קרן אורה/מועד קטן/יב/א

קרן אורה מועד קטן יב א

דף י"ב ע"א

גמרא אמר שמואל מקבלי קבולת כו' התוס' ז"ל הביאו כאן דברי רבינו תם שפירש להא שמעתא באבל דבמועד ושבת הכל מותר מק"ו דמותר להשכיר שדה לכותי משום דאריסותן קעביד וצ"ל דרבינו תם ז"ל מפרש להא דאריסין והחכירים דלעיל כפירש"י ז"ל דאי כפי' הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל הא מבואר להדיא דאריסות שדה גם באבל מותר והראב"ד ז"ל כ' באמת דהכא מיירי בקיבולת בנין וכמש"כ הרא"ש ז"ל וכבר האריכו בזה התוס' בע"ז סוף פ"ק והביאו ראי' מהירושלמי דקבולת במחובר לקרקע אסור בין בשבת בין באבל וכדתניא באבל רבתי לענין אבל הכי תניא התם בירושלמי לענין שבת והדברים ברורים כן הם דלא התירו אלא אריסות שדה בין בשבת בין באבל אבל שאר קיבולת במחובר לקרקע אסור תוך התחום וחוץ לתחום מותר בשניהם ומה שמבואר בירושלמי דבעיר אחרת מותר אפילו מחובר לא משמע בש"ס דילן כדאמרן לא אמרן אלא דליכא מתא כו' ומהירושלמי הזה נראה דבין כך ובין כך דעיר אחרת לא קאי אשכיר יום והא דלא כמש"כ לעיל בפירושא דברייתא דאבל רבתי ועל עיקר סברת ר"ת דבאבל החמירו יותר משבת לסברת הרא"ש ז"ל דהטעם שהחמירו באבל הוא משום דאפשר ע"י אחרים א"כ הכא ליכא למימר הכי ועוד מצינו לענין שותפות דשבת חמור מאבל דבאבל מותר השותף לעשות בצינעה וכעובדא דבר מריין ובשבת כל שותפות אסור וכן שכירות בהמה אסור בשבת ובאבל מותר כדתניא ואם היו מוחכרים אלא דזה אין ראי' דשביתת בהמה בשבת מה"ת הוא ואדרבה קצת יש לדקדק מאי רבותא דמושכרת ביד אחרים לענין ספינה הא גם בשבת אינו מצווה על שביתת כלים וי"ל דספינה שאני דשם בעלים עליו ודו"ק היטב בכל הנ"ל. עוד צריך לבאר בזה מש"כ הרמב"ן ז"ל בת"ה דמקרין לו את הפירצה כדרכ' וחשיב לה התם בכלל דבר האבד וצ"ע דאי הוי דבר האבד גם במועד לא הי' צריך שינוי אלא ודאי לאו דבר האבד הוא והוא כמו תפירת בגדים דצריך שינוי משום דהיתירו הוא מחמת צורך המועד וא"כ מנ"ל דהותר כדרכו באבל וא"ל דלא קפדינן אשינוי באבל כי היכא דלא קפדינן אטירחא כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם משום דהמלאכה נעשה ע"י אחרים ז"א דהא הוא ז"ל הביא ברייתא דאבל רבתי דר"י ור"י פליגי נמי בשינוי גבי אבל ועוד כיון דלאו דבר האבד הוא אמאי הותר כלל לאבל ע"י אחרים הא כתב הרמב"ן ז"ל שם דכל שהותר משום צורך המועד אסור באבל אפילו ע"י אחרים וכדמשמע מברייתא דאלו דברים העושין כו' זיתיו הפוכים כו' משמע דווקא דבר האבד וכן משמע מהא דהיתה מלאכתו ביד אחרים דלא הותר אלא בבית ובקיבולת אבל שכיר יום לא הותר כלל וכמש"כ לעיל אלא די"ל דמיירי במלאכה שאין צורך בה בימי אבלו ובזה הוא דהותר דווקא בדבר האבד או בקבלנות ע"י אחרים בביתם אבל מה שהוא לצרכו בימי אבלו עדיין לא נודע לי מקום מוצאו לאיסור היכן הוא ועוד דהא לרב אשי דאמר דמועד חמור מימי אבלו מסתברא דכל שהותר במועד כש"כ שהותר בימי אבלו ואפילו לרב שישא הא כתב הרא"ש ז"ל דימי אבל אינן חמורין אלא מחמת שאפשר ע"י אחרים וא"כ מנ"ל לאסור ע"י אחרים דברים שהם לצרכו כיון דאפילו במועד אבל באמת ז"א דוודאי גם רב אשי מודה דאיכא מילי דאבל חמור ממועד וכדמוכח לקמן דאפילו אין לו מה יאכל אסור לעשות מלאכה בעצמו כדתנא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אבל אכתי י"ל כסברתו של הרא"ש ז"ל דע"כ לא החמירו באבל אלא לענין לעשות בעצמו משום דאפשר שיתפרנס ע"י אחרים אבל איסור ע"י אחרים בדבר שהוא צורך לו זה לא שמעינן ועל מה אני מסתפק כגון להעמיד לו תנור או רחים לצורך או לעשות לו מעקה ולשון הסדקים דהותר במועד ע"י שינוי ומדב' התוס' ז"ל דמוקמי להא דשמואל מקבלי קיבולת כרב שישא משמע דס"ל דלרב אשי אין חילוק בע"י אחרים בין מועד לאבל דאל"כ אפילו כרב אשי מצי אתיא וכל שאינו דבר האבד לא הותר אפילו ע"י אחרים ואפילו בקיבולת אבל אחר העיון נראה עיקר כדעת הראשונים ז"ל דכל שלא הותר ע"י עצמו לא הותר ג"כ ע"י אחרים ודין זה הוא בחוה"מ ג"כ דאפילו לעכו"ם אסור לומר והכי תניא בהדיא באבל רבתי אבל כל שבעה אסור במלאכה הוא ובניו ובנותיו עבדו ושפחתו וכשם שהוא והם אסורים כך אחרים אסורין לעשות לו מלאכה ומש"ה כל שאסור ע"י עצמו אסור גם ע"י אחרים ואין בזה צד חומר בו יותר ממועד דבמועד נמי דינא הכי כל שהוא אסור. אסור אפילו לומר לנכרי לעשות וכן באבל אפילו ע"י נכרי אסור כדמוכח מהא דלא אמרן אלא בשבתות וי"ט וכ"ת אמאי אסרו ע"י נכרי הא מיבעי לן בב"מ פרק השוכר אי אמרינן אמירה לכותי שבות גבי שאר איסורין כבר עמדו שם התוס' ע"ז מחוה"מ דאמירה לכותי אסור בו וכתבו דשבת וי"ט חדא מילתא ובאבל צ"ל כיון דאסרו ע"י אחרים ישראל ה"ה דאסור ג"כ ע"י כותי והי' נראה לי טעמא דמילתא כיון דהטעם שנאסר במלאכה במועד הוא כדי שיהי' פנוי לשמחת י"ט ובאבל הוא להיפך ע"כ אסרו אפילו ע"י אחרים דאל"ה יעשה כל מלאכתו ע"י אחרים ומה הועילו בתקנתן ודו"ק אך ד' הרמב"ן ז"ל במקרין עדיין לא נתיישבו אצלי אם לא שנאמר דקאי על כותל הגוהה לרה"ר דגם במועד הותר כדרכו אם בכותל חצר ועיין בש"ג שכתב כתב סמ"ג דחוה"מ ואבל משפט אחד להם ולדידי' חוץ לתחום מותר בחוה"מ וסמ"ג ומיימוני פסקו כרבינו ולא הבנתי דמשמע מדבריו דבאבל נמי מותר חוץ לתחום והא ליכא למ"ד ואיזה ט"ס יש בדבריו ז"ל:

שם גמרא רב חמי שרי להו לאבינגרי דבי ריש גלותא כו' שרשוי' הוא דקא משרשי לי' ומלשון רש"י ז"ל נראה דגרס שרשוי' הוא דקמשרשי להו היינו דאין להם אלא ריוח בעלמא דקא אכלי בהדייהו ומש"כ ולא חשיב מלאכה נראה מדבריו דאי הוי נטלי אגרא הרי מלאכה חשובה היא שנוטלין שכר עבורה והוי אסור אבל כיון דלא שקלי אגרא אין זה חשיב מלאכה ושרי להו למיעבד אבל הרא"ש ז"ל כ' דמלאכה זו הוי מלאכה המותרת לצורך המועד אלא דאסור ליטול שכר אפילו בשביל מלאכה המותרת ולא שרי להו אלא משום דלא שקלי אגרא והביא ראי' לזה ממתני' דפ"ג דכותב תפילין לאחרים בטובה והיינו משום דבשכר מיחזי כעובדא דחול שעושה כדי להרויח וכבר הערתי בזה לעיל בריש מכילתין גבי יוצאין על הכלאים דסתמא אמרינן התם דפועלים הוי נטלי אגרא ועיין תוס' שם אבל הריטב"א ז"ל כ' דהיכא אסור לעשות בשכר אלא היכא דהי' אפשר לעשות מלאכת ריש גלותא ע"י אחרים שלא בשכר אבל אם אי אפשר לעשות אלא בשכר מותרין ליטול שכר ממש ועיין בב"י סי' תקמ"א שכ' בשם הכלבו דמותר לאחרים לתפור בשכר וכתב עליו דטעות הוא ולא ידענא מאי טעותא דהא להריטב"א ז"ל ג"כ מותר ליטול שכר אבל באמת לפ"ז בהא דרב אמי מה ענין הלכה זו לכאן דאיירי הש"ס בקיבולת בתחילה ובסוף ע"כ נראה עיקר פי' הנימ"י דהכא איירי בקיבולת שקיבלו עכו"ם בריש גלותא בגוונא דהיתירא היינו לעשות מלאכתן או אריסות שדה אחר המועד אלא דהני בינגרי הם הממונים על הפועלים והיו מסייעים להם להמציא להם הצריך למלאכתן ואע"פ שבשביל זה מתרבה שכר הפועלים כי המלאכה נגמרת מהר בשביל זה כיון דאין זה אלא סיוע בעלמא מותר ולפ"ז לא שמעינן מינה דין קיבול שכר במלאכה המותרת וכ"כ רבינו ירוחם גם לפי' הזה דנכרים שבבית ריש גלותא מותר להם לסייע לאריסין בחנם והריטב"א ז"ל פי' עוד בע"א דהני אבינגרי הם עכו"ם שהיו חייבים לריש גלותא ליתן לו מעות ידועים או לעשות לו מלאכה כנגדן ומנכה להו כל יומא ויומא והוי ס"ד דהוי כמו שכירי יום קמ"ל כיון דבנכייתא עבדי הוי כקיבולת ושרי והוא לשיטתי' אזיל דס"ל דקיבולת קרקע שרי אפילו בהאי גוונא דנותנין להם בשכרן מעות ודו"ק והרמ"א ז"ל בסי' תקמ"ב כתב בשם הכלבו דבדבר האבד מותר ליטול שכר ולענ"ד דעת הכלבו דבכל דבר מותר ליטול שכר כמש"כ לעיל וכן מסתבר דאטו אם נצרך לאחד אינו מלאכה לצורך המועד והוא אין יכול לעשותה מחויב אחר לעשות לו בחנם וצריך לעיין בכלבו ואיננו ת"י וראיתי בביאור הגאון ר"א מווילנא ז"ל שהביא ראי' דדבר האבד מותר בשכר מאבל דתניא אלו דברים שעושין לו ומשמע דאפי' בשכר ואבל חמיר ובעיני יפלא הוא עיקר טעם איסור בשכר הוא מצד הפועל כיון דהוא עושה בשכר מיחזי כעובדא דחול וזה לא שייך באחרים אצל אבל וצ"ע בכל בו בפנים:

שם גמרא מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד עיין בנימוק"י שכ' דאם העכו"ם עושה במועד אינו צריך למחות בידו כדאמרינן בספינה ופוסק עמו ע"מ לשבות כו' וכן פסק הרמ"א ז"ל בש"ע אבל הריטב"א ז"ל לא כתב כן דלא הותר אלא היכא דקצץ קודם השבת אבל אם קצץ עמו בזמן איסור ודאי צריך למחות בידו וכן מסתבר דהרי עושה שליחותו בי"ט ודווקא היכא דהקיבולת הוי קודם י"ט דתחילת השליחות הי' בשעת היתר אז שרי משום דמה שעושה אח"כ בדבר שאינו מפורסם אדעתי' דנפשי' קא עביד ולאו שלוחו הוא אבל היכא דתחילת הקיבולת נעשה בי"ט הרי הוא עושה בשליחותו מלאכה בי"ט וצריך למחות בידו ובסי' רמ"ד כתב רמ"א ז"ל גם לענין קיבולת בדבר מפורסם דא"צ למחות בידו וכבר עמד המ"א ז"ל ע"ז ומה שחילק המ"א ז"ל בין אם הוא עושה לטובת ישראל או לטובת עצמו צ"ע קצת דהא האיסור הוא מפני הרואין שיאמרו שכיר יום ומי יודע כוונתו:

שם גמרא רבי אומר בשבת בטובה כו' אמר רב יוסף הלכתא כרבי וצריך לפרש במאי פליגי רבי ות"ק ומלשון רש"י ז"ל בגמ' נראה דפליגי בשומר של שכיר שבת וחודש דמותר למסור לו שומר ע"ז אמר רבי דלא הותר ליתן שומר בשבת רק בטובה בחנם ובי"ט במזונות ובמועד בשכר ולפ"ז י"ל דלא פליגי ת"ק ורבי אלא ת"ק אתי לאשמעינן דמותר ליתן שומר ורבי קמ"ל באיזה אופן הוא ההיתר של השומר ואפ"ל ג"כ דהשומר הוא ישראל כיון דאינו עושה שום מלאכה אלא שמירה לבד וכן משמע ממה שהתירו אפי' לסייע אותן אבל אם לא היו שכיר שבת אסור ליתן להם שומר ואסור לסייע אותן אפילו באו מאליהם וכש"כ דאסור לומר להם לדייר בין בשבת בין בי"ט בין בחוה"מ וכן נראה פי' זה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' י"ט וכמש"כ המ"מ שם ומה שדקדק המ"מ שם על הרמב"ם ז"ל למה לא כ' דין שבת וי"ט ודאי תמה הוא נהי דהא לא אצטריך לאשמעינן דבשבת לא יתן שכר להשומר דפשיטא הוא משום דשכר שבת הוא אבל אמאי לא כתב התירא דלסייע אותן וליתן להם שומר ונראה דגירסתו הוא כס"א אם הי' שכיר שבת עושה עכו"ם בשבת וי"ט ומסייעין במועד ומוסרין להם שומר ומפרש דהתירא דסייע וליתן להם שומר אין זה אלא במועד אבל בשבת וי"ט אסור הכל וכמו שיבואר לקמן הנוסחא זו היתה ג"כ לפני פסקי הרא"ש ז"ל ומש"ה לא כתב שום היתר בשבת וי"ט והתירא דשכיר שבת לא הוצרך לכתוב דכל קיבולת שדה מותר וכי תימא הא רבי ע"כ מתיר ליתן שומר אפילו בשבת וי"ט ורב יוסף אמר הלכתא כרבי י"ל דלא פסק הלכה כרבי אלא להתיר במועד בשכיר אבל לא לענין שבת וי"ט ומש"ה איתמר האי הלכתא במכילתין אבל מלשון רש"י ז"ל ברי"ף ומדברי הנימוק"י נראה דמפרשי להא דרבי דקאי אהא דאם באו מאליהם מותר להניחן ואמר רבי בשבת בטובה דאינו מותר להניחו אלא אם דעתו לעשות בחנם אבל אם דעתו לשכר צריך למחות בי"ט במזונות מותר ליתן לו מזונות לאחר י"ט כיון דלאו מלאכה גמורה היא במועד בשכר מותר להניחו אפילו אם דעת כותי לשכר מותר להניחו וליתן לו שכר אחר המועד אבל לומר לכתחילה לכותי לדייר ודאי אסור ויש להקשות לשיטה זו דרבי אינו מתיר בשבת אלא בטובה אבל אם הנכרי עושה ע"מ ליטול שכר צריך למחות א"כ הא דתנן נכרי שבא לכבות אין אומר לו אל תכבה וכתבו רש"י ותוס' התם משום דאדעתא דנפשי' קעביד שיטול שכר והא רבי אוסר בשכר אפילו בדיור שדה דלאו מלאכה גמורה היא וצ"ע ועיין מ"א ז"ל סי' תקל"ז. ולשני הפירושים האלו לא הבנתי דעת הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל שכתב בי"ט במזונות פי' אחר י"ט יתן לו מזונות אבל בי"ט עצמו אסור לזמן את הכותי והשתא אי מפרש לה דקאי אשומר כפי' הרמב"ם ז"ל לענ"ד אפילו ישראל מותר לשמור ואי מפרש לה היכא דבאו מאליהם וכפי' הנימוק"י א"כ צריך לפרש דנותן להם מזונות אחר הי"ט דבי"ט בלא"ה אסור ליתן לו מזונות וכמבואר בד' הנימוק"י ונראה דהראב"ד ז"ל מפרש לה לדייר לכתחילה דת"ק אוסר ורבי מתיר בשבת בטובה ובי"ט במזונות ובמועד אפילו בשכר כיון דלאו מלאכה הוא ומש"ה כתב דאסור ליתן מזונות בי"ט לנכרי מטעם דאסור לזמן ובאמת מלשון הירושלמי בשביעית משמע להדיא דלדייר לכתחילה פליגי ות"ק אמר התם אין מדיירין לא בשבת וי"ט ולא במועד אפילו בטובה ואין מסייעין אותן ואין מוסרין להם שומר שכיר לשבתות ולחדש מסייעין אותן ומוסרין להם שומר תני רשב"ג אומר מדיירין בשבת בטובה ובי"ט במזונות ובמועד בשכר משמע להדיא דרשב"ג מתיר לכתחילה לדייר כל חד כדיני' ונראה דזה הוא דעת הכלבו שכ' בשם י"א דמותר לדייר לכתחילה במועד ועתה תראה פלאות בדב' הכ"מ ז"ל ובדברי הב"י דבכ"מ כתב נראה מדבריו דבח"ה שוכרין אותו כו' ולאפוקי ממש"כ הנימוק"י והוא תמוה דהרמב"ם ז"ל לא התיר אלא לשכור שומר אבל לדייר בשכר כתב להדיא דאסור וכמש"כ הנימוק"י ובב"י כתב על דבריו אלו וכן כ' הכלבו בשם הרי"ף דמותר לדייר לכתחילה בשכר ומאי וכן הלא לא קרב שיטה זו אל שיטת הרמב"ם ז"ל דלשיטת הרמב"ם ז"ל ודאי אסור לדייר בשכר וכמבואר בדבריו ז"ל והנה הטור ז"ל בחיבורו ובפסקיו כ' כפי' הנימוק"י דאאם באו מאליהם קאי רבו אלא דמשמע מדבריו דמותר ליתן לו שכר מזונות אפילו בי"ט עצמו וכן שכר במועד אבל מדברי הנימוק"י ורבינו ירוחם משמע להדיא דאסור ליתן שכר במועד וכן נראה כיון דנותן לו שכרו הרי הוא כמדייר לכתחילה ובשכיר שבת שכיר חדש כתב דמסייעין אותן במועד ומוסרין להם שומר בשבת ולא נודע מאין יצא לו ז"ל חילוק זה דלסייע לא הותר אלא במועד ולמסור שומר הותר אפילו בשבת ונראה דגירסתו הוא כגירסת ספרים אחרים ועושה עכו"ם בשבת וי"ט ומסייעין במועד מזה משמע דלא הותר סיוע אלא במועד אבל הא דתני בתר הכי ומוסרין להם שומר קאי בין אשבת וי"ט בין אחוה"מ וזה ברור אבל מלשון הש"ע נראה דגם מסירת שומר לא הותר אלא במועד אבל לא בשבת וי"ט וכמש"כ המ"א ז"ל ולכאורה הוא תמוה למה כ' נגד דעת הטור ז"ל אבל לפמש"כ לעיל בדעת הרמב"ם ז"ל ניחא דבש"ע פסק כדעת הרמב"ם ז"ל ועיין בביאורי הגאון ר"א ז"ל שכתב ג"כ דשיטת הרמב"ם ז"ל הוא דלא כנימוקי יוסף ואני לא אבין וי"ל כוונתו דפי' בשכר אינן שוין דהרמב"ם ז"ל מפרש לה דשוכרין לכתחילה ולהנמ"י הפי' ליתן לו שכר אח"כ אבל לענין דינא יכול להיות דליכא בינייהו והרמב"ם ז"ל ודאי מודה להנימוק"י דלומר לדייר אסור וגם הנמ"י אפשר דמודה להרמב"ם ז"ל דמותר לשכור שומר כיון דאינו עושה מלאכה כלל אלא שומר לבד ודו"ק היטב ועיין בפ"מ סי' תקל"ז שנסתפק בי"ט לדעת המחבר אי מותר למסור להם שומר ולפמש"כ שורש הדברים בדעת המחבר ז"ל הוא מילתא דפשיטא די"ט דיני' כשבת לענין זה וכגירסת הס"א ולא ידענא מאי מספקא לי':

שם גמרא מ"ת שינוי במועד בדה"א דלא כר' יוסי כבר כתבתי לעיל באריכות דר' יוסי לא מצריך שינוי בדבר האבד אפילו אם ע"י השינוי לא יהי' שום פסידא אלא דמהא דפריך הש"ס על רב נחמן אימור דאמר ר' יוסי בחמרא בשיכרא מי אמר משמע דטעמא דר"י משום פסידא הוא וליכא למימר דהמקשן בעי למימר דבשיכרא ליכא פסידא כלל אפילו אם החבית בלא מגופה דא"כ מאי קמיבעי לי' כיון דלאו דבר האבד הוא וכן לרב נחמן ליכא למימר דבלא מסייע הוי פסידא מרובה דא"כ מ"ק הלכה כר"י אפילו לר' יהודה לישתרי כיון דדבר האבד הוא אלא ע"כ הכי קמיבעי' לי' מהו למישע פי' דלגוף במגופה ודאי שרי פסידא גמורה אלא למישע המגופה היינו למרח היטב שלא יפגם אפילו פורתא מהו ואמר להו דהלכה כר' יוסי דגוף כדרכו ופריך אימור דאמר ר"י בחמרא דנפיש פסידא אי לא יגוף כדרכו אבל בשיכרא מי אמר דבשיכרא ליכא פסידא כלל אם לא ימרח ובהא לא התיר לגוף כדרכו ומסיק דבשיכרא נמי איכא פסידא עכ"פ משמע מכאן דר' יוסי לא התיר אלא היכא דאיכא פסידא ע"י השינוי ונראה לומר דפלוגתא דאמוראי היא בטעמא דר' יוסי והיינו אמוראי דלעיל רב חסדא דמתרץ למתניתין דהציר והצינור עם הא דיוחנן כה"ג כו' הא במגלי הא בחציני ופי' הריטב"א ז"ל דהיינו ע"י שינוי ותיקשי עליו אטו ס"ל דהלכה כר' יהודה דבעי שינוי בדבר האבד אלא ודאי ס"ל דע"כ לא בעי ר' יוסי שינוי בדבר האבד אלא אם ע"י השינוי יהי' פסידא אבל התם לא יהי' פסידא ע"י השינוי כ"ע מודים דבעי שינוי ורב אשי דקאמר הא ר' יוסי ס"ל אליבא דר"י דכל שעיקר הדבר דבר האבד הוא לא בעינן לשנויי בי' אפילו אם ע"י השינוי לא יהי' פסידא ובהכי ניחא מה שיש לדקדק לעיל דאמר רב חסדא כותל חצר בונה כדרכו וע"כ הטעם משום דהוי דבר האבד ואין צריך שינוי וכמש"כ הה"מ בפ"ב וא"כ כי פריך הש"ס עלה מברייתא דכותל הגוהה לרשות הרבים כו' מפני הסכנה אין כו' אמאי לא משני דברייתא אתיא כר' יהודה דבעי שינוי בדבר האבד ורב חסדא ס"ל כר' יוסי דלא בעי שינוי ולפי הנ"ל דע"כ רב חסדא לאו מטעם דאין צריך שינוי שרי לה דהא איהו ס"ל היכא דליכא פסידא ע"י שינוי לכ"ע צריך שינוי אלא ע"כ ס"ל לרב חסדא דאם לא יבנה כדרכו לא הוי שמירה כלל מפני הגנבים ולהכי פריך שפיר מברייתא ועפ"ז נתיישב לי מה שפסקו הראשונים ז"ל דזיפתן כוזתא וחביתא והקשה המ"א ז"ל הא לא אמרינן בכה"ג בשל סופרים הלך אחר המיקל ולפי הנ"ל ניחא דשמואל ורב דימי דפליגי בחביתא ע"כ ליכא למימר דבלא זפיתא איכא פסידא דא"כ מ"ט דשמואל הא קיי"ל הלכה כר"י אלא ודאי ליכא פסידא בלא זפיתה ושמואל ס"ל דהיכא דליכא פסידא ע"י שינוי צריך לשנוי' ורב דימי ס"ל דדבר האבד אליבא דר' יוסי הותר כדרכו בחול ומותר לזופתו אפילו אי איכא טירחא והשתא א"ש דאנן פסקינן בכניתא כשמואל ובחביתא קיי"ל כרב אשי דר"י לא בעי שינוי כלל והלכתא כוותיה ומאי דקאמר הש"ס חייש לפסידא היינו דבעיקר הדבר יש בחביתא הפסד גדול ומש"ה הותר אפילו לזופתו ומר חייש לטירחא היינו שמואל חייש לטירחא בזפיתא כיון דליכא פסידא אם לא יזפות. אבל אי הוי פסידא בלא זפיתה ודאי ליכא מאן דחייש לטירחא בדבר האבד וכן מוכח מד' הריטב"א ז"ל שהקשה דהכא משמע דבדבר האבד הותר שלא ע"י שינוי ובריש מכילתין אסרינן טירחא יתירא אפילו בבית השלחין דהוי דבר האבד ותי' דהתם הוי ספק פסידא דשמא לא יבא ולא יצמח אבל היכא דאיכא ודאי פסידא לא חיישינן לטירחא אליבא דר' יוסי. ויש ליישב קושיית המ"א ז"ל בדרך פשוט אפי' אי נימא דאיכא פסידא קצת בלא זפיתא משום דשמואל ע"כ ס"ל כר' יהודה דבעי שינוי ומש"ה חייש לטירחא ואנן לא קי"ל כוותי' בהא אלא כר' יוסי עכ"פ נראה כמש"כ דפלוגתא דאמוראי היא בהא דר' יוסי אלא דקשה לפ"ז מאי פריך לקמן ארב הונא דמוקי לה לברייתא כר' יוסי אמאי לא ידוש בפרות הא ר' יוסי לא בעי שינוי ואמאי לא משני דרב הונא ס"ל דע"כ לא אמר ר"י לא בעי שינוי אלא היכא דע"י שינוי איכא הפסד אבל התם ליכא פסידא אפילו לא ידוש בפרות. וראיתי בב"י סי' תקל"ז ובכ"מ פ"ז שכ' על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב טעמא דלא ידוש בפרות משום שינוי והקשה ע"ז הא בגמר' מסקינן דלאו משום שינוי הוא ותי' דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דקאמר הש"ס ה"נ כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי היינו דלא פסיד אם לא ידוש בפרות לאו שינוי הוא אין זה בכלל דבר האבד דלא בעי שינוי דע"כ לא בעינן שינוי אלא היכא דאיכא הפסד ע"י השינוי. והפי' הזה בדברי הש"ס דחוק הוא אבל לענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל נכונים וברורים דיש לדקדק לקמן מאי פריך הש"ס לקמן אי ר' יוסי ידוש בפרות מנ"ל דהוי דבר האבד אם לא ידוש כלל ואי משום דמשמע לי' דקאי ארישא אבל מחובר לקרקע אפילו כולו אבוד אסור וע"ז קאמר ואם אין לו מה יאכל קיצור כו' משמע דהכל מיירי בדבר האבד ז"א דאי מיירי באבד אם לא יעמר וידוש א"כ מאי אירי' אין לו מה יאכל הא בתלוש בלא"ה מותר משום דבר האבד אלא ע"כ עיקר האבידה אם יניחנו במחובר ולר"י אסור במחובר אפילו בדבר האבד להכי קאמר ואם אין לו מה יאכל שרי בין במחובר בדבר האבד בין בתלוש שאינו אבוד וא"כ מאי פריך לר"י ידוש בפרות ונראה לומר דלר"י פריך שפיר כיון דס"ל לר"י דלצורך שאין לו מה יאכל התירו יותר מלצורך דבר האבד א"כ פריך הכי כיון דאמר ר' יוסי דבדבר האבד לא בעי שינוי כש"כ לצורך שאין לו מה יאכל דלא בעי שינוי דהא עדיף מדבר האבד שהתירו בו אפילו במחובר ומשני דאם לא ידוש בפרות לאו שינוי הוא וטירחא יתירא הוא וכ"ז לר"י אבל לדידן דקיי"ל דדבר האבד מותר אפילו במחובר א"כ שפיר מצינן למימר דדבר האבד עדיף מצורך שאין לו מה יאכל ובדבר האבד אין צריך שינוי אבל לצורך שאין לו מה יאכל צריך שינוי ואיכא איסור לדוש בפחות משום שינוי אפילו במקום דכל יומא דיישי בפרות וזש"כ הרמב"ם ז"ל שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות היינו דבעיקר הדבר אין כאן הפסד אבל כל שיש בעיקר הפסד א"צ לשנות כלל אלא עושה הוא כדרכו ואכתי יש לדקדק הא לדידן נמי אין לו מה יאכל עדיף מדבר האבד דבדבר האבד אם כוון מלאכתו אסור ובאין לו מה יאכל התירו אפילו כיון מלאכתו כמש"כ הרא"ש ז"ל וא"כ אמאי בדבר האבד אין צריך שינוי ולצורך מי שאין לו מה יאכל צריך שינוי וכן התירו כל מלאכת אומן לצורך אוכל נפש ולצורך שאין לו מה יאכל וצ"ע ובאמת כבר אמרו הלכות מועד כהלכות כותי לומר שאין למידן זו מזו ובסברא כל דהו מחלקינן בינייהו ולא נמסרו הדברים אלא לחכמים הראשונים וע"פ רוח חכמתם ממרום שקלי ענינים במאזני שכלם ועיין במרדכי שכ' בהדיא דלצורך אוכל נפש במועד לא בעי שינוי וצ"ע:

שם גמרא אמר אביי הלכות מועד כהלכות שבת יש מהם פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה עיין פירש"י ז"ל בגמרא וקשה קצת מאי קמ"ל אביי דקאמר נקטינן משמע דקבלה אתי לאשמעינן ואי קמ"ל דליכא חיובא במלאכת מועד וכמו שפירש הנימוק"י לענין מאי מדמי להו לשבת דאדרבה בשבת טעמא דפטור אבל אסור הוא גזירה משום חיוב מה"ת והכא ליכא אלא פטור לחוד ונר' דמילתי' דאביי שייכא להו דלעיל דאמר דהלכות מועד לא ילפינן מהדדי ואם יקשה לך אמאי לא ילפי' מהדדי לזה אמר אביי דהלכות מועד כהלכו' שבת כו' וקמ"ל דאין בהם אלא שני חלוקות מותר לכתחלה ואיסורי דרבנן וחלוקה הג' איסור תורה אין בו ולאפוקי מדעת הרמב"ן ז"ל שכ' דאיכא בי' דברים שאסור מה"ת ובשל תורה ודאי מצינן למילף מהדדי לזה קמ"ל דאין בו אלא איסור דרבנן ובדרבנן לא מצינן למילף מהדדי ומכאן נראה ראי' ברורה דאין שום מלאכה באיסור מה"ת בחוה"מ ואין זה סותר למש"כ בריש מכילתין דעיקר מלאכת חוה"מ מה"ת הוא דהתם נמי הכי כתיבנא דאין שום מלאכה פרטית שאסורה אלא עיקר מה שאמרה תורה הוא להפנות ממלאכה ונמסר הדבר לחכמים איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת וזה ברור ועיין ברש"י ברי"ף עוד פי' אחר בד' אביי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף