שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/לה
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה ל"ה
באו אלי אנשים מתושבי ניקלשפורג אשר מחייתם הוא שמחזיקי' סוסים ועגלות ומוליכים משאות למרחקים בשכר ויש להם גוים שכירי יום או שבוע או חדש המתעסקים בהולכת המשאות ובקשו ממני לעיין בדינם למצוא להם היתר שיוכלו לשלוח סוסיהם ועגלות טעונות משאות בשבת על ידי גוים על אופן שלא יהא עליהם איסור שביתות בהמתם ואומרים שכך ראו נוהגין הרבה שעשו כן ומצאו היתר על ידי שהיו מפקירים את בהמתם או היו מוכרים לגוים קודם שבת:
והנה חפשתי על כל צד וצדי צדדים ויגעתי ולא מצאתי היתר בכי האי גוונא דלא מצינו שכתבו הפוסקים היתר בכי האי גונא אלא דוקא בדיעבד היכא דכבר השכיר או השאיל בהמתו לגוי והתנה עמו שיחזירנה לו קודם שבת והגוי מעכבה בשבת דאי אפשר לו בענין אחר אז מהניא ליה ההפקר אפילו כשלא יפקירנה לו אלא בינו לבין עצמו, אבל להשאיל או להשכיר לכתחלה לגוי על דעת שיפקירנה אח"כ לא התירו, וזה מבואר הוא בדברי התוספות והרא"ש והמרדכי והריב"ש ויותר פוסקים הביאם הב"י בטור א"ח סימן רמ"ו:
מהשמטות: [לפי הטעם שצוותה התורה למען ינוח וגו' הוא משום שביתה אפשר מועיל הפקר דכתיב שורך וגו' דוקא שורו אבל אליבא דתוספ' בפרק כל כתבי דף קכ"ב בשם מכילתא יכול לא יניחנו תולש ולא יניחנו עוקר תלמוד לומר למען ינוח ואין זה נייח אלא צער ע"כ, והרב ר"ע מברטנורא מפרש במסכת שבת במשנה אין שורין וכו' הטעם שציותה התורה למען ינוח וגו' משום צער בעלי חיים וצער ב"ח דאורייתא דגמרינן מעזוב תעזוב וליכא חילוק בין שלו לשאינו שלו לפי זה ודאי אינו מועיל הפקר שהוא מפקיר בשביל המלאכה דצער בעלי חיים מכל מקום איתא:]
אע"ג דהב"י מצדד להתיר אפילו להשכיר או להשאיל לכתחלה לגוי על דעת שיפקירנה קודם שבת והיינו שיפקירנו בפני שלשה משום דמשמע ליה להב"י מלשון הטור לחלק בין הפקר בינו לבין עצמו ובין הפקר בפני שלשה וכתב דהא דלא התירו לכתחלה על ידי הפקר אינו אלא בהפקר בינו לבין עצמו דליכא פרסום למילתא והרואים יסברו שבהמתו של ישראל היא, אבל הפקר בפני שלשה אפשר דשרי אפילו לכתחלה דאיכא פרסום למילתא דלאו של ישראל היא, מכל מקום אף על גב דמשמע ליה מלשון הטור לחלק לא הכריע כן לחלק ועל כן לא כתב בש"ע שלו אלא המוסכם מכל הפוסקים והיינו בדיעבד שכבר השאיל או השכיר לגוי והתנה עמו להחזירה לו קודם שבת והגוי עכבה בשבת אז מהני הפקר ואפילו הפקר בינו לבין עצמו מהני, אבל להשכיר לגוי או להשאיל על ידי הפקר לא כתב שיהא מהני אפילו על ידי הפקר בפני שלשה, דכיון שלא מצא חילוק זה מבואר בשום פוסק לא רצה לסמוך על משמעות הלשון דמשמע ליה מהטור ולא כתבו וגם מהרמ"א בהג"ה לא כתבו והא דכתב שם בהג"ה ואם רוצה יכול להפקירה בפני שלשה קאי נמי אדיעבד דוקא וקמשמע לן דאפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בהפקר דלא הפקיר אלא כדי להפקיע איסור שביתת בהמתו ועיקרא דמילתא הוא היכא דמהני הפקר כגון בדיעבד מהני אפילו בינו לבין עצמו היכא דלא מהני הפקר כגון לכתחלה לא מהני אפילו בפני שלשה:
אף על גב דבספר המצות מתיר אפילו לכתחלה על ידי הפקר והביאו הטור התם בסימן רמ"ו ולדידיה אפי' על ידי הפקר בינו לבין עצמו שרי כדמשמע מלשון הטור וכמו שפירש נמי הב"י מכל מקום כל הפוסקים חולקים עליו ובטלים דבריו לגבי כולהו:
ועוד נראה דאפילו לספר המצות דמתיר אפילו לכתחלה להשכיר על ידי הפקר מודה דבענין זה שהם לוקחים משאות מאחרים להוליך בשכר לא מהני הפקר כדי להוליך בשבת על ידי גוים כאשר יתבאר לקמן:
אלא דלכאורה היה נראה למצוא היתר באחד מהדרכי' שכתב הריצב"א בתשובה הביאה הב"י סוף סימן רמ"ה בישראל שיש לו בשותפות עם הגוי שדות ושוורים ומצא לו תקנה על ידי שימכור לגוי או ילוה לגוי הבהמות בהלואה גמורה שיהא רשות בידו להוציאם שלא ברשות ישראל ויזקוף הדמים על הגוי ואחריות השוורים על הגוי או אפילו שלא יהא רשות ביד הגוי להוציאם אלא שיהא אצל הגוי במלוה ויחזיר הגוי ויעשה אפותיקי לישראל כל זמן שלא יפרע לו מעותיו וכו' והביאו הב"י וש"ע סוף סימן רמ"ו ולאו דוקא כשהגוי שותף בבהמה שרי בכי האי גונא אלא אפילו כשהבהמה היא כולה של ישראל שרי בכי האי גוונא כמ"ש מהרמ"א התם בהג"ה:
אמנם כד מעיינינן שפיר אית לן להוכיח דדוקא התם התירהריצב"א משום דהתם נמי אי אפשר בענין אחר ומשום פסידא דישראל התיר והוי דומיא לגיגית ונר שהתיר ב"ש על ידי הפקר כיון דאי אפשר ליה בענין אחר הכי נמי התם ע"י מכירה אבל היכא דליכא פסידא כי הכא שהסוסים הם שלהם ויכולים לנוח ולשבות לא התיר שהרי שנינו בפרק קמא דע"ז ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה וכו' ומפרש בגמרא התם דגזרינן משום שכירות ומשום שאלה ומשום נסיונא כלומר דאי שרינן לזבוני ולא חיישינן למאי דעבדא מלאכה בשבת אתו לאשולי ולאגורי בהמתו לגוי ועביד בה מלאכה בשבת וישראל מצווה על שביתת בהמתו, או משום נסיונא דזימנין דזבנא ניהלה סמוך לשקיעת החמה בערב שבת ואמר ליה תא כסיא ניהלה ושמעה לקלה ואזלא מחמתיה וניחא ליה והיה מחמר אחר בהמתו בשבת, ואם כן קשיא על הריצב"א היאך התיר על ידי שימכור הבהמה לגוי ויזקוף עליו בהלואה כדי שיעשה הגוי מלאכה בשבת בבהמה זו והלא אין מוכרין לגוי בהמה גסה אף על גב דהתוס' והרא"ש כתבו התם דהאידנא נהגו היתר וכתבו שכן נהגו הגאונים הא לא כתבו כן אלא משום דאי אפשר בענין אחר משום דהאידנא אנו דרים בין הגוים ואין ישראלים מצויים לקנות זה מזה והרי זה צריך למכור בהמתו ונוהגים היתר משום פסידא דישראל דכי האי גונא קאמר התם בגמרא אי הכי אפי' חיטי ושערי נמי לא נזבן, אמר רב פפא אי אפשר הכי נמי, אבל לא אפשר שרי, והעלו התוספות בסוף דלא נהגו היתר אלא שישראל קנה הבהמה מתחלה לצורך עצמו ואחר כך נמלך ורוצה למכרו אז שרי למכור לגוי משום דאם לא ימכרנו יפסיד אבל ליקח סוסים ולמוכרם כדי להרויח אסור, וכן כתב הטור י"ד סימן קנ"א, ואם כן היאך התיר הריצב"א על ידי מכירה לגוי וכולי: אלא על כרחך לא התיר הריצב"א אלא התם משום פסידא דישראל ולא הוי אפשר ליה בענין אחר שכבר היו לו שדות בשותפות עם הגוי והיה צריך לעבוד השדות והוה ניחא ליה לישראל אלו היה הגוי ציית ליה ולא היה עושה מלאכה בשבת אלא שאין הגוי רוצה לציית ליה לשבות ולנוח בשבת והיה עושה המלאכה בעל כרחו לכך אפילו כשהבהמה היא כולה של ישראל יש להתיר על ידי כן שימכור הבהמה לגוי ויזקוף עליו דמיה בהלואה וכו' כיון דא"א ליה בענין אחר דאין הגוי רוצה ליקח בהמתו של ישראל למלאכה אלא כדי שיעשה בה מלאכה גם בשבת, ואם לא יקח הגוי בהמתו של ישראל הוה ליה פסידא לישראל שאנו דרים בין הגוים ואין ישראלים מצויים לשכור או לקנות זה מזה לכך יש להתיר בכי האי גוונא למכור לגוי ויזקוף עליו דמיה בהלואה וכו' דהוי כעין מה שכתבו התוספות במי שקנה הסוס לצורך עצמו ואחר כך רוצה למכרו דנוהגים היתר האידנא משום פסידא דלא אפשר ליה בענין אחר הכי נמי אם יש לו כבר שדות בשותפות וצריך לעבדם ואי אפשר ליה בענין אחר אע"ג דמתחלה לאו שפיר עביד ישראל שנשתתף עם הגוי ולא אסיק אדעתיה שהגוי יעשה מלאכה בשבת מכל מקום ענין זה הוי כדיעבד דאפשר שמתחלה היה סבור שיועיל לו תנאי שהגוי יעשה בחלקו בשבת והוא ביום אחר מימות החול וכיוצא בזה לכך מיקרי לא אפשר ליה בענין אחר ומשום פסידא דידיה יש להתיר לו בענין זה שימכור לגוי וכו', אבל בכי האי גונא שהישראל הוא המוליך בסוסיו משאות מאחרים בשכר והגוי הוא שכירו ליום או לשבוע או לחדש ויכול הוא לשבות ולנוח בשבת כרצונו ואין רשות הגוי עליו אלא שמערים לעשות כן ומוכר לגוי כדי להפקיע איסור שבת איסור גמור הוא למכור בהמה גסה לגוי דבכי האי גונא לא נהגו היתר בשום מקום ובשום זמן כיון דאפשר ליה בענין אחר ולית ליה פסידא כלל אלא הא דצריך לשבות בשבת הא לא הוי פסידא דידיה אלא רווחא דידיה ובמקום דלית ליה פסידא לא נהגו היתר בשום מקום ובשום זמן:
ואפילו האידנא בדורות האחרונים שאחרי בעלי התוספות שאנו דרים יותר בין הגוים מאשר היו דרים בזמנם לא נהגו היתר לסחור בסוסים לקנות כדי למכור לגוים רק במקצת מקומות נוהגים היתר והיינו עיקר מחייתם הוא בסוסים שהם לרכיבה ואין בהם מלאכה דאורייתא דחי נושא את עצמו דהכי סבירא ליה לרבי יהודה בן בתירא במתניתין והלכתא כוותיה ושרי בכי האי גונא דהכי כתבו התוספות התם ואף שלפעמים מוכרים סוסים למשוך בקרון אפילו הכי נראה דמותר הוא משום טעמא דאיתא התם בגמרא רב אדא שרי לזבוני לחמרא איידי דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה לקלא דאזלא מחמתיה ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידיה היא לא אושלי ולא מוגרי, ועוד משום דלא נגלי ביה מומא, פירש הרא"ש התם וכן הטור ספסירא הוא ישראל הקונה בהמות למוכרן לאלתר וכו', והאידנא איתא נמי להאי טעמא דכל אלו הסוחרים בסוסים כדי למכור לגוים אינם אלא ספסירא שקונים כדי למכרן לאלתר ולא ידעי לקלא למיזל מחמתיה, וגם לא מושלי ולא מוגרי דלא נגלי ביה מומא, וזה ברור ואמת הוא דכל אלו הסוחרים בסוסי' כדי למכור לגוים אין משאילין ואין משכירין כלל לאחרים כאשר אנחנו רואים באותן שנוהגין היתר במערהרי"ן ואיסטריי"ך, ואלו שמשאילין ומשכירין אינם קונים כדי למכור לגוים אלא לצורך עצמם הם קונים כדי להשאיל ולהשכיר רק כשאין הסוס צריך לו או מחמת דוחקו הוא מוכרו לאחרים ובכי האי גונא שרי למכור לגוים משום פסידא דידיה דאי אפשר ליה בענין אחר כמו שכתבו התוספות והרא"ש לכך אין לאסור האידנא לאלו שנוהגין היתר, אבל אלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכים משאות בשכר דלית להו פסידא כלל אם יהיו שובתים ונוחים בשבת ואפשר להו בענין אחר והם מוכרים בכונה לגוים כדי להפקיע איסור שבת ודאי ודבר פשוט הוא דעוברים על דברי חכמים שאמרו אין מוכרין בהמה גסה לגוים בכל מקום, וצריך למחות על ידם שלא יעשו כן ולקנסם:
ודמיא הא מילתא להא דאיתא בפרק הפועלים דף צ' הלין תורין דגנבין ארמאין ומגנחין יתהון פירש מסרסים הערמה איתעבד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון וכו' הרי התם עבדין ארמאי בלא דעתן של ישראל אפילו הכי אסור משום שלא יאמרו שהיה מדעתם או משום שלא ילמדו לעשות כן כמו שכתבו התו' התם מכל שכן כאן דגרע טפי דאית לן למיקנסיה דלא יהיו רגילים לעשות כן כיון דמילתא דשכיח הוא דעבדי הכי למיזבנא לגוי כדמסיק בהשולח דף מ"ד במוכר בהמה גסה קונסין אותו עד ק' בדמיה ובעבד עד עשרה בדמיו משום דעבד מילתא דלא שכיחא ובהמה מילתא דשכיח ואף על גב דהב"י הביא דברי רבי ירוחם בשם גאון דאין דנין קנס ההוא בחוצה לארץ הא כבר הביא הרא"ש שם דברי רב אלפס שכתב כך בשם גאון והשיג עליו דמה ענין זה לקנסות דאין גובין בבל דאותן קנסות הם שחייבה התורה ואין גובין בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמיכה בבבל אבל אם חכמים תקנו קנסות לעשות סיג לתורה למה לא יגבו אותו בבבל, וכן הרמב"ם בפרק ך' מהלכות שבת כתב גם כן שגובין וכו':
וגם אין ענינינו בקנס ההוא שאמרו בגמרא, דקנס ההוא אינו אלא שיחזור ויקנה הבהמה מן הגוי וענינינו הוא אף שהוא חוזר ולוקח סוסיו אחר השבת מן הגוי ראוי לקנוס כדי שלא יהא רגיל לעשות כן דבכי האי גונא דלית ליה פסידא ואפשר ליה בענין אחר לא נהגו היתר בשום מקום ובשום זמן וגם הריצב"א לא התיר אלא במקום פסידא דלא הוה אפשר ליה בענין אחר כמו שבארנו למעלה:
ומהאי טעמא נראה נמי לומר דאפילו ספר מצות שהביא הטור שכתב שמותר להשכיר לכתחלה על ידי הפקר לא התיר אלא דוקא להשכיר ומשו' פסידא והיינו נמי על פי שכתבו התוספות והרא"ש במה שנוהגים היתר לסחור בסוסים הכי נמי אית לן להתיר להשכיר סוסים לגוים משום שאנו דרים האידנאבין הגוים ואין ישראלים מצויים לשכור זה מזה, והרי הוא צריך להשכיר ואין הגוי רוצה לשכור אלא על דעת שיעשה מלאכה בסוס גם בשבת ולישראל טפי הוי ניחא ליה אלו היה רוצה הגוי לשכור לימות החול לבד אלא שאין הגוי רוצה לשכור אלא כדי שיעשה גם מלאכה בשבת והוי כאי אפשר ליה בענין אחר, לכך יש להתיר לו על ידי הפקר משום דסבירא ליה לספר המצות דזה מיקרי אי אפשר לו בענין אחר והוי כגיגית ונר דשרי ב"ש על ידי הפקר משום דאי אפשר ליה בענין אחר הכי נמי כל כי האי גוונא, ולכך לא כתב ספר המצות אלא להשכיר ולא כתב להשאיל משום דעיקר טעמא הוא משום פסידא דידיה, ולפי זה נמי אתי שפיר הא דלא התיר ספר המצות להשכיר הגוי על ידי הפקר אלא באחד משאר ימו' החול ולא בערב שבת כמו שכתב הב"י בשמו והיינו אפילו כשרוצה להשכיר בהבלעה לא התיר להשכיר בערב שבת משום דנראה תחלת השכירות הוא באיסור ששוכרה לשבת ובכה"ג לא מהני הפקר אבל בשאר ימות החול דשוכרה לימות החול שהוא בהיתר והוי ניחא ליה דלא יעשה הגוי מלאכה בבהמתו בשבת, אלא שאין הגוי רוצה בכך והוא צריך להשכירה והוי ליה פסידא ואי אפשר לו בענין אחר, לכך יש להתיר על ידי ההפקר דהוי כמי שקונה סוס לצורך עצמו ואחר כך צריך למוכרו, אבל בענין זה שעושים אלו האנשים המוליכים משאות בסוסיהם ולית להו פסידא כלל אם יהיו שובתים בשבת והם עושים כך בכוונה כדי שלא לשבות בשבת ודאי דאפילו ספר המצות מודה דלא מהני הפקר לזה אפילו הפקר בפני שלשה:
ועוד נראה לומר דלא דמי נדון דידן להא דכתב הריצב"א דעד כאן לא התיר הריצב"א על ידי שימכור או ילוה לגוי ויזקוף עליו דמיה וכו' אלא בגוי שהוא מחוץ לביתו של ישראל אבל לגוי שהוא בביתו כגון אלו שמוכרים לגוים שכירים אצלם לא התיר כלל דכה"ג כתב תרומת הדשן בחמץ שצריך למכרו קודם פסח לגוי שהוא מחוץ לביתו של ישראל דוקא, וכן פסק הב"י בטור א"ח סימן תמ"ח:
ועוד נראה לומר דעד כאן לא התיר הריצב"א התם אלא דוקא שמוכר לו על כל משך זמן שתהיה בהמתו אצלו ולא על שבתות לחוד, וגם הגוי הוא לבדו שם עם בהמתו של ישראל ואין הישראל שם ומזונות הבהמה על הגוי והרי הכל נקרא על שם הגוי ולא על הישראל התם הוא דשרינן משום דאיכא פרסום טובא דישראל מכר בהמתו לגוי ולית בה משום מראית העין אבל בענין זה שאינו מוכר לגוי אלא לשבתות לחוד והישראל תמיד שם עם הבהמות ומזונותיהם הכל על הישראל והרי נקרא הכל על שם ישראל וליכא פרסום דמכר ישראל הבהמו' לגוי איכא מראית העין שהרואים יסברו שבהמה של ישראל עושה מלאכה ודאי יש לאסור ואפילו אם ילמדו גם הם לעשות כן למכור על כל משך זמן שיהיו הבהמות אצלו מכל מקום כיון שהישראל תמיד עם הבהמות ומזונותיהם עליו והגוי אינו אלא שכירו ליום או לשבוע או לחדש מיקרי הכל על שם ישראל ואיכא מראית העין לכך יש לאסור:
עוד יש צד אחר דאין להתיר להם בענין זה שיהיו מוכרים לגוים קודם שבת משום שהגוים אינם מוציאים הסוסי' והעגלות מרשות ישראל אלא בשבת וזה אסרו חכמים משום הרואי' שיחשבו שישראל נותן לו כדי להוציאה דהא דאיתא בברייתא פרק קמא דשבת דף י"ט נותנין לפני הגוי מזונות בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו היינו דוקא מזונות שדרכן לאכול בחצר אבל שאר חפצים לא דהכי כתבו התוספות והרא"ש התם ואפילו מזונות אם מפרש להוציאה נמי אסור דהכי איתא בירושלמי והכי דייק הרב המגיד מדברי הרמב"ם הביאו הב"י בטור א"ח סימן שכ"ה ואפי' בשהחפץ הוא של גוי אסור להניחו להוציאו מרשותו בשבת משום הרואים שלא יהיו יודעים שהוא של הגוי אף על גב דבתוספות פ' קמא דשבת ריש דף ב' כתבו דכשהחפץ הוא של הגוי ליכא איסור כלל אפילו במכניס ומוציא כל היום הא לא כתבו כן אלא מכח קושיא דקשיא להו וכבר דחה הרא"ש התם את דבריהם ומצא ישוב לקושיותם דמתיישב טפי וכתב דבאשכנז מורין לאיסור וכן מסתבר וכו' והכי פסק הטור בסי' שכ"ה:
ועוד נראה לומר דאפילו לפי דברי התוספות שכתבו דליכא איסור כלל בגוי שמוציא ומכניס חפצו אפילו כל היום ולא חששו למראית העין לא כתבו כן אלא היכא דבאמת החפץ הוא של גוי משום דסבירא ליה דהתם לא חיישינן שהרואה יסבור שהוא של ישראל ונותן לו להוציאו משום דאפילו אי הוה חפץ של ישראל אינו אסור אלא משום שנראה כנותן לו על מנת להוציאו והוי כתרי חששות חד שחוששין שהרואה יסבור שהוא של ישראל ועוד חוששין שיסבור שנותן לו על מנת להוציאו ואפשר דכולי האי לא חיישינן דחששא רחוקה היא אבל כשהחפץ ההוא באמת של ישראל אלא שקודם שבת הקנה לגוי והגוי אינו נוטלו מרשותו של ישראל אלא בשבת מודים התוספות דאסור משום מראית העין דכיון דחפץ זה היה מוחזק דשל ישראל הוא חיישינן שהרואה יסבור שעדיין של ישראל הוא ונתנו לו על מנת להוציאו והאי חששא קרובה היא וחיישינן לה:
ולפי זה דבר פשוט הוא דכשעושין כך שמפקירין או מוכרין קודם שבת והגוי' אינם מוציאים מרשות של ישראל עד השבת דאיסורא קא עבדי ועוברים על דברי חכמים מלבד איסורים אחרים העושים הם ואחרים עמהם שבליל שבת הם משתמשים בכלי חפציהם ובמלבושיהם ולמחרתו בשבת מוסרים הכל להעגלנים להוליך עמהם כי המה נחפזים ללכת אחרי העגלות במוצאי שבת ומקילים המשא מעליהם הרי הם חוטאים ומחטיאים אחרים אלא אפילו אם רוצים להפקיר או למכור קודם שבת והגוי יוציא הכל קודם שבת מרשותו של ישראל אפילו הכי אסור לעשות כן מטעמא דכתיבנא לעיל דלא מצינו היתר בכה"ג אלא דוקא היכי דאי אפשר בענין אחר ואית ליה פסידא לישראל ואפילו ספר המצות מודה בזה כמו שבארנו לעיל:
הרי מבואר דלא מהני להו להפקיר או למכור קודם שבת לגוים כדי שיוליכו המשאות בשבת אמנם לצורך מצוה דרבים כגון להוליך אתרוגים לזכות רבים שיקיימו המצוה בשעתה וצריכים למהר הליכתם התרתי להם על ידי הפקר דבמקום מצוה אין להחמיר, וגדולה מזו מצינו בפרק השולח דף ל"ח ברבי אלעזר ששחרר עבדו וכו', אף על גב דלעולם בהם תעבודו כתיב, מכל מקום משום מצוה דרבים לצרף אותו לעשרה שפיר דמי מכל שכן כאן על ידי הפקר דליכא איסור כלל אלא דלכתחלה מחמירינן אבל במקום מצוה אין להחמיר או אפשר אפילו ע"י מכירה נמי שרי:
אע"ג דבפרק בתרא דראש השנה איתא במתניתין שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום וכו' ולא רוכבין על גבי בהמה וכו' וטעמא משום דחכמים העמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה ואם כן כאן דאיכא איסור דרבנן שאסרו למכור בהמה גסה לגוים והיאך יהא מותר למכור לגוי בהמה גסה בשביל אתרוג הלא העמידו דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה שאני הכא כיון שכבר נהגו היתר באיסור מכירת בהמה גסה לגוים משום שאנו דרים בין הגוים ואי אפשר בענין אחר ואמרינן דאהא לא גזרו הוא הדין בענין זה לצורך מצוה הוי כאי אפשר בענין אחר וסמכינן אהא דנהגו היתר מכל מקום אין הדבר מוכרע כל כך לכך אין להתיר אפילו לצורך מצוה אלא ע"י הפקר לא ע"י מכירה אבל שלא לצורך מצוה אין להתיר לא על ידי הפקר ולא על ידי מכירה:
וכל זה אינו אלא בשבת מפני שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת מדאורייתא אבל ביום טוב יש להתיר להשכיר לכתחלהבהמתו לגוי ואפי' הפקר אינו צריך מפני שכך הסכימו האחרונים שאין אדם מצוו' על שביתת בהמתו ביום טוב אע"גב דבירושלמי משמע דאדם מצווה על שביתת בהמתו הביאו הרא"ש ריש פרק בתרא דביצה מכל מקום רוב האחרונים פסקו דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב ורשאי לכתחלה להשכיר לגוי אפילו שלא ע"י הפקר רק שישכור בהבלעה כדי שלא יהנה משכר יום טוב שלא בהבלעה אבל להשכיר בהמתו לגוי שיעשה מלאכה ביום טוב ונהנה משכירות שלא בהבלעה ודאי דאסור הוא ומכל שכן כשישראל אינו משכיר כלל בהמתו לגוי אלא ששולח לשכירו גוי בסוסיו ומוליך משאות ביום טוב והרי הוא עוסק בשל ישראל ודאי דאיסור גמור הוא אף על גב דפסקו הפוסקים שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב היינו דוקא כשאין הישראל נהנה באות' מלאכה והגוי עושה כן מדעת עצמו כגון שהשאילה או השכירה לגוי על מנת שיחזירנה לו קודם יום טוב והגוי מעכבה ולא החזירה דבכי האי גונא בשבת צריך להפקירה כיון דמצווה על שביתת בהמתו אבל ביום טוב אינו צריך להפקירה כיון דאינו מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב ובענין זה פסק מהרמ"א בהג"ה סימן רמ"ו על פי הב"י בסימן ש"ה בשם שבלי הלקט שאין האדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב דבהכי מיירי התם בשבילי הלקט כמבואר בב"י התם סימן ש"ה והוא הדין כשהבהמה היא ביד הרועה והרועה עושה מלאכה מדעת עצמו ביום טוב דבכי האי גוונא בשבת צריך למחות כשרואה ואפילו הרוקח דסבירא ליה דאין איסור שביתות בהמה עליו כשהגוי עושה שלא מדעת ישראל ואין לישראל שכירות הובא בב"י סימן רמ"ו מכל מקום סבירא ליה דצריך למחות כשרואה אותו משתמש בבהמתו בשבת כמבואר התם בדבריו שהביא הב"י אבל ביום טוב בכי האי גוונא שמסרו לרועה קודם יום טוב אינו צריך למחות כיון שאין שביתת בהמתו עליו ביום טוב אבל להשכיר בהמתו כדי לעשות מלאכה ביום טוב וליהנות משכר יום טוב שלא בהבלעה ודאי דאסור משום דמקבל שכר יום טוב ומכל שכן כשאין הישראל משכיר כלל בהמתו לגוי אלא שהגוי הוא שכירו והוא מוליך משאות בבהמת של ישראל על פי ציוויו של ישראל ודאי דאיסור גמור הוא דהרי כבר הסכימו רוב הפוסקים דאסור להוציא משאות על הבהמה ביום טוב וכל מה שאסור לישראל לעשות אסור לומר לגוי לעשות אפי' שיאמר לו קודם יום טוב עשה כן ביום טוב אסור דבזה שוה יום טוב לשבת:
ועוד שהרי כשם שאין לו לאדם אלא אלפים אמה ביום טוב כך כל כליו ובהמתיו אין להם אלא אלפים אמה שלו והיאך יהא רשאי ישראל למסור בהמתו ומשאו לגוי ביום טוב שיוציאם מחוץ לתחום שלו והלא אפילו ליש אומרים שהביא הכל בו דסבירא ליה דאין שביתת בהמה ומחמר, נקרא מלאכה ביום טוב מכל מקום איסור תחומין אסור ביום טוב כמו בשבת לכ"ע ואם כן היאך יהא מותר לישראל לומר לגוי שיוציא בהמתו ומשאו ביום טוב מחוץ לתחום והלא כל מה שאסור לו לישראל לעשות אסור לומר לגוי לעשות אם לא במקום מצוה דשבות במקום מצוה לא גזרו אבל שלא במקום מצוה לא:
אף על גב דמקצת פוסקים סבירי להו דמותר למסור לרועה גוי ואין לחוש שיוציאה מחוץ לתחום הובא בש"ע בא"ח סימן ש"ה שאני רועה דעושה שלא מדעת ישראל אבל כאן שישראל מוסר לו בהמותיו ומשאו כדי שיוציא מחוץ לתחום דבר פשוט הוא דאינו רשאי לעשות כן וכבר נתבאר דאפילו על ידי הפקר קודם שבת לאו שפיר דמי למיעבד הכי דלא מצינו היתר על ידי הפקר אלא במקום פסידא ואי אפשר לו בענין אחר אבל בדליכא פסידא לא מהני הפקר בין בשבת בין ביום טוב אם לא להשכיר ביום טוב בהבלעה שרי כמו שבארנו למעלה דהגוי אינו עוסק במלאכ' ישראל אלא במלאכת עצמו וישראל אינו נהנה משכר י"ט אלא ע"י הבלעה שרי אבל בענין אחר לא:
וליכא למימר כיון שהגוי מקבל שכירות ממנו בדנפשיה קטרח ושרי דהא לא שרינן מטעם זה אלא דוקא כשהגוי עושה מלאכה בביתו ולא בביתו של ישראל וגם צריך שלא יהיה מפורסם שהמלאכה היא של ישראל אבל בכי האי גוונא שהגוי הוא תמיד אצל ישראל ומלאכתו מפורסמת שהיא של ישראל אסור בכל גוונא ואפילו כשהם על הדרך שאין הדרים שם יודעים שמלאכתו של ישראל היא או שהם בין הגוים מכל מקום כיון שעל הרוב יש עמהם אורחים יש לחוש שמא יחשדו אותו שלא קצב שכר עם הגוי וגם בני ביתו יחשדו אותו וכל זה מבואר הוא מתוך דברי הטור וב"י וש"ע בסימן רמ"ד ורמ"ז אלא שאין להאריך ובתשובת ר"ל בן חביב סימן כ"ח כתב ג"כ לאיסור לצאת בהמת ישראל חוץ לתחום על ידי גוים יעויין שם כי האריך ולאפוקי מדעת מורה אחד שרצה להקל:
מהשמטות: [ובהג"ה מרדכי מס' קידושין איתא תשובה אחת והובא נמי בתשובת ר"מ אלשאקאר סימן מ"ב דמתיר למסור בהמה לרועה גוי אפילו בשבת וראייתו מגמרא פרק משילין המוסר בהמתו לרועה וכו' ורועה סתם משמע אפי' גוי יעויין שם אבל כדעיינינן שם בגמרא ראייתו דחויה היא דאיתא התם דרמי אהדדי רבי דוסא ומתניתין ומסיק הא ברועה אחד הא בשני רועים דוקא נמי דקתני או לרועה וכו' לפי זה אם רועה אחד הוא בנו ואדי ישראל הוא ורבי דוסא דומיא דמתניתין קתני וע"ש, ובתשובה הנ"ל הובא נמי נ"ד בסימן מ"א ומ"ב:]
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |