קרן אורה/מעילה/כא/א

קרן אורה מעילה כא א

דף כ"א ע"א

משנה הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל. ופירש"י ז"ל ותוס' ז"ל שהיו חלונות הרבה ע"ש. והרמב"ם ז"ל כתב אע"פ שאמר לא היה בלבי אלא שתביא מן המגדל. ולא הבנתי דא"כ מאי מוכח מינה דדברים שבלב אינן דברים הא הכא בכה"ג פשיטא דלאו דברים הם כיון דאמר לו בפירוש להביא מן החלון ועיין בקדושין דף נ'. והנה רש"י בקדושין פי' אמר לו הבא לי מן החלון והיו שם מעות הקדש וצוה להשליח להביא לו בעל הבית מעל כיון שנטלם לרשותו וכשיטתם לעיל דהלוקח לעצמו מעות הקדש מעל מיד והכא נמי כשצוה להשליח להביא לו והביא לו נמי מעל ולפ"ז שליחות זו לא דמי לשליחות דעלמא דע"י השליח הוציאם לחולין והכא הוא עצמו הוציאם לחולין במה שלקח לעצמו והשליח לא עשה אלא מעשה איצטבא בעלמא. ועוד היכא שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה אמאי מעל כיון דאינו רוצה ליטלם לעצמו ותו היכא דשינה השליח והביא לו ממקום אחר השליח מעל ואמאי הא השליח אינו מתכוין ליקח לעצמו. והתוס' ז"ל בד"ה הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא כתבו דהשליח מעל לכשיוציא הבעל הבית שהוא מסתמא גיזבר. מדבריהם נראה דמתני' דהכא נמי מיירי בגיזבר ומשום הכי לא מעל במה שנתן לבעל הבית אלא עיקר המעילה הוא בהוצאת הבעל הבית וא"כ פשיטא דקשיא טובא אמאי מעל השליח כיון דבנתינתו לבעל הבית לא יצא לחולין עדיין והבעל הבית הוא המוציא ולמה לא ימעול הבעל הבית. ועוד דאם כן רישא נמי דבעל הבית מעל היינו לכשיוציא א"כ מאי ענין שליחות לכאן כיון דהשליח לא עשה כלום. ולעניות דעתי נראה לפרש פירושא דמתני' כפשטי' אמר לו הבא לי מן החלון היינו שנתן פרוטה לשליח להביא לו איזה חפץ מן החלון והביא לו משם המשלח מעל ואם שינה השליח מעל. ובתוספתא משמע לי דה"פ שאמר לשליח ליקח פרוטה מן החלון ולהוציאה ואם עשה השליח שליחותו ולקח מן החלון והוציא בעל הבית מעל ואם שינה ולקח מן הדלוסקמא והוציאה השליח מעל וכן הוא הפי' הנכון. ודברי התוס' ז"ל אינן מובנים לי מה שכ' לכשיוציא בעל הבית ובתוספתא שם איתא גם האי דינא אם צוה לו ליקח החפץ משמעון ולקח מראובן השליח מעל או שצוה ליקח לו ממקום זה והביא לו ממקום אחר השליח מעל:

שם תוס' בד"ה לא עשו שליחותו החנווני מעל. לפי שהחרש שוטה וקטן אינן בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין עכ"ל. משמע מדבריהם ז"ל דאין כח לחרש שוטה וקטן להוציא הקדש לחולין אפילו על ידי הנאה כגון אם נהנו מן ההקדש לא יצא ההקדש לחולין כיון דלאו בני מעילה נינהו. ולעניית דעתי אין זה מוכרח דעל ידי הנאה שפיר יצא לחולין אפי' ע"י חרש שוטה וקטן ודוקא על ידי הוצאה הוא דאין מעשה חרש שוטה וקטן כלום מה"ת ואם קנה חפץ בפרוטה של הקדש אין קנינו כלום ומש"ה מעל החנווני ומ"מ נראין דברי התוס' ז"ל דכל שאין בדין מעילה אינו יוצא לחולין וצ"ע:

שם גמרא והא לאו בני שליחות נינהו אמר ר' אלעזר עשאום כמעטן של זיתים כו' ור' יוחנן אמר כאותה ששנינו נתנו ע"ג הקוף והוליכו והקשו התוס' ז"ל בד"ה נתנו ע"ג הקוף הא ילפינן מתרומה ובתרומה כה"ג לאו שליחות הוא ותירצו כיון דהמעילה הוא ע"י שינוי רשות והשינוי רשות הוא ע"י בן דעת מש"ה מדמי לה לנתנו על הפיל ולדידי קשיא כיון דאי לאו דילפינן חטא חטא מתרומה ה"א דע"י שליחות אין כאן מעילה כלל א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וכי היכי דבתרומה שליחות חרש לאו כלום הכי נמי לענין מעילה. וצריך לומר דע"כ לא איצטריך למילף מתרומה אלא בשליח בן דעת דה"א דאין שליח לדבר עבירה משום הכי ילפינן מתרומה דאפ"ה יש שליחות אבל בחרש שוטה וקטן דלא שייך האי סברא דאין שליח לדבר עבירה לא איצטריך למילף כלל מתרומה וממילא מיחייב המשלח. ועיקר קושית הש"ס הוא דהא לאו בני שליחות הם ולמה יתחייב בשליחותן דהא בעלמא פטור על שליחות חרש שוטה וקטן כדתנן השולח את הבעירה כו'. ע"ז משני עשאום כמעטן של זיתים והכא במעילה עדיפא מתרומה דלא בעינן שליחות גמור אלא כל דניחא ליה מיחייב ואפי' להאי לישנא בריש בבא מציעא דבחרש נמי אמרי' האי כללא דאין שליח לדבר עבירה אע"ג דלאו בר חיובא הוא נמי אתי שפיר כיון דלא ילפינן מתרומה עיקר דין השליחות. אלא דאכתי צ"ע מנ"ל האי מלתא דבמעילה לא בעינן שליחות גמורה ונראה דהכא עיקר המעילה הוא ע"י קנין החפץ מהחנוני וכ' היכי דבהדיוט כה"ג אם שלח פרוטה ע"י קטן לקנות איזה חפץ מן החנווני וקיבל החנווני הפרוטה נקנה החפץ להמשלח למ"ד מעות קונות וכל שכן למ"ד דבעינן משיכה כי משך המשלח החפץ ודאי קנוי הוא לו ואע"ג דתנן בבבא בתרא דאם שלח לו שמן ואיסר ע"י בנו הקטן חייב החנווני היינו משום דלא היה לו לשלחו ע"י ואם נאבד חייב אבל הקנין כבר נגמר ומש"ה מעל המשלח. ומכאן נמי יש לדקדק על הא דאמרי' דמעילה וטביחה הוו שני כתובין ואין מלמדין ואמאי הוו שני כתובים כיון דאין דינן שוה דבטביחה על ידי חרש שוטה וקטן ודאי פטור ובמעילה חייב וי"ל דלענין שליחות חרש שוטה וקטן אין לדמות זה את זה דהכא שאני משום דעיקר הקנין הוא ע"י המשלח שהוא בן דעת ומש"ה קים לן מסברא דחייב אבל התם דהשליח עושה עיקר המעשה דהיינו טביחה בעינן שיהיה השליח בן דעת אלא דעדיין צ"ע הא הכא נמי המעילה באה ע"י מעשה השליח ע"י משיכתו החפץ מן החנווני דנראה דמיד שמשך השליח החפץ חל המעילה על הבעה"ב והדברים עמוקים וצ"ע יותר:

שם גמרא ואע"ג דלא אידכר שליח. עיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל במתני' דמשמע קצת דאין המשלח חייב אלא אם גם השליח הוא שוגג וכן משמע לשון הש"ס דלא אידכר שליח אלמא דבעינן שגם השליח יהיה שוגג אבל דעת התוס' ז"ל בקדושין דאפי' אם השליח מזיד מתחלתו נמי חייב המשלח:

שם משנה נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי אתרוג כו'. וקאמר הש"ס ש"מ האי מאן דאמר זבין לי כורא וזבין לי ליתכא קני לוקח ומשני כגון שהביא לו שוה ששה בשלשה והיינו דמעל המשלח כיון דעשה שליחותו והביא לו בעד שש ור"י פליג ואמר דיכול לומר לו כל שכן אם לקחת בעד הכל היה מוסיף לך כפלים. ומייתי דיקא נמי דקתני מודה ר"י בקטניות ואי כפשוטו דלא הביא לו אלא בעד חצי הדמים שנתן אפי' בקטניות אמאי מודה להו ר"י הא הוא אמר ליה להביא לו קטניות בעד שני פרוטות והוא לא הביא אלא בפרוטה אחת וכן פירש"י ז"ל בכתובות פרק אלמנה ניזונית. ויש לדקדק היכי דייקינן מינה דמיירי בשוה ששה בשלשה דלמא אפי' אם לא הביא לו אלא בחצי הדמים נמי מודה ר"י בקטניות כי היכא דקני לוקח ודוקא באתרוג וחלוק הוא דפליג ר' יהודה משום דקטן רע הוא אבל בקטניות לא שייך האי טעמא דמה לי בפרוטה אחת או בשני פרוטות והרי התוס' שם בכתובות כתבו דנראה לו להש"ס דמה שהביא לו קטן ורע דומה הוא לטעמא דלא ליפוש שטרא דגבי שדה. אבל בקטניות לכאורה לכ"ע מוסיף על דבריו הוי ועיין מהרש"א ז"ל שם שהקשה אמאי לא קאמר דתנאי היא דהא לר' יהודה מעביר על דבריו הוא ע"ש והיה נראה לומר דכי בעי הש"ס למפשט מהכא דמוסיף הוא בזבין ליה ליתכא אתי מכח כל שכן דמה הכא דהוציא שאר המעות בדבר שלא אמר לו ולא צוהו אפ"ה בזה החצי שעשה שליחותו בעל הבית מעל ולא חשבינן ליה למעביר אף על גב דיכול לומר צריך אני המין שאמרתי לך בעד כל הדמים א"כ כל שכן בזבין ליה ליתכא דיכול למכור הלתך השני לאדם אחר דוודאי לאו מעביר הוא אבל מר' יהודה דפליג הכא ואמר דמעביר ליכא לאוכוחי דבזבין ליה ליתכא נמי מעביר הוא משום דהכא שאני דא"א לתקן דכבר שינה החצי השני לדבר אחר ולא הביא לו כמה שאמר ולפ"ז ה"ה בקטניות בכה"ג דהביא לו בחצי הדמים מין אחר דוודאי מעביר הוא לר' יהודה משום דהוא צריך קטניות בעד כל הדמים אלא מדמודה ר' יהודה בקטניות שמע מינה דמיירי שהביא לו כמו שאמר היינו ששוה ככל הדמים שנתן לו וכדמוקי לה שהביא לו שוה שש בשלש ועפ"ז יש לישב דעת רב האי גאון ז"ל שפסק דמוסיף הוי עיין בזה בדברי הרא"ש ז"ל שם ובטור ז"ל והדאמרי' הכא דסיפא דיקא דמיירי דוקא שהביא לו שוה שש בשלש. אבל אם לא הביא לו אלא שוה שלש משמע דלכולי עלמא מעביר הוי וא"כ איפשיטא בעין בזבין ליה ליתכא דמעביר הוי ולפי הנ"ל ניחא דדוקא הכא הוא דהוי מעביר כיון שלקח בעד החצי השניה דבר שלא אמר לו והוא היה נצרך לאותו מין שאמר לו בעד כל הדמים אבל בזבין לי כורא וזבין ליה ליתכא שפיר מצינן למימר דמוסיף הוי. ולפי הנ"ל צ"ל דהא דתנן נתן לו פרוטה והביא בחציו נרות ובחציה פתילות דשניהם לא מעלו דמשמע דוקא מפני שלא עשה שליחותו בפרוטה אבל אם נתן לו שני פרוטות להביא לו נרות והביא בפרוטה נרות ובפרוטה פתילות שניהם מעלו וכדאיתא להדיא בתוספתא ע"כ מיירי נמי שהביא לו נרות שוה שני פרוטות ולפי הנ"ל אפשר היכא דלקח בחצי הדמים מה שצוה לו והמותר הביא לו בחזרה לכולי עלמא לאו מעביר הוא אלא מוסיף. ועיין בלשון רש"י ז"ל כאן בד"ה שמעת מינה כו'. ותיפשוט מהכא דקנה לוקח אע"פ שקנה לו פחות עכ"ל משמע דמפרש דהלוקח אמר לו ליקח כור וקנה לו ליתכא אבל בכתובות משמע דהמוכר אמר ליה למכור כור ומכר לו ליתכא וצ"ל דמוכר ולוקח שוין הן בזה ובתרווייהו שייכי הני טעמא דאמרי' התם ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף