קרן אורה/זבחים/ו/א

קרן אורה זבחים ו א

דף ו' ע"א

תוס' ד"ה אחד מימר כו' ובריש תמורה ועירכין כו'. כבר תמה ע"ז בצ"ק ז"ל דמשנה מפורשת היא במנחות דיורש מימר ומש"כ דמברייתא הוא דמרבינן להו בריש עירכין ותמורה ליתי' אלא מתניתין שם בריש תמורה הכל ממירין ובמנחות צ"ג תנן הכל סומכים. ועי' תוס' ז"ל שם הא דמרבי מהכל אע"ג דתנן בהדיא התם דיורש סומך ומימר:

שם תוס' בד"ה מקופיא תימא דבפ"ק כו'. ול"נ דוודאי מסברא לא הוי אמרינן דמימר מי שאינו מתכפר אלא מקופיא ורחמנא הוא דרביא ליורש דמצי מימר אע"ג דאינו מתכפר אלא מקופיא. ולפ"ז ניחא נמי מה שהקשו מפרו של אהרן דאחיו הכהנים לא מיקרי שותפין אי לא מתכפרו אלא מקופיא דלמה יקראו שותפים אם אין להם כח להמיר והוא לבדו מצי מימר. והכי משמע מדאיכא תנא דס"ל דיורש אינו מימר אע"ג דמתכפר הוא מקופיא דלא נראה לומר דהני תנאי פליגי בזה אי מתכפר הוא אי לא. דא"כ הא דשקלינן וטרינן אי קניא להו בפלוגתא דתנאי היא אלא משמע דכ"ע מודו דמקופיא מכפרא ובעלמא לא מיקרי מתכפר מאן דלא מתכפר אלא מקופיא וביורש הוא דפליגי ר"מ ורבי יהודה לענין תמורה מאם המיר ימיר ויליף מינה לסמיכה ג"כ דמיקרי קרבנו ור' יהודה ממעיט ליה מסמיכה ויליף מינה לתמורה. ועי' מש"כ בזה בריש עירכין:

שם גמרא כיפרו על מה שבאו אי לא כיפרו. וקמיבעי ליה משום דיש כאן ב' צדדים או למימר דכיפרו דאל"ה למה אמרה תורה שיקרב או איפכא דלא כיפרו דאי כיפרו למה אמרה תורה להביא שני כדמסיק. וכ' רש"י ז"ל דנפ"מ שלא ידאג מן היסורין בנתים. וכ' בצ"ק דכוונתו לישב קושית התוס' ז"ל דהיינו קושיא דר"ל אם אינו מרצה למה הוא בא להכי כ' דלא מיבעי ליה הכא אי מכפר כפרה גמורה דוודאי לא מכפר כפרה גמורה כדילפינן מקרא דמוצא שפתיך ואם לאו יהא נדבה. אלא מיבעי ליה אם הראשון מגין מן היסורין עד שיקרב השני ע"ש. ומה אעשה אם איני מבין דבריו ז"ל דא"כ אין כאן קושיא לא על הראשון למה הוא קרב ולא על שני למה הוא בא ומאי קאמר רב שישא דאי כיפרו שני למה הוא בא הא ראשון אינו מכפר אלא להגן בנתים ושני בא לכפר כפרה גמורה אלא וודאי כיפרו על מה שבאו משמע כפרה גמורה. וכוונת רש"י ז"ל פשוט הוא דמאי נפ"מ בבעיא זו דבין כך ובין כך יתכפר או בראשון או בשני לז"כ דנפ"מ שלא ידאג כו' אלא דבאמת קשה היכי ס"ד דבראשון נתכפר הא קרא לא משמע הכי ואם לאו הוי נדבה משמע דהשני חובה והראשון אינו אלא נדבה. ולזה י"ל דקרי לראשון נדבה מפני שלא יצא בו ידי חובתו וצריך להביא שני אבל מ"מ י"ל דנתכפר בראשון. אבל הא קשיא לי אמאי לא פשיט ליה מברייתא דריש מנחות אשם מצורע ששחטו שלא לשמו כו' וצריך אשם אחר להכשירו. אלמא דלא הוכשר באשם הראשון וש"מ דהשני מכפר ומכשיר. ועוד תניא התם (דף מח) שלמי נזיר שעשאן שלא כמצותן היינו שלא לשמן אין טעונה לחם ולא זרוע ואם הראשון הוא המכשיר והמכפר אמאי לא יטען לחם וכל דיני שלמי נזיר ורש"י ז"ל פי' שם שלא כמצותן עוד פי' אחר וגם שתי אלה ברייתות הם ואין כאן קושיא כ"כ. אבל יותר קשה לי ממתניתין דפ' התודה דתנן התם שחטה שלא לשמה. וכן איל המילואים וכבשי עצרת לא קידש הלחם. ואי נימא דכפרה היא בראשון אמאי לא קידש הלחם כיון דהוא המכשיר והמכפר בדין הוא שיקרב עם הלחם והשני לא יהיה טעון לחם. והיה נראה דלא מיבעי ליה הכא אלא בעולה ושלמים דאין להם כפרה מיוחדת להכי מיבעי ליה נהי דקריה רחמנא נדבה ולא יצאו בו ידי חובתן מ"מ אכשר דכיפרו על מה שבאו. אבל קרבן שבא על דבר מיוחד מכשיר או מכפר כפרה מיוחדת פשיטא דהראשון לא כיפר כיון דלא יצאו בו בעליו. והתוס' ז"ל כ' איפכא דמאשם דייק. ויש לדקדק לדבריהם דבעולה ושלמים ליכא למיפשט הך בעיא ויש לומר דהראשון כיפר א"כ באשם נמי מנלן כיון דאשם לא שמענו אלא מהקישא דשלמים ויש לישב ועדיין צ"ע בזה:

שם גמרא איבעיא להו אעשה דלאחר הפרשה מכפרא כו'. מי אמרינן מידי דהוי אחטאת כו' משמע דבחטאת לכ"ע מכפרא לאחר הפרשה. וקשה מכאן על דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שגגות שכ' אם הביא חטאת שהפריש על חלב אמש על חלב שאכל היום כיפר. וכמו שקיים גירסא זו הר"י קורקוס ז"ל שם ואמאי והא הוי חטא דלאחר הפרשה ובחטאת פשיטא דלא מכפר לאחר הפרשה. והיה נראה דהא דאמרינן דאינו מכפר על אחר הפרשה היינו אם בא לכפר חטא שקודם הפרשה תו אינו מכפר על חטא שאחר הפרשה. אבל אם הביאו על חטא שאחר הפרשה לבד שפיר מכפר ויתיישב בזה קושית התוס' ז"ל בד"ה או דילמא כו' ע"ש. אלא דלא משמע הכי לקמן גבי שעירי עצרת ויבואר עוד בזה בשמעתין. ועי' שבת (דף עב) בגמרא ותוס' שם:

שם גמרא אימא כיפר גברא לא כיפר קמי שמיא. ובעי רב הונא למימר דאפילו עשה דסמיכה דהוי לאחר שחיטה ג"כ כיפר ולא כיפר קמי שמיא שלא עשה המצוה כתיקנה וכפירש"י ז"ל. ומייתי ראיה מד' ר"י ב"נ דאמר במתנות הראש דאם לא נתן ג"כ כיפר ומעלין כאלו לא כיפר וליכא למימר דכאלו לא כיפר היינו דצריך לאתויי קרבן אחרינא דהאמר אם לא נתן ג"כ כיפר. משמע מזה דלר"ע דאמר אם לא נתן לא כיפר צריך לאתויי קרבן אחרינא אלא דלר"י ב"נ ליכא למימר הכי אלא ש"מ כיפר גברא דיצא ידי חובתו ולא כיפר קמי שמיא היינו במתנות הראש גופייהו. וה"נ התם בסמיכה גופא כיפר גברא ולא כיפר קמי שמיא. ואמר ליה רבא דהכא נמי כיפר מתן בהונות לא כיפר מתנות הראש פי' שחיסר מצוה מתנות הראש לגמרי כן היה נראה לפרש. וא"כ לריב"נ אין צריך ליתן מתנות הראש. אבל רש"י ז"ל פי' דיביא לוג אחר ויתן מתנות הראש. ותמהו התוס' ז"ל ע"ז מהא דאמרינן ביומא דלכ"ע מתנות הראש לא מעכבא וזה דלא כמאן דלר"ע מעכבא לגמרי כדאמר אם לא נתן לא כיפר משמע דצריך לחזור ולהביא לוג אחר וליתן על הבהונות ולריב"נ נמי צריך להביא לוג אחר ליתן מתנות הראש. ובאמת משמע דלריב"נ פשיטא דלא בעי לאתויי קרבן אחרינא כדאמרינן אלימא כו' ולפי' רש"י צ"ל דהא דלא מיבעי לאתויי קרבן אחרינא היינו לחזור וליתן על הבהונות אבל למתנות הראש צריך להביא לוג אחר. וכ' התוס' ז"ל בשם הר"ר ברוך לישב פירש"י דהא דאמרינן התם דלא מעכבא היינו דלא הוי עוד מחוסר כפרה אבל צריך להביא לוג לקיים מתנות הראש אבל לא משמע הכי שם ביומא דאמרינן גמר מתן בהונות ונשפך הלוג ד"ה מתנות הראש לא מעכבא. ואי אתי לאשמעינן דלא מעכבא כפרה לאכול בקדשים. א"כ למאי קאמר ונשפך הלוג הך רבותא הוי מצי לאשמעינן אפילו לא נשפך דמיד אחר מתן בהונות מותר לאכול בקדשים. דהא בנשפך ליכא נפ"מ כיון דצריך להביא לוג אחר לקיים המצוה. עוד דמאי קאמר ד"ה מתנות הראש לא מעכבא. ומאי ענין זה למחלקותן. כיון דלוג אחר צריך להביא. אלא דקמ"ל דמתנות הראש לא מעכבא כפרה ואי תימא דקמ"ל דאין צריך לחזור וליתן בהונות הא אפילו דמתנות הראש מעכבא כפרה נמי אין צריך לחזור וליתן בהונות כמו אם נשפך במתן בהונות דאין צריך לחזור וליתן בהיכל. הן אמת דלר"ע דאמר אם לא נתן לא כיפר כ' התוס' ז"ל ביומא שם דצריך להביא לוג ולחזור וליתן מתן בהונות. וכ"כ רש"י ז"ל כאן ומשמע להו הכי מדאמרינן דלריב"נ כיפר מתן בהונות משמע דלר"ע לא כיפר גם מתן בהונות אבל טעמא בעי מ"ש דהזאות שבפנים ומתן בהונות כל חד הוי כפרה בפ"ע ואם הביא לוג יתחיל במתן בהונות אע"ג דכתיב ומותר השמן כו'. ומ"ש דמתן בהונות ומתנות הראש חדא כפרה היא. ע"כ נראה כמש"כ או כמש"כ התוס' ז"ל כאן וביומא דלריב"נ מתנות הראש לא מעכבא כלל והשתא הוי ד"ה דהכא כמו ד"ה דאיתמר שם לעיל במתנות של יה"כ דאם גמר במזבח ונשפך הדם ד"ה לא מעכבי. היינו דשירים לא מעכבא כלל. וא"כ י"ל דלר"ע נמי דאמר אם נתן לא כיפר היינו דאם לא נתן מתנות הראש מעכבא כפרה וצריך להביא לוג וליתן מתנות הראש. אבל אינו מוכרח שיחזור ויתן על הבהונות אלא בהא פליגי דלר"ע מתנות הראש מעכבא כפרה. וכיון שלא נתן מתנות הראש הוי כאלו לא כיפר כלל. ולריב"נ כיפר מתן בהונות ונגמרה עיקר הכפרה אלא שלא כיפר מתנות הראש היינו שלא קיים מצוה זו:

והנה אליבא דר"ע וודאי ליכא לאוקמי לשמעתא דיומא דהא ר"ע אמר אם לא נתן לא כיפר אלמא דמתנות הראש מעכבא והתם קאמרינן דלכ"ע לא מעכבא. אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ד מה' מח"כ כר"ע דאם לא נתן לא כיפר ובפ"ה שם פ' כשמעתא דיומא דאם נשפך הלוג לאחר מתן בהונות א"צ להביא לוג אחר למתנות הראש. דמתנות הראש לא מעכבא והוא פיסקא דסתרי אהדדי וכבר עמד ע"ז הר"י קורקוס ז"ל. וכ' לחלק דאם לא נשפך הלוג והשירים בעין לא כיפר ומעכבא כפרה. אבל בשנשפך אין צריך לחזור ולהביא לוג ע"ש. ואין טעם לסברא זו דאם נתינת מתנות הראש מעכבת ואסור בקדשים אם לא נתן אפילו נשפך. ג"כ הדין נותן שיביא לוג אחר כמו בשירים למ"ד מעכבין. ועוד מדקאמר הכא אלימא דבעי לאתויי קרבן אחרינא והאמר ריב"נ בין נתן כו' משמע דלר"ע דאמר אם נתן לא כיפר בעי לאתויי קרבן אחרינא. ולפענ"ד נראה דהרמב"ם ז"ל דרך אחר לו ולא קשיין אהדדי הני תרתי שמעתא דהכא ודיומא. והא דביומא אפילו לר"ע אתיא דהכא פליגי במתנות הראש אי מעכבי וס"ל לר"ע דאם לא נתן לא כיפר וכפשטי' דקרא על ראש המיטהר וכיפר עליו כו' ואם נשפך השמן מן הכף צריך לאתויי לוג אחר וישפוך על כפו ליתן על הראש ואפשר גם על הבהונות כמו בשירי הדם למ"ד מעכב צריך לחזור וליתן על המזבח ולא על היסוד לבד כדאמרינן לקמן בפ' איזהו מקומן. וזה שכ' בפ"ד אם לא נתן לא כיפר. והא דיומא מילתא אחריתי היא דנשפך הלוג אחר שיצק השמן בכפו פוסל דצריך שיהיה הלוג קיים בשעת מתן שמן. ולהכי אם נשפך בשעת מתן שבפנים צריך שיביא לוג אחר דהשמן שבכף נפסל ג"כ וכן בשעת מתן בהונות. ובהא פליגי הני תנאי אי צריך להתחיל בתחילה או במקום שפסק. אבל אם נשפך הלוג אחר שנתן על הבהונות קודם נתינת שמן שבכפו על הראש אינו נפסל עוד בשפיכת הלוג ונותן השמן שבכף על הראש. וזה שא' ד"ה אין מתנות הראש מעכבות היינו דאין מעכבות שיהיה הלוג שלם בשעת נתינתן ואפילו נשפך נותן השמן על הראש משום דכ' ומיתר והנותר. ילפינן מינה דאפילו לא נשאר אלא שמן זה שבכף דיו וזה נראה נכון אבל לישנא דמתנות הראש אין מעכבות דוחק הוא לפ"ז. ועוד דכ' הרמב"ם ז"ל שם דהלוג אסור באכילה עד שיתן על הבהונות ואי מתנות הראש ג"כ מעכבות כפרה תאסר באכילה עד אחר מתנות הראש ונראה עוד לומר דלר"ע ג"כ אין מעכבות כפרה אלא דר"ע אמר אם לא נתן לא כיפר דמצוה גמורה היא לצורך כפרה אלא דאינה מעכבת. וריב"נ אמר דשירי מצוה היא ואינה באה לכפרה כלל והיינו כיפר גברא דקאמרינן לריב"נ. וגם ליכא חיוב גמור במתנות הראש ועדיין צריך עיון:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף