שדי חמד/אסיפת דינים/חתן וכלה וחופה/כט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חתן וכלה וחופה כט

כט) נשאל הרדב"ז בחדשות סי' רל"ח אם מותר החתן בתוך שנתו לצאת לסחורה למדינה אחרת והשיב דמלשון הגמרא בפרק משוח מלחמה משמע דלאו דלא יצא בצבא ועשה דנקי יהיה לביתו שנה אחת לא איירי אלא לצאת למלחמה אבל שלא ילך בסחורתו לתועלתו ולהנאתו אין זה בכלל וכי אם אין לו אומנות אלא זה ימות ברעב או ישאל על הפתחים והלאו לא יתחלק בין עניים לעשירים וכן לשון הסמ"ג סו' ר"ל ובמצות עשה סי' קכ"א שלא יצא בצבא כלל וכו' ולא הזכיר שלא יצא בסחורה אלא שלא יצא לאחד מן הדברים שכופין את הרבים לצאת ואם הוא ירצה לצאת עובר בלאו ועשה וכן כתב הרמב"ם בשביעי מהלכות מלכים אין מספיק מים ומזון ולא מתקן דרך ולא שומר בחומה ולא נותן לפסי העיר ולא יעבור עליו לשום דבר בעולם שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר לעבור עליו בשני לאוין לא לצרכי העיר ולא לצרכי הגדוד ואם אסור הוא לסחורה היה לו להזכיר זה שהוא חידוש יותר ומה שכתוב בספר המצות להרמב"ם ולא תעשה שי"א) ודע כי החתן עצמו מוזהר מלצאת מביתו בסחורה כל שנתו שיבוש הוא בספרים אפשר מן המעתיק בלשון ערבי או המעתיק הספר אבל בלשון ערבי כתוב וכו' והכוונה כי החתן בעצמו מוזהר שלא יצא לדרך כלומר לצרכי רבים אבל לצורך עצמו למה לא יצא להרויח לשמח את אשתו אם שאין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה:

ולפי הנראה דברי הרב החינוך בפרשת כי תצא מצוה תקפ"א ותקפ"ב (שמתבאר שסובר דלאו דוקא למלחמה אלא הוא הדין לכל דבר אסור לו לצאת תוך שנתו) מיוסדים על פי דברי הרמב"ם בספר המצות הנ"ל ולא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה מאי דמתרגם לה הרדב"ז וזה לשון הרב החינוך מצות תקפ"א שנמנע החתן לצאת מביתו כל השנה כלומר ללכת במסעות רחוקים ונמנע גם כן השר הצבא מלהוציאו בעל כרחו כלומר להוציאו ללכת למלחמה או לעשות מהמלאכות הצריכות לצרכי המלחמה וכו' ומשמע דמה שכתב שנמנע ללכת במסעות רחוקים כונתו על שאר עניינים ולא על מלחמה וצרכי המלחמה ובמצוה תקפ"ב כתב שישמח החתן עם אשתו שנה אחת כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לעניינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין ולזה נאמר נקי יהיה וכו' משרשי המצוה וכו' על כן גזר עלינו שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנושא אותה כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניינה דרך זרות כי כל טבע ברוב יבקש ויאהב מה שרגיל בו ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו ויוכשרו הילדים שתלד לו ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו וזהו שאמרו אחד הנושא את הבתולה או האלמנה או היבמה חייב בזה שכולן ראוין לכך לפי הטעם אבל לא מחזיר גרושתו וכו' ונוהגת מצוה זו וכו' ולענין שראוי לכל אדם לשמחה ולישב עמה שנה אחת נוהגת בכל מקום ובכל זמן והעובר על זה ופירש ממנה תוך שנה לעמוד זולתה ואפי' במחילתה ביטל עשה זו ומכל מקום הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמוח עם רעו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה מן הדומה שאין בזה ביטול מצוה ויש אומרים שבמחילתה מותר עכ"ל:

דבריו ברור מללו שדעתו שגם לסחורה ולכל דבר אסור לצאת לימים מרובים אלא שלימים מועטים ולצורך מצוה מספקא ליה דאולי אין בזה ביטול מצוה אבל על כל פנים דמתו מבוארת שבכלל המצוה הזאת הוא שלא לצאת לשום דבר אפילו להנאתו ולתועלתו אם הוא לימים מרובים ולאו דוקא למלחמה וצרכיה וכנראה למד כן מדברי הרמב"ם שבס' המצות הנ"ל ואף שספר המצות לא היתה יד הכל ממשמשת בו דכמה מהקדמונים לא הגיע לידם העתקת הספר המצות כמו שכתב הרב יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות נ"א בשם הרא"ם בפירושו להסמ"ג בהלכות חמץ ומצה שהסמ"ג לא ראה ספר המצות להרמב"ם ושכן הסכים הרב נחפה בכסף והוסיף שגם הרב המגיד לא ראה אותו ובזה השיג עליו שהרי בראשון מהלכות חמץ דין ז' ובריש הלכות אישות הזכיר הרב המגיד את ספר המצות ובשם הרדב"ז בח"ב קובץ ג' סי' רנ"ז מלשונות הרמב"ם כתב דשמא לא הגיע לידי הראב"ד ובעל מגדל עז העתקת ספר המצות כי בלשון קדר חברו הרי שכמה גדולים לא ראו את ס' המצות מ"מ אין מזה הכרע לומר שגם הרב החינוך לא ראה אותו ושפיר נוכל לומר שעל פי הדברים שראה בספר המצות כתב כן וישנו בנותן טעם לשבח ככתוב בדב"ק ויתכן שמה שכתב הרדב"ז בשם השואל שראה מחמירים בזה כונתו על שראה כן בספר החינוך הנ"ל ועלה בדעתו דאזלי למד הרב החינוך כן מדברי הרמב"ם בספר המצות ולכן ביאר שאין כן כונתו כנז"ל כן אני אומר בדרך השערה כי אין לי ידיעה ברורה שמזכיר הרדב"ז את ספר החינוך כי אף שרבנים רבים מייחסים אותו להרא"ה בר פלוגתיה דהרשב"א וקדים טובא להרדב"ז הנה מלבד שיש מפקפקים ואין מסכימים לזה ועוד דאין מקדימת הזמן הכרח ברור לזה שכמה ספרי הקדמונים לא היו בידי רבנים הבאים אחריהם כנודע וספר המצות להרמב"ם יוכיח שכמה רבנים לא ראוהו כמו שכתבתי:

שוב ראיתי שהרב חכמת אדם בקונטרס בינת אדם בשער בית הנשים סי' ל"ז שהביא מה שכתב הרדב"ז שטעות המעתיקים הוא במנין המצות להרמב"ם וכו' וכתב על זה ובודאי לא ראה שכן מפורש בליקוטי הפרדס ובספר החינוך שהרי לא הביא דבריהם וכן משמע במנין המצות להרמב"ם עצות עשה רי"ד וז"ל שצונו להתיחד החתן עם אשתו שנה תמימה שלא יצא חוץ לעיר ולא יצא לצבא אבל ישמח וכו' ומדכתב שלא יצא חוץ לעיר ולא יצא בצבא מוכח דאפילו לסחורה אסור ומה שלא כתב הרמב"ם היינו משום שכתב שם דהיוצא בצבא עובר בשני לאוין ואם כן יש לומר דבאמת לסחורה אינו מוזהר בלאו אבל הוא בעשה דושמח את אשתו ומה שהקשה הרדב"ז דאם כן מי שאין בידו להתפרנס וכו' יש לומר דבודאי אם האשה מוחלת הוא פטור כמו בשמחה בשבעה ימי המשתה שיכולה למחול כדאיתא באה"ע סי' ס"ב אף דיש לומר דהתם אינו אלא תקנת חכמים ובזה שייך לומר אי אפשי בתקנה זו אבל שנה ראשונה הוא מן התורה אפשר דלא מהני מחילתה מכל מקום אינו מוכרח הנך רואה שהחליט הרב שלא ראה הרדב"ז בזה דברי החינוך וליקוטי פרדס מדלא הביאם שנראה מזה שראה הרדב"ז את ספר החינוך אלא שבדבר זה נעלמו דבריו ממנו ולי ההדיוט אין הכרח ממה שלא הביאם בפירוש שסמך על מה שכתב השואל שראה מחמירים והבין שכונתו שראה בספרים שמחמירים בזה:

ולפי דרכנו למדנו שדעת הרב חיי אדם שהעיקר כמו שכתבו בליקוטי פרדס והחינוך שגם לסחורה אסור ומפרק כלאחר יד מה שהכריח הרדב"ז ממה שלא כ הרמב"ם בחבורו דבר זה דהוא משום שאינו עובר על זה בלאו וכו' ועם שזה אלא גדול דאף אם לא היה אפשר להרמב"ם לכלול יציאה לסחורה בהדי יציאה לצבא משום דלא ראי זה כראי זה שיוצא לצבא עובר בלאו ויוצא לסחורה עובר רק בעשה על כל פנים היה לו לכתוב ביחוד והיוצא לסחורה מבטל מצות עשה כמו שכותב כן הרמב"ם בכמה דינים שמבאר איזה מן הפרטים הוא בלאו ואיזו במצות עשה מכל מקום בהכרח לקבל הלחץ זה הדחק ליישב דעת הרב החינוך שסובר דאסור והס כי לא להזכיר שלא דקדק חלילה בדברי הרמב"ם:

ומדברי רבינו החינוך בטעם המצוה הזאת נראה דיש לפשוט ספקו טהור של מרן מוהרד"ף בספר ספרי דבי רב בפרשת כי תצא דף רפ"ב ע"ב הביא דבריו הרב חינא וחסדא בח"ב בציונים שבסוף הספר סי' ק"ה דף ר"ל ע"ב בהא דממעטינן מדכתיב אשה חדשה מחזיר גרושתו שאינה חדשה אצלו וז"ל מספקא לי המחזיר גרושתו מן האירוסין הואיל וחדשה הוא לו לענין בעילה מי קרינן בה חדשה או לא והרב המחבר כתב שנראה פשוט לחלק בין נשואה לארוסה ולמד כן מדברי הירושלמי וכן פסקו הפוסקים בדין דאין נושאין נשים בחול המועד ולהחזיר גרושתו מותר דהיינו דוקא גרושה מן הנישואין אבל מן האירוסין אסור להחזיר וכו' עי"ש ולדעתי הקצרה כן מתבאר מדברי רבינו החינוך הנ"ל כמובן ותימה שלא זכרו שרים דב"ק ולא היה צריך לדמות מילתא למילתא וממקומו הוא מוכרע (ועיין לקמן בד"ה אחר שכתבתי):

עוד ראיתי בחינא וחסדא שם בסוף הסימן שכתב וז"ל ונראה ברור דאפילו אם נחלה החתן אחר החופה וישב בחליו רוב השנה וכן אם אסרוהו בבית האסורים וישב שם אפילו אם היה שם שנתו עולה לו השנה אף דלא שימח עמה ותיכף אחרי שיצא השנה יכול ליסע לעיר לעשות חפצו ורצונו בכל אופן שיהיה ואין צריך למנות מחדש שנה אחרת דהוי אנוס עכ"ל ולי הדל אין נראה שיהיה פשוט כן ואדרבא מדברי רבינו החינוך יש ללמוד קצת דאם היה חבוש בבית האסורים כל השנה ולא היתה אשתו עמו אינה עולה לו אותה השנה אי אזלינן בתר טעמא דבעינן דליהוו גייסי אהדדי עד שיכנס ציורה וכל פעלה בלב וכו' וכיון שהיה בבית האסורים ולא באו אל תכלית המבוקש אף אם עברה שנה או יותר עוד לא יצא ידי חובתו בזה ועם שיש לצדד בזה על כל פנים נראה שאינו פשוט לומר דעלתה לו שנתו כדפשיטא ליה להרב חינא וחסדא.

וראיתי בספר מנחת חינוך בפרשת כי תצא בסי' תקפ"ב שהניח דברי הרב החינוך בצ"ע וז"ל גם מה שכתב הרב המחבר דאסור לעמוד זולתה בשנה ראשונה ועובר בעשה בש"ס וברמב"ם אינו מוזכר זה רק למלחמה ולצרכי העיר ועל זה באו הלאוים והעשה נקי וכו' היינו דאין רשאים להטיל עליו אבל זה פשוט דמותר לצאת לביתו למרחקים שנה ראשונה ומנא ליה להרב המחבר דחתן אסור ואי מדכתיב ושמח את אשתו כיון דלא מצינו כן בש"ס ובשום מקום לא נוכל לדרוש דינים מדעתנו מפשט המקרא רק פירוש קבלת חז"ל וכעת לא מצאתי ברמב"ם ואין עולה על זכרוני בשום פוסק דבר זה שחתן שנה ראשונה לא יעמוד זולתה ימים רבים ודברי הרב המחבר צריכים עיון כעת עכ"ל ואני הדל חמה אקרא על גאון נפלא שכמותו שלא ראה דברי רבינו הגדול בספר המצות הנ"ל שמתבאר שסובר כן ועם שמדבריו בחבורו מוכח שאינו סובר כן כדכתב הרדב"ז שאם כן היה לו לכתוב דבר זה שהוא יותר חידוש מכל מקום אין מזה השגה על רבינו החינוך שיכול להיות שהוא סובר שכיון שמפורש כן בדבריו שבספר המצות אף שממה שכתב בחבורו לא משמע הכי לא שבקינן המפורש מפני הסתום ועל כל פנים אם ראה הגאון הנ"ל את דברי הרמב"ם והרדב"ז היה מזכירם והיה מסתייע מדברי הרדב"ז אלא מוכח שלא ראה דב"ק והוא חידוש לגודל בקיאותו ומה שכתב דאין לדרוש מדעתנו וכו' הנה לפי מה שהסביר הגאון חתם סופר בחלק יו"ד סי' רנ"ד והבאתי דב"ק בקונטרס הכללים מערכת הטי"ת אות ט"ו (בד"ה וכתב) דהיכא דנפיק חומרא דרשינן טעמא דקרא הרי הכא נמי שפיר דרשינן טעמא דקרא להחמיר גם לסחורה:

ומצאתי שדבר בענין זה ידידי הרה"ג מוהר"ר חיים הכהן אבד"ק טראבלוס מחבר ספר לב שומע יצ"ו בספרו הבהיר מצות המלך בדף י"ד אות כ"ו ותורף דבריו הוא שהביא דברי ספר המצות ודברי הרדב"ז הנ"ל ושוב כתב שהרב אבק דרכים בדרך שלום סי' ט' כתב בשם הרדב"ז דדוקא אם אין לו מה יאכל מותר ותמה עליו שהרי כתב שלא לחלק בין עניים לעשירים ובשם הרב דברי מרדכי סי' ג' כתב שהרמב"ם חזר בו ממה שכתב בספר המצות ומסכים שמותר לצאת לסחורה וציין לעיין בספר דבר משה בחלק אהע"ז סי' כ"ח ובס נתיב מצותיך דף קל"ב אלו תורף דב"ק צר לי מאד כי מהספרים הנ"ל אין גס אחד מצוי אצלי (כי מה שציין ספר דבר משה לפי הנראה כונתו על ח"א או על ח"ב שאינם אצלי כי אם החלק ג') ואיני יודע אם הזכירו דברי הרב החינוך שהבאתי ומי שנמצא בידו ספרים הנ"ל יראה מסקנתם לדינא וכפי הנשמע מנהג העולם שלא להקפיד בסחורה ויש להם על מה שיסמוכו:

אחר שכתבתי כל הנ"ל ראיתי שהרב חינא וחסדא בח"ב הנ"ל בסי' ק"ו דף ר"ל ע"ד הביא דברי הרדב"ז הנ"ל וכתב דלכאורה מדברי הרב החינוך נראה שלא כדבריו והביא תורף דברי הרב החינוך וכתב דיש לומר שגם הרב החינוך מודה דלצורך פרנסתו שהוא פיקוח נפש מותר לצאת אפילו לימים רבים דנם כלתו ניחא לה בהכי ואף שעדיין נראה דאפילו לצאת לדבר מצוה או לשמחה דלדעת הרדב"ז אסור אף לימים מועטים ולדעת הרב החינוך מותר יש לומר דהרדב"ז איירי ביוצא לדעת להשהות חוץ לעירו ימים רבים דהיינו שנה אחת דאקרא דנקי וכו' קאי אבל לימים מועטים אפשר דיודה להרב החינוך דמותר וכתב שבדבר משה ח"א סי' כ"ח עמד בדין זה והביא דברי הרב החינוך ודברי הרמב"ם בספר המצות וכתב (בחינא וחסדא) דאף שהרדב"ז כתב שהוא טעות סופר הרב דבר משה לא ראה תשובת הרדב"ז כי תשובות החדשות להרדב"ז לא נדפסו בימיו וסיים דנראה לו בדין זה דאם החתן יוצא עבור דוחק מזונות שבעירו אין לו מקום להתפרנס אף בדוחק מותר לו לצאת דהוי כפיקוח נפש שדוחה כל התורה וגם זה יהיה על פי רשותה ומחילתה ומ"מ אם אפשר לבא לביתו לכל הפחות פעם אחת בתוך השנה יבא אבל אם יכול להתפרנס בעירו אף בדוחק אז אף שאם יצא מעירו ירויח יותר בכגון דא אז לימים מועטים מותר אבל לא לימים מרובים וכן לדבר מצוה וכן לשמחה ועל ה' ישליך יהבו ולפי הנראה כשהביא ספקו של מרן מוהרד"ף לענין מחזיר גרושתו מן האירוסין לא ראה אז דברי הרב החינוך שאם כן היה פושט ספקו מדבריו כמו שכתבתי למעלה:

ולענין אי מהני מחילתה הביא (בחינא וחסדא) שם מה שכ' הר מלאכת הקדש בדף רט"ז ע"ד על דברי רש"י בפרשת כי תצא על פסוק נקי יהיה לביתו אף בשביל אשתו וז"ל כתב הרמב"ם בספר המצות דע כי החתן מוזהר שלא לצאת מביתו לסחורה כל שנתו ונראה שאם יוצא ברשות אשתו פטור וצריך להתיישב בדבר ותמה עליו שלא זכר דברי הרב החינוך שהוא מחלוקת אי מהני מחילה או לא מסתברא כדברי הרב החינוך דאסור ואין לסמוך על מחילתה שנותנת בעל כרחה שלא ברצונה כיון שאינה יכולה להפציר בבעלה וחוששת שאם לא תרשנו תהיה שנואה בעיניו ולכן הסברא נותנת דלא מהני מחילתה אלו תורף דב"ק וזה שלא כדברי הרב בינת אדם שהבאתי למעלה (כד"ה שוב ראיתו) דפשיטא ליה דמהני מחילה. והאמת שלפי הטעם שכ' הרב החינוך מסתברא דלא מהני מחילה אבל להרדב"ז שאינו סובר טעם הרב החינוך שאם כן היה אוסר גם לצאת לסחורה שפיר יש לומר דאין הכי נמי דלסחורה נמי אסור ומי שאין לו מה יאכל יקח רשות מאשתו ומחילתה מהני:

עתה ראיתי להגאון חת"ס (שציין הרב פתחי תשובה בסי' ס"ד אות ב') בחלק אהע"ז ח"ב סי' קנ"ה שהאריך בענין זה ובתחלת דבריו הביא מה שנחלקו הרמב"ן והרא"ם בפרשת כי תצא על פסוק לא יצא בצבא ולא יעבור עליו שהרמב"ן פירש דעליו דקרא קאי אצבא דלעיל והרא"ם כתב דעליו אהאיש קאי וכו' וביאר דבין למר ובין למר ממעטינן כל שארי עניינים שאינם מהצבא כגון יציאה לסחורה שמותר אפילו לחתן בתוך שנתו וכן משמע מלשון רמב"ם בשביעי ממלכים וכן מבואר להדיא בסמ"ג עשין קכ"א ולאוין ר"ל דאינו אסור אלא בענייני מלחמה ושמירת העיר ובסמ"ק דלא מנה רק מצות הנוהגים לא הביא כלל הך עשה דנקי יהיה ולא הלאוין דלא יצא ולא יעבור והיינו משום שאינם נוהגים אלא בשעה שהיה מלכות לישראל ולא בזמן הזה כלל ראה לבד זה מצאתי בספר המצות להרמב"ם במצות עשה רי"ד משמע נמי דלא קאי אלא אמלחמה וכן בלאוין שי"א מבואר דלא קאי אלא אמלחמה אך סיים ודע כי החתן עצמו מוזהר לצאת מביתו לסחורה כל שנתו ושקיל וטרי במה שכתב הרמב"ם דאף דאיכא שני לאוין לא יצא ולא יעבור אינו נמנה בשתי מצות והרמב"ן השיגו וסיים איך שיהיה צריך עיון תינח אי נימא דלא מיירי אלא בדברי צבא שפיר יש לומר דלעולם עובר על שני לאוין וכו' אבל אי נימא דגם היוצא לסחורה עובר בלאו זה וכו' אלא על כרחין נראה ברור דלא לאו ולא עשה אמרו הרמב"ם אלא מסברא כיון דהזהירה תורה שלא להכביד עולו בשום ענין מלחמה משום שיהיה נקי לביתו לשמוח עם אשתו שמעינן שמצוה לשמח עמה ושלא לצאת לסחורה ולא ראה דברי הרדב"ז שהבאתי למעלה שכתב שטעות הוא בספרים וכו' ומה שכתב שכן משמע מדבריו שבהלכות מלכים כונתו למה שכתב הרדב"ז מדלא כתב דבר זה שהוא יותר חידוש ולא שמיעא ליה מה שכתב הרב בינת אדם דלא נקט ליה משום שאינו עובר על זה בלאו וכו' לפי שסובר כמו שכתבתי אני הדל למעלה (וסיים כחתם סופר):

ואפשר עוד דתליא בפלוגתא דאי דרשינן טעמא דקרא הכא דמפרש טעמא ושמח אשתו על כרחין אתא להוסיף איסור סחורה כל דבר המונעו משמחת אשתו ולר' יהודה דלא דריש בעלמא טעמא דקרא אם כן אף דמפרש טעמא לא נאסור מניעת שמחת אשתו אלא על ידי עול שמטילים אחרים עליו לצבא המלחמה אבל לא ביוצא לרצונו בסחורה והרמב"ם גבי בגד אלמנה פסק כר' יהודה אמנם בספר החינוך פרשת כי תצא מבואר דמצות עשה ולאו זה נוהג בזמן הזה ביוצא לסחורה וגם הטעם שנתן מבואר דנוהג גם ביוצא לסחורה אלא שקשה למה נוהגת מצוה זאת גם בנוטע כרם ובונה בית ודוחק לומר כדי שלא יחמוד בית וכרם אחר אם כן גם בלובש בגד חדש נימא הכי דכתיב לא תחמוד כל אשר לרעך וראיתי בטעמי מצוה של ר' מנחם הבבלי טעם אחר הגון שבשעה ראשונה דעתו שקועה באהבת אשתו ולבו בל עמו לעשות לצבא ולכן הנושא אשה על אשתו גם כן נקי יהיה לביתו פירוש ויעשה בלא לב ויקלקל יותר מאשר יתקן וטעם זה שייך גם בבית וכרם ולפי זה מותר לעשות לסחורה של עצמו ואפשר החינוך מודה לטעם זה וסובר בבית וכרם ליכא אלא טעמו של ר' מנחם ובאמת מותר לצאת לסחורה ובאשה יש טעם נוסף שלא יהרהר באחרת ולכן אסור אף לסחורה ויותר היה ראוי לומר הטעם מפני האשה שתקבע דעתו באשה ולא תהרהר באחר אבל לא ידעתי מי נתן לנו רשות לחדש דינים על ידי טעמי מצות נעו מעגלותיה לא תדע וכו' וסיים ומכל מקום לדעתי הרב החינוך יחיד הוא בדבר הזה זולת הרמב"ם במנין המצות שמשמע קצת לזהירות בעלמא ומכל מקום בחיבורו לא פסק כן ויש לפקפק כמו שכתב דתלי האי דינא בפלוגתא דדרשת טעמא דקרא ושהרמב"ם פוסק כר' יהודה דלא דריש טעמא הלא מר הוא דאמר בחתם סופר חלק יו"ד (ד"ה ונ"ל) דגם ר' יהודה דלא דריש טעמא דקרא מודה דהיכא דלפום טעמא נפיק חומרא מחמרינן והכא נמי הרי נפיק חומרא כי דרשינן טעמא למיסריה בסחורה ומה גם לפי מה שכתב הרב שהטעם מפורש בכתוב ודאי דכיון דהוא חומרא אית לן למידרשיה דהא היכא דמפרש קרא טעמא אין הדבר פשוט דלר' יהודה לא דרשינן טעמא וכמו שמתבאר ממה שכתבתי בקונטרס הכללים במערכת הטי"ת אות י"ד (בד"ה ולדעת ר' יהודה) וכל שכן היכא דאיתנהו לתרווייהו חומרא ומפורש בקרא:

(נחזור לדברי הרב חתם סופר שסיים בענין זה וז"ל)

ונראה דאף להחינוך לא מיבעיא לתלמוד תורה מותר כדאשכחן בפרק אף על פי דאזלי לבי רב ומשמע מיד אחר הנישואין וגם החינוך עצמו כתב בדבר מצוה מותר וכן בדין דלא עדיף מוצא צבא דלמלחמת מצוה יוצא אפילו חתן מחדרו והכי נמי לתלמוד תורה אלא אף למזונות נמי דהוי מצוה כמבואר בריש פרק אלו מגלחין ואף דלהרוחה פליגי תנאי מכל מקום בזמן הזה הכל הוא למזונות כבש"ע א"ח סוף סי' רמ"ח ובטורי זהב שם סק"ה ועיין היטב בירושלמי ריש פרק מקום שנהגו ועוד נראה דלענין סחורה אם נישאת לספן או לגמל פשיטא דאדעתא דהכי נישאת שאחר הנישואין ישכים למלאכתו כדרכו ולא נצרכה אלא למי שנשא ואחר כך נזדמנה לו נסיעה ובכל זאת אמינא דליכא קפידא אלא לטייל בעלמא אבל לסחורה בזמננו הכל הוי דבר מצוה ולכל הפחות נטילת רשות מהני כדכתב החינוך לחד דעה ואין להחמיר בזה כי לדעתי העיקר כמו שכתבתי למעלה בדעת רוב הפוסקים אלו תורף דב"ק ודברים של טעם הם וכבר כתבתי שכפי הנשמע כן עמא דבר החתן יוצא מחופתו נכנס ויוצא למרחקים לרגלי סחורתו באין פוצה פה ומוחה בדבר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף