ועיין להרב מקנה אברהם אות רפ"א ואור לי סי' ע' אות ג' ויעיר אזן במערכת הדל"ת אות ט"ז ובפרמ"ג במשבצות סי' תרכ"ט אות א' כתב דחילוק יש בין מד"ס למדבריהם וכן כתב בפתיחה להלכות בשר בחלב (בד"ה חתיכה נ"ן כיצד) ובשו"ת עטרת חכמים אה"ע סי' ט' דף מ"ו סוף ע"א וז"ל וי"ל שמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות ומדבריהם ר"ל שאינו מפורש בתורה שו"ר במוהרח"ש ק"ע דף ב' ע"א ד"ה אך שכ"כ וכמ"ש הכ"מ בפ"ב מהלכות סנהדרין כיוצא בזה עכ"ל ובס' אזן אהרן במערכת הדל"ת אות ז' כתב שמצא בירוש' פ"ק דסוכה משנה א' דקרו מדבריהם לדופן שלישי שהוא הלל"מ והכריע עפי"ז דגם במדבריהם שייך לומר כמו במדברי סופרים גם ידידי הרב עמודי אש יצ"ו בדף ס"ו סוף ע"א משיג על איזה מרבני האחרונים שסוברים שמדבריהם אינו מתפרש אלא מדרבנן ממש ומתאמץ דנקיטינן דאין הפרש בין מד"ס למדבריהם ועיין בספר מגדים חדשים לידידי הג' אבד"ק טעלעפין יצ"ו בכללי הפוסקים (שבסוף ספרו) כלל ז' אות ב' שבשפלנו זכר לנו בעיקר כלל זה:

ובעיקר הכלל שדבר הנלמד באחת ממדות שבתורה מיקרו מדברי סופרים לדעת הרמב"ם כתב בס' יאודה יעלה (לרב גדול משאלוניקי) בחלק א"ח סוף סי' י"ד דאף למה שהבין הרמב"ן בדעת הרמב"ם שדין הדבר הוא כמילי דרבנן ולא הוי מן התורה מכל מקום בדבר שאיסורו מפורש בתורה ושיעורו נלמד באחת משלש עשרה מדות כולי עלמא מודו דהעובר על זה לוקה על שיעורו דחשיב דאורייתא ממש אלו תורף דב"ק עי"ש:

ז[עריכה]

ז) הרמב"ם אם כותב מדרבנן לדברים שהם מן התורה ופירשום סופרים כמו במד"ס עיין מכתב לחזקיהו דף ס"ד ע"ב שכתבתי מסברא דאף למ"ד דמדבריהם הוא כמו מד"ס מ"מ לשון מדרבנן משמע טפי דהוא מדרבנן ממש עי"ש ומבואר שם דהרב מוהרמב"ח ס"ל דלישנא דמדרבנן שוה למד"ס וכן בדין עיין למרן כ"מ ריש הלכות אישות שכתב דמ"ש רבותיו של רש"י דקידושי כסף מדרבנן כונתו כמו במד"ס עיין שם. ובשו"ת פנ"י שהזכרתי באות ו' וכ"כ הרב מוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו לנדרים דף ג' ע"א ע"ד רש"י שם דרבנן דר"ל שפירשוהו רבנן כמו במד"ס. והנה אמת דרש"י ז"ל נראה דלא ס"ל הכי דא"כ לא הוה ק"ל על פירוש רבותיו בההיא דקדיש בכספא וכמו שכן תירץ באמת מרן כ"מ הנ"ל ותימה לכאורה על מוהר"ץ הנ"ל איך מייחס לרש"י מלתא דלא ס"ל. אך כבר ידוע דיש מבוכה בפירוש מס' נדרים אם הוא מרש"י עצמו ויש סוברים דכל פירוש מס' נדרים אינו מרש"י וכן הוא דעת מוהר"ץ הנ"ל כמו שכתבתי לקמן בסי' ח' אות ב' עי"ש ועיין ביד מלאכי שרשמתי באות וי"ו וממ"ש הרב יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות כ"ב בשם הרב ק"ס דלפעמים כותב הרמב"ם בספר המצות מדרבנן בדבר שהוא מן התורה עי"ש משמע קצת דאין כן דרכו בספר היד. ומי שסובר דלשון מדבריהם אינו מפרש אלא מדרבנן ממש הוא הדין או כל שכן דלשון דרבנן אינו נאמר אלא על דבר שהוא רק מדרבנן וכן השוה אותם הרב פרי מגדים בפתיחה להלכות בשר בחלב (בד"ה חתיכה א"נ כיצד):

ואם כותב הרמב"ם אסרו חכמים אם אפשר לפרש דהוא מדאוריתא כתב מרן חיד"א בספר יעיר אזן במערכת הלמ"ד אות י"ט דיש מחלוקת בפוסקים בזה ואני ההדיוט כתבתי בזה בקונטרס אסיפת הדינים במערכת טרפיות אות הא' (ד"ה וכו') והוא בקונטרס דברי חכמים אשר בשדי חמד ח"א בסי' קכ"ו. ובחלק הכללים בשדי חמד הנ"ל כתבתי במערכת האל"ף אות רג"ע לענין אמרו חכמים ובקונטרס פאת השדי בחלק הכללים מערכת האלף אות כ"ב ורש"י בפרק קמא דביצה דף י' סוף ע"א כתב על ההיא דסוף טומאה לצאת דגזרו חכמים וכו' וכדבריו כתב רבינו עובדיה בשביעי דאהלות משנה ג' וכתב הרב תוספת יום טוב שם דהואיל ואינו מפורש בכתוב קרויה גזרת חכמים כמו שהרמב"ם רגיל לכתוב מדברי סופרים על דברים שהם מן התורה רק שסופרים פירשוהו עי"ש אמנם הרב שער המלך בשמיני מהל' עירובין הלכה ז' (בד"ה ומצאתי) לא הונח לו בדברי הרב תוספת יום טוב דזה דוחק דלשון הלכה למשה מסיני צודק שפיר משום דרז"ל פירשו לנו הדבר שהיא הלכה למשה מסיני אבל לשון גזרת חכמים אינו צודק כלל בדבר שהוא הלכה למשה מסיני וכו' עי"ש:

ח[עריכה]

ח) הרמב"ם דקרי לדבר תורה שאינו מפורש מדברי סופרים לאו למימרא שכל מקום שכותב מד"ס הוא מן התורה אלא שתי משמעות יש ללשון זה משמע דבא מאחת מי"ג מידות ומשמע דרבנן גמור כ"כ הרב יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות ז' והכריח כן מדברי הרמב"ם פ"א ופ"ו ופ"ז מהלכות חמץ וסופ"ט מהלכות טומאת מת ובפירוש המשנה פי"ז דכלים משנה י"ב והביא שכן דעת כמה רבנים עי"ש. ועיין עוד בדברי הרמב"ם פט"ו מהלכות אישות הלכה ט"ז ובדברי הרב המגיד שם דין ז' וכדבריו כתב הרדב"ז בתשובות החדשות סי' קכ"ו. ועיין תוספת יום טוב בשביעי דאהלות משנה ג' (בד"ה ובית הלל). ובפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות דין ב' שכתב הרמב"ם דטעמו ולא ממשו הוא מדברי סופרים כתב מרן דס"ל כרש"י דהוא מדרבנן וכן במה שכתב הרמב"ם שם בפרק י"ז דין ה' דטבילת כלים היא מדברי סופרים כתב הרדב"ז בתשובות החדשות סי' ל"ד שכונתו שהיא רק מדרבנן וסברי הכי שלמים וכן רבים בדעת הרמב"ם כמו שכתבתי בקונטרס הכללים במערכת הטי"ת אות ב' עי"ש ומרן כ"מ שם כתב דמה שהבין הרשב"א בדעת הרמב"ם דהוא מדאוריתא הוא משום שכתב הרמב"ם מפי השמועה למדו עי"ש ולא כתב דממה שכתב הרמב"ם מד"ס משמע ליה דהוא מדאוריתא והיינו ודאי משום דס"ל דממ"ש מד"ס אין הכרע (והרב לח"מ שם כתב דממ"ש מד"ס הוא דמשמע ליה דהוא מדאו' אבל לענ"ד דבריו צ"ע דלא נראה כן מכל הנז"ל ולפי הנראה לא ראה הרב יד מלאכי את דכרי הלח"מ) וע"ע ברמב"ם פ"ח מהלכות זכייה ה"ב ובה"ה גבי מתנת ש"מ ודברי הרב מקנה אברהם אות רפ"א דנקיט בפשיטות הפך כל הנ"ל עי"ש הם תמוהים לקוע"ד עיין מה שכתבתי בקונטרס הכללים מערכת הפ"ה אות ח' בס"ד. ובדברי הרב המגיד בפ"א מהלכות שביתת עשור שכתב בדין ה' ונקרא דברי סופרים וכו' הבין הרב מראה הפנים על הירושלמי ר"פ יוה"כ דהוא מדרבנן גמור ועיין להרב המגיה בס' משק ביתי במערכת הסמ"ך אות שב"ן שהביא מחלוקת בדעת הרמב"ם בדין הנ"ל שמעינן מכל הנז"ל דאין להחליט בזה יש שפירושו מדרבנן ויש מקומות שרצונו שפירשוהו סופרים:

ט[עריכה]

ט) הרמב"ם כשכותב אסור ולא סיים לומר שהוא מן התורה או לוקה או עובר עליו נחלקו הפוסקים בכונתו אם יתכן לומר שהוא מה"ת או אינו אלא מדרבנן ודעת מרן כ"מ דהוא מדרבנן עיין להרבנים יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות יו"ד ולמרן חיד"א בשיורי ברכה ח"מ סי' ע' וביעיר אזן מערכת האל"ף אות ס"ד ולהרב קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות י"א והגיעו כפול במע"ל ח"ב אות מ"ה וביעיר אזן הנ"ל הביא בשם הרא"ם בתוס' על סמ"ג ריש הלכות חמץ דאין לדקדק מלשון אסור דנקיט הרמב"ם דליכא אזהרת לאו לפי שמנהגו לאומרו אפי' במקום מלקות וכ"כ ביד מלאכי שם בשם רש"ל בביאור הסמ"ג ריש הלכות חמץ. ועיין למרן החבי"ף בס' כל החיים דף ב' אות ע"ט שכתב וז"ל אסור הוא מדרבנן הרא"ם פ' אמור ע"פ ומן המקדש לא יצא ע"כ והסתירה מבוארת בד"ק ממקום למקום. אך נראה דאין כונת הרא"ם לתת כלל מוחלט דכל היכא דנקיט הרמב"ם אסור הוא מדרבנן (כדמשמע ממרוצת דברי כל החיים הנ"ל) ולא לתת כלל להיפך אלא דאיכא הכי והכי והכל לפי הענין ובההיא דפ' אמור מוכחא מילתא מפני שינוי לשון הרמב"ם דבמקום אחד כתב חייב ובמקום אחר כתב אסור לכן הוכרח לומר כאן בשעת עבודה חייב כאן שלא בשעת עבודה איסור בעלמא. ומה שציין בכל החיים הנ"ל להרב נחמד למראה ח"א דף צ"ז ע"ד עיינתי שם ולא ראיתי שדבר מזה. אך בדף ק"פ ע"ב ראיתי שתפס בפשיטות דלשון אסור הוא מדרבנן עפ"י דברי מרן כ"מ שהזכירו הרבנים הנ"ל ועי"ש ע"ד סוף ד"ה איברא. וכבר כתבו שלמים וכן רבים דאין מלשון זה הכרח לומר שהוא מדרבנן כאמור וספרי דבי רב די רשים בכל החיים שם לא שכיחי גבאי והרב מקנה אברהם דף ס' ע"ג לא הזכיר מחלוקת זו כיעי"ש והוא חידוש אם נעלם ממנו:

י[עריכה]

י) הרמב"ם סומך בחיבורו על מה שכבר כתב במקום אחר זה פשוט מוסכם מרוב רבני האחרונים אבל שיסמוך על מה שעתיד לכתוב במקום אחר אינו פשוט עיין להרבנים יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות ו' ואות היא לעולם בח"א דף מ"ז ע"ב (וכתב שפעמים סומך על מה שעתיד לפי ששם הוא מקומו) ובח"ב בהשמטות לח"א עי"ש בדף ר"י ע"ד ועיין מכתב לחזקיהו בח' התשו' דף ג"ן ע"ג ועיין למרן הב"י באורח חיים סי' פר"ח (בד"ה והא דאיתא) שכתב שהריב"ה סמך על מה שכתב בסי' תקס"ו ולהרב משק ביתי בכללי הפוסקים אות ד' והרב תוספת שבת הביא דבריו הרב פתח הדביר בח"ג סי' ש"ב אות ח' כתב דמרן שם בסעיף ט' סמך על מה שכתב בסי' של"ד:

ובעיקר כללין כתב הגאון נודע ביהודה במהדורא תניינא באבן העזר סי' ס"ט אין דרכו של הרמב"ם להשמיט דין מפורש בש"ס ולסמוך על דמיון מילתא למילתא וכל מילתא דמבעיא בש"ס ופשיט ליה ממקום אחר בדמיון דרכו של הרמב"ם להביא כל אחד במקומו וצריך לעיין בגוף דברי הרבנים שרשמתי למעלה אם מסכימים לזה ולא פניתי כעת:

יא[עריכה]

יא) הרמב"ם אם דרכו להביא בספר היד דבר שהוזכר בש"ס שהיו נוהגים בראשונה ושוב חזרו בהם מחמת סיבה או אינו מביא אלא החזרה ולא מה שהיה בתחלה עיין להרב פתח הדביר בהגהותיו לס' צפיחת בדבש סי' ל"ו דף צ' ע"ב וג' אסף איש טהור כל דברי הרמב"ם בענין זה דאיכא הכי והכי פעמים מביא ופעמים משמיט ואסברה לן כלל נכון ותורף דבריו דבכל מקום שיש לומר שכשתעבור סבת התקנה יחזור הדבר לכמות שהיה בראשונה. או שמה שהיו נוהגים בתחלה קודם התקנה הוא מצד הדין שדין תורה מחייב להיות כן אף אם לאחר התקנה לא יחזור הדבר למה שהיה בתחלה מביא מה שהיה בראשונה ואם הוא דבר שלא יחזור למה שהיה בראשונה וגם מה שהיה בראשונה לא היה מצד שדין תורה כן זה משמיט מחבורו כיון דלא נפ"מ לא לעתיד ולא לידע עיקר הדין עיש"ב. ובדבר שנשתנה הדין בזה"ז ממה שהיה בזמן הש"ס הוא כותב הדין לפי מה שהיה בזמן הש"ס אף דמודה דאין הדין כן עתה כ"כ מרן הב"י ח"מ סי' שפ"ט ס"ה והרב לחם משנה בפרק ד' מהלכות תלמוד תורה דין א' (בד"ה וכן) כתב רבינו אינו אומר הדינים הנהוגים בזמן הזה בלבד אלא הדינים שינהגו בכל זמן אפילו אחר ביאת משיחנו בע"ה ואם כן היה לו לפרש עכ"ל ועיין מה שכתבתי בקונטרס פאת השדי בחלק הכללים במערכת האלף אות ק"ב (בד"ה והנה הרב ב"ח):

יב[עריכה]

יב) הרמב"ם כשאומר ורבותי הורו אינו בהכרח שיהיו שנים כן כתב הרב כנסת הגדולה בכללי הפוסקים אות ג"ן ובאות ד"ן כתב דכשכותבים הפוסקים בשם קצת מפרשים אפשר שהוא אחד ולפי הנראה דבר זה נעלם משו"ת פסקי ריקאנטי האחרונים סי' כ"ט שכתב הרב שם דכיון דהרמב"ם כתב וכן הורו רבותי הוו שלשה פוסקים עי"ש ועיין להרב שלחן גבוה בכלליו אות כ"ט:

יג[עריכה]

יג) הרמב"ם ורבותיו הוו שתי כחות לענין קי"ל כן נראה מסקנת מרן החבי"ב בכללי הקי"ל אות נ"ו ועי"ש בשו"ת פסקי ריקאנטי האחרונים סי' כ"ט:

יד[עריכה]

יד) הרמב"ם שאסר בפסקיו והתיר בתשובה או בהיפך על הפסק יש לסמוך הרדב"ז ח"א סי' י' וכ"כ הרשב"א סי' ז' כן כתב הרב מקנה אברהם דף ס' סוף ע"ב ושו"ת רדב"ז ח"א אמצ"א ובתשובת הרשב"א עיינתי ולא כתב שם דרך כלל על כל מקום שיסתור מתשו' לחי' דהחיבור עיקר (כנראה להרב מקנ"א) אלא דבההיא הכריע הרב ז"ל מהש"ס דהעיקר כמ"ש בחיבור כמו שיראה הרואה ועי"ש בתשובה הקודמת לזו וק"ל ולפי מה שהסביר מרן החבי"ב בשו"ת בעי חיי ח"מ ח"א סי' ס"א דף ה"ן סוף ע"ד בטעם לפסוק כפסקי הרא"ש היכא דסותר מתשובה לפסקים וז"ל ושמא דעת הר"י בן הרא"ש ז"ל והרב בעל הטורים דיש לנו ללכת אחר הפסקים ולא אחר התשובות מפני שכשהפוסק עוסק בתשו' שמשיב לשואליו ופוסק הלכה אינו נמנע מלבקש אחר פסקיו והלכותיו איך פסק ואם פסק בהיפך ממ"ש בתשובה או מוחק מ"ש בהלכות או חוזר בו בתשובה אבל כשאדם עוסק בחבור אינו חוזר אחר תשובותיו לראות איך פסק מפני שטורח הוא לו לבקש בתשובותיו היכן כתב דבר זה שאינן סדורות כמו בחבור שהוא סדור ומוכן לפניו וכל זמן שהוא רוצה לראות מה דעתו בחבו' פותח המסכתא שבה דין זה מוזכר ומ"ש הר"י בן הרא"ש והרב בעל הטורים מפני שהן אחרונים ה"ק מוכרח לומר דכשהוא סותר את עצמו מתשובותיו לפסקיו הפסקים הם אחרונים דאי התשובה היתה אחרונה למה לא בדק בחבורו להגיהו כדברי התשובה אלא ודאי הפסק היה אחרון ולא חזר אחר התשובה להגיהה בפסקיו מהטעם שכתבתי עכ"ד נראה דכן הוא ג"כ בסתירת דברי הרמב"ם מחבורו לתשובה גם לפי הטעם שכ' מרן החבי"ף בס' כל החיים דף כ"א אות ז"ן לחלק דהגם דגבי הרא"ש הפסקים עיקר לגבי מרן הב"י אמרינן דהתשובה עיקר וז"ל והנראה לומר כי יש לחלק דוקא בהרא"ש שיש לו פסקים ותשובות הוא דאיכא מרבוותא דסברי כשסותר מתשובה לפסקים דהפסקים עיקר יען ספר הפסקים הם כולו אורייתא דיליה שחיברו בכונה מכוונת לברר הדינים לפי מה שהוא הלכה פסוקה אז עדיף כחו יותר מתשובות שהיה לפרקים משא"כ בחיבור הב"י שהוא בא להביא כל הסברות ובדרך שקלא וטריא והוא חיבור אז התשובה עדיף ולפי טעמו גם ברמב"ם אית לן למימר דהחיבור עיקר. אלא דכל זה הוא לשיטת הסוברים בהרא"ש דהפסקים עיקר אך יש חולקים בזה כידוע עיין לקמן סי' י"א אות ח':

אחר זמן רב השגתי שו"ת הרדב"ז ח"א ועיינתי בסי' יו"ד בקשתי ולא מצאתי מה שכתב בשמו הרב מקנה אברהם הנ"ל ואדרבא מצאתי בס' דברי דוד להרדב"ז (הוא חלק ז' מתשובת הרדב"ז שנדפסו עתה בווארשא) בסי' כ"ה (סוף ד"ה עוד למדנו) שכתב וז"ל והוי יודע שאפי' תרצה לומר שהתשו' ההיא חלוקה על הפסק. על התשו' יש לנו לסמוך שהיא הלכה למעשה עכ"ל. והרב המגיה כתב שם ללמוד מזה להרא"ש דהתשובות עיקר נגד הפסקים והזכיר הסוברים בהיפך לגבי הרא"ש וסיים דמוהר"ש ן' וילייסיד הובא בפ"מ ח"א סי' י"ב דף ז"ך ע"ב קאי בשיטת הרדב"ז ועיין לקמן בסי' יו"ד אות ב':

ואם ידוע שבתשובה חזר בו ממה שכתב בחיבורו נראה דנקטינן כמו שכתב בתשובה כמו שכתב הרב כנסת הגדולה בחלק ח"מ סי' ע"ב הגהט"ו סוף אות ס"ט בשם הרב מוהראנ"ח לגבי הרא"ש וכתב על דבריו שהוא פשוט:

טו[עריכה]

טו) הרמב"ם לפעמים תופס איזו דרשה שנאמרה בש"ס אליבא דמאן דלא קימא לן כוותיה אף שיש במשמעות לשון הדרשה ההיא להוציא דין אחר היפך ממאי דפסקינן אליבא דהלכתא מ"מ תופס אותה דרשה דאתיא ככולי עלמא דכולהו מודו בדין זה מכח הדרשה אף דלגבי דידן בלא הדרשה גם כן היה הדין כן עיין למרן כסף משנה בפרק א' מהלכות חמץ דין ב' ובמה שכתבתי בקונטרס הכללים במערכת הכ"ף אות פ"ח (בד"ה ולי הדל) וזימנין מייתי דרשה דאידחייא בש"ס או אף מקרא דלא הוזכר בש"ס כלל עי"ש:

טז[עריכה]

טז) אם משמיט בעיא דלא אפשיטא בדרבנן אם דעתו להחמיר או להקל עיין מה שרשמתי לעיל בסי' ג' אות ד':

יז[עריכה]

יז) אם כותב חייב בדבר שאין בו אלא איסור בעלמא עיין במה שכתבתי בקונטרס הכללים מערכת החי"ת אות ז"ך:

ואם הלכה כהרמב"ם נגד הראב"ד או בהיפך רשמתי בסי' ו' אות ד':

יח[עריכה]

יח) הרמב"ם בשלשה מקומות הביא בשם בראשית רבה מה שנמצא אצלינו בש"ס בבלי ככתבם וכלשונם כ"כ הגאון מוהר"ץ חיות באגרת בקורת דף ו' ע"ב והובא בכנסת הגדולה החדש בח"ד צד 91 אות כ"ח ואתה תחזה במאמר יאיר נתיב על העלם דבר (שבכנה"ג הנ"ל) מאת רב גדול כהנא רבה יצ"ו בצד 105 אות ג' שהוכיח מכמה מקומות שהרמב"ם רגיל לכנות אגדות חז"ל שנמצאות בש"ס דילן בשם הב"ר וכן מצא שבדרך זה נשתמשו רבינו יונה והתוס' וישנו בנותן טעם לשבח שהקדמונים אחזו בזה דרך בעלי התלמוד שיותר מבורר להם להביא ממקור היותר מוקדם כמ"ש התוס' בכמה מקומות שאינו רוצה לפשוט מדברי האמוראים אלא ממשנה או ברייתא כן דרכי הקדמונים בעניני אגדה שכולם דברי קבלה להביא מן המדרשות גם הנאמר בש"ס יען שהמדרש נסדר לפני חכמי התלמוד וכו' עי"ש דברים טובים ונכוחים:

יט[עריכה]

יט) הרמב"ם בפירוש המשנה וכן רבינו עובדיה דרכם תמיד לכתוב פסק ההלכה (הלכה כפלוני או אין הלכה כפלוני) אף במחלוקת יחיד ורבים ואינם סומכים על הכלל שבידינו יחיד ורבים הלכה כרבים לפי שיש במקומות רבים שפוסק הש"ס כיחיד נגד רבים משום דמסתבר טעמיה או דאיכא מאן דמיפך סברת יחיד לרבים ודרבים ליחיד וכיוצא עוד מאיזה טעם שיהיה נמצא לרוב שפוסק הש"ס דלא כרבים והקורא במשנה בלא הגמרא יסתפק תמיד אם זו מן ההלכות שהלכה כיחיד נגד רבים לכן נאותה להם לבאר בכל ענין הלכה כדברי מי כן נראה לדעתי העניה פשוט ולא הוצרכתי לכתבו אלא לפי שראיתי בספר חדש שכתב שתמיד הוא מתמה על הרע"ב שכותב והלכה כחכמים וכו' פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כדמקשינן בש"ס וכו' והיה לו לתמוה גם על הרמב"ם בפירושו ולי הדל אין זו מן התימה כלל:

כ[עריכה]

כ) מה שכותב הרמב"ם בהקדמתו פלוני קבל מפלוני כונתו שקבל ממנו והוא רבו מובהק ואם אינו רבו מובהק לא חשיב ליה ומפני זה לא כתב דרב קבל מרבי חנינא משום דרבי חנינא לא היה רבו מובהק כן מתבאר מדברי ידידי כהנא רבה בספר הבהיר לב שומע במערכת הרי"ש אות י"ט:

כא[עריכה]

כא) בספר המצות להרמב"ם בהקדמתו מזכיר את ספר המצות המפורסם ולא הוה ידעינן מי הוא זה בעל הספר מצות שקדמו להרמב"ם והרב המעלות לשלמה בדף ע"ו אות ט"ו נפק דק ואשכח שבאגרות הרמב"ם באגרת ששלח לתלמידו ר' יוסף ב"ר יהודה בדף ט"ו ע"א מזכיר ספר המצות לרב חפץ וכתב שנוכל לומר שעליו היתה כונת הרמב"ם בהקדמתו לספר המצות:

כב[עריכה]

כב) אם ראה הרמב"ם את ספר הזהר ומביא דינים ממנו הנה ראיתי בס' יד אלעזר להגאון אבד"ק ווין בריש סי' ל"ב שכתב שהגאון מוהר"ץ הירש חיות בספרו אגרת בקורת כתב לתמוה על הרמב"ם שכתב בראשון מהלכות תלמוד תורה ובפרק שני מהלכות דעות אמרו רז"ל כל הכועס כאילו עובד עכו"ם (וכן הוא במוסר שבחק לישראל יום א' פרשת ויצא) ובגמרא דשבת ריש פרק האורג דף ק"ה ע"ב לא נזכר רק כועס ושובר כלי בחמתו אז הוי כעובד עבודה זרה ומנין לרבינו זאת בכועס סתם (וכן הקשה בגהותיו למסכת שבת שם) והשיב על זה הרב יד אלעזר הגם שלא נמצא זאת בתלמוד מ"מ מפורש כן בזהר פרשת תצוה דף קכ"ב על פסוק חדלו לכם מן האדם וז"ל וכד ברא קודשא בריך הוא לבר נש וכו' עד ודא איהו טורף נפשו באפו באפו איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר ועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם כי במה נחשב הוא עבודה זרה איתחשב האי בר נש עכ"ל הרי דאפילו בכעס סתם הוי כעובד עכו"ם עכ"ד הרב יד אלעזר הנך רואה דפשיטא ליה דהרמב"ם ראה את ספר הזהר ומביא בספרו מה שכתוב בו ובמחילת כבודו הרם אין דעתי העניה נוחה בזה דמלבד דקשה דכיון דבש"ס הרי הוא כמבואר דאינו כעובד עבודה זרה אלא אם משבר כלים בחמתו כדכתב הרב מוהרצה"ח וגם הרב מודה לו בזה אם כן היה לו לתפוס כדבר האמור בש"ס דילן דהכי נקטינן במידי דפליגי תלמוד דידן והזהר כמו שכתבו הפוסקים ואף דבמידי דהזהר מחמיר נכון לכל אדם לחוש ולהחמיר לעצמו מ"מ להורות לרבים אין לנו אלא מה שאמרו בש"ס דילן (עיין מה שהבאתי בסי' ב' אות י"ב) ואם כן הרמב"ם אשר מורה הוראות וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ראוי היה לו לכתוב כמו שאמרו בגמרא ומה גם דסיגנון לשון הזהר הקדוש אינו כמו שכתב הרמב"ם לכן רחוק בעיני לומר שכונת הרמב"ם היתה על לשון הזהר הנ"ל ואם נודה לדברי הרב שהרמב"ם כתב כן על פי מה שאמר בזהר הקדוש יותר נכון לומר שכונתו על מה שאמרו ברעיא מהימנא בזהר פרשת קרח דף קע"ט ע"א מאן דכעיס דאית ליה בכעס סם המות דעליה אוקמוה מארי מתניתין כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה עכ"ל והוא כלשון הרמב"ם ממש אבל לומר שכוונתו על דברי הזהר שבפרשת תצוה (שאינו בסיגנון לשונו) רחוק בעיני:

ועוד דמאי דפשיטא ליה להגאון יד אלעזר שהרמב"ם ראה את ספר הזהר אנכי הרואה להרב משק ביתי בסי' קפ"ג (בסוף ד"ה ויגעתי) שכתב בשם מרן חיד"א בהיפך וז"ל ודע דחבור הזהר לא נתגלה להראשונים אפילו להרשב"א והרא"ש ודעמייהו וכל שכן שלא נתגלה להקודמים הרמב"ם ודעמיה כמו שכתב הגאון חיד"א בספר יוסף אומץ סי' נ"א דף מ"א ע"ג והרב אדרת אליהו דף ט"ו סוף ע"א והרב המגיה (מר ניהו מחבר ס' בית אהרן) כתב בשם הרב ספר יוחסין בחבורה השלישית דף ט"ל סוף ע"ב שנתגלה ספר הזהר אחר הרמב"ן והרא"ש שלא ראוהו ושיש אומרים שהרמב"ן מצאו בארץ ישראל וכו' עי"ש מדברי כולם נלמוד שהרמב"ם לא ראה את ספר הזהר ואם כן לא יתכן לומר שדבריו בענין זה מיוסדים על פי דברי הזהר כדמשמע ליה להגאון יד אלעזר:

אחר זמן ראיתי שהרב אבות הראש יצ"ו בח"א על מה שאמרו באבות דרבי נתן פרק ג' הוא היה אומר הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כלי בחמתו סוף שיעבוד עבודה זרה שכך אומנתו של יצר הרע וכו' כתב על זה בדף קי"א ע"ג שמרן חיד"א בספר כסא רחמים כתב שאמרו בפרק קמא דסוטה כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה וכו' וכתב על דבריו שבקש ולא מצא בסוטה שאמרו כן על הכועס רק על אדם שיש בו גסות הרוח ומה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות כל הכועס כאילו עובד עכו"ם לשון זה לא נמצא בש"ס בבלי וירושלמי אבל מקורו מקבלה בזהר פרשת קרח וציין לעיין בספר בן יוחאי במענה ק"ל דף קכ"ב ע"ב ובס' סדר משנה על הרמב"ם בפרק שני מהלכות דעות ושיש להעיר עליו ואין מצויים אצלי ספרים הנ"ל לעיין בדב"ק על כל פנים מובן שדעת הרב יצ"ו לומר שהרמב"ם כתב כן על פי דברי הזהר וכבר כתבתי שאין דעתי העניה נוחה בזה לפי מה שנראה מדברי הרבנים הנ"ל שלא ראה הרמב"ם את ספר הזהר:

שוב ראיתי שבספר יפה ללב ח"ב בקונטרס יפה תלמוד בסוגיא דשבת דף ק"ה ע"ב והמשבר כלים בחמתו וכו' הביא דברי הרב בסדר משנה (וכתב שהמחברו מר ניהו הגאון בעל ס' מחצית השקל) שכתב שמה שכתב הרמב"ם שאמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה יצא לו מסוגיא דשבת הנ"ל ואף דתלמודא פרט שעשה מעשה בחמתו באחד משלשה דברים הנזכרים ומשמע דאם לא עשה מעשה אף כי חמתו בערה בו לא הוי כעובד עכו"ם סובר רבינו דאורחא דמילתא נקט תלמודא דדרך איש חמה לעשות מעשים כאלה אבל עיקר האיסור הוא משום הכעס המביאו לידי מעשים האלה וכן מוכח מקרא דמייתי ר' אבין שמזהיר לא יהיה בך אל זר ולא הזהיר על המעשים הנזכרים רק על הכעס שהוא אל זר שבקרבו וכתב שהאריך שם בזה והזכיר שם (ביפה תלמוד) דברי הזהר שבפרשת קרח ותמה על הרב מוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו למסכת שבת שהתפלא על הרמב"ם מאין הוציא זה וכו' דאיך נעלם ממנו מה שכתב בסדר משנה הנ"ל ושם בקונטרס אחרון דף ע"א עמוד ג' הביא שכן כתוב בתיקוני הזהר תיקון נ"ו דף פ"ט ע"ב וציין לשערי קדושה המובא ביוסף לחק סדר נח יום ה':

כג[עריכה]

כג) אין דרך הרמב"ם לכתוב אלא דינים המפורשים בהדיא בש"ס אבל לא דברים שאינם מפורשים אף שהם מוכרחים ואמתיים עיין לעיל בסי' ג' בכללי הרי"ף אות ה':

כד[עריכה]

כד) ספר פאר הדור להרמב"ם נדפס ראשונה באמשטרדם בשנת תקכ"ה ולפי זה נראה פשוט וברור דאין לתמוה על הרב בעל ספר החרדים אם לא ראה דבריו כי הוא היה בזמן הרב מוהר"י בי רב רביה דמרן הב"י ונסמך ממנו כמו שכתב מרן חיד"א בספר שם הגדולים במערכת גדולים באות האל"ף (מוהר"ר אלעזר אזכרי) וגדול בדורנו מר קשישא יצ"ו בספר שמחה לאיש בתשובתו לשנת השמיטה בדף ק"ז (בד"ה ובכן) איידי דטריד בגירסיה בגופי הלכות נעלם ממנו דבר זה והא גרמא ליה לכתוב עליו שלא זכר שר מה שכתב רבינו בספר פאר הדור וכו' עי"ש ואין זו מן התימה כמבואר:

כה[עריכה]

כה) ספר המצות להרמב"ם אם ראוהו הראב"ד והרב המגיד עיין להרב יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות נ"א ואם ראהו הסמ"ג רשמתי לקמן בסי' ט"ו אות ט"ז ואם ראהו הרב החינוך רשמתי שם באות ל"ו:



שולי הגליון


  1. צ"ל בד"ה וראיתי אחר איזה ימים להרב שער המלך, ובד"ה הרי.
Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף