אילת השחר/נדרים/לו/ב
או דלמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדיה. יש לפרש דהיינו דרוצה לעשות מעשה ההפרשה בעצמו, ואע"פ שיעלה לו מממונו מ"מ רוצה לעשות בעצמו, אע"פ שגם כשהאחר עושה המעשה הפרשה ג"כ הוא מקיים מצות הפרשה, מ"מ רוצה שיעשה המעשה בעצמו, או דהעיקר רוצה שיופרש מממונו, וזה כדאי לו יותר ממה שאחר יוציא ממונו עבורו.
ומהגרעק"א ב"מ (דף כ"ב) דביאר מה דס"ד דיועיל כשנמצאו יפות אע"ג דאדם רוצה לעשות בעצמו המצוה כמבואר כאן, מ"מ כשאח"כ ראינו דניחא ליה הוברר הדבר למפרע שהיה בשבילו זכות, והתם הא מיירי דהפריש משל בעל הפירות, ומ"מ מביא מכאן דרוצה לעשות המצוה בעצמו, וע"כ דהגרעק"א מפרש שרוצה דמעשה ההפרשה יעשה בעצמו ולא ע"י אחר.
שם. מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת או דלמא מצוה דיליה היא וניחא לי' למעבדי' וכו' וא"א צריך דעת הא קמהני לי'. והיינו אם מהני משום דזכין לאדם שלא בפניו אינו אסור דלא מקרי מהנהו כמבואר בר"ן, וא"כ צ"ל דהא דקאמר לעיל דאם כהנים שלוחי דידן נינהו אסור להמדיר להקריב, ע"כ דלא מהני בלי שליחות מפורשת, וצ"ע למה לא נימא דבודאי ניחא לי' כיון דזכות הוא לו, ובהקרבה הא לא שייך לומר דמצוה דילי' היא ורוצה למעבדי'.
ונראה מתוך כך דהתם הא לא הוי גדר שליחות דבכל מקום, דהיינו דמה שהוא צריך לעשות, ממנה שליח, ומשום זה באמת ר' הונא פשיט בקידושין (דף כ"ג ב') דודאי הוי שלוחי דשמיא, דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ואינהו מצי עבדי, א"כ להצד דבכ"ז בעי שליחות אינו כשליחות דכל התורה כולה, אלא דזהו כל דינו שהכהן יקריב ע"פ רצון הבעלים, ומ"מ בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר יכולים להקריב דאז יש רצון הבעלים בפירוש שכל כהן יוכל להקריב.
והנה בהא דמהני זכייה מתורת שליחות, הביא הקצוה"ח (סי' ק"ה סק"א) שיטת התוס' בכתובות (דף י"א) דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד לי' שליח [וכ"כ הרא"ש כאן], והקצוה"ח עצמו נטה מזה דקשיא לי' דהוי כעין יאוש שלא מדעת דלא יועיל מה דהי' עושהו שליח, ולכן פירש דילפינן מקרא דאיש זוכה, אלא דגזה"כ הוא לא דהוי כיד ממש אלא כמו שליחות, ולכן לא מהני לזכות עבור עכו"ם כיון דאינו אלא מתורת שליחות, אבל אין הביאור משום דהוי כאילו עשאו שליח, ולפי"ז א"ש טפי מה דאם לא צריך דעת לא מקרי נהנה, דהא מה דמועיל אינו משום דרוצה שיהי' שלוחו, ואפילו לפי דברי התוס' שהביא, וכן משמע בפשטות מהראשונים דאנן סהדי דניחא לי' שיעשה, מ"מ כתב הר"ן דכיון שאין עושהו שליח בהדיא לא מקרי מהנהו, וכ"כ תוס' גיטין דף ס"ו ובר"ן שם.
והנה לכאורה באומר כל הרוצה יבוא ויתרום, מה דיכול כל א' לתרום הוא מדין זכי' דהוא מדין שליחות, אלא דכאן זכין לו בלי ספק, ומש"כ הר"ן דמהני גילוי דעת בתרומה, זה כמו שהביא הר"ן בגיטין (דף ס"ד) בשם הרמב"ן דהא דמהני כל הרוצה לתרום משום דמהני גילוי דעת בתרומה. ויש לעיין בכונתו אם גילוי דעת הוי כשליחות, אלא דכיון דלא ציוהו להדיא מותר במודר הנאה, או דגילוי דעת אינו כלל מדין שליחות אלא מדין זכי', ובאופן דמהני זכי' פשוט יותר דאינו אסור במודר הנאה, דלכן כשרצינו לומר דמהני לתרום משלו על של חבירו הי' פשוט דמותר להמדיר לתרום דאדעתא דנפשי' עביד.
ועי' ברעק"א (ב"מ דף כ"ב) דמבואר דמה דמהני גילוי דעת היינו דאז מהני מדין זכי' כיון דאז ידוע שזה זכות לו, והנה הר"ן סותר דברי עצמו שחלק בזה בגיטין (דף ס"ו) על הרמב"ן, ומדברי הר"ן הי' משמע דיש שליחות, וגילוי דעת, ועוד מדריגה אחרת, וצ"ע דלמה בכל התורם אינו מפסיד לא יועיל כיון דזה זכות לו דהא רוצה, ובפרט לפמש"כ הגרעק"א דכשידוע קודם דזה זכות לו מקרי שפיר דומיא דאתם לדעתכם, א"כ למה לא יועיל כל התורם אינו מפסיד.
והנה יש לעיין מה הזכות, אם הזכות הוא רק על החלק שנעשה חולין דיש לו פירות מתוקנים לכן מהני, אע"ג דלגבי החלק שחל ע"ז שם תרומה אין לו שום זכות, או דגם ע"ז יש לו הנאה שנתקיים בזה מצוה דנעשה תרומה, והיינו דבלי גילוי דעת אין זה זכות דאולי רוצה לעשות המצוה לבד, ואע"ג דיש לו הנאה שנתקן תבואתו, אינו רוצה שיקויים המצוה ע"י אחר, אבל בגילוי דעת אמרינן דמה שנתקן זה זכות, וממילא אע"ג שמפסיד המצוה מלעשות בעצמו לא איכפת לי', או דג"ז הוי זכות לו כיון שרוצה זה.
ר"ן ד"ה אלא אדעתא דנפשי'. הביא בשם הרשב"א דאתיא מתני' כחנן דאילו לרבנן לא גרע מפורע חובו. הנה פורע חובו לרבנן יכול הפורע לגבות מהלוה, משמע דס"ל להרשב"א דגם כאן אליבא דרבנן יוכל התורם לתבוע מה שהוציא ע"י שהרים מתבואתו ורק לחנן פטור, והיינו כמבואר לעיל (דף ל"ג ע"ב) דלחנן מותר אפי' היכא דלא שייך לומר מפייס הוינא והוי מחיל ליה.
והר"ן חולק עליו משום דתורם רוצה לזכות בטובת ההנאה ואדעתא דנפשיה קעביד ובעל הכרי בגרמא דמדיר בעלמא מתהני. ובקרן אורה הקשה דהא נהי דרוצה שיהיה לו טובת הנאה, מ"מ למה אינו תובע עבור מה שתיקן כריו ובזה שאינו תובעו הא מהנהו. ואפשר דאם משלם לו בעל הכרי אז קונה בעל הכרי את הטובת הנאה, וכדי שיהנה שיוכל התורם ליתן לכהן שרוצה, הוא מוכרח לתקן מפירותיו פירות חבירו בחנם. וצ"ע דהא אם התבואה של התורם שוה סלע, בודאי הטובת הנאה שיהיה לו עבור זה ישראל שיתן לבן בתו יהיה קצת פחות מסלע, ולכל היותר סלע, וה"נ מה שיוכל ליתן להכהן שרוצה ליתן לו אינו שוה יותר, ואיזה ריוח יש להתורם שנתלה שעושה אדעתא דנפשיה ובעל הכרי בגרמא בעלמא נהנה, משמע דמ"מ שייך לומר שכדאי לו להוציא סלע בשביל לתת לכהן שרוצה. ולהמבואר דאם עושה דבר שיש לו הנאה אע"ג דנגרם להמודר ג"כ הנאה מ"מ מותר, צ"ע במה דהוצרך הר"ן לעיל (ל"ב ע"ב) לומר בהא דמלמדו מדרש משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו, תיפוק ליה דהמלמד הא נהנה שמקיים מצוה דללמד, ומה שהמודר ג"כ מקיים מצוה, הא מ"מ המדיר עושה להנאת עצמו, ואולי י"ל דמצוה ללמד אם מצוה מקרי הנאה, נמצא דבהנאה דללמד נכלל בזה גופא שמצוה לעשות לו ההנאה הזאת, וזהו הא אסור, לכן צריך לטעם דמצוות לאו ליהנות ניתנו.
בא"ד. איכא למימר דתורם לתת לאותו כהן שהוא רוצה מתכוין ואדעתא דנפשי' קא עביד ובעל הכרי בגרמא דמדיר בעלמא מתהני. יש לעיין בפורע חובו אם יאמר דרוצה שהמלוה לא יצטרך להמתין עד שהלוה ישלם לו, אם יהי' מותר לרבנן דחנן, כיון דאין מכוין להנאת הלוה אלא להנאת המלוה.
להרשב"א צ"ל דלרבנן יוכל לתבוע את ההוא בעד שהשתרשי לי' דלא צריך להוציא תבואתו ליתן להכהן, ויש לעיין באופן דהתורם מכוין ליתן לכהן, אם לרבנן יוכל לתבוע אותו מה שההנהו דקא משתרשי' לי', דאפשר כיון דמכוין לתכלית אחר אז הו"ל כהושבח ממילא דאז אף דמשתרשי לי' פטור, וכמו דכתבו התוס' ב"ק (דף ק"א) דאינו חייב אלא דוקא היכא דנהנה מחמת מעשה דידי' או דבהמתו או הנאת גופו, אלא דהוכיח בשערי יושר (שער ג' סי' כ"ה) דהיכא דמשתרשי לי' חייב בכל אופן, וכמבואר בגיטין (דף מ"ד) בגבה המלך תבואתו חייב לעשר משום דמשתרשי, אע"ג דאינו ע"י מעשהו ומעשה בהמתו והנאת גופו.
בא"ד. בקרן אורה הקשה דהא ברוחץ עמו באמבטי אע"ג דהוי להנאת עצמו מ"מ אסור, והנה להמבואר בדברינו לקמן (דף מ"א ע"ב) דהנאת גופו אסור אף ע"י גרמא, ובפורע חובו כשמכוין להנאתו הא הו"ל כאילו אדם אחר שילם לו עבור זה ששילם ביד הפלוני, א"כ לא נקרא שנהנה בחנם מהמדיר, כי הוא מקבל תשלומין, מהדין טובת הנאה.
טובת הנאה של מי. ומסקינן דזה של התורם, ולכאורה למה לא נימא לעיל בתורם משלו על של חבירו דזה לא זכות לבעל הכרי שיהא התורם תורם משל התורם, דאז הא הוא לא יהי' לו הטוה"נ למי ליתן, משא"כ אי הוא לבדו יתרום דיהי' לו טובת הנאה. ובפרט צ"ע למש"כ הריטב"א (בסופ"ב דקידושין) דבגונב תרומה משלם כל דמי התרומה לבעלים כיון דטוה"נ שלהם, הרי דמקרי בעלים על הכל ממש כמו שהוכיח בקצוה"ח (סי' ער"ה), ופליג אתוס' ב"מ (דף ו' ע"ב) דס"ל דיש לו בזה רק פרוטה בטוה"נ, א"כ הא זה הפסד לו.
ואי אמרת טוה"נ דבעל הכרי הא קא מהני ליה. יש לעיין אם הקושיא היא רק למ"ד טוה"נ ממון, או אפי' אי טוה"נ אינה ממון, ומלשון התוס' והרא"ש משמע דרק למ"ד טוה"נ ממון.
רא"ש ד"ה אבל מלמד הוא את בנו מקרא. דמצוה קעביד ואע"פ שמצוה על האב ללמד את בנו שמא הי' מוצא אחר שהי' מלמדו. יש לעיין מאי הוי קשה לי' הא מצות לאו ליהנות ניתנו. ואפשר דהנה בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ה סעיף ד') הביא הרמ"א להלכה פסק של הגהות מיימוני דכופין האב שישכור מלמד לבנו ואם אינו בעיר יורדין לנכסיו, ועי' בנחלת צבי שם דנתקשה על מה שיורדין לנכסיו שלא בפניו דזה כמצוה שמתן שכרה בצדה, והנה ע"כ דלהרא"ש אין יורדין לנכסיו כמו שהקשה בנחלת צבי, דאילו יורדין לנכסיו ודאי מהנהו שעי"ז לא ירדו לנכסיו לשכור מלמד, אלא דהוי קשה לי' כיון דמצוה להוציא כסף כדי ללמדו א"כ מהנהו, וע"ז תירץ דאפשר דהי' מוצא מי שהי' מלמדו, והיינו כמו שסיים כיון דאינו מהני לגופו ממש, לכן כל איזה סברא קלה כבר גורם שלא נאמר במודר הנאה.
ועיין בדף ל"ח ע"ב דאמרינן גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב, והקשה הרשב"א למה זה גדולה מזו הא גם בתו מחויב להלבישה כדי שיקפצו עליה בני אדם לישאנה ועכשיו זה פוטרו, ותירץ דמ"מ אינו כל כך חיוב שיכפוהו ב"ד כמו לפרנס אשתו ובניו הקטנים דכופין אותו בב"ד. וצ"ל דאע"ג דלפרנס אשתו הוא חיוב ממוני אל אשתו וכן לבניו הקטנים, אבל לפרנס את בתו כדי שתנשא זה מצוה ולא חיוב ממוני אל הבת, ומ"מ אם היו כופין ע"ז לא הי' שאני מאשתו, משום דאין נפק"מ אם זה חיוב אליה או לא, אלא אם הי' חיוב גמור שכופין ע"ז הי' מקרי דמהנהו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |