גבורת ארי/יומא/כה/ב

גבורת ארי יומא כה ב

דף כ"ה ע"ב

לא היה פייס למחתה משמע דת"ק פליג עליה וס"ל דהיה לו פייס בפני עצמו והיינו ראב"י דאמר לקמן המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותם ע"ג המזבח ובציר ליה פייסות ונותן פייס למחתה תחת פייס למן הכבש ולמזבח כדי להשלים מנין ד' פייסות והיינו דאמרי' לקמן לא ראב"י אית ליה דר"י ולא ר"י אית ליה דראב"י דא"כ בצרי להו פייסות והשתא דייק שפיר מדר"י דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא שס"ל דהיה פייס למחתה בפ"ע כדי להשלים מנין הפייסות אבל בעלמא מודו ולמאי דפרישית אין צריך לכל מה שהאריכו התוס' בזה משום דק"ל מאי מייתי מדר"י לייתי מת"ק איפכא ולק"מ כדפירשתי ולקמן אפרש עוד נ"ל איבעיא להו מי מקבל שוחט מקבל כו' ק"ל אמאי לא מבע"ל נמי מי מוליך דהא קבלה והולכה היה בין שחיטה לזריקה ובמתני' לא חשיב אלא שוחט וזורק לחוד ואלו קבלה והולכה שבין שחיטה לזריקה שייר ולא חשיב להו כלל והא איכא למיבעי נמי דלמא שוחט מקבל ומוליך נמי אע"ג דהשתא נתת לשוחט ג' עבודות ולזורק אינו אלא א' הא השתא נמי א"א זורק מקבל נתת לזורק ג' עבודות כיון דקבלה דקדים להולכה נתת לו כ"ש שהולכה שאחריה נעשית ע"י נמצא לו ג' ולשוחט אינו אלא א' ולא עוד אלא שג' שלו חשובין שכולן בעו כהונה ופסולות בזר ולשוחט לא נתת אלא א' לחוד וגריע דהא שחיטה בזר כשירה ואפ"ה ל"ל בה כ"ש דאיכא למימר דשוחט מקבל ומוליך ואידך אינו אלא זורק לחוד אע"ג דלזה ג' ולזה א' דל"ל בה וי"ל דודאי מן הסתם היכא דליכא טעמא ראוי לחלק ד' עבודות שבדם שהן שחיטה וקבלה הולכה וזריקה לחצאין בשוה ליתן לזה ב' שהן שחיטה וקבלה ולזה ב' שהן הולכה וזריקה ואין להרבות לא' ולמעט להשני הלכך א"א לומר שהשוחט מקבל ומוליך והשני אינו אלא זורק לבד דאין לזה טעם ליתן לזה ג' ולזה אינו אלא א' א"ו זורק הוא המוליך מיהו הא מ"ל דילמא הוא נמי מקבל אע"ג דהשתא נתת לו ג' ולשוחט ליכא אלא א' מ"מ א"א בענין אחר כדמפרש טעמא דאי אמרת שוחט מקבל זמנין דשחיט זר וכיון דאיכא טעמא ליכא להקשות אמאי זה עביד ג' ולזה אינו אלא א' והא נמי ליכא למימר דלבתר דמקבל הזורק יחזור השוחט ויוליך דהא אכתי אית ליה להאי טעמא זמנין דשחיט זר ועוד בלא"ה נמי אין זה סברא שד' עבודות הדם יהיה נעשים ע"י ב' כהנים בסירוגין שזה ישחט וזה יקבל ויחזור השוחט ויוליך והמקבל יחזור ויזרוק אלא ודאי כיון דזורק מקבל הולכה דאחריו נמי נעשה ע"י מה"ט דפרי' ואע"ג דלזה יש ג' ולזה א' הא איכא טעמא דאי אפשר בע"א אבל אי שוחט מקבל אין טעם ליתן לו נמי הולכה נמצא לו ג' ולזורק אינו אלא א' וזה לא יתכן אלא ודאי זורק הוא דמוליך והא אין לספק כלל וכ"ת אם איתא להאי טעמא דפי' דאין מן הראוי ליתן לזה ג' ולזה א' אלא מן הסתם ראוי לחלק ד' עבודת הדם שביניהם בשוה ליתן לזה ב' ולזה ב' א"כ ל"ל למימר ה"ט דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל לכולה דם ת"ל בלא"ה מן הראוי לשוחט לקבל ולא לזורק כדי לחלק ד' עבודות הדם ביניהם בשוה. לק"מ דהא בעל האיבעיא ידע להאי טעמא דבסמוך דזורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זמנין דשחיט זר דהא בצד השני איהו גופיה מסיק ליה לה"ט הילכך אי לאו דאיכא נמי טעמא להאי גיסא דשוחט ראוי לקבל אע"ג דזימנין דשחיט זר דא"א זורק מקבל אגב חביבותיה וכו' היה ראוי לזורק לקבל ול"ל בה אע"ג דנתת לו ג' ולאידך א' כיון דאיכא טעמא זימנין דשחיט זר אבל השתא דאיכא טעמא שלא יקבל הזורק משום אגב חביבותיה אלא השוחט יקבל לא חייש לה"ט זימנין דשחיט זר ומ"מ [הולכה] ודאי בזורק הוי כיון דליכא טעמא לדחיי' לזורק מהולכה א"א ליתן לשוחט ג' בלי טעמא ולזורק אינו אלא א' משא"כ אם אתה נותן קבלה לזורק מה"ט דזימנין דשחיט זר האי טעמא שייך בהולכה נמי כמו בקבלה ובע"כ אי אפשר אלא א"כ אתה נותן לזורק ג' ולשוחט אינו אלא א':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף