מגיני שלמה/ביצה/יג/ב

מגיני שלמה ביצה יג ב

דף י"ג ע"ב

ד"ה ואם קלף פירש"י ואם קלף מתוך השבלים ותימא היכי מקלפא ליה וכו'. ולענ"ד דכבר נשמר רש"י ז"ל מזה שכתב לעיל דף י"ב מלילות של חטין שמוללן בידיו כשהן רכים וא"כ לא קשי' מידי דמלילות רכים הן קודם שיתיבשו כמ"ש רש"י בפי' החומש אמלת קלי שהוא קמח עשוי מכרמל רך שמיבשין אותו בתנור ואז אין דרכן לדושן ולא למרחן כ"א למללן בידים וזהו גרנן למעשר לר' כדאיתא לעיל אבל אח"כ כשנתיבש הטיב כראוי אז אין דרכן במליל' כ"א בדישה ומרוח וא"כ כשמללן לא הוי מפרק שהוא תולדה דדש כיון שאין דרכו בכך. ואעפ"י שאיני כדאי. מ"מ נלע"ד להקשות על פי' התו' שפירשו דמיירי שכבר נתלשו מע"ש מן השבלים וא"כ לענין מעשר כיון שכבר נתלשו נתחייבו במעשר שהרי אחר דישה חל חיוב מעשר ואיך מותר לאכול א' א' שהרי אף אכילת עראי אסור לאחר חיוב. וא"ת דמיירי שלא נתמרחו עדיין דגם מירוח צריך אחר דישה כדקתני סיפא מנפח כו' דזהו המרוח א"כ אם קלף לתוך ידו למה חייב. ממ"נ אם מה שנתן לתוך ידו זהו מרוח כגון שלקטן א' א' דבמה שנתן בידו אין בו מוץ שהרי לקטן מתוך המוץ למה ליה הקליפה כלל וה"ל לתנא למתני הכל בלא קליפה דשעורים שדשן מלקט א' א' ואוכל ואם נתן לתוך ידו חייב ואם הנתינה לא הוי כמרוח שנתנן בידו עם המוץ וכדמשמע בסיפא דקתני ואם נפח ונתן כו' משמע דבעי נפוח עם הנתינה ואע"ג דסיפא מיירי שמולל עתה מן השבולת אפשר דגם בנתלשו כבר מ"מ בלא מוץ כשנותן בידו א"כ מה מהני הקליפה:

ולע"ד לא ידעתי שום טעם דלמה תהא הקליפה כמרוח כיון שמעורב המוץ בידו. ואם היו התו' מפרשי' כפי' רש"י מטעם קבע אפשר שהטעם דהקליפה עושה שהם ראויין לאכילה יותר וה"ל קבע אלא שהתי' אין מפרשי' כן כמ"ש אח"כ. ואפשר דתנא אורחא דמלתא נקט דאין דרך לאוכלם בלא קליפה ולעולם הנתינה הוי כמרוח כגון דלקטן מתוך המוץ ונתן בידו ובזה אין מוץ כלל. ונלע"ד דזה דחקו לרש"י שהרי גם רש"י הזכיר דמיירי דלא נתמרחו עדיין וא"כ למה ליה לרש"י שקלפו מתוך שבלת ולא פירש כפשוטו דקלפו מקליפתן החיצונה ולא נתמרח אלא ש"מ דאין הקליפה מעלה ולא מורדת ממ"נ אם נתמרח א"צ קליפה ואם לא מהני הקליפה גם ס"ל דאין הקליפה עושה קבע דלא כמ"ש אבל לפירש"י א"ש דהמקלף פירוש מתוך השבולת דליכא לא דישה ולא מרוח וא"כ כיון דבהכי מיירי ע"כ א"א לפרש דהוי הטעם משום גמר מלאכה דפשיטא דכיון דמקלפו מתוך השבולת בעי נפוח תחילה דהוי כמרוח אבל בלא נפוח א"א בלא מוץ כדקתני סיפא ואם נפח כו' ולכן פירש משום קבע:

ומה שהקשו דלקמן קאמר הטעם משום ג"מ נלע"ד דלשיט' רש"י אין הכוונה דהא דתנן ברישא הוי משום ג"מ דודאי ברישא הוי משום קבע כמ"ש אלא ה"פ דודאי גם בריש' הוי ג"מ לענין מעשר דהא דאמרינן הטעם משום קבע היינו משום מרוח אבל אי איכא מרוח ע"כ הוי ג"מ הנתינה לתוך ידו דהא בסיפא הוי הנתינה לתוך חיקו ג"מ דאי לאו ג"מ פשיטא דאין המירוח מיחייב במעשר בלא גורן וא"כ ה"ה הנתינה לתוך ידו דנתינה לתוך ידו הוי כנתינה לתוך חיקו דס"ל לר' אבא בר ממל דהא דקתני ברישא ידו ובסיפא חיקו היינו משום דדרך הוא דבקליפה נותן לתוך ידו ובנפיחה בחיקו כיון דמנפח בשתי ידיו כדאמרינן לקמן דמשני ומנפח בידו אחת וכו' מכלל דדרך ניפוח הוא בשתי ידים. וא"כ פריך כיון דהוה ג"מ לענין מעשר אם היה מרוח. א"כ לענין שבת דמחייב אמלאכה ולא בעינן התם מרוח והוי כמרוח לענין מעשר ליחייב. ועי"ל אפילו את"ל דנתינה בידו לא הוי ג"מ מ"מ הא דביתהו דרב מקלפא כסי כסי דזה הוי פשיטא יותר מנתינה בחיק והוי ג"מ לענין מעשר אם היה מרוח:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף