שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/סז
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה ס"ז
אתא לקדמאי חד צורבא מרבנן, הודו כזית רענן וצועק ובוכה ואמר אוי לי על אשתי ואוי לי על אחרת, גזירה עליו נגזרת, כי הנה נשא אשה הוגנת בת הגונים בדעת שלימה בת טובים איש ישר, ומשופע בעושר, ושהה עמה ימים ושנים והוליד ממנה זרע כשר בן משכיל ועתה הוא כבן ח"י שנים וזה כמו שש שנים פגע בו מדת הדין ונשתגעת ואין להרהר אחר מדותיו ית', וגלגל עמה זה יותר כמו שש שנים והוציא עליה ממון רב כדי לרפאותה וחקר ודרש על כל צד וצידי צדדים למצוא לה עזר ותרופה ואין מרפא ואין דעתו סובלת יותר לדור עמה בכפיפה אחת וצועק במר נפשו האם יש למצוא לו התרה לישא אחרת על אשתו הנה את קול דבריו שמעתי, ואת מאמר תיתי לי דכי אתא לקדמאי צורבא מדרבנן וכו' זכרתי ועל כל הצדדים להיתר דרשתי וחקרתי ולאל יתברך את תקותי שמתי, כי בדרך אמת הנחני ולאמת כוונתי:
והנה בעיקר דין אשה שנשתגעית כבר נתפשטה הוראה זו להתיר במאה רבנים משלשה מלכיות כשיראו טעם מבורר רק שצריך שישליש סך כתובתה ותוספתא ליד ב"ד קודם שיתירו לו לישא אחרת כי כן כתב הכלבו וכן עשו חכמי דורינו בשנת תב"ל בהיותי בק"ק קראקא והתירו לאחד מגליל קראקא לישא אחרת ואנכי עפר ואפר נעשיתי סניף להם למלאות המספר והיתר זה מהני לכולי עלמא, אפילו לדברי מהררש"ל בתשובותיו סימן ס"ה שהחמיר שלא להתיר חרם ר"ג מ"ה בנשתטית לענין גירושין בע"כ אפילו בעיתי' חלומה היינו דוקא לגרש בעל כרחה החמיר אבל לישא אחרת בלא גירושין לא מצינו שהחמיר והיינו טעמא דלגרש בעל כרחה אפילו כשהיא חלומה איכא למ"ד דמדינא אסור כדאיתא בירושלמי הביאו התוספות בפרק חרש דף קי"ג וכן באשר"י פרק חרש דלמ"ד נשטית לא יוציא וטעמא מפני גרירא עיתים חלומה אסור וכו' יעויין שם לכך כאן דפליגי בזה יש להחמיר להוציא נפשיה מפלוגתא אבל לישא אחרת בלא גירושין אין שום איסור אלא חומר החרם דר"ג מ"ה חל עליה ובכי האי גונא דנשתטית סבירא להו להרבה מהאחרונים דשרי לישא אחרת דבכי האי גונא לא החרים ר"ג אלא שהמנהג אינו כן להתיר לישא אחרת בלא מאה רבנים אלא המנהג הוא אפילו בנשתטית שלא להתיר אלא במאה רבנים משלשה מלכיות משלשה קהלות כמו שכתב הכל בו:
ולפי זה העלה האי צורבא מרבנן בעל אשה זאת שנשתגעית לא היה צריך יותר אלא להשליש סך כתובתה ותוספתא ביד ב"ד ואז הוו יכולין מאה רבנין להתיר לו לישא אחרת, אבל לפי שכתובתה היא מרובה ואין ידו משגת להשליש אפילו חצי סך כתובתה צ"ע היאך יש לו להתיר כיון דכלבו כתב שאין להתיר אפי' כשיראו טעם מבורר אלא כשישליש סך כתובתה ובעל אשה זאת אין ידו משגת:
אע"ג דהרא"ש והריב"ש כתבו בתשובה והביאם הרב בהג"ה ש"ע א"ה סימן קי"ט היכא דיכול לגרשה ואין לו לשלם הכתובה אינו יכול לעכב הגירושין אלא תתגרש וישאר הכתובה חוב עליו ואם כן הכא נמי נימא הכי כיון שאין לו לשלם הכתובה תשאר הכתובה חוב עליו, לא דמי דהתם שאני כיון שיכול לגרשה מצד הדין אלא שאין לו לשלם אינה יכולה לעכב בשביל פרעון הכתובה אלא תשאר חייב עליו דהכי כתבו בהדיא בתשובה, אבל כאן אין גירושין כלל אלא שרוצה לישא אחרת וחל עליה חרם דר"ג ולא נמצא היתר אלא בגונא דכתב הכלבו שצריך להשליש סך כתובתה ליד ב"ד אם כן היאך נכניס ראשינו להתיר אפילו כשלא ישליש דילמא כך היה מקובל הכלבו שמתחלה נעשה חרם על אופן זה שלא להתיר אפי' כשיראו טעם מבורר אם לא שישליש סך כתובתה ותוספתא:
אמנם נראה בהיות כי צער האיש הוא מרובה ואין ידו משגת יש למצוא לו היתר לפע"ד בדרך זה שבנה המשכיל שהוא גדול בשנים בצירוף שאר קרוביה ימכרו כתובתה ותוספתא בטובת הנאה לבעלה על פי בית דין בכח ב"ד יפה בסך ממון שיהא נר' להם ברור שתוכל להתפרנס מן הרווחים והיינו שאר וכסות וכל צרכיה והקרן ישאר קיים לבנה אחריה אפילו אם תמות היא בחיי בעלה ואז יוכלו אחר כך מאה רבנים משלשה מלכיות להתיר לו לישא אחרת ולא יהיה בטול לחרם ר"ג שהרי תו אין לה עליו חיוב כתובה שכבר מכרה לו הכתובה בטובת הנאה:
וענין זה שאמרנו למכור כתובתה לבעלה בטובת הנאה נראה דשרי למיעבד כך אף על גב דמפסדינן לה הרבה כיון דאין הפסד ודאי אלא ספק הפסד ולא חדא ספיקא אלא כמה ספיקות חדא דילמא תמות היא קודם דמיתה שכיחא טפי בנשים מבאנשים דהכי כתבו התוספות בשם הירושלמי בפרק נערה דף כ"ב בד"ה רצה אינו פודה וכו' וז"ל לפי שהנשים ממהרות למות מן האנשים וכו' עכ"ל ואם כן אם תמות היא קודם אין כאן הפסד כלום ואם תמצא לומר בעלה ימות קודם דילמא לא תוכל לגבות כתובתה שהרי אם תשאר כך כאשר היא עתה לא תוכל לגבות דכיון שנשתטית אינה יכולה לישבע וכל זמן שאינה נשבעת אינה יכולה לגבות כי כן כתב הרב בהג"ה ש"ע א"ה סימן צ"ו יעויין שם הן אמת שיש גמגום בפסק זה שכתב הרב בהג"ה דאשה שנשתטית אינה יכולה לגבות כיון שאינה יכולה לישבע כי הנה ז"ל הג"ה אשה שנשתטית ונתאלמנה אין יורשיה נוטלין כתובתה הואיל ואינה יכולה לישבע עכ"ל וזה נראה תמוה אם היא נשטית בחיי בעלה ואחר כך נתאלמנה למה נחוש לצררי היאך יתפוש צררי לנישטת והרבה מצינו כיוצא בזה דלא חיישינן לצררי כגון שמת פתאום כמו שכתב הרא"ש בתשובה דעיקר חששא דצררי הוא בשעת מיתה, ומקור דין זה שהעתיק הרב בהג"ה הוא תשובת הרשב"א הביאה ב"י בסוף סימן צ"ו מטור א"ה, ומי שמעיין התם יראה ויבין דהתם איירי באלמנה שנישטת אחר שנתאלמנה וכשמת בעלה היתה פקחת התם הוא דחיישינן לצררי וצריכה לישבע, וכיון שנישטת אחר כך ואינה יכולה לישבע אינה יכולה לגבות אבל לא בנישטת בחיי בעלה כי הנה ז"ל התשובה שהביא הרב ב"י בסוף סימן צ"ו, כתב הרשב"א בתשובה על אלמנה שיוצאת מדעתה ויורשיה תובעים כתובתה מיורשי בעלה וכו' הדין עם יורשי הבעל וכו', הרי פשט משמעות הלשון הוא אלמנה שיצאת מדעתה אחר שהיתה אלמנה יצאת מדעתה ונכון הוא להגיה שכן צריך להיות אשה שנתאלמנה ונשטית אין יורשיה נוטלין כתובתה וכו' ויהי מה כנדון שלפנינו כמה ספיקות איכא אם תגבה כתובתה ואפילו לחסרון שאר וכסותה בחטי בעלה יש לחוש מפני דעניות שכיח כמו שכתב הרב בהג"ה ש"ע י"ב סימן רכ"ח סעיף י"ב:
ובפרט בזמנינו שהעתים משתנים והמחיות מתמעטים שיש לחוש לכך, וראיה לזה מהא דכתבו התוספות ריש פרק האיש מקדש הביא דבריהם הרב בהג"ה ש"ע א"ה סימן ל"ז דאף על גב דמצוה לאדם שלא יקדש את בתו כשהיא קטנה מכל מקום בזמן הזה שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צרכי נדוניא נוהגין לקדש את בנותינו הקטנים ע"כ הרי התירו לעבור על המצוה אפילו בקום ועשה מטעם זה דיש לחוש לנולדות, וכל שכן עתה שיש לחוש לזה ובפרט כיון שאין יד הבעל משגת ופרנסת ומזונות אשה זו שנשתטית הם יותר משל שאר נשים ודאי דאיכא למיחש לה שלא יוכל לפרנסה, ועוד אפילו אי היתה יד הבעל משגת כדי לפרנסה ברווחה אפי' הכי שפיר דמי למיזבן כתובתה בטובת הנאה אם תהיה היא על ידי כן בטוחה להתפרנס מן הרווחים והקרן יהא קיים משום דאיכא פלוגתא בין הפוסקים באשה שנשתטית אי בעלה חייב במזונותיה הרמב"ם סבירא ליה דאינו חייב והרמ"ה והראב"ד משמע דסבירא להו דחייב והטור אייתי להו בא"ה סימן קי"ט ואיכא למיחש לשמא יאמר הבעל קים לי למ"ד דאינו חייב לזונה משלו אלא משל כתובתה, ובספיקא דדינאס"ל דלא מפקינן מיד המוחזק אפילו לאותן פוסקים דפליגי בתפיסה אי מהני בספיקא דדינא אבל לענין להוציא מיד המוחזק מודים דאין מוציאין כהובא בהג"ה ש"ע מטור ח"מ סימן כ"ה ויש לחוש דילמא תצטרך כל כך עד שתכלה קרנה כל סך הכתובה ותמות אחר כך ברעב אף על גב דמהרמ"א בסימן קי"ט הכריע בהג"ה כמ"ד דחייב לזונה משלו מכל מקום כיון דלא מצינו ראיה בדבריו אפשר שיכול הבעל לומר קים לי כאידך כיון דאפי' הטור לא הכריע כמאן סבירא לן והב"י פסק כמ"ד דאינו חייב לזונה ולפרנסה משלו אלא משלה אלא שמהרמ"א רמי דברי ב"י אהדדי דבש"ע סי' ע"ט פסק כמ"ד דחייב לזונה ובסימן קי"ט פסק איפכא כמ"ד דאינו חייב לזונה והכריע הוא כמ"ד חייב לזונה אבל מכל מקום מדברי ב"י משמע שהכריע הוא כמ"ד דאינו חייב דמסתברא לומר דהתם בסי' ע"ט כשהעתיק דברי הרשב"א דמייתי בספר ב"י שלו דסבירא ליה דאשה שנשתטית שחייב לזונה אז לא אסיק אדעתיה דאיכא מאן דפליג אזה ואשתמט מיניה פלוגתייהו דרבוותא דמייתי הטור בסימן קי"ט דאפשר דלא אסיק אדעתיה ואשתמיט מיניה: אבל התם בסימן קי"ט דהתם מייתי הטור פלוגתייהו דרבוותא בזה וראה וידע הרב ב"י דפליגי בזה ואפילו הכי הכריע הוא כמ"ד דאין הבעל חייב לזונה ודאי דהכי סבירא ליה ותפס דעת זו לעיקר דלא כמהרמ"א בהג"ה ואם כן דילמא יאמר הבעל קים לי כהנך דסבירא להו דאין הבעל חייב לזונה משלו אלא משל כתובתה ואם כן לכשתכלה קרנה תמות ברעב לכך במקום חששא כהאי ודאי דשפיר דמי למיזבן כתובתה בטובת הנאה:
ואף על גב דאם תמכור הכתובה בטובת הנאה ישקלו הב"ד וקרוביה כל אלו הספיקות ותמכור בזול מפני זה ואם כן לית לה רווחה בכך מכל מקום כיון שאמרנו שעל כל פנים יתן בעד הכתובה כל כך כדי שתוכל להתפרנס מן הרווחים הרי טובה גדולה יש לה בזה כי מוטב לה לתפוס הודאי ולהשיג מקצת מן כתובתה תכף ומיד ותהיה בטוחה על די מחסורה אשר יחסר לה כל ימי חייה וגם ישאר הקרן ליורשי' יוצאי חלציה אחרי' אפי' אם תמות היא קודם ממה שתהיה סומכת על הספק שתגבה כתובתה שימות הוא קודם ויניח ממון רב כי זה פשוט וברור הוא שמניחין הספק ותופסין הודאי:
וראיה לזה מתשובת הרשב"א סימן אלף ט"ו והרב בהג"ה ש"ע סימן ק"י בח"מ הביא כיוצא בזה בשם תשובת ר"ן אלא שבתשובת הרשב"א מבואר יותר וז"ל אפטרופוס שמכר קרקע של יתומים כדי לפרוע חובותיהם כי נתפשר עם בעלי חובות שנתפייס וכשגדלו היתומים רוצים לבטל המקח מטעם דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכלת בהן, והלה משיב דהועיל להם הרבה שהרי נתפשר בפחות ועכשיו היו צריכים לפרוע הכל תשובה הדין עם הלוקח שהרי רשאים אפטרופסים למכור בשטר שיש בו ריבית וכן לאשה בכתובתה משום דמפסדה והאי טעמא מהני לכל ריוח שיש ליתומים שהמוכרים אומרים מוטב שנמכור עכשיו ולא נחוש לספיקא דצררי ושובר ומניחין הספק ותופסין הודאי הילכך אף בזו כן עכ"ל הרי כתב בהדיא שמוטב לתפוס הודאי במועט ממה שיש לסמוך על הרבה מספק וכיון דהכי הוא ביתומים הוא הדין נמי בשוטה דדין אחד להם דכשם שמעמידין אפטרופוס לקטנים כמו כן מעמידין לשוטים, לכך יש לב"ד לוותר מן כתובתה שהיא ספק כדי שתוכל להשיג עתה בודאי מקצת כתובתה כי זה תועלת גדול לה שתהיה בטוחה על כל מחסורה אשר יחסר לה:
וכה"ג מצינו בפרק חרש דף קי"ג ע"א בההוא חרש דהוה בשיבבותיה דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב לה ארבע מאות זוזי מנכסיה אמר רבא מאן חכים כרב מלכיו דגברא רבא הוא קסבר אלו נשא שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כל שכן הכא דאיכא תרתי וכו' הרי דשפיר דמי למיעבד כך לאפסודיה היכא דנראה להו תועלת לבית דין דהוה תועלת דידיה הוא הדין נמי כאן:
ועוד נראה להביא ראיה דיכולין ב"ד וקרוביה למיעבד כך אף על גב דאית לה פסידא מהא דפסק מהרא"י בפסקיו סי' קס"ב הביא הרב בהג"ה ש"ע ח"מ סימן י"ב דמותר לב"ד לוותר ממון היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם ממריבות וראייתו מפרק כיצד הרגל דף כ"א ההוא גברא דבנה אפדנא וכו' אמר ליה זיל פייסינהו ליתמי ולא אשגח אגבה רב נחמן לאפדנא מיניה וכו' משמע מהתם דמתחלה אמר שיתפייסו בפחות ממה שפסק אחר כך כשסירב והיינו משום להשקיט הריב יעויין שם כי כן כתב בפסקיו וכל זה הוא דלא כמו שכתב מהר"ם טיקטין שבגליון האלפסי דפוס קראקא דלדידיה לא גבה רב נחמן לבסוף מיניה אלא כמו שאמר מתחלה שיפייס ליתומים וכתב שכן הוא באשר"י ולי לא משמע כן מאשר"י אלא כדברי פסקי מהרא"י משמע התם שמתחלה אמר שיפייס ליתומים בפחות ממה שנתחייבו לבסוף והיינו משום כדי להשקיטם מריב רצה לוותר הכי נמי בנדון זה רשאים ב"ד לוותר מממון האשה הזאת כדי להשקיט הריב דאין לך ריב גדול מזה כדאיתא ר"פ חרש שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן וכו' לא תקינו רבנן נישואין פירש רש"י שוטה אפילו בפקחת לשוטה ושוטה לפקחת אין שלום ביניהם וכו' לכך נראה נכון דיש לב"ד לוותר מממון שלה למכור כתובתה בטובת הנאה שתהא יושבת בשלום ואז כשלא יהיה עליו חוב כתובתה יכולין מאה רבנים משלשה מלכיות להתיר לו לישא אחרת ואין זה ביטול כלל לחרם ר"ג מ"ה הן אמת ופשוט הוא אם יד הבעל משגת אין לבית דין לוותר וצריך להשליש סך כתובתה כיון דלית לה פסידא כשתהיה יושבת תחתיו ואין לזוז ממה שכתב הכלבו שאין להתיר אלא כשישליש סך כתובתה ותוספות שלה אבל היכא שאין יד הבעל משגת ואיכא ספקא טובא מוטב לה לתפוס הודאי ולהניח הספק כמו שכתבנו למעלה:
הנראה לעניות דעתי כתבתי ולדבר הלכה את עצמי לא תקעתי עד כי יסכימו שנים מגדולי המורים אתי:
וראיתי מי שמפקפק בזה וכתב דאפשר לומר שאפילו אם יד הבעל משגת אינו צריך להשליש אלא כדי כתובה דמיירי בהו חכמינו ז"ל כיון דלא איתמר בהדיא בכלבו ובתשובת מהר"ם שצריך להשליש סך כתובה שיש לה הכל לפי מה שהוא משמע דאינו צריך אלא להשליש סתם כתובה כדמשמע מלשונם שכתבו סתם ובעינן שישליש כתובתה או לכל היותר ישליש כדי כתובה סתם לפי מנהג המדינה ד' מאו' זהובים לבתולה וב' מאות זהובים לאלמנה אבל שיהא צריך להשליש כל סך כתובתה שיש לה יותר ממנהג המדינה כגון שהנדוניא היתה מרובה ויש לה כתובה על כמה אלפים דבר זה לא נמצא בשום פוסק זהו תורף דברי המפקפק ולי נראה להוכיח מלישנא דמתניתין ומלשון התקנה גופא וגם מסברא דאם יש לו לבעל צריך להשליש עד כדי כל דמי סך כתובתה אפילו שהוא סך גדול ורב וגם נגד תוספות כתובה:
ממתניתין איתא סוף פרק אלמנה ניזונות דף ק' הממאנת והשניות והאיילנות אין להן כתובה וכו' וקאמר בגמרא אמר שמואל לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספות יש להן וכו' שמע מיניה דלשון כתובה דנקט הוה במשמעו העיקר והתוס' לכך הוצרך שמואל לפרש ולומר לא שנו אלא מנה ומאתים דאי לא תימא הכי אלא לא הוה במשמעו אלא עיקר כתובה לחוד ולא התוספות לא היה צריך שמואל לפרש ולומר לא שנו וכו' כיון דלא קתני אלא כתובה מהי תיתי לומר דמיירי בתוספות אלא ודאי דלשון כתובה דנקט כולל גם התוספות לכך הוצרך שמואל לפרש דלשון כתובה דנקיט במתניתין לא מיירי אלא במנה ומאתים וכו' וכיון דהכי הוא ה"ה נמי בלשון התקנה דכתבו סתם כתובתה היינו לשון כולל עיקר ותוספות:
מלשון התקנה שכתבו וז"ל ובעינן שישליש כתובתה וכו' עכ"ל הרי כתבו כתובתה ולא כתבו סתם שישליש כתובה דהוה משמע כתובה דעלמא שהכל שוים בה אלא כתבו שישליש כתובתה היינו כתובה דידה לפי מה שהיא לפעמים רב ולפעמים מעט וזה נכון לפי דקדוק הלשון:
ומסברא דהרי ר"ג מ"ה ובית דינו תקנו תחלה והחרימו שלא לישא שתי נשים וב"ד שלאחריהם תקנו שאם יראו ב"ד טעם מבורר יתירו לו מאה רבנים רק שישליש כתובתה ולמה כן אם יראו טעם מבורר למה יהא צריך להשליש אלא על כרחך היינו טעמא משום שחששו אף אם יראו טעם מבורר כגון שנשתטית דילמא היום או למחר תתרפא ותשתפה ויצטרך הוא לגרשה מצד החרם דר"ג מ"ה ושמא לא יהיה לו לפרוע כתובתה ותשאר הכתובה חוב עליו ואם כן היאך אנו ב"ד מפקיעין זכותה שתצא ממנו בגט ולא תגבה כתובתה רק תשאר עליו חוב אף על גב דהדין כן וק"ל הכי דהיכי שיכול לגרשה מן הדין אינה יכולה לעכב עליו בשביל הכתובה אלא תשאר עליו בחוב היינו דוקא היכא דיכול לגרשה מצד הדין אבל הכא אלו לא היינו מתירין לו לישא אחרת והיתה מתרפאת היתה נשארת תחתיו ועכשיו שאנו מתירין לו לישא אחרת צריך הוא לגרשה והיאך אנו מפקיעין את זכותה שתצא ממנו וכתובתה תשאר עליו בחוב לכך מצאו תקנה לזה שצריך שישליש את כתובתה וכיון דהכי הוא מה לי עיקר כתובה ומה לי תוספות שכך צריכין אנו לחוש שלא להפסיד התוספות כמו העיקר ובדוכתא טובא מצינו בתלמוד דאפילו היכא דאין לה כתובה אית לה מכל מקום תוספות ויעויין בטור א"ה סימן קי"ז הביא דינין אלו ואם כן אם חששו האחרונים על עיקר כתובה מכל שכן שחששו על התוספות לכך נראה לי כשיש לבעל צריך להשליש נגד כל כתובתה והתוס':
וכן מצאתי אחר כך מבואר בהדיא שכתב מ"ו בספר בית חדש מטור א"ה סימן א' בד"ה כתב הרב בהג"ה ש"ע סימן ובמקום וכו' וז"ל מיהו ראיתי מרבותי שקבלו גם הם מגדולי עולם וכו' וכמו שכתב בספר כל בו בתקנת ר"ג מ"ה וגם ישליש סך כתובתה ונדונייתא ותוס' שכתב לה וכו' עכ"ל הרי כתב בהדיא שצריך שישליש גם התוס' וכל זה כשיש לו אבל היכא דאין לו ומכל שכן היכא דיש לחוש שאפילו מזונות לא יהיה לה ודאי דשפיר דמי למיעבד כן למיזבן כתובתה בטובת הנאה לבעלה בכדי דמים שיהיו מספיקי' לה הרווחים בודאי למזונותה, ולפרנסתה בדרך שכתבתי למעלה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |