שדי חמד/אסיפת דינים/חמץ ומצה/ט/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד אסיפת דינים חמץ ומצה ט

ו) במכירת חמץ המנהג בעיר הזו שמוכרים החמץ של כל בני העיר על ידי בית דין דהיינו שבני העיר חותמים על שטר ההרשאה שנותנים להב"ד שיהיה כח בידם לעשות בהחמץ שלהם (הכתוב בהרשימות שנותנים להב"ד) כרצונם ויד ב"ד כידם וכו' ועל פי כח ההרשאה זו מוכרים הב"ד את כל החמץ הנ"ל להנכרי קודם הפסח וכותבים שטר להנכרי כאדם העושה בשלו ואמר לי הרב המ"ץ ר"י שכן נוהגים בערי ליטא וכן הנהיג הוא פה. וראיתי שהוזכר מנהג זה בשו"ת בגדי ישע סי' ב' אות ט' וז"ל לכן במקומות שנוהגים למכור כל אנשי העיר החמץ שלהם על פי ב"ד דשם לנכרי אחד וכו' גם שם באות ט"ז כתב בדבר שתקנתי פה שיהא מכירת חמץ על ידי הבית דין צדק וב"ד מפרטים להלוקח החמץ רשום בכתב מה הם הדברים אצלינו חמץ וכל החמץ מהמינים הרשומים בכתב שמוסרים להקונה שיש בחדר מוכרים הכל לנכרי וכו' עי"ש והרב בית שלמה ריש סי' ס"ו כתב בשם הרב השואל דהמנהג מקדם שאחד מופלג קונה כל החמץ מהיחידים שבק' והוא מוכרם לנכרי בערב פסח וכו' עי"ש משמעות הדברים שאין נוהגים כמנהג הנ"ל ליתן הרשאה להב"ד וכו' אלא מוכרים כל אחד החמץ שלו להמופלג והמופלג ההוא מוכר את כל החמץ ההוא אשר קנה מבני העיר לנכרי אחד (ואולי גם מה שכתב הרב בגדי ישע הוא על דרך זו שוב ראיתי שם בסוף סי' ד' [בד"ה והנה בסד"ר] שמבואר שם דהוא על ידי הרשאה על דרך שהעיד המ"ץ הנ"ל וכן מבואר בדברי הרב השואל שם) ובשם אריה סוף סי' ט' (בד"ה שוב) באחד שמכר חמצו על ידי שלוחים מכל העיר כנהוג וכו' ובשו"ת עונג יום טוב תוך סי' ל"ח (בד"ה ומה ששאל) שבאים לבית דין לעשותם שלוחים למכור חמצן וכו' נראה גם כן שהוא על דרך הנ"ל (גם בספר אילה שלוחה שנדפס עתה שנת ששון לגאון בדורנו בסי' ג' מתבאר יפה שנוהגים בדרך זו):

וראיתי להרב שואל ומשיב מהדורא ב' ח"ב סי' ע"ז (ד"ה והנה בעש"ק) שכתב לפקפק מאד בזה ולפי שלדעתי יש להשיב על דבריו אעתיק כל דבריו וז"ל בענין מכירת חמץ אשר הורה הגאון מוהר"א תאומים וכן נשרש המנהג למכור על ידי שליח כל החמץ שיש לסוחרי העיר ובני הכפרים והנהיג לכתוב הרשאה על שם השליח בחתימת ידי בני העיר והכפרים והשליח מוכר לנכרי אחד בשטר אחד וחותם עצמו בשטר מכירה בחתימת ידו לבד ומוסר לנכרי השטר מכירה עם ההרשאה. והשטר מכירה נכתב בהקנאה אגב קרקע של המשלחים ועל זה כתב מעלתו דמלבד דבמקור חיים סי' תמ"ח מבואר להדיא דחתימת השליח לא מהני אפי' עשאו בעדים להקנות הקרקע של המשלח ולפי זה גם הרשאת המוכרים לא מהני ובפרט שרב מהחותמים בהרשאה אין עדים מצויים לקיים חתימתם אף גם לדעת הט"ז ומג"א לא מהני בזה דהוי הערמה גמורה וגם החק יעקב שמיקל בסי' קי"ד (צ"ל בסקי"ד) כל שאין המפתח בעת המכירה ביד נכרי לא מהני וכאן אין הלוקח מכיר כלל להמוכר רק ששומע מהשליח שאומר הנני מוכר לך כל חמץ שיש לסוחרי העיר ובני הכפרים והחדרים שהחמץ שם, וגם הזידאטיק שמקבל מהנכרי אין ידוע אם מגיע שוה פרוטה על כל פנים לכל מכר. והשיב על זה וז"ל והנה יפה כתב מעלתו ובאמת כבר היה לעולמים ושני גדולים מייאס מוהר"ם טאב"ש ומוהר"י לנדא נחלקו בזה וכבר מוזכר בש"ע של הגאון מוהרש"ז:

ולפי עניות דעתי השומע שמע וטעה דשם מכרו החמץ להיאודים היודעים איך לכתוב ופירשו כל מכר ומכר כמה מינים יש לו למכור ועד למדידה וכדומה ובכי האי גוונא ליכא כאן כל החששות וכי האי גוונא מבואר בישועות יעקב סי' תמ"ח והישראלים הלוקחים מוכרים לנכרי ובכי האי גוונא לא שייך הרבה חששות ואפילו הכי ערער הגאון מוהרמ"ט על זה ואף שהבית דין החזיקו בפסק הגאון מוהרי"ל גם אני הייתי מהמנויים אבל בכי האי גוונא שלא מכרו רק בהרשאה לבד והוא רק שליח יפה כתב מעלתו ששייך כל הני חששות ואני מוסיף שגם החששה שאינם פורשים המינים כלל ומה שמוכר ובכי האי גוונא לא מועיל כלל כמבואר בסי' ר"ט וכל שכן במכירת חמץ דהכל יודעים שאינו רק הערמה מכל שכן שיש לחוש שלא סמך דעת הקונה כלל ובלאו הכי נראה דבר חדש דעל ידי שליח לא מהני דהנה בענין המכירה כתב התבואת שור דאינו אלא הערמה דבדרבנן שרי וכו' ולפי זה נראה ברור דלכך לא מהני על ידי שליח דעד כאן לא מרבינן שליחות רק כשזה רוצה שיהיה שילוחו ומוסר לו כחו אמרינן שלוחו של אדם כמותו אבל כאן באמת אינו רוצה למכור וזה אינו רוצה לקנות והוא רק הערמה בלבד ואיך יועיל שליחות בדבר שעושה רק להערמה בעלמא ואין לו כח למכור כי הוא באמת מבטל החמץ והמכירה אינו רק להערמה שלא יצטרך לבערו ובכי האי גוונא לאו נתרבה שליחות כלל וזה ברור כשמש והרי מכירתו לא מהני ומה יועיל שליח ולא עדיף השליח ממנו ולהערמה אין יכול לעשות שליח עכ"ל ובאמת מלבד עדות המ"ץ הז' שכן נוהגים בערי ליטא למכור ע"י הרשאה לבית דין (וכן מתבאר גם ממה שכתבו הרבנים בגדי ישע ושם אריה ועונג יו"ט שזה מנהג פשוט בהרבה מתפוצות ישראל) הנה שוב אחר כמה שנים השגתי ספר ראשית ביכורים להגאון רב"ך מווילנא ומתבאר שזה מנהג פשוט ומסודר שם נוסח ההרשאה והשטר מכירה על פי גאונים גדולים עי"ש וחלילה לומר שכלם שגו ברואה ולא הרגישו מכל הרעש אשר הרעיש בזה הגאון שואל ומשיב הנ"ל (אחר זמן רב נתברר לי על ידי מכתב אחד המיוחד מגאוני הדור יצ"ו שכן פשט המנהג גם במקומות ועיירות גדולות ש"ס וחכמים) על כן חובה עלינו לעיין ולהסיר תלונות הגאון שואל ומשיב בזה ולקיים מנהג ישראל תורה:

והנה על חשש דחתימת השליח לא מהני כבר בא חכם הגאון רב"ך בספר ראשית ביכורים סי' ה' ואסברה לן דכיון דכל החשש הוא משום שאין הקרקע נקנה בכסף ובעי שטר ושטר בלא חתימה לאו שטר ראיה הוא לגבי הקונה נגד המשלח אם כן בזה שנותנים להנכרי הקונה ההרשאה שנתנו המוכרים ביד השליח אפשר דמועיל בזה גם לדעת המקור חיים שהרי יש ביד הנכרי שטר ראיה מהמוכרים וכו' והיינו ההרשאה וכו' ויש לדקדק שהמוכר בעצמו יחתום על שטר ההרשאה על כל פנים אלו תורף דב"ק ועם שכתב כן בלשון אפשר אנכי הרואה להרב השואל בשו"ת בגדי ישע סי' ד' שכן כתב בפשיטוש דלפי מנהגינו שמוסרים להנכרי כל ההרשאות חתומים בחתימת יד המשלחים עם השטר מכירה אם כן יש להקונה שטר ראיה על המכירה עכ"ל. (וכן ראיתי בספר ספר זכרון לידידי הרה"ג אבד"ק ראזישטש יצ"ו שהשגתיו עתה שכתב בהלכות פסח ד' י"ד ע"א בשם שו"ת ספר חיים דאם יש הרשאה בחתימת יד המשלח מהני שטר בחתימת יד השליח ואין ספר זה מצוי אצלי ומשמעות הדברים הוא דאף אם אין המורשה מוסר ההרשאה ביד הנכרי הקונה שפיר מהני מאחר שחתם בשטר ההרשאה ומכח זה הוא מה שחתם השליח) וכל זה הוא אף אם נאמר כדעת הגאון מקור חיים:

אך באמת הגאון בגדי ישע דחה דברי המקור חיים ולדעתו כיון שאין המשלח מכחיש שעשאו שליח אזי בזה הוי שלוחו כמותו וחשיב כאילו המשלח חתום על השטר ושפיר דמי עי"ש (במכתב ששלח אלי עתה הגאון המפורסם מוהרי"ז שטערין נ"י בעל ספר זכר יהוסף כתב וז"ל ובנדון מה שכתב הרב מקור חיים וכו' והשליח חתם בשטר וכו' יעוין בספר ראשית ביכורים סי' ה' וכו' העתיק כל דברי הרב ראשית ביכורים בזה וסיים] ואמנם אני תמה שלפי מה שהביא בעצמו בנוסח השטר מכירה שמשכיר הבית לנכרי על ימי הפסח והרי שכירות קרקע קונה בלי שטר רק בכסף כמו שכתב הסמ"ע בסקצ"א דכיון שהוא לזמן סמכא דעתו וכן כתב הרב שיבת ציון בשם אביו הגאון הנודע ביהודא דאין צריך למכור וכו' אלא להשכיר וכו' אלו תורף דברי הגאון הנ"ל יחי' ומוכח דגם דעתו מסכמת לזה דמהני על ידי מה שנמסר להנכרי השטר הרשאה ומה שתמה על דברי הרב ראשית ביכורים תמיהני על תמיהתו דהרי בהנוסח שטר מכירה שבראשית ביכורים מפורש דמה שכתב להשכיר המקומות היינו המקומות שהם שכורים בידו אבל המקומות שהם שלהם לחלוטין כתוב שם למוכרם לנכרי ואם כן שפיר הוצרך למה שכתב דעל ידי מסירת ההרשאה הוי שטר ראיה דהא במכירת המקומות ודאי בעי שטר ופלא בעיני איך העלים עיין מה שכתב שם בראשית ביכורים (כשכתב דעל ידי מסירת ההרשאה הוי שטר ראיה וכו') וז"ל והיינו אותם המקומות שהם שלהם ממש לחלוטין ולא בשכירות לבד כמבואר בהשטר מכירה בזה עכ"ל מבואר דכל דבריו בזה סובבים הם לענין מכירת החדרים לפי שיטתו שהחדרים שהם שלהם לחלוטין צריכים למכור אותם (עיין מה שרשמתי בזה לעיל אות ד'):

ועוד היה נראה דאף אם נחוש לסברת המקור חיים גם במכירה זו שעל ידי הרשאה מכל מקום יש לתקן זאת על ידי שיקנה המורשה את החמץ להנכרי על ידי אגב קרקע שלו דלא פקפק המקור חיים אלא היכא דמוכר השליח קרקע של המשלח ואינו חותם המשלח בשטר המכירה אלא השליח. אבל אם השליח מוכר קרקע שלו או שמשכיר קרקע שלו וחותם בו הוא עצמו ואגבו מקנה לו החמץ שפיר דמי גם להמקור חיים שכן כתב בסי' תמ"ח סק"ט קרוב לסופו (בד"ה ואם השליח) וז"ל ואם עשה שליח למכור חמצו ומכר החמץ אגב קרקע של השליח נראה דהוי מכירה מעליא ולא אמרינן דבעינן דוקא אגב קרקע של בעל החמץ וראיה לזה מח"מ סי' ר"ב ס"ד בהקנה שדה לאפוטרופוס וכו' והוא הדין כאן אף שהוא שליח רק על דבר זה לחוד מכל מקום לענין זה הוי יד השליח כידו של משלח עכ"ל וכן כתב הרב חיי אדם כלל קכ"ג אות ג' וכן כתב בספר מעין גנים (עצי לבונה ח"ב) בנימוקיו לא"ח סי' תמ"ח ס"ג (בד"ה עוד יש תקנה) עי"ש ואם כן היה נראה לכאורה דאפשר לתקן שימכור השליח המורשה אגב קרקע שלו דמהני גם להמקור חיים אלא דיש להבין דלפי שיטת המקור חיים שהבאתי לעיל בסי' ה' אות כ"ה דאם מקנה החמץ להנכרי אגב קרקע אחר שאין החמץ שרוי בתוכו הוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי שהוא ברשות הישראל דעובר הישראל עי"ש קשה אם כן איך יועיל מה שמוכר השליח אגב קרקע שלו והרי נמצא לפי זה דאין החמץ ברשותו של הנכרי אלא ברשות של הישראל ואחריותו על הישראל כיון דתפיס ליה אדמיה ואסור ועל כרחין לומר דלא אמר המקור חיים כן אלא בהיכא שמקבל השליח מן הנכרי כל דמי החמץ דאז ליכא משום אחריותו על הישראל אבל ודאי אם אינו מקבל ממנו אלא זידאטיק והשאר הוא חוב עליו לא מהני מידי לא מצד ההקנאה שהיא על ידי קרקע שאינו של בעל החמץ דלזה אין לחוש. רק מצד האחריות כיון שאם יאבד החמץ לא ישלם הנכרי וכו' ולפי זה במכירת כל אנשי העיר על ידי הרשאה דודאי אי אפשר לקבל מהנכרי דמי כל החמץ שמוכרים לו לאלפים ורק לקבל זידאטיק וכו' אם כן אין זה מתקן להקנות על ידי קרקע של השליח כמבואר ואף דבאמת רבים לחמים על חומרת המקור חיים כמו שרשמתי בסי' ה' הנ"ל מכל מקום כבר כתבתי שם דלכתחלה ודאי יש לחוש לחומרת המקור חיים ואם כן ממילא אין תקנה באופן זה בנדון דידן (ועיין בזה לקמן אות ח'):

וכל זה הוא באם מקנה לנכרי אגב מכירת קרקע אבל אם מקנה אגב שכירות הקרקע כמו שהוא מנהגנו דגם מי שיש לו קרקע שלו לחלוטין מקנה החמץ אגב שכירות קרקע ע"פ דברי גדולים שרשמתי באות ד' ודאי דאין עיקר לחשש זה כיון דאין צריך שטר על שכירות קרקע וכן כתב הרב שבילי דוד ליו"ד בקונטריס הקניינים (שאחר סי' ש"ך) בחקירה ד' אות ח'. וז"ל מיהו בזה דעושה שטר על שם חמותו והיא לא חותמת רק הוא חותם שם חמותו המוכרת הנה אין כאן שטר מכירה דאין כאן כתיבת יד המוכר ולא עדי חתימה ולא עדי מסירה וכפי מה שכתב המקור חיים אין זה שטר מכירה וכ"כ (וכבר כתבתי) ב"ה בחידושי לא"ח סי' תמ"ח (ספרו על או"ח איננו מצוי אצלי) לדעת הש"ך מהני ובלאו הכי אם המקום שמקנים לנכרי שכירות לא בעי שטר ורק בכסף נקנה גם הבית וצריך שיאמר בפירוש דנותן המעות גם על שכירות הבית ואם בית של בעלים לחלוטין אז צריך שימכור הבית וצריך שטר להקנאת הבית מיהו בשביל קנין אגב גם שכירות מהני ובדיעבד סגי בכסף לחוד כמו שנתבאר ב"ה מכל שכן אחר הפסח עכ"ל הרי דכתב מפורש דגם אם הקרקע שלו לחלוטין אם מקנה החמץ אגב שכירות המקום מהני בדיעבד בכסף לבד (דלא כמו שהרעיש בשואל ומשיב דלא מהני כלל) ונוכל לומר בטח דכשמוסר בידו ההרשאה אזי אפילו לכתחלה יש לסמוך על זה לגבי שכירות בלי שום פקפוק:

ועל החשש דמשום מסירת מפתח מצאתי להרב בגדי ישע סי' ב' אות ב' שכתב וז"ל ואף שהבית חדש וט"ז אסרו לסגור החמץ במסגר מפני שנראה כהערמה ודאי הם מיירו שמכר לו ושילם כל דמי החמץ לישראל קודם הפסח לכן אם יסגור במסגר שלו הוי הערמה כי מה לו להסגיר חמץ של נכרי אבל כשזקף עליו במלוה יתר דמי המכירה עד אחר הפסח אין זה הערמה מה שמסגיר הבית שבו החמץ כי הוא תופס במשכון עד שישלם לו וכשישלם לו אף בפסח יפתח לו הישראל את המסגר ויניח אותו ליקח חמצו ואם לא היה החמץ באחריות הישראל היה מותר אף אם היה חמץ בבית ישראל כיון דישראל מנכרי לא קני משכון וכו' עי"ש שהאריך ובאמת נראין הדברים נכונים בטעמם דאין שייך בכי האי גוונא שום חשש הערמה כיון שהדבר ידוע דתפיס ליה אדמיה ועי"ש מה שהסביר דאין חשש אחריות בזה ובחיי אדם כלל קכ"ג אות ב' הביא מה שכתב החק יעקב דלאחר המכירה מותר ליתן מסגרת וחותם אם ירא שיקח הנכרי לעצמו וסיים ונראה לי דהוא הדין דמותר ליתן חותם משר העיר אם הנכרי מאבדו שהרי החמץ הוא באחריות הנכרי ואף שהוא כמשכון אצל ישראל כיון שישראל מנכרי אינו קונה משכון וגם הוא ברשות הנכרי שהרי מכר לו החדר וגם אין הישראל חוזר מהמכירה אלא שרוצה לכופו שישלם לו דמיו מותר עכ"ל. ודבריו קרובים לדברי הרב בגדי ישע ומילי דסברא נינהו שוב ראיתי בשואל ומשיב שם באותו סימן (בד"ה והנה ביום ד' קדושים) שקבל מכתב מהרב שמתנצל על מה שהנהיג לכתוב בכו"ה דאף שלא מסר המפתחות מכל מקום כיון שיש לו רשות ליקח המפתחות לא איכפת לן מידי דהוה אמוכר דבר שהוא במקום אחר דאין צריך מסירת מפתח וכתב על דבריו שדבריו לא יועילו עי"ש שלא ביאר טעמו ואולי כונתו דלא דמי למוכר דבר שהוא במקום אחר דשם כיון שאינו בידו לא מיחזי הערמה ועיין להרב פרי מגדים באשל אברהם בסי' תמ"ח סק"ד (ד"ה והמ"ב) וק"ל ומכל ה מקום דברי הרב בגדי ישע נכונים ועל השואל ומשיב יש לתמוה דמילי דמר סתראי נינהו כמו שכתבתי לקמן אות ט':

ומה שכתב לפקפק משום דכסף הזידאטיק שלוקח מהנכרי לא יגיע שוה פרוטה לכל מכר נראה דאפשר ליישב על פי מה שכתב במחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' ה' דדעת הגאון שהביא רבינו האי גאון בשער המקח דמוכר בהקפה ולא נתן שום כסף רק זקף במלוה וכתב שטר חוב על מה שזקף במלוה מהני במקום כסף ושכן דעת רש"י והר"ן והריטב"א וכתב דרבינו האי גאון לא הכריע והרשב"א רפיא בידיה והביא מה שכתב מוהראנ"ח להוכיח דלא מהני ככסף ודחה ראייתו והרב שער המלך פרק ח' מהלכות לולב הלכה יו"ד מייחס להרמב"ם דסובר דזקף במלוה הוי ככסף ועיין מה שרשמתי בזה בקונטריס הכללים במערכת הכ"ף אות קל"א ובקונטריס זה במערכת בכור בהמה (בשדי חמד ח"א) שרשמתי בקונטריס הכללים הנ"ל דנראה דדעת הרבה פוסקים דמהני הזקיפה במלוה במקום כסף:

ועוד כתבתי במערכת בכור בהמה הנ"ל סי' ג' אות א' ס"ק כ"ה בשם הרב שם אריה חלק יו"ד סי' מ"ח שכתב לפי שיטת הקצות חושן שהביא שם. דבזוקף במלוה לכולי עלמא מהני משיכה ולא בעינן כסף כלל ואף שכתבתי שם לפקפק בזה מכל מקום מאחר דכל מה שמצריכים כסף ומשיכה הוא רק משום חומרא דמן הדין הוא העיקר כדעת רבינו תם דנכרי קונה במשיכה וכתב הרב חינוך בית יהודה סי' פ"ד דהבעל הלכות גדולות ורה"ג והרי"ף ותוספות והרא"ש הרמב"ן סמ"ג והטור והדרישה ורי"ו ומוהר"ם מינץ סוברים כן ושדעת רש"י דנכרי קונה בכסף סברא יחידאה היא ואף שבמערכת בכור בהמה סי' ג' אות א' כתבתי דאינו פשוט לומר דסברת רש"י יחידאה עי"ש מכל מקום הן רבים שרים ונכבדים דקיימי בשיטת ר"ת אם כן שפיר נוכל לסמוך אדעת הגאון ודעמיה הסוברים דזקיפה במלוה בשטר חשיב כסף וכיון דמכירות חמץ שלנו הם על ידי שטר משום הקנאת המקומות להנכרי וכותבין בשטר שזוקף במלוה המותר על הזידאטיק אם כן דל מהכא הזידאטיק (לפי שלא יגיע ממנו שוה פרוטה לכל מכר) מכל מקום הרי איכא כסף היינו מה שזקף במלוה בשטר דמהני במקום כסף לדעת הקדמונים הנ"ל או דכיון דליכא בקנין זה כסף (שהרי כיון שאין מגיע שוה פרוטה לכל מכר הוי כמכר לו בהקפה לגמרי בלא שום כסף כלל) מהני משיכה לבד לשיטת הרב קצות החושן וכמו שכתב הרב שם אריה ואף דהמשיכה היא על ידי הקנאת מקום ולזה ודאי צריך כסף דאם לא כן במה יקנה הנכרי את הקרקע וכיון דאין בהזידאטיק כדי שוה פרוטה לכל מכר אם כן ליכא כסף לקניית קרקע וממילא ליכא משיכה ונפל פיתא בבירא לכאורה מכל מקום יש לומר דלפי מנהגינו לעשות הקנאת המקומות להנכרי על ידי שכירות ולא במכירת המקומות (עיין מה שרשמתי בזה לעיל אות ד') אם כן הרי שכירות קרקע נקנה להנכרי בכסף לבד כמו שכתב הרב מים חיים ראפאפורט סי' ז' והרב בית שלמה סי' ע"ג (ונמשך בסברא זו הגאון מסלאנים בספר פרת יוסף הנדפס מחדש בנימוקיו על הטור סי' קצ"ה) ועוד כתב הרב מים חיים דאף דבעלמא אין נכרי קונה קרקע בשטר לבד מכל מקום במכירת חמץ חשיב כמוכר שדהו מפני רעתה ומהני שטר בלבד ואם כן דל מהכא כסף הזידאטיק נקנה הקרקע להנכרי בשטר והחמץ אגב קניית המקום שהוא במשיכה ושפיר דמי ובספר זכרון לידידי הרה"ג אבד"ק ראזישטש יצ"ו בהלכות פסח ד' י"ד ע"ב כתב בשם ס' תורת אביגדור דכשמוכרין כל העיר על ידי שליח צריך עיון אם צריך שוה פרוטה לכל אחד מהמשלחים ויש לומר דתני בהאי בעיא בקידושין ד' ז' ואין ספר זה מצוי אצלי לראות מסקנתו:

ומה שהוסיף חשש על שאינם פורשים המינים וכו' וכי האי גוונא לא מהני כמבואר בסי' ר"ט הנה עם שבעיקר החשש בזה אינו פשוט להחליט דלא מהני וכמו שמתבאר ממה שרשמתי בזה בסי' ח' אות ל"ד מכל מקום ודאי דלכתחלה יש לפרט כל המינים שמוכר ועד למדידה וכו' אך איני מבין מאי דמשמע מדברי השואל ומשיב דהא בהא תלי דמפני שמוכרים על ידי הרשאה הוא דאינם פורטים המינים ואילו היו מוכרים בפרטות או על ידי מכירה לאיש אחד והוא ימכור לנכרי היו פורטים ולפי זה צריך לומר דבמכירה על ידי הרשאה לא יתכן לפרש המינים ולא אדע למה הלא גם כשמוכרים על ידי הרשאה יוכלו לפרט כל מין ומין כמו שהוא מנהגינו דכל הבאים על החתום בשטר ההרשאה כותבים בהרשימה שביד השליח בית דין כל חמץ שיש לו בפרטות. ובהשטר מכירה כותבים שמוכרים לו כל המינים של כל אחד כרשום בהרשימה ונותנים לנכרי השטר מכירה וההרשאה והרשימות. וגם בגוף השטר מבארים כל המינים שמוכרים לו ויעויין בספר בגדי ישע הנ"ל ובספר ראשית ביכורים סימן ה' בנוסח השטר מכירה שגם שם מתבאר לעשות כסדר הזה ואם כן לפי הנראה אם עושים כן אין שום חשש ואם באמת אין עושים כן בודאי מצאה קפדת השואל ומשיב מקום לנוח אך אין דבר זה תלוי בסדר המכירה וכמו שכתבתי לעיל (שוב ראיתי להרב שואל ומשיב באותו סימן בד"ה והנה ביום ד' קדושים וכו' שכתב לו רב אחד התנצלות על זה כיון שלנכרי פורטים כל מיני החמוצים שיש לכל אחד וכל המקומות וכתב השואל ומשיב על זה כל דבריו לא יועילו עד כאן ולא ביאר טעמו ולא ידעתי למה לא יועיל בזה:

גם מה שחדש לומר דלא מהני על ידי שליח כיון שהמכירה היא רק הערמה וכו' והנה מלבד דאינו פשוט שהמכירה היא הערמה ועיין מה שכתבתי לעיל בסי' זה אות ד' (בד"ה הנה בשו"ת בגדי ישע) ועיין עוד בזה במה שכתבתי לקמן אות ט"ו:

זאת עוד לא מצאתי בעניות דעתי שום טעם וסברא לומר דלא מהני על ידי שליח דכיון דנקיטינן שלוחו של אדם כמותו לכל דבר חוץ משליחות לדבר עבירה אם כן כיון שאין בהערמה זו שום נידנוד איסור ויכול למכור על ידי עצמו מה טעם וסברא לומר דלא מהני על ידי שליח הרי כל מידי דאיהו מצי עביד משוי נמי שליח והרי אפילו בלא שליחות על המכירה כתבו הרבה פוסקים דאם אין האיש בביתו יכולים למכור חמצו שלא מדעתו דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וכן לענין מכירת הפרה להפקעת קדושת בכור עיין מה שרשמתי בזה בסי' זה אות ב' ואם כן כל שכן ודאי דמהני בזה שליחות מדעתו ורצונו וגם בדברי המקור חיים סי' תמ"ח ומעין גנים הנ"ל (בד"ה ועוד נראה) מבואר דיכול לעשות שליח למכור חמצו וכן הדעת מכרעת ודלא כהגאון שואל ומשיב וגם בתשובת הרב נודע ביהודה מהדורא קמא סי' י"ח מבואר דמכירה על ידי שליח מהני ועיין עוד בשו"ת חתם סופר וכתר כהונה שרשמתי בסי' ח' אות ז' סק"ח דמבואר כן וכן מתבאר מתשובת הרב כתב סופר סי' פ"ב. סוף דבר לעניות דעתי נראה כל מה שפקפקו הרב השואל והגאון שואל ומשיב בתקנה זו יש ליישב על נכון ואין כדאי להרעיש בדבר זה ולבטל מנהג שנהגו כן מקדם קדמתא ונתייסד מסתמא על פי גדולי הדור שלפנינו על כן לא ראיתי לחוש לשנות המנהג מהרשאה למכירה:

וראיתי בספר מנחת משה לרב רחימאי הגאון מנ"י יצ"ו בקונטרס חוקת הפסח דין כ"ה שהביא שו"ת השו"מ הנ"ל וכתב שגם הגאון מוהרש"ק מבראדי בספר קנאת סופרים בהשמטות לקונטרס קנין עולם סי' י"ד כתב גם כן דלא מהני בזה שליחות וכמו שכתב המקור חיים דחתימת השליח לא מהני וכו' ואסור אחר הפסח ושכתב עוד טעם אחר וצריך לעיין בגוף ספר קנאת סופרים הנ"ל ואינו מצוי אצלי ומני"ר הא מנ"י יחיה כתב דבעיקר חשש זה שלא יועיל השליח כעשיית הבעל הבית בעצמו יש לצדד דכיון דהשליח לוקח שכר מבעלי החמץ עבור טרחתו הוי כפועל דידו כיד בעל הבית כמו שכתב הרב מחנה אפרים בהלכות שילוחין סי' י"א לענין שליחות לנכרי דהיכא דלוקח שכר שאני דכיד בעל הבית דמי והכי נמי יש לומר דיד השליח כיד בעל הבית והוי כחתם בעל החמץ על השטר מכירה ועל דרך זה כתב להשיב על הטעם של הגאון מוהרש"ק וכתב שיש ליישב כל החששות שבשו"מ הנ"ל אלא שאין רצונו להאריך כי על כל פנים יותר נכון לעשות על ידי מכירה לאיש אחד והוא ימכור הכל ומוהרש"ק בשו"ת שבסוף ספר נאות דשא האריך לקיים מנהג זה (דמכירה לאיש אחד שהוא ימכור של כולם לנכרי) ועל כן בעיירות אשר הרב המורה יוכל להשגיח היטב על כל פרטי המכירה הכוללת שיעשו הכל כדין אין לערער על המנהג והירא את דבר ה' יכתוב שטר לעצמו כי רבה המכשלה וכו' אלו תורף דב"ק יצ"ו:

והנה לא ביאר מה שיש לו ליישב החששות שבשואל ומשיב ואולי כונתו למה שכתבתי בעניות דעתי אך מה שכתב ליישב על פי שיטת המחנה אפרים דבפועל נכרי יש שליחות לנכרי וכו' כנז"ל אין דעתי העניה נוחה בזה דמלבד דשיטת הרב מחנה אפרים בזה אינה מוסכמת וכמה דיות נשתפכו בזה כמתבאר ממה שרשמתי בקונטרס הכללים מערכת האלף אות קמ"ו (בשדי חמד ח"א) ועוד אף לדעת הרב מחנה אפרים יש לומר דלא מהני דהא כל הטעם של המקור חיים בזה הוא משום דשטר בלא חתימה או עדי מסירה או חתימת יד המוכר לאו שטר הוא דהא לאו שטר ראיה הוא נגד המשלח ואף שיש עדים שעשאו שליח לא מהני חתימת השליח דכל שאינו מוכח הראיה מתוך השטר עצמו ובעינן צירוף עדים שידעו שזה שלוחו לא נקרא ראיה כלל והוי חספא בעלמא אם כן לפי זה מה יתן ומה יוסיף מה שהשליח מקבל שכר והוי כיד בעל הבית הא סוף סוף בהשטר אין שום הוכחה שמכר הבעל הבית והוי חספא בעלמא לדעת המקור חיים ופשוט בעיני דלא מהני בזה מה שידו כיד בעל הבית ועוד אם באמת אין לנו ליישב חשש המק"ח אלא על פי זה אין זה מן הישוב לגמרי דהתינח לגבי הבעלי בתים שנותנים שכר להשליח אך הדבר ידוע כי כמה וכמה בני אדם העושים המכירה על ידי הרשאה הנ"ל אין נותנים שום שכר ובפרט העניים ואלמנות בודאי אין נותנים שום שכר (והשליח מסכים על זה כי די לו במה שנותנים לו המתנדבים בעם) ואם כן לגבי דידהו לא הוי יד השליח כידם ולא מהני חתימתו ועם שזה יש ליישב וק"ל מכל מקום האמת יורה דרכו לפי עניות דעתי דלפי טעמו ונימוקו של הרב מק"ח אף אם יד השליח חשוב כידו לא מהני כלל:

ומה מאד תמיה לי על מה שכתב הרב מנחת משה שם בשם מוהרש"ק דלא מהני בזה שליחות דאין הקרקע נקנה להנכרי והוי חמץ של נכרי בבית ישראל דעובר בבל יראה ובל ימצא וכל החמץ אסור אחר הפסח ע"כ וכיון שלא הזכיר שום פקפוק על קנין הכסף (על דרך שפקפק בהשואל ומשיב לפי שלא יגיע שוה פרוטה לכל מכר מכסף הזידאטיק) מוכח דעל קנין הכסף אין לו שום פקפוק אם כן איך יתכן לאסור החמץ אחר הפסח הרי דל מהכא השטר משום דלא מהני חתימת השליח מכל מקום נקנה החמץ להנכרי בכסף בלבד דמהני בדיעבד לאחר הפסח מיהא אי משום דסמכינן בדיעבד אשיטת רש"י ורמב"ם דקנין נכרי במטלטלין בכסף ואם משום מה שכתב המשאת בנימן דבחמץ מהני קנין כסף או משיכה בלבד אליבא דכולי עלמא כמו שרשמתי בזה לעיל בסי' ח' אות ט"ו ואולי סובר דאף דקנין כסף לחוד בדיעבד מיהא מהני אחר הפסח מכל מקום כיון דנחית לכתוב שטר גלי דעתיה דלא ניחא ליה בקנין כסף לחוד ועל דבר זה כבר כתבתי באורך בסי' ח' אות י"ג מס"ק ה' והלאה והבאתי דברי רבנן קדישי המדברים בזה ומשם בארה או אפשר דקאי בשיטת המק"ח דכל שאינו מקבל מהנכרי דמי כל החמץ אלא זידאטיק לבד לא מהני אלא אם כן החמץ עומד במקום שנמכר לנכרי וכיון שבמכירה הכוללת על ידי הרשאה מסתמא ודאי אין הנכרי מסלק דמי כל החמץ צריך שיהיה המקום קנוי לו וכל שאין המקום קנוי לנכרי הוי כחמץ של נכרי ברשות ישראל ובאחריותו דעובר עליו בבל יראה ואסור אחר הפסח ועיין מה שרשמתי בענין זה לעיל בסי' ה' אות כ"ה כן אנכי מצדד בכונתו לפי שאין ספר קנאת סופרים הנ"ל מצוי בידי והגאון מנחת משה יצ"ו העתיק תורף דב"ק ולא גילה לנו טעמו ונימוקו:

והנה על החשש משום מסירת המפתח שהבאתי למעלה ובד"ה ועל החשש) דברי הרב בגדי ישע דאין זה חשש וכו' כתב לי ידידי הרה"ג מנחם נחום גלאנטי אבד"ק זאלאטאפאליא יצ"ו וז"ל בחלק דברי חכמים סי' קי"א על החשש דמסירת מפתח שהביא דברי הבגדי ישע ציינתי על הגליון ועיין צמח צדק החדש חלק או"ח סי' מ"ה שהאריך בענין זה של חשש מסירת המפתחות ודעתו דאדרבא כיון שלא מסר לו המפתחות מחמת דתפיס ליה במשכון עד שישלם לו אף דישראל מעכומ"ז לא קני משכון וגם לא נתבטל המכירה עבור זה שלא מסר לו המפתח מכל מקום כיון שיש לו הנאה על ידי עכוב החמץ שלא מסר לו המפתח שעל ידי זה הוא בטוח במעותיו נעשה שומר שכר על החמץ ולא דמי למלוה על המשכון יעו"ש באריכות דבריו וסיים שם ולפי זה הפוסקים שהתירו בלא מסירת מפתחות היינו במוכר במזומנים או כשאי אפשר למסור לו המפתח מה שאין כן היכא שזקף במלוה אך אם כתב השטר מכירה בנוסח אדמו"ר עם ערב קבלן אז אינו תופס החמץ במשכון כי אין לו שייכות לתבוע מהקונה אלא מהערב קבלן אם כן אף אם לא מסר לו המפתח אינו חייב באחריות כלל אם לא שבקש הנכרי המפתח ולא נתן לו אז יש להחמיר יעי"ש ולפי זה צדקו דברי הרב השואל בשואל ומשיב שהנהיג לכתוב שיש לו רשות ליקח המפתחות עכ"ד יצ"ו ואני אומר עיני הרואה בגוף הספר שואל ומשיב תחזנה מישרים שלא הוזכר מה שכתב הרב הנ"ל יצ"ו בשם הרב השואל שם ולפי מה שהעתיק בשם הגאון צמח צדק החדש מתבאר דבמכירת כל החמצים של כל בני העיר על ידי הרשאה אם אין לנו פקפוק באופן מכירה זו אלא משום חשש מסירת המפתח אין לחוש לזה לגבי דידן כיון שאי אפשר למסור לו כל המפתחות שצריכים לרוב ככל בני העיר כמובן וגם שמנהגנו הוא לעשות המכירה על ידי ערב קבלן כמו שכתבתי בסי' זה אות יו"ד שוב נזכרתי שלקמן באות ט הארכתי קצת בזה בס"ד ושם הבאתי גם דברי הגאון צמח צדק הנ"ל שבסי' מ"ד וסי' מ"ה עיי"ש:

ומה שכתב הגאון שואל ומשיב הנז"ל (בד"ה וראיתי) שכבר היה לעולמים ושני גדולים מייאס מוהרימ"ט ומוהרי"ל נחלקו בזה ושמע השומע וטעה דשם מכרו החמץ לאחד וכו' אבל למכור רק בהרשאה לבד שייך כל הני חששות הנה עתה השגתי ס' יקר אורי וישעי לידידי הגאבד"ק ייאסי יצ"ו ומצאתי שם בסי' קכ"א תשובת הגאון מר זקנו במה שכתב לדחות טעמי ההיתר של הגאון מוהר"י לאנדא ובא לו בארוכה ואי אפשר להעתיק דב"ק ככתבו וכלשונו וליפטר בלא כלום לא אפשר לכן ארשום בס"ד רק ראשי פרקים ממה שכתוב שם וזהו:

בדבר החדש במכירה כוללת שיקנה איש אחד כל החמצים מהשנקעריש וסוחרים אחרים בשמים ובאקלעס וכדומה והוא מוכרם לעכומ"ז כבר גליתי ברבים שאין בתקנה זו ממש ואבאר שאין זו תקנה אלא תקלה ומכשול לרבים והוא שידוע שחמץ רב שאי אפשר למכרו בכסף ומשיכה ונצטרך לשאר קניינים התירו חז"ל לצורך גדול אף שהיא הערמה ניכרת התירו וחשו על הפסד ממונם של ישראל וסמכו אהא דאדם בהול על ממונו פן יעבור בשאט בנפש על איסור חמץ בפסח ובתחלה לא התירו למכור באופן זה כי אם במכירת יין שרף שבו היתה מחייתם אבל בשכר שלא היה שעת הדחק כל כך לא התירו מכירה שהיא בגדר ערמה ואחר שנפרץ לרוב גם המסחר בשכר חזרו והתירו גם בשכר ככתוב בבית חדש ובאליהו רבה סי' תמ"ח וכל אשר לו מוח בקדקדו יבין שלא יתכן לתקן שיקנה אחד סמוך לפסח חמץ מאנשים רבים כדי למכור את הכל לעכומ"ז בערב פסח בלתי שום יפוי כח אחר כי אם בקניינים הנהוגים לכתוב בשטרי המכירה אשר מלפנים נהגו למכור כל אחד חמצו לעכומ"ז וקנין זה של הישראל ומכירתו לנכרי הם ערמה גלויה וניכרת לכל כי חז"ל התירו רק משום הפסד ממון ישראל כי מה יעשה בחמץ שיש לו ולא כלה עד שהגיע ך איסורו לזה התירו משום הפסד ממונו אבל מי התיר לישראל לקנות ולמכור חמץ בהערמה גלויה וניכר במה שאין לו שום צורך והפסד ממון רק מתכוין לעשות סחורה בחמצו א חברו לקנות בערמה ולמכור בערמה מה שלא התירו אלא בדוחק גדול משום הפסד ממון ולא למי שאין לו הפסד ממון וגם לא התירו אלא המכירה בערמה ולא הקנין בערמה ואם כן הקנין והמכירה שתיהן גם יחד הן נגד רצון תקנת חז"ל:

והביא בדף ע"ד ע"ג מה שהשיב הרב המשיג והוא השיב על השגתו וז"ל ומה שכתב על מה שקראתי דבר חדש הלא כבר נאמרה ונשנית התקנה בספר ישועות יעקב באמת מביא שם תקנה זו אך כבר מבואר בבבא בתרא ד' ק"ל אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו הלכה למעשה ש ואם כן כיון שהגאון מלבוב (כוונתו על הישועות יעקב) בעצמו לא קבע המנהג הזה בלבוב נראה בעליל שהוא לא הסכים בזה והמעיין בספרו יראה שהיה בדעתו לדבר ממנהג זה ונשמט מספרו ומי כמוני קרוב להגאון האמיתי הנ"ל בהיותי בלבוב עד שכמעט יום יום פלפלנו יחד ומעולם לא שמעתי מפי קדשו מנהג זה ולו חפץ בו לא הכחיד לדבר עמי בזה אם טוב ונכון הוא ומה שכתב שנקבע המנהג מהגאון מוואליטשיסק והגאון לב"ש האמת לא שמעתי מעולם שקבעו מנהג הזה ואף אם האמת שנקבע המנהג מאתם הרי אמרו בבבא בתרא דף ק"ל אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (הביא לשון הש"ס דאמר רבא כי אתא פסקא דדינא וכו') וסיים:

וכן אומר אני על התקנה כיון דחזי לי טעמא למיפרכה לא גמרינן מינייהו ולו שמעתי טעם לשבח בזה הייתי מודה אבל כיון דאין בו טעם רק פטומי מלי דניחוש שמא יכתבו שטרי מכירות שלא כדת והם דברי הבאי ויש לנו לתקן ולהעמיד כותבי שטרות כדת וכשורה אין לחדש חדשות ומה גם שכתבתי טעם לשבח לבטל התקנה ולכן אין לנו לימשך אחר התקנה וגם הגאון מוואליטשיסק שימש ברבנות פה ובנו הגאון אחריו ולא הנהיגו כן לעשות מכירה כוללת כנודע לכל יושבי עירנו ומה שכתב בשם הגאון מוהרש"ל קליגר שיש רמז בש"ס למכירה כוללת לא הודיע הרמז שמצא ותהלות לאל יתברך אם היה מקום לזה בתלמוד ידעתיו וגם ידעו דורות הקודמים והיו קובעים המנהג הזה ומאחר שלא שמענו זאת מעולם בודאי אין ממש ברמיזותיו ושם בסי' קכ"ב (בד"ה ועל מה שהמציא) נבעו מצפוני הרמ"ז הרומ"ז בש"ס על זה והוא בדף י"ג בעובדא דיוחנן חקוקאה שהופקד אצלו דיסקיא חמץ וכו' והרב המחבר דחה דבריו וכתב דאדרבא יש להוכיח משם דמנהגם היה במכירה פרטית וכו' עי"ש דבריהם באריכות נלאתי להעתיקם באין צורך לדעתי הקצרה כי אף אם המצאת הגאון מוהרש"ק על פי דיקדוקים בדברי רש"י בפירוש הסוגיא תהיה מכרחת לומר שהיה מנהג זה בזמן הש"ס:

הרי על כל פנים לא חייבונו חז"ל להתנהג באופן זה ואם בזמנם אשר היו חרדים לדבר ה' ולא היה מקום לחוש לשום תקלה הנה בעתה אשר מוחלפת השיטה אחסור דרי ויש מקום לחוש לתקלות רבות לפי דעת הגאון מוהרמ"ט מי מזקיקנו להתנהג בענין זה ויש לנו מנהגים רבים על אחת כמה וכמה אשר דורות הראשונים אחזו בהם לפי שלא ראו חשש תקלה ובדורות האחרונים ביטלום והיה כלא היו מפני מראית עין התקלות אשר פרצו במנהג הראשון וכל שיש טעם לשבח לבטל המנהג להסיר מכשול מדרך העם כח בית דין יפה לשרש אחר המנהג ולבטלו ומה גם דאף אם נניח שכן היה בזמן הגמרא מכל מקום לא נכחד שנתבטל אחר כך ועמד בביטולו כמה מאות שנים אחר חתימת התלמוד על כן לא בא זכרונו בדברי גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים עד אחר איזה מאות שנה אחר חבור הטור והשלחן ערוך ואחרי שיש לחוש לכמה תקלות כפי דברי הגאון מוהרמ"ט אין ספק שראוי להעמידו בביטולו ולא להניחו להיות חוזר ונעור למכשול ולפוקה הנה כי כן אין לנו אלא לידע ולהודיע אם יש חשש תקלה בהנהגת מכירה כוללת הלזו כדברי הגאון מוהרמ"ט או לאידך גיסא תקנה גדולה היא כדברי הגאון מוהרי"ל ולכן אעתיק בס"ד תורף הדברים בהחששות שיש במכירה זו ולא אשגיח אם היה מנהג כזה בזמן התלמוד או לא (לכן נחזור לדברי הגאון מוהרמ"ט במה שיש לפקפק במכירה זו):

ועוד כתב בסוף דף ס"ט (בד"ה ועוד) איך יתכן שאיש שבכל השנה אין עושה שום מסחר וקנין כי אין בידו מאומה ובפתע פתאום קודם הפסח יפרוץ מסחרו לרוב לאלפים ועיניו ולבו רק לבצע כסף איך אפשר לכנות זה בשם קנין ומכר כלל ועוד לכתחלה צריך למסור המפתח לנכרי ולהראות לו החמץ הנמכר לו ולאמת לו הקנין בכל מאי דאפשר ובמכירה הכוללת הלזו הקונה ידע מה הוא קונה ואיה יחפש מקומות שהחמצים מונחים שם ואין לו שום סמיכת דעת שקונה דבר זה והוא לשחוק והיתול בעיני הבריות ובסוף הסימן בדף ע"ה ע"א כתב ומה שכתב הרב המשיג) על מה שכתבתי דלכתחלה צריך מסירת מפתח והוא כתב שאינו צריך ליתא שבודאי צריך מסירת מפתח רק על ידי התקנה ומכירה הכוללת אי אפשר למסירת מפתח ומי יכריח לחדש חדשות ולא לאמת המקח במסירת המפתח ומה שכתב שאין צריך להראות להקונה החמץ הנמכר לו רק לפרט לו כל מקום וכל מין ומין ודאי הנכון לכתחלה להראות לו המקומות והחמץ כמו שכתבתי וכן מבואר בש"ע הגאון מוהרש"ז בקונטריס מכירת חמץ והאמת הוא כאשר קראתי תקנה זו בשם תקלה כאשר כל משכיל יראה כי כן הוא שאין לכנות בשם תקנה רק תקלה מכשול כי על ידי המכירה הכוללת נעשית מכירת חמץ לשחוק ולהיתול כי מה שהישראל קונה מישראל אין ביניהם שום דרכי המכירה ובעיניהם רק כשחוק אשר לא כיוונו חז"ל בתקנתם:

ובשם הגאון מוהרש"ק בתשובתו שבספר נאות דשא כתב הרב המחבר בסי' קכ"ב (ד"ה ומ"ש) ועל מה שכתב מר זקני דלכתחלה צריך למסור המפתח ורק בדיעבד מיקל המשאת בנימן וגם ראוי להראות להקונה את החמץ וכו' השיב הגאון מוהרש"ק דבשביל דבר נכון בא לדחות דבר הנכון יותר להצילם מחשש שיקיימו חמץ בביתם ולהצילם מהפסד ממון שזה יותר נכון מלחוש למה שראוי לכתחלה להראות לו החמץ וגם למסור לנכרי המפתח עכ"ל וגם זאת אינה השגה לדעתי דמדוע נתיר לו לעשות מלכתחלה דיעבד והלא קיימא לן דדיעבד נקרא היכא דאי אפשר לעשות באופן אחר וכשעת הדחק דמי ומה אי אפשר שייך הכא הלא אפשר לכל איש מישראל שימכור בפני עצמו לנכרי ולהראות לו מקום החמץ וגם למסור לו המפתח היכא דאפשר כגון שמוכר לו כל החנות והדלת סוגר אחריו ומצא הרבה כאלו המוכרים עם כי אנו צריכים לשעת הדחק היכא דאי אפשר כגון שמוכר לו מחצית החנות או קרן אחד בצד אחד אבל למה נתיר גם לאותן המוכרים כל החנות באין יוצא ואין בא לשם וקמו דברי זקני כמו נד נצבה:

ועל מה שכתב דמי התיר לקנות בערמה ולמכור בערמה השיבו דבשיטה מקובצת לבבא מציעא ד' מ"ו בשם הרא"ש והריטב"א מבואר דאף שתי הערמות מותר וכתב דהמעיין שם יראה דליתנהו להני מילי וכו' ושם בסי' קכ"ב כתב הגאון מח"ס אורי וישעי יצ"ו דהגאון מוהרש"ק בתשובתו שבס' נאות דשא כתב דכדי להציל ממון חברו וגם את נפשו מעבירה שרי ליה לאיש זר ליכנס בזה ועוד נעלם ממנו שמצינו כיוצא לזה בפרק שני דמעשר שני והובאה בגטין ד' ס"ה כיצד מערימין על מעשר שני וכו' והתם נמי תיקשי מי הכניס לבנו ובתו לתגר זה וכו' והתם הוא משום ריוח בעלמא וכו' וגם הוי כשתי הערמות וכו' והרב המחבר כתב לדחות השגתיו עי"ש (נחזור לדברי הגאון מוהרמ"ט):

ומאד התמרמר אותו צדיק (הגאון מוהרמ"ט) על שראה בשטרי הקניינים הנעשים בין המוכרים להקונה ונכתב בם שמכר את החמץ עד למדידה ושהפקיר כל הנ"ל מעכשיו והוא תימה אם מכירה אין הפקר ואם הפקר אין מכירה ואיך אפשר להיות אגודים יחד בשטר אחד מי יכול אדם למכור מה שהפקיר או להפקיר מה שמכר ודבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ואין כאן מכירה ולא הפקר ונשאר החמץ לבעלים הראשונים וכיון שלא מכרוהו לנכרי ומה שמכר הקונה להנכרי אין בו ממש כיון שהוא עצמו לא קנאו עוברים המוכרים בבל יראה ואחר הפסח אסור אף בהנאה כי אין כאן לא מכירה ולא הפקר כי אם מכשול לרבים:

וגורמת מכירה הכוללת רעה אחרת כי כל אותן המוכרים להישראל הקונה רובם ככלם העמידו נכרים למכור חמצם בפסח ולא מכרו להנכרים האלה החמץ שנתנו להם למכור בפסח רק התנו עמהם לשלם מכל מדה כך וכך ומה שיקחו יותר יקבלו הנכרים לעצמם בעד טירחתם ומה שישאר מהחמץ יקבלו היהודים בחזרה ולא עשו עם הנכרים שום קנין בעולם כי סמכו על אשר מכרו להישראל הקונה ולא שמו על לב כלל שהחמץ שנתנו להנכרים למכור בפסח היה ברשותם לעשות בו כרצונם כאשר עשו בו מיום שמכרו להישראל הקונה עד זמן המכירה שפרצו מסחרים ומכרו לרבים כרצונם לפי שכן התנו עם הישראל הקונה שלא מכרו רק עד למדידה והוא מה שישאר בזמן איסורו ואם כן החמץ שנתנו להנכרים למכור בפסח הוא חמצם שנתנו להנכרי למכור בפסח בלתי מכירה להנכרים ודמי הפדיון והחמץ הנשאר אסור בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח:

ומעתה יבין כל שיש לו רוח דעת כי לא היתה במכירה הכוללת תקנה להנצל מאיסור כי אם גרם מכשול עון באיסור תורה כל ימי הפסח ובאיסור דרבנן אחר הפסח ואי אפשר לתקן כלל מרוב ההפסד שיעלה לאלפים לכן עם ה' הברו לבלתי שמוע לחדשות אשר יבדו מלבם ודרכו בעקבות הראשונים אז תלכו בטח ולא יהיה לכם למכשול ולפוקה והאריך קצת (בד"ה ומ"ש כת"ה יבקש) לבאר שאם היו מעמידים שענק"ר נכרי שיהיה שענק"ר של הנכרי הקונה היה תיקון למכשול זה אבל האריך לבאר שהוא בלתי אפשר לעשות כן אלא כל אחד ואחד מהמוכרים מעמיד הוא עצמו שענק"ר על חמצו קודם שימכור הישראל הקונה את החמצים להקונה שלו וכו':

ועל מה שכתב הרב המאשר תקנה זו שמצווים להמוכר שיאמר שמפקיר מהיום את החמץ שימצא אצלו בערב פסח קודם זמן איסורו הן מה שנשכח ממנו למוכרו והן מה שהיה בביטול מקח בדבר מכר יהיה נכלל בהפקר ויקנה הקונה דבר זה שהיה בו ביטול מקח בתורת חצר התפלא עליו מי שמע כזאת לצוות להפקיר חמץ כמה ימים לפני הפסח ותקנת חז"ל לא היתה לבטל ולהפקיר רק בערב פסח קודם זמן איסורו ואף המפרש בים הביטול וההפקר אינו אלא בזמנו ככתוב בש"ע סי' תל"ו וכשיגיע הפסח יבטלנו דדוקא בסמוך לאיסורו סמכו חז"ל על ההפקר דמשום איסורו אייאושי מייאש ומפקיר בלב שלם אבל קודם זמן איסורו אין ענין להפקיר כלל והאריך לבאר דלא קנו החצרים מן ההפקר מכמה טעמים ומה גם לדעת הר"ן דבהפקר יכול לחזור תוך שלשה ימים אפילו זכה בה אחר ואם כן אף אם היה זוכה מההפקר כיון שהמוכרים משתמשים בהחמצים שמכרו הרי אם כן חזרו מההפקר תוך שלשה ימים ואף שרבו החולקים על הר"ן מכל מקום בנדון כזה יש לומר דבמכר ניחא ליה דליקני ולא בהפקר כיון דבהפקר אם חזר בו תוך שלשה ימים יכול לומר קים לי כהר"ן ובלאו הכי אין כאן לא מכר ולא מתנה כיון דמכירה והפקר נאמרו ביחד כל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת:

ועוד יש סתירה לתקנה זאת דהנה הדבר ידוע שאף שהנכרי קונה החמץ בכל יפוי כח שבעולם ברור שאם ילך החמץ לאבדון לא ישלם הנכרי את המגיע ממנו וכל שכן כשנכתב עד למדידה אפילו מן הדין לא יוכל לגבות ממנו כלום כי כל זמן שלא נמדד מי יכול לברר כמה שוה החמץ שקנה ואם כן החמץ לעולם באחריות הישראל ואף אם אין חייב באחריות אלא שהנכרי אלם דעת הרמב"ם וכן נראה עיקר לדינא בסי' ת"מ שחייב לבערו ועיקר ההיתר שנוהגים במכירת חמץ אף שהוא באחריות ישראל היינו משום שמוכרים או משכירים החדרים שהחמץ שם הוי כמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דאינו עובר ועל כל פנים לא פלטינן מאיסור כיון דאחריות על ישראל ודאי רוצה בקיומו של חמץ כל ימי הפסח ואסור כמבואר בסי' ת"ן אלא דגם בזה התירו משום הפסד ממון ישראל אם כן כל זה לבעל החמץ דמשום הפסד ממון התירו לו אבל מדוע יתערב איש זר לקנות החמץ כדי למוכרו לנכרי וממילא יהיה החמץ באחריותו כל ימי הפסח וירצה בקיומו של חמץ כל ימי הפסח הרי כיון שאין לו הפסד ממון לא התירו לעשות כן אלו תורף דב"ק:

ולפום ריהטא נראה דיש להשיב על פקפוק זה על פי מה שביאר הגאון חתם סופר בא"ח סי' קי"ו (ד"ה ולפענ"ד) ובסי' קי"ט אות א' דלא נאמר רוצה בקיומו של איסור אסור אלא ברוצה להרויח על ידי זה אבל להיות ניצול מהפסד לא שמענו וכיוצא לזה כתב הגאון בגדי ישע בא"ח סי' ב' אות ט"ו דלא אמרו רוצה בקיומו של איסור אסור אלא דוקא אם יש לו הנאת ממון מזה שרוצה בקיומו כגון שמקבל שכר בשביל מה שקבל אחריות וכו' וכתב שכן כתב מפורש הרב הלבוש בסי' ת"ן עי"ש ובנדון דידן אף שהקונה הישראל מקבל שכר מן המוכרים לו נראה שאין קבלת שכרו על שמקבל עליו האחריות כי אם על התעסקו בעסק זה ומה שרוצה בקיומו של איסור הוא רק להנצל מן ההפסד אמנם כפי המובן להמעיין בדברי הרב בגופן שלהן שזה הישראל הקונה מן הישראלים בא בשכרו ומשתלמת לבסוף אחר ימי הפסח כאשר כתוב שם (בד' ע' ריש ע"א) שעינו ולבו של הקונה רק למען בצוע בצע כסף אשר יקבל אחר כך מהמוכרים כפליים מהערבון שקורין אדרו"ף תיכף אחר חג הפסח ומסתמא ודאי אם ילך החמץ לאיבוד ולא ישלם הנכרי להישראל וגם הוא לא ישלם לבעליו גם הם לא יתנו לו כלום ואם כן הוי רוצה בקיומו כדי להרויח ואסור גם בקונטריס הכללים במערכת הרי"ש אות ל"ח כתבתי שנראה שאין הכל מודים למה שחילק הרב חתם סופר עי"ש ושם בדף ע"ג עמוד ד' הביא מה שהשיב על זה הרב המשיג מדקיימא לן דמותר לקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית הנכרי ולא חיישינן משום רוצה בקיומו מחמת האחריות ושיש לומר בדעת הגאון מוהרש"ז דלא שרי לקבל אחריות על חמץ של נכרי בבית הנכרי אלא בחמץ שלא היה שלו מעולם וכו' ולכן הצריך ערב קבלן וכתב על דבריו שאין זה כלום וכו' אלו תורף הדברים בקיצור ועל הצד היתר על פי מה שהמציא הגאון מוהרש"ז במכירת חמץ על ידי ערב קבלן ישראל כתב הרב לפקפק בזה והבאתי תורף הדברים לקמן בסי' זה אות יו"ד (בד"ה עוד השגתי ספר) עי"ש:

ובסימן קכ"ב כתב הרב המחבר יצ"ו שראה תשובת הגאון מוהרש"ק מבראדי שהשיב על כל דברי מר זקנו הנ"ל והוא יצ"ו כתב להשיב על דבריו ובסוף הסימן כתב ואף שהגאון מוהרש"ק האריך להשיג על דברי מר זקנו בכל זאת העלה בסוף תשובתו וז"ל אמר הכותב אם אמנם כתבתי בתשובה זו לקיים מנהג זה למכור הכל לאיש אחד כתבתי רק לפי שעה לקיים דברי הרב הגדול מוהר"ר יוסף שהיה רב גובריה והיה משגיח שיהיה הכל כדין אבל בזמן הזה ראיתי רבו המתפרצים מאד בזה ונותנים עיניהם רק בשכרם ורובם אינם עושין כדין כלל ורבו בזה המכשולות ונכשלין ומכשילין אחרים באיסור חמץ שעבר עליו הפסח לכן אני מזהיר לכל מי שנגע יראת ה' בלבו שלא לתת חמץ שלו לאלו הקונים חמץ רק כל אחד יכתוב שטר מכירה לעצמו ומי שאינו בר אוריין יהיה מראה שטר מכירה שלו לצורבא מרבנן לראות אם נכתב כדין וזכות הרבים יעמוד להם שלא יכשילו הרבים ואני את נפשי הצלתי כי אני מפרסם גודל המכשלה כי רב הוא והשומע לי ישכון בטח ותבא עליו ברכת טוב כנפש המעתיר שלמה קלוגער עכ"ד. גם הגאון שאילת שלום במהדורא תניינא סי' צ"א הזכיר מכירה הכוללת שכפי הנראה כן נוהגים בעיר פאלטישאן שהשמש קונה כל החמצים ומוכרם לנכרי ויצאתה שגיאה מתחת יד הקונה השמש הנ"ל ואחר שהשיב על דבר אשר נשאל סיים בסוף התשובה אבל באמת רע עלי המעשה מאד כי על גוף המכירה הכוללת אנו מצטערים דהיא כחוכא ואיטלולא ומר זקני מאור הגולה ביטלה בייאס עד היום ועל כל פנים ראוי להשגיח למנות אנשים ידועים ומביני מדע שידעו איך להתנהג שיהיה נעשה הכל כדינו ולא שכל אחד יבנה במה לעצמו ומהיום יראו לתקן זה עכ"ל:

אמנם הגאון צמח צדק החדש בסי' מ"ד נשאל בענין שלא מסר המפתח בזמן המכירה להנכרי אם מעכב והבאתי דב"ק לקמן בסי' זה אות ט' ושם היה הנדון שהמוכר החמץ להנכרי הוא קנה כל החמצים של כל בני העיר ומכר את הכל לנכרי והיה הספק במסירת המפתח והשיבו על שאלתו ומדלא רפרף כלל בעיקר המכירה נראה קצת שסובר דאין בזה שום חשש הערמה גלויה לקנות בערמה ולמכור בערמה ולא משום רוצה בקיומו של איסור או משום חשש שהמכירה הכוללת גורמת מכשול שיעמידו נכרים למכור בפסח כדחייש הגאון שבתשובת אורי וישעי הנ"ל ועל החשש דמסירת המפתח גם הצמח צדק סובר דלכתחלה צריך למסור המפתח אלא דאינו מעכב בדיעבד ואף זה דוקא כשקבל כל דמי החמץ מהנכרי או שקבל ממנו זידאטיק והשאר זקף עליו במלוה וקבל על זה ערב קבלן וכו' כמו שהסדיר הגאון מוהרש"ז עי"ש בסי' מ"ה אות ג':

מתוך כל הרשום בכתב מתורת הגאון בתשובה שבס' אורי וישעי הנ"ל נראה לי הדל דרוב ככל החששות שמפניהן לא הסכים הגאון הנ"ל להמכירה הכוללת אינן שייכות במכירה הכוללת באמצעות הרשאה כמנהגנו ורק על המכירה שהוזכר שם דהיינו שכולם מוכרים לאיש אחד ואותו קונה מוכר הכל לנכרי הוא שכתב לערער מהטעמים שביאר אבל במכירה על ידי הרשאה לא שייכי הרבה מהחששות הנ"ל:

א) החשש משום הערמה ניכרת וגלויה שאיש שאין לו שום קנין ומסחר בפתע פתאום יגדל האיש ויפרוץ לרוב למאות ואלפים ומי הכניסו בתגר זה לקנות ולמכור וכו' נראה דבמכירה על ידי הרשאה אין חשש זה כיון שהוא עצמו אינו קונה שום דבר מהם רק נעשה שליח על פי הרשאתם למכור חמציהם ואין שייך לומר בזה מי הכניסו בתגר זה מאחר שאין שום חשש הערמה בזה למה ימנע טוב מבעליו להיות שלוחו בזה ואף אם מקבל שכר על טרחתו בזה מה בכך כיון שאין שום חשש הערמה בדבר אינו עושה איסור בלקיחת שכר טרחתו ואם היינו מצריכים שכל אחד יכתוב שטר מכירה בעצמו וידוע שרוב ככל בני העיר אין יודעים לכתוב בעצמם שטר מכירה כדין ובמקום שאין מצויים הרבה לומדים בלי שום ספק יכשלו הרבה בני אדם בזה שיהיו סבורים שמכרו וכתבו שטר כדין ובאמת האי שטרא חספא בעלמא הוא אבל כשתהיה המכירה על ידי בית דין או אחד המיוחד שבעדה הבקי ורגיל בזה תהיה המכירה עשויה כדת וכהלכה:

וכן החשש ב) משום שכותבים מכירה והפקר בשטר אחד ואם מכירה אין הפקר וכו' ליתיה כלל בשטר המכירה על ידי הרשאה הנהוג בינינו כי זאת עושים רק בשטר מקנה שקונה הישראל מבעלי החמץ מה שאין שייך זה בשטר ההרשאה:

גם החשש ג) משום רוצה בקיומו של איסור ליתיה במכירה שעל ידי הרשאה מאחר שאין על המורשה שום אחריות ומה לו בקיומו או באיבודו של חמץ ואי משום שהבעלי בתים עצמם רוצים בקיום החמץ לפי שאם יאבד לא ישלם הנכרי הרי אין בזה הפרש בין אם ימסרו בעצמם כל אחד בפני עצמו לאם ימכור שלוחם הכל בבת אחת וטעם ההיתר מפני מה שהוא הפסד רב ממון של ישראל שייך בזה ובזה וזה אף לשיטת הגאון הנ"ל דיש בזה חשש איסור משום רוצה בקיומו מפני האחריות שיש לו על החמץ בכל זאת בהרשאה יש לומר דמודה דאין חשש לפי שאין על המורשה שום אחריות וכל שכן למה שכתבתי למעלה (בד"ה ולפום ריהטא) דכל שמה שרוצה בקיומו של איסור אינו כדי להרויח ממון כי אם שלא להפסיד מכיסו אינו אסור הרי המורשה אינו רוצה בקיומו כדי להרויח כלל כי אף שנותנים לו איזה שכר על זה הוא רק בעד טרחתו ונותנים לו תכף בחותמם על ההרשאה ואין לו בקיומו של חמץ לא הפסד ולא ריוח כלל ואם כן דל מהכא החשש דרוצה בקיומו של איסור ועם כי נראה פשוט שאין שום חשש בקיבול שכר זה שיקבל המורשה עבור טרחתו) בכל זאת אני הדל המתעסק בזה שנותנים לי בני העיר הרשאה על זה איני מקבל שום שכר בלא נדר משום אחד מהם ואני שולח שני בני אדם אצל הבעלי בתים להחתימם על השטר הרשאה ורובם נותנים איזה שכר בידם וכל הנקבץ אחר ניכוי ההוצאות הנצרכות לענין זה אני שולח את הכל לגבאי הקהל לצרף זה בחילוק שמחלקים לעניים קמח ויין וכו' ובודאי כן נכון לעשות למי שאפשר לו לעשות דלא דחיקא ליה שעתא ובזה ידעו כל עמי הארץ כי אין כונתנו בזה לבצע כסף כי רק טובתם נדרוש שלא יפסידו ממון רב ולהציל נפשותם מאיסור חמור שלא יעברו על בל יראה ובל ימצא אבל ודאי מי שהשעה דחוקה לו כמו שהוא על הרוב שהשעה דחוקה מאד להרבנים ועיניהם נשואות לקבלת שכר זה להספיק צרכי חג הקדוש המרובים נראה ודאי דאין בקבלת שכר בזה שום חשש:

והחשש ה) מה שצריך לכתחלה למסור המפתחות וכו' ודאי ישנו גם במכירה הכוללת שעל ידי הרשאה ולכן ודאי שמי שאפשר לו למסור המפתחות ביד המורשה והוא יתנם להנכרי הקונה כן צריך לעשות לכתחלה וכן עושים באמת איזה בני אדם מיעוטא דמיעוטא אך רוב ככל הבעלי בתים אין עושים כן ואין המכירה שעל ידי ההרשאה גורמת זה כי גם אם היו מוכרים כל אחד בפני עצמו לא יעשו כן אף שלהרבה בני אדם אפשר לעשות כן כמו המוכרים קמח ושאר סוחרים שמסחרם רק בדברים של חמץ וסוגרים חנותיהם לגמרי על כל ימי הפסח מכל מקום רובם יש להם גם סחורות אחרות המותרות ומניחים החמץ בקרן זוית ולא יוכלו לסגור החנות וכיון שלאלו הוי שעת הדחק שאי אפשר להקפיד על המפתח גם אותם שאפשר להם למסור המפתח לא ישמעו לקול מורים כי לאו כל מוחא סביר לחלק בין אפשר ללא אפשר יאמר נא ישראל אם מסירת המפתח מעכבת מה לי הכא ומה לי התם ולכן אף שודאי נכון וראוי לעשות כדברי הגאון מוהרמ"ט לכתחלה מכל מקום לא מפני זה נוכל לבטל כל עסק המכירה ולמי שיש לו לב להבין ומטה אזן קשבת צריך להודיעו שיעשה כן והיה הנשאר כל עדת בני ישראל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' ובהכרח לסמוך על מה שחלקו איזה פוסקים בענין זה כמו שכתבתי למעלה (בד"ה ועל החשש דמשום מסירת המפתח).

גם החשש וי"ו) הנמשך ממכירה כוללת שנותנים חמציהם לנכרים למכור בפסח וכו' בסומכי נפשם על שכבר מכרו החמץ להישראל הקונה וכו' ולולא מכירה הכוללת ודאי שהיו מוכרים הם עצמם כל אחד להנכרי שיעמידו בחנותיהם למכור חמציהם ונמצא שמכירה זו בטלה וגוררת עון הנה גם בהמכירה שעל ידי הרשאה ישנו לחשש זה והתקנה לזה לא רחוקה להודיע ברבים שאין שום אדם יכול להעמיד כרי בחנותו למכור בפסח בלתי שאלת חכם וכן יאמרו בפירוש לכל אחד ואחד בבואו לחתום בשטר ההרשאה או בבואו למכור חמצו להישראל הקונה שלא יוכל להעמיד נכרי בחנותו למכור בפסח בלי שאלת חכם והוא יורה לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה השומע ישמע ואשר אין לו לב לשמוע גם אם תבוטל מכירה זו הכוללת פושעים יכשלו בה אך צדיקים ילכו בה ועליהם תבא ברכת טוב וכבר נתפרסם בעיר הזאת שאיזה בני אדם המה כשלו ונפלו בחומר איסור זה ופרצו גדר למכור בפסח קמח ויי"ש חמץ והוזמנו לדין והחרדתי עליהם אשר לא טוב עשו וגדול עונם לזלזל באיסור חמור וקבלו עליהם את הדין ונתנו איש כופר נפשו לצדקה לעניים ולא יזידו לעשות עוד כדבר הרע הזה וכל העם ישמעו ויראו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף