אילת השחר/כתובות/מב/א
לאביה נמי פשיטא. הרעק"א נוקט דבקטנה כיון דפיתוי קטנה אונס הוא מחויב לישאנה, וברש"ש השיג עליו דכתיב אשר ענה, והיינו אע"ג דעינה אין הכונה צער הגוף אלא דעצם ביאה נגד רצון נקרא עינוי, מ"מ אפשר דכיון דהיא רוצה א"א לקרוא לזה דעינה, אע"ג דאין לה דין רצון שתהא נחשבת דעשתה מדעתה לגבי דינים שתלוי בדעת.
ובקובץ שעורים העיר על מש"כ הגרעק"א דכיון דפיתוי קטנה אונס לכן המפתה את הקטנה שותה בעציצו, והעיר דאין כאן רצון אבל גם אונס זה לא נקרא, וכן נוקט הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (אהע"ז סי' קע"ז), ולכאורה אינו כן דהא בקרא דסוטה כתיב והיא לא נתפשה, דמזה ילפינן דאם נתפשה דהיינו נאנסה מותרת, ואמרינן ביבמות (דף ל"ג ב') דפיתוי קטנה אונס לכן מותרת לבעלה הרי דזה נקרא נתפשה, א"כ גם בקרא דותפשה יש לכלול הקטנה שנתפתתה.
תוד"ה רבי שמעון. ואומר ר"י כגון שייחד לו כלי כך לכשיעמוד בדין בב"ד ויתחייב לו. בקובץ שעורים הקשה דכה"ג הא כ"ז שלא נתחייב הוא יכול לחזור בו מהקנאת הכלי א"כ אין כאן כפירת ממון על הכלי דהא עדיין בידו לחזור.
ואפשר לומר דכיון דאם יתחייב בדין לשלם הקנס דאז הי' קונה הכלי, ונמצא דבזה שכעת כופר יש כפירת ממון דהא אז יזכה בהכלי והוא כופר הכלי שעפ"י דין יהי' אז שלו, נמצא דכעת כופר בממון שיהי' פעם שלו וצריך ע"ז קרבן שבועה.
ועי' בר"ן (רפ"ג דקידושין) בקידש לאחר ל' ונתקדשה בתוך ל' לאחר ונתגרשה או מת השני בתוך ל' אם הוי כמו שחזרה מקידושין של הראשון וכן ס"ל להרמב"ן, ומביא מירושלמי דלפי"ז בזה שבינתיים כפר הוי כחזר ממה שייחד כלי שיחול לאחרי כן, ולהרשב"א דחולק יש לומר דגם בייחד לו כלי שאם יתחייב ע"י עדים יזכה בהכלי ובמה שכפר לא מקרי חזרה, ואם אח"כ באו עדים וחייבוהו והוא הודה אח"ז ששיקר הי' שייך לחייבו קרבן [עי' בתוס' ב"ק דף ק"ח דגם בהודה אחרי שהעידו עדים יש דין קרן וחומש ואשם], אלא שזה נתמעט קנס מקרבן שבועה.
בא"ד. וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש אדם מקנה דשלב"ל וכו'. ברעק"א הקשה דאף אי מקנה דבר שלב"ל היינו בעשה מעשה קנין וכאן הא כעת לא עשה שום מעשה קנין במה שאומר לו שיזכה בכלי כשיתחייב הקנס. ולכאורה גם במקדש כשיתגייר או כשתתגיירי הא אין שום מעשה קידושין כשהוא גוי או כשהיא גויה, מ"מ כיון דעשה זאת לכשיתגייר או שתתגייר יהי' בזה קידושין ממ"נ למ"ד אדם מקנה דבשלב"ל, ה"נ כאן כיון דלכשיתחייב יועיל יחוד הזה מהני אם אדם מקנה דבשלב"ל. וברעק"א נוקט דכיון דנותן כסף מקרי דעושה מעשה קנין, ותמוה דבשלמא בפירות דקל שייך לומר דיש מעשה קנין, אבל לגבי קידושין נתינת כסף כשהוא גוי אינו כלל מעשה קנין דקידושין ולמה זה מקרי דעשה מעשה קנין כעת.
בא"ד. דאפי' את"ל דאם אמר כלי זה יהא שלך אם ירדו גשמים היום דחשיב דבר שבא לעולם היינו משום דכלי שנותן לו הוא בעולם וזכה בו למפרע. מלשונם מבואר דג"ז מספקא להו, וצריך טעם דלכאורה ודאי זה נקרא בא לעולם, עוד יש לעיין במש"כ וזכה בו למפרע, משמע דאם יזכה אחרי שירדו גשמים הוי לא בא לעולם, ולמה הא הכלי בעולם, ובאמת כל תנאי דאם הא הכונה אחרי שיקויים התנאי, וכיון דנקטו אם ירדו גשמים ע"כ הכונה אחרי שירדו גשמים, וצ"ל דכונתם דכעת כבר יש דין שיקנה אחרי שירדו גשמים, וכמו שביאר הרמב"ם (פ"ט הל' גירושין הלכה ה') לחלק בין לאחר ל' או עושה דבר על תנאי, דבתנאי כבר חל כעת על אחרי שיתקיים התנאי, משא"כ כשעושה דבר שיחול לאחר זמן, וזה מה שכתבו דזוכה למפרע, היינו לא כבנותן לאחר שירדו גשמים, אמנם בין אם נפרש דצריך שיזכה כבר שיהי' שלו למפרע ממש, או כמש"נ, עכ"פ אם יאמר כלי זה שלך לאחר שירדו גשמים משמע מדבריהם דלא יועיל, וצריך טעם למה דהא בידו ליתנו גם כעת, וכבר עמד בזה בקובץ שעורים. ומש"כ בקובץ שעורים דבאומר שיזכה לאחר שיתחייב בדין, מקרי לא בא לעולם, ג"כ צ"ע דמנ"ל דזה מקרי לא בא לעולם כיון דהכלי שמקנהו ישנו בעולם ובידו להקנותו לא על החיוב שיתחייב, ולמה זה מקרי לא בא לעולם.
ומצינו דהנתיה"מ (סי' ר"ט) יצא לומר דבמקנה עובר כעת שפיר חל, אבל אם מקנה אותו לכשיולד הוי דבשלב"ל, אע"ג דבידו להקנותו כעת דאז גם לכשיולד יהי' שלו, אמנם התם לכל הפחות יש לומר דבתור ולד אינו חפצא שיש כעת, אבל כלי להקנות על חיוב שאיננו אכתי למה לא יוכל, כיון דהחפצא בלי שום שינוי כבר נמצאת בעולם.
תוד"ה הפלת את שיני. דגבי עבד גלי רחמנא שזוכה בעצמו מיד כשיפיל שינו וכו' ותו לא הוי קנס. צ"ע למה הוצרכו לומר דזוכה מיד, דאפילו אינו זוכה בעצמו להיות משוחרר אלא משעת העמדה בדין ואילך, מ"מ הא לא שייך יחוד כלי על עצמו כיון דהחיוב הוא רק להיות בן חורין, וגם מש"כ ותו לא הוי קנס צ"ע למה זה לא קנס [ומה שמשמע מדבריהם דאם הפיל שינו וסימא עינו ותובע עינו שייך לומר ע"ז דזה תביעת קנס, ומתקשים דהא זה לא תביעת קנס, עמש"כ בס"ד בב"מ דף מ"ח]. עוד צ"ע מאי הוי קשה להו, והא זה פשוט דתביעת גופו מקרי כמו יחוד כלי דהתביעה היא על דבר מיוחד, דודאי אם א' יתבע שבעד החוב שלי יחדת לי עבד ודאי הוי כיחוד כלי.
ואפשר לומר בביאור דבריהם, דהוקשה להם דהא יחוד כלי ממש הא לא שייך אלא תביעת גופו, וכיון שמיד שהפיל יצא לחירות וזה כמו שכבר קיבל הקנס מה שהוצרך, ומה שייך לומר דתובע קנס דהא כבר קיבל, וכמו באם קיבל כבר הכסף עבור הקנס לא שייך לומר אח"כ תביעת קנס, ה"נ כאן הא זוכה בעצמו שחרור וכעת אין כאן תביעת קנס.
והיינו דהנה יש לפרש דין התורה דכשהפיל שינו יוצא לחירות ממילא, ולא דחל חיוב אקרקפתא דאדון לשחרר אלא דבזה משתחרר ממילא, ולאלה התנאים דס"ל דצריך גט שחרור הא זה רק להתירו בבת חורין אבל עצם השחרור חל ממילא, וא"כ מה שתובע אח"כ אינו כבר תביעת קנס, ובעצם יש לומר דלא שייך כלל ע"ז שום תביעה אלא דזה כאומר אני של עצמי, ויש לפרש בדרך אחרת דהתורה חייבה להאדון לשחרר ועי"ז משתחרר, נמצא דהתחלת התביעה היא תן לי שאהי' לעצמי, וכיון דזה דבר מיוחד אין לך ייחוד גדול מזה. ובזה יש להבין דבקושייתם נקטו דדין תורה הוא דבעד שהפיל שינו יוצא לחירות ממילא, אלא דיש עוד דין לכתוב ג"ש למאן דאמר דצריך גט שחרור, ובתירוצם מפרשים דהכל הוא מדין חיוב לשחררו ושייך דין תביעה על חירות דתובעו מדין חיובו אליו ואין לך ייחוד גדול מזה.
בא"ד. וי"ל דסימא את עינו לא צריך ייחוד דאין ייחוד גדול מזה שהרי העבד תובע את גופו מרבו שישחררנו. יש לעיין קצת דהנה חיוב קרבן שבועה הוא רק על כפירת ממון שתובעו, ובפשוטו לא סגי במה שתובעו שהנתבע יתן ממון אלא שהתובע יקבל ממון, וכאן נהי דהאדון הי' חייב להפסיד עבדו שזה אצלו ממון, אבל העבד מה שמקבל גופו הא אינו נקרא שמקבל ממון אלא דנהפך לבן חורין, וא"כ למה זה סגי להתחייב ע"ז ק"ש, משמע דגם אצל העבד מה שמקבל חירות זה מקרי דמקבל ממון.
עוד יש לעיין דבשלמא בכלי אע"פ שטענת התובע שהכלי שייך לו, מ"מ בזה שיעכב את הכלי הרי כופר בזה ממון, אבל בחירות הא אם אליבא דאמת יצא לחירות הרי הכלי אצלו, ומה שהוא רוצה לעבוד בו הא אינו יכול לפעול שזה הכלי אינו אצל התובע, ואדרבה זה כאילו יש אצלו הכלי וא' רוצה לחטוף ממנו, דהאדון כאילו רוצה לחטוף כלי מביתו של הנגזל, וע"כ כיון דלא עמד בדין, וכ"ז שלא עמד בדין אינו משוחרר עדיין, נמצא דשפיר העבד הוא התובע שהאדון ישחררו. אלא דצ"ע לפי האוקימתא דמיירי בעמד בדין, דלפי"ז הא אין כאן כלל כפירת נתבע אלא שרוצה לחטוף עבד והוא רוצה שלא יחטפו ויוציאו מרשותו מה ששייך לו.
אלא דיש לומר דלענין קרבן שבועת הפקדון הא לא צריך כל גדרי חיובים כמו לענין שבועת מודה במקצת, ולכן כיון שזה רק נוגע לענין ממון מקרי שפיר כפירת ממון לחייב קרבן, ואה"נ אם יתבע העבד גופו ועוד כלי שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו, והאדון יודה רק בהכלי, אז לא יהא חייב שבועה אפילו למאן דס"ל נשבעין על העבדים, דאין זה כפירה ששייך לחייבו שבועה דזה יהי' כנשבע ונוטל.
בא"ד. וא"ת פשיטא דלא מיחייב קרבן שבועה על העבד וכו'. ובקצוה"ח (סי' צ"ה סק"ח) כתב דכאן הוא תובע חירות וזה כפירת בן חורין, ובזה מיישב שיטת הרמב"ם דאין חייבין ק"ש על עבדים, ובכ"ז כתב (בפ"ח מהל' שבועות הל' ב') דבתובע הפלת שיני וסימית עיני פטור משום קנס, ולמה לי להאי טעמא תיפוק לי' דאין נשבעין על העבדים, אלא דס"ל להרמב"ם דאין זה תביעת עבד אלא דתובע בן חורין. והנה שיטת הרמב"ם לכאורה אינו מתורץ בזה דהא החיוב בעד שהזיק עבד, ולמה זה גרע מחפירת בורות דהחיוב הוא דמים עבור נזק קרקע, דלהרמב"ם (פ"ה מהל' טוען ונטען) הוא כקרקע, ועצם חידושו דזה תביעת בן חורין צ"ע דהא חירות אינו של אדון והתביעה שייך על מה שיש לו שישלם, וכיון דאצל האדון יש עבד אלא דכשמוריד עבדותו זוכה העבד בחירות, וא"כ ע"כ דהתביעה שיתן לו העבדות ע"י שישחרר אותו דבזה נותן לו העבדות שיש לו עליו, א"כ זהו תביעת עבדות, אלא דזה אפשר ליישב כיון דאינו יכול ליתן לו העבדות שיהי' לו העבדות, דאם יתן לו הוא נהפך לבן חורין, אז מתפרש התביעה שיעשנו בן חורין, דאע"ג דאינו שלו החירות מ"מ חיובו ליתן לו החירות, לכן זה מקרי תביעת חירות.
ובעיקר הערת הקצוה"ח דלמה צריך לטעם דהוי קנס, הנה לפי"מ שמבואר בתוס' דבהפיל שינו וסימא עינו וייחד כלי על דמי העין שייך למיפטר מק"ש מחמת דזה קנס, וכבר נתקשו למה זה קנס כיון דזה עבור דמי העין, וכבר כתבנו מזה בב"מ דף מ"ח, ואיך שנתרץ עכ"פ הא מבואר בתוס' דזה ג"כ שייך למיפטר משום קנס, ולהרמב"ם ג"כ אפשר לפרש דהחידוש הוא דגם דמי העין שתובע, אע"פ שזה אחרי הפלת השן מ"מ לענין זה דינו כקנס, דכיון שהי' יכול להפטר מהשן וממילא לא הי' חייב דמי העין וע"ז פטורו משום דהי' יכול ליפטר, וכיון דהקצוה"ח ס"ל בדעת הרמב"ם דבן חורין לא הוקש לקרקע, נמצא דיש כאן תביעת דמי עין של בן חורין.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |