שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/השמטות

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת צמח צדק (קרוכמל) השמטות

קונטרס אחרון מבן המחבר

ה"ה דגאון הגדול האלוף התורני המופלג כמהר"ר יהודא ליווא נר"ו יזרח ר"מ ואב"ד דק"ק ניקלשבורג וכל הגליל יכוננה עליון אמן:

מלקוטי בתר ליקוטי מה שנמצא מהתשובות ומן הגהות בן המחבר הרב ז"ל באשר על פי סיבת הגירוש ווינ"א נאבדו כולם על הבי דואר חבל על דאבדין וכו' ובשביל כן הנמצא אינו נדפס במקומו מה ששייך לכל סימן וסימן אבל יגעתי ומצאתי המאמין יאמין והנמצא ימצא בתוך המפתחות וחדושי הרב הנ"ל מה שנשאל לפניו ממה שהביא הגאון המחבר ז"ל:

זה שייך לסימן י"ג אחר דהגיה

אבל בלימוד הישיבה העליתי מתוך התוס' שם במסכת בבא קמא דף י' בדבור המתחיל שהשור חייב בו פסולי המוקדשין וכו' נמי מוכח דמת גוי אסור בהנאה ומה שאמרו התוספות ובלאו הכי לא קשיא מידי דמאי דפרישית לעיל וכו' דההיא שריא בהנאה הכי פירושו דהתוספות מפרשי' סוף דף ט' בד"ה מה שאין כן בבור וכו' על קושיא למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מעליו ולא על אדם ויש לומר דאיצטרך שור ולא אדם לעבד שנפל בתוכו או גוי הקנוי לישראל וצריך לומר טעם מאיזה טעם דצריך לימוד בפני עצמו לגוי ועבד הרי נמי אדם הוא אלא דהוה אמינא לפי שעבד וגוי הקנוי לו הוא ממונו ולחייב עליהם לכך צריך שור ולא עבד וגוי לפי זה אי לאו שור ולא אדם היה ה"א דישראל וגוי אינם שוים דעל ישראל פטור ועל גוי הקנוי שהוא ממונו חייב לפי זה צריך לומר דמותר בהנאה מת גוי הקנוי לו מכח שהוא חייב לשלם לכך צריך לשור, ולא אדם דשווים המה גוי וישראל ולפי קושית התוספות בד"ה שהשור וכו' דלא לכתוב שור ולא אדם באותו הוה אמינא ישראל וגוי אינם שוים ומותר בהנאה ובאמת נלמד שם שם דאסור בהנאה לכך מפרשי ובלאו הכי לא קשיא דלא ליכתב שור ולא אדם למאי דפרישית וכו' דהיה ה"א דשריא בהנאה אך מכח שור ולא אדם מוכח דאסור בהנאה:

הג"ה זה שייך בסוף סימן כ"ט

הנה מה שאמר א"א מ"ו ז"ל ששמע מהרב הגדול מהרר"ש וכו' שיש להתיר הבר אווזות וראייתו מקושית הגמרא מאי טעמא וכו' ולדעת הרמב"ם ז"ל כלאים דאורייתא הוא טהור וטמא אף כי אין משיבין וכו' מכל מקום ללמוד אני צריך דמה שכתב הרמב"ם כלאים דאורייתא הוא טהור וטמא הוא בפרק ט' מהלכות כלאים היינו לענין מלאכה דנלמד מלא תחרוש וכו' אבל לענין הרבעה הוי כלאים דוקא שני מינין וכך פירש"י בפרק דבכורות דף י"ב והכי מייתי תוספות בפרקא קמא דקדושין דף ג' בד"ה לא לחיה ולא לבהמה והרמב"ם מייתי אבל אווז ואווז הבר הוי כלאים גבי דיני הרבעה יעויין שם לפי זה שפיר קמתקיף רבא מאי טעמא וכו' דבהרבע' הוי כלאים דוקא שני מינין ואווז ואווז הבר הוי מין אחד אבל יכול להיות שאעפ"י שהם מין טמא ומין טהור מכל מקום המה מין אחד וליכא כלאים גבייהו ומתרץ הגמרא אלא אמר רבא זה ביציו וכו' דהוו שני מינין ודו"ק לפ"ז אין להוכיח להיתרא:

בסימן ל' קודם אמנם שייך הג"ה זו

ולע"ד לאותן הפוסקים דסברי דאף בשאר איסורים אמרינן איידי דטריד לפלוט ציר אינו בולע שום דבר לפי זה אם הוא תוך י"ב שעות ודאי סגי בהדחה בעלמא:

בסימן ל"ה אחר סימן רמ"ו קודם אף על גב שייך הג"ה זו

לפי הטעם שצוותה התורה למען ינוח וגו' הוא משום שביתה אפשר מועיל הפקר דכתיב שורך וגו' דוקא שורו אבל אליבא דתוספ' בפרק כל כתבי דף קכ"ב בשם מכילתא יכול לא יניחנו תולש ולא יניחנו עוקר תלמוד לומר למען ינוח ואין זה נייח אלא צער ע"כ, והרב ר"ע מברטנורא מפרש במסכת שבת במשנה אין שורין וכו' הטעם שציותה התורה למען ינוח וגו' משום צער בעלי חיים וצער ב"ח דאורייתא דגמרינן מעזוב תעזוב וליכא חילוק בין שלו לשאינו שלו לפי זה ודאי אינו מועיל הפקר שהוא מפקיר בשביל המלאכה דצער בעלי חיים מכל מקום איתא:

בסוף סימן ל"ה שייך הג"ה זו

ובהג"ה מרדכי מס' קידושין איתא תשובה אחת והובא נמי בתשובת ר"מ אלשאקאר סימן מ"ב דמתיר למסור בהמה לרועה גוי אפילו בשבת וראייתו מגמרא פרק משילין המוסר בהמתו לרועה וכו' ורועה סתם משמע אפי' גוי יעויין שם אבל כדעיינינן שם בגמרא ראייתו דחויה היא דאיתא התם דרמי אהדדי רבי דוסא ומתניתין ומסיק הא ברועה אחד הא בשני רועים דוקא נמי דקתני או לרועה וכו' לפי זה אם רועה אחד הוא בנו ואדי ישראל הוא ורבי דוסא דומיא דמתניתין קתני וע"ש, ובתשובה הנ"ל הובא נמי נ"ד בסימן מ"א ומ"ב:

הג"ה זו שייך בסימן ל"ח קודם והא דכתב בסדר

ויש להסתייע נמי מלשון דכתב בשם התשב"ץ וז"ל מכל מקום מפני הרמאין וכו' יש לחוש כי לא יסמוך על זה ואיכא טירוף הדעת עד כאן לשונו ואי כפירושם הוי ליה לכתוב ותטרוף דעתו אלא הכי פירושו כי לא יסמוך על זה ומכח זה איכא טירוף דעת דהיינו קלקול בגט שלא היה מגרש בגירושין גמורין ותתעגנה ובהג"ה ש"ע סימן קמ"ה נמי מוכח דלאו טעמא דר"י מפארי"ש משום טירוף הדעת דכתב וז"ל ובכהן המגרש וכו' או שיש לחוש לטירוף הדעת וכו' יש לגרש בתנאי וכו' לפ"ז ודאי מהני תיקון ר"י מפארי"ש דהרי שכיב מרע דרוצה לגרש וליכא עיגון ומפני ספק תיקון ר"י מפארי"ש קישור זה כי על תנאי לא נראה לו נכון מכל שכן בריא שאמר שלא ליתן גט כי אם על תנאי ובודאי אינו סמך דעתו מכל שכן דמהני תיקון ר"י מפארי"ש:

הג"ה זו שייך סוף סימן מ"ו

בגמרא דתמורה דף כ"ט מוכח דנרבע שרי להדיוט יעויין שם מדאצטריך קרא לאוסרם כגבוה ולא מפיק מקרא דממשקה בני ישראל מכלל דלהדיוט שרי והכי איתא נמי להאי בתוספות שם דף ל' בד"ה אבל נרבעו וכו' ויש להביא נמי ראיה מדין רביעה עצמה דאפילו בשני עדים ליכא חיוב מיתה דיליף בגמרא ואת הבהמה תהרוגו אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא שלא יאמרו על ידי בהמה זו נסקל פלוני ואם האדם אינו נידון לא גרמה הבהמה שום תקלה מכל שכן הבהמה אינה נידונת דמיתת הבהמה לאו מצד עצמה היא לפי זה האידנא דאדם אינו נידון פשוט הוא דבהמה אינה נידונת ומותרת לשחוט:

הג"ה זו שייך בסימן מ"ז קודם וכן יש להוכיח

וצריך עיון לדינא דאיתא בגמרא חולין פרק כל הבשר דף קי"א אמר רב יהודא אמר שמואל קערה שמלח בה בשר וכו' ומסיק אלא אמר רבא האי אפשר למטעמא והאי לא אפשר למטעמיה פירש רש"י האי אפשר קודם שיתננה בכותח והאי דם הקערה לא אפשר למטעמיה לפי שאסור הוא הלכך אין לו תקנ' היתר עכ"ל, והרמב"ם כתב בפ"מ מהל' מאכלות איסורים אהאי מימרא דשמואל וז"ל קערה שמלח בה בשר וכו' אסור לאכול בו רותח לעולם וכו' ומפרש הב"ח בסימן ס"ט דלא תימא דוקא מיד אחר המליחה קודם שהדיחוה אסור וכו' אבל אחר שהדיחוה וכל שכן אחר יום או יומים שרי לכך כתב לעולם לפי זה הוי פגום הטעם בקערה מכל מקום אוסר רש"י אפילו טעימא בעלמא ולא אכילה מהרש"ל כתב אהך מימרא מכאן יש ללמוד פעמים שקונין בשר מן הטבחים ואין ידוע אם מלוח הוא אם לאו אסור לטעום בו בלשונו ע"כ משמע רק טעימה בלשון ולא אכילה:

בסימן נ"ב שייך הג"ה זו

ולענ"ד אף אם קצתן מושחין הדוד ליכא איסורא דמושחין הדוד למטה בשולי הדוד נגד האש ובודאי איכא ששים בתוך הדוד נגד המשיחה מה שמושחין למטה בשילו הדוד והסמ"ק כתב והביאו ב"י בש"ע י"ד בסימן צ"ב וז"ל טפה שנפל על דופן הכלי מספקא לן בפרק דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי אי לא הלכך כשנפלה נגד הרוטב ויש ברוטב ששים מן הטפה מותר וכו' לפי זה משום משיחת הדוד ליכא איסורא בדיעבד ומכ"ש היכא דאיכא ספק אי מושחין אי לאו ודאי דשרי:

הג"ה זו שייך קודם והנה גם וכו' בסוף סימן ס"א

ועובדא דא אתא לידי פה ק"ק טריבט"ש ונשאלתי על זה והייתי מצדד להיתרא בראיות והוכחות וגם רציתי להסתייע ממתניתין בפרק ב' דבכורות המקבל צאן ברזל וכו' ולדות פטורות מן הבכורה ומוקי בגמרא כיון דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה וכו' והתם ודאי בדינא דידהו משמע ונדון דידן קיבל הגוי מעות ובדיניהם מעות קונה, ואחר כך מצאתי נדון זה מבואר בכתבי קודש תשובת א"א מ"ו ז"ל ומייתי ראיה זו בשם גיסי הגאון מהור"ר גרשון נר"ו שהיה אב"ד ור"מ בווינ"א ומייתי שדחה בעצמו ראיה זו ממה שכתב מהר"ם מינץ בתשובה סימן ה' דמנהג תגרי גוים אינו מועיל להפקיע קדושת בכור ומוכיח מדמצריך מהר"ם תרוויהו כסף ומשיכה ובחנם דחה עצמו דבריו כאשר יבואר דלא דמי נדון דידיה לנדון דידן ואילולי דמסתפינא הוריתי להיתרא דאיתא בתוספות בפרק בתרא דע"ז דף ע"א בד"ה רב אשי וכו' וזה לשונו אלא סגי שיקנם בפרוטה ואעפ"י ששוה יותר מכפליים אפילו הכי אין לחוש משום בטול מקח שאנן סהדי שהישראל גומר ומקני לגוי כדי להפטר מן הבהמה דהיינו מן הבכורה ע"כ יעויין שם לפי זה אף שלא מכר כדין שאר קנייה המקח מכל מקום מהני דגמיר ומקני בלב שלם כדי שלא יהא איסורא בידו דלא שביק אינש היתרא וכו' ונוכל לומר שהקנה לגוי מקום במעות זה כדי להפטר אף שלא אמר להגוי שמקנה לו המקום מכל מקום מהני וראיה לזה מעשיית מלאכה עם בהמת ישראל בשבת על ידי הפקר והסכמת כל הפוסקים אפילו להפקיר בינו לבין עצמו ואפשר אף במעות לחוד נמי מהני בנדון דידן אעפ"י שבשאר קניינים אינו קונה מעות לחוד מכל מקום הכא קונה דהכא גוי סומך דעתו שיזכה גם בדינינו שהקנהו ישראל בקנין גמור אי לאו איסורא קעביד ישראל והכי מוכח מלשון התוספות שם שכתבו אפילו הכי אין לחוש משום ביטול המקח שאנן סהדי וכו' משמע דמפני זה סומך דעת הגוי ות"ה מייתי בשם תוספות א"נ אף שיש לגוי זכות בגזל מפקיע קדושת בכור מכל שכן אם זוכה בדיניהם וסומך דעתו שיזכה גם בדינינו ומ"ש מהר"ם מינץ בסימן ה' דמנהג תגרי גוים אינו מועיל להפקיע קדושת בכור ודאי מנהג אינו מועיל דגוי אינו סומך דעתו וגם הישראל אינו סומך דעתו ובנדון דידיה לא היה הישראל אסיק דעתיה משום היתר בכורה ושמא דא גמיר ומקני אבל מעות קונה בדיניהם בודאי ואם מכר משום היתר בכורה גמיר ומקני ישראל ודאי מהני אליבא דתוס' כאשר הוכחנו כבר והא דמצריך מהר"ם תרוייהו כסף ומשיכה כבר נשדא ביה נרגא בתשוב' מהרמ"א ובתשובת משאת בנימן דדוקא לכתחלה משמע לפי זה בנדון דידן מכר משום היתר בכור מהני להפקיע הבכורה הנראה לעניות דעתי כתבתי:

בסימן ס"א הנה גם מכ"ת וכו' ואני אומר אי היה ביניהם מקח וכו' במעות לחוד וכו' שייך הג"ה זו

(והכי מבואר בתוספתא כמבואר להבא)

הג"ה זו שייך בסימן ס"ה קודם ולן לא סבירא וכו' במקום שמסיים עכ"ל

(יע"ש סתירה על שאלת השואל יעויין שם במקומו)

ולי נראה להיפך דאדרבא אם נתכוונה לשום כוונה אמרינן מילתא דלא רמיא ואם לא נתכוון לשום כוונה ואמר השתא ברי לי לא אמרינן מילתא דלא רמיא ויש להביא ראיה מגמרא חגיגה דף י"ט אמר רבי אליעזר טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה מיתיבי וכו' מאי לאו אינו מחזיק כלל פירש רש"י בין שהחזיק דהיינו שכיון בשעת טבילה לדבר קל בין שלא החזיק עצמו לכלום שוב אינו מחזיק וכו' ומשני אם לא החזיק מחזיק פירש"י אם לא החזיק לשום דבר מחזיק לכל דבר אבל אם הוחזק לקל אינו מחזיק לחמור:

בסימן ס"ט שייך הג"ה זו

הנה לעניות דעתי אין מקום לקושיא זו דדברי הרשב"א נכונים וברורים בטעמם המה ומלשון הטור דמייתי הרשב"א נמי מוכח וז"ל הרשב"א בתורת הבית הארוך דף ק"ג ומסתברא שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא בדבר שהמתיר עתיד לבא או שהוא בידו להתירה על כל פנים וכו' אבל כל דבר שאיןהמתיר בא בודאי וגם אינו בידו כגון ביצה וגבינה של ספק טריפה שאינן ודאי שתלד התרנגולת והבהמה ולא שתשהינה י"ב חודש וכן אין בידו להתירן אין זה קרוי בשום מקום דבר שיש לו מתירין ולפיכך נראה לי שהן וכו' ובטילין כביצה של ודאי טריפה וכו' עכ"ל ליישב דבריו דפתח בחדא המתיר עתיד לבא או בידו להתירו על כל פנים ומסיים בתרתי וגם אין בידו להתירו גם הלשון ולא שתשהנה י"ב חודש אינו מובן ולא כתב שאינו ודאי שתלד ותהיה י"ב חודש אלא כוונתו של הרשב"א דאף שאינו בודאי שיבא על כל פנים הרי הוא בידו להתירו דהיינו שיקיים אותה י"ב חודש ואם תחיה י"ב חודש יהא לה היתר והוי דבר שיש לו מתירין ולכך כתב ולא שתשהנה שנים עשר חודש דלשטתו אזיל שפסק בתשובה דאסור להשהות ודאי טריפה ואפילו אם ראינו שחיה י"ב חודש אמרינן שנחלפה ומכל שכן ספק טריפה דיש לחוש שיקילו באריכות הזמן והכי כתב נמי הפרישה לתרץ קושיות הב"ח בסימן נ"ז בטור י"ד לכך מייתי הטור בשם רשב"א בלשון אחר וכתב הלכך ספק ביצת טריפה אעפ"י שאפשר שתטעון התרנגול' או תחיה י"ב חודש מותרת כולם פירוש יותרו כולם אבל כיון שספק הוא וכו' פירוש לפי שלעולם בספק הוא דאסור להשהותן ממילא לא הוי דבר שיש לו מתירין בזה מיושב נמי קושיות הב"י דפתח בחדא וכו' דהא בהא תליא אם אינו בידו להתירו דהיינו שאסור לקיימו ממילא הוי עולמות בספק הוי נמי אינו בודאי שיבא המתיר וליתא לקושיית השואל כלל שיהא מותר מכח ממה נפשך דהממה נפשך מצד אחד הוא דלעולם הוא בספק שאסור להשהותו ודו"ק:

בסימן פ' בד"ה וליכא למימר דילמא שאני וכו' ריש דף קט"ו יש טעות סופר שורה זו (כמו שכתב הרב בהג"ה ש"ע סימן ק"ג סעיף ד')

הסופר שהעתיק הספר הלז למדן היה ולא עיין שפיר וכתב מלבו שורה זו (כמו שכתב הרב בהג"ה ש"ע מי"ד סימן ק"ג סעיף ד') וטעות דמוכח הוא באשר בכתבי ידי עצמו של א"א מ"ו ז"ל לא נמצא:

בסימן צ"ז בסופו

אף כי מה שכתב המחבר א"א מ"ו ז"ל דבריו דברי נכונים ונכוחים המה בראיות ארוכות ומוכרחות כאשר יראה למעיין אבל האריכות בזה אך למותר דהנימוקי יוסף מייתי בפשיטות בבבא בתרא פרק מי שמת וז"ל ומתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן דהא אינו קונה אלא לאחר מיתה כירושה וכיורש חשוב המקבל וכי היכי דשני אחים יורשים לא מצי חד מנייהו למימחל מנתיה דחבריה ה"ה הכא עכ"ל ומכל מקום אמינא טעמא למילתא אף על גב דאחים שחלקו הוי כלקוחות מכל מקום אינו יכול למחול דבשלמא גבי מוכר נשאר אצלו שעבוד גופו של לוה כמו שכתב הרא"ש ז"ל וא"א מ"ו ז"ל הביאו אבל גבי יורשים דנשאר שעבוד גופו של לוה אצל מורישם ממילא אין להאחים שעבוד הגוף על הלוה כלל ממילא כשמכר אח זה חלקו לאח השני לא נשאר אצלו שעבוד הגוף של לוה לכך אינו יכול למחול ומתוספות והרא"ש נמי יש להוכיח דהאחים אינם יכולים למחול ולהזיק זה את זה דאיתא בתוספות פרק מי שמת דף קמ"ז בד"ה המוכר וכו' וז"ל היינו דוקא לענין שיש לה לשלם מה שנתנו הלקוחות וכו' והכי מייתי נמי הרא"ש בתשובה כלל ס"ח דף ג' והביאו הב"י במחודשים שלו בטור ח"מ סימן ס"ו אבל אם אין לו לשלם אינו יכול למחול ולהזיק ללוקח ומחילתו אינו מחילה מעיקרא ונדון דידן שפיר מיקרי אין לו לשלם ומזיק ללוקח ודברי הב"ח תמוהים המה במה שהשיג על הב"י בטור ח"מ בסימן מ"ז דלא דק הב"י בתשובת הרא"ש הנ"ל ולדעתי יפה דקדק עיין שם דכלל דברי הרא"ש שם הוא אם האלמנה נשבעת אין לה שוב אינה מחוייבת לישבע שום שבועה ושלא גבתה כתובתה זהו דוקא אם אינה יכולה למחול אבל אם היתה יכולה למחול לא היתה נפטרת בשבועת אין לה דשמא עשתה קנוניא עם היתומים היורשים שמחלה להם כמו שכתבו התוספות בבבא קמא דף פ"ט גבי בעל וכו' עיין שם ממילא אם הדין דהמוכר שטר חוב יכול למחול אפילו אין לו מכל מקום היתה צריכה לישבע שלא עשתה קנוניא דהיינו שמכרה בטובת הנאה ואחר כך מחלה בקנוניא ממילא אין לה מכח כתובה ויש לה על כל פנים לפרוע שעשתה קנוניא אלא ודאי דאף בזאת אינה יכולה למחול נגד מי שמכרה כתובתה בטובת הנאה משום בשאין לה אינה יכולה למחול והסכמת כל הפוסקים שהמוכר שטר חוב יכול למחול קאי על יותר ממה שנתן הלוקח אבל מה שנתן צריך להחזיר לו לפי זה יפה דק הב"י בהרא"ש בכלל הנ"ל ודו"ק היטב:

בסוף סימן ק"ה

מעשה בא לידי שחתר זאב ממטה לארץ לתוך הדיר וחטף שני כבשים ואכל אותם ונמצא מחוץ לדיר הכרס מכל הכבש ולא נדרסו האחרים הנשארים בדיר להכשיר הנשארים בדיר ממשמעות הלשון או"ה סימן נ"ז וזה לשונו אבל אם קטע ראש אחד מהם או אפי' שאכלה כולה והמית ג"כ קצת בדריסה וכו' חוששין לכולן וכו' עכ"ל ומדכתב אפילו שאכלה וכו' מאי רבותא אתא לאשמועינן אם לא אכל והמית עוד בדריסה פשיטא חוששין לכולן דראינו שלא נח רוגזיה אלא אפילו שאכלה בודאי נח רוגזיה מכל מקום אם דרס יותר חוששין ונדון דידן אכל יותר וראינו שאכל כל שובעו ונח רוגזיה ולא דרס יותר פשיטא שאין חוששין להנשארים בדיר הנראה לעניות דעתי כתבתי:

תושלב"ע

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף