חידושי הרי"מ/בבא מציעא/ז/א
ת"ר ב' אדוקין בשטר מלוה א' כו' וממני נפל ומצאתיו ולוה א' שלך הוא ופרעתיו לך כו'. לכאורה למה נקיט במציאה ולא פשוט זה אומר שלי ואתה תפיס שלא כדין כו' דבמשנה בטלית מה דחלוקה י"ל אמת הוא משום דבהדי הדדי הגביהו בין לרש"י ובין לתוס' הוצרך לשנות מציאה או מו"מ דבסתם אין דרך להקנות חצי כמ"ש תוס'. משא"כ כאן דאין הזכי' מצד המציאה רק מה דחלוקה י"ל אמת דפרע מחצה כמ"ש תוס' ואין זה ענין להמציאה. ונראה דרבותא קמ"ל אף דנפל איתרע גם לפי טענת המלוה מ"מ כיון דמצאו בעצמו לא חשוב ריעותא וממילא לפי טענתו מצאו בעצמו ולא איתרע וזה תקף שלא כדין וספק אם איתרע ויחלוקו. ולכאורה אף מצאו בעצמו מ"מ איתרע דאטו ידע שימצא שלא נזהר. והיה אפשר דמטעם מיגו שהיה אומר שלא נפל כלל כיון שמוחזק והי' יחלוקו. והיה מוכח דנאמן במיגו ולא חשוב להוציא כיון שיש לו שטר אף דמודה דאיתרע שטרא. ועיין בטור בשם הרא"ש בהחזירו וא"י רק ע"פ דמשמע דחשוב מיגו להוציא דלא חשוב שטר כיון דמודה דאיתרע ע"ש מ"ש. אך הא משמע דגם בידוע שנפל ע"פ עדים ג"כ יחלוקו. היינו בראו שמצאו וא"י מי מהם או ביחד. ולרמב"ם דגם כשאחר מצא שטר חוב ועבר והחזירו למלוה גבי בו דלא מהני הריעותא רק שלא יחזיר. ואם כן מה שהמלוה תפיס ניהו דאיתרע מ"מ הא מוחזר לו. ואפשר דמכאן יליף לה. אבל לשאר פוסקים קשה. וצ"ל או דמיירי בלי עדים והיל"ל שלא נאבד כנ"ל או דלפעמים דרך שכחה כמ"ש תוס' ריש אלו מציאות. והדרך כשנזכר חזר ומצאו ולא איתרע כלל. דכשמצאו בעצמו מורה שדרך שכחה כנ"ל. ומ"מ ספק דהא לוה טעין שהוא מצאו והוא תקיף בו:
אך לכאורה הניחא בתפוסים כולו אבל בתפוסין רק בכרכשתא רק ממילא כתפוסים בכולו. א"כ על החצי שאין המלוה תפוס דאיתרע לא היה גובה אף בלא תפיסת הלוה רק אחר היה תפיס והי' מפסיד חצי רק מצד שאינו תופס הוא א"כ שוב חשוב שלוה תופס מחצה גם בחצי השנייה דהא גם הוא תופס כמוהו. והוי ככ"ש וחצי שלי דיטול מלוה רביע. וצ"ל דזה הכל דבר א' מה שבחזקתו ודלא איתרע ולכך החצי שחשוב תפוס ומוחזק ולא איתרע נוטל כנ"ל. והפירוש ומצאתיו הוא שבעצמו מצאו והלוה תקף בו. דאם הי' מודה שמצאו לוה אפשר לא גבי דמודה דאיתרע. רק במיגו אפשר דמהני אם חשוב שטר כנ"ל דמהני להוציא ולהחולקים לא מהני דחשוב מיגו להוציא. ומה"ט י"ל דגבי לוה נקיט רק שלך ופרעתיו לך ולא נקיט ג"כ ממני נפל כו'. משום דאצלו רבותא להיפוך אף שמודה דממלוה נפל נאמן במיגו דאצלו להחזיק וסגי מה שטוען פרעתיו להיות הדין יחלוקו. ואף שמודה שמלוה מצאו והוא תקף בו. דהוי כתפיסה שלא בעדים דנאמן דידי חטפי מגו דשלי ולא חטפי כו'. וא"כ קצת ראיה לפ' הנ"ל דאם לא כן לינקט רבותא גם במלוה דאף שאומר דלוה מצאו וממנו נפל ג"כ נאמן במיגו על מחצה שתפיס כתפיסה שלא בעדים וע"כ דלא מהני להוציא דלא חשוב שטר כנ"ל:
ולמ"ש הרא"ש ס"פ בתכריך דשייך יאוש בשט"ח ע"ש. ואף להפ' דלא מהני מבואר ס' ס"ו משום דאין אותיות נקנין במסירה. דאי ניקנין חשוב יאוש כמסירה מיד ליד להרבה פ' דל"ד להפקר וגם בהפקר יש דעות ע"ש. וא"כ לגבי לוה שנקנה במסירה שפיר נקנה ביאוש. ודמי לב' אוחזין בטלית דדנין ג"כ מצד המציאה שזכו ושייך בהדי הדדי הגביהו כנ"ל. ולפי זה נקיט דוקא מצאתיו שאם מודה מלוה דלוה מצאו קנאו ביאוש ולא מהני מגו דמלוה דאף לדבריו קנאו לוה ביאוש. ואף אי לא מהני יאוש להחוב כהח"ץ מ"מ לענין השטר מהני כמ"ש תוס' ומ"ש לעיל ע"ש. ואם כן אף דיהיה למלוה מיגו דמצאתיו מ"מ הוי שוב מיגו להוציא בלא שטר כיון שזכה לוה בשטר ביאוש לענין שאין שטר עכ"פ למלוה ע"ש. ולכך נפל נקיט רבותא דאף שמודה נאמן או מצ"ע או במיגו דחשוב דיש לו שטר כיון שמצא ומצאתיו דוקא דאל"ה לא מהני המיגו כנ"ל. משא"כ בלוה דמ"מ טוען פרעתי ואף דמצאו מלוה מה יזכה כיון שנפרע. ושוב נאמן במיגו שממני נפל כנ"ל. ולכך נקיט סתם כנ"ל:
יחלוקו לכאורה ל"ד לשניהם אוחזין דממון המוטל בספק חולקין גם לרבנן בב' מוחזקים. משא"כ בשטר דהלוה מוחזק בממון וכיון דשניהם מוחזקין בשטר וספק בשטר יד בעה"ש עה"ת ואיך יגבה מספק. וצ"ל דלא חשיב ספק רק אנן סהדי דמה דתפיס האי דידיה כו' כדאמר בגמ' גבי טלית. אך דוחק דשם כל מה שבי"א בחזקת שלו ומורה דיחד הגביהו. משא"כ כאן דאף בידוע שהגביהו יחד ג"כ ליכא כלל א"ס שנפרע מקצתו. וניהו דמדמי הש"ס לעיל גבי רכוב כו' דמוחזקות כקנין. וממילא כיון דנגד הלוה והמלוה הוי כשטר שנקנה במסירה לחוד ותפיסת המלוה מודה דשלו ותפיסת הלוה דשלו יחלוקו. מ"מ קשה דגם אם היה תרי ותרי על הכל לא היה גובה. וע"כ שנאמר שתפיסת שניהם מורה שנפרע מקצתו. ולהנ"ל ראוי שיתחייב המלוה שבועה אף דלא שייך טעם שלא יהא כו' בטלית כמ"ש הפ' דלא שכיח. מ"מ הוי כפוגם שטרו דאנן סהדי כו' כדאמר לעיל דמדמי לדר"ח קמייתא. דלא שייך תירוץ הש"ס דכי היכא דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי. דהא מה דאנן סהדי למלוה הוא רק שהשטר בחזקתו המקצת והא אפילו כל השטר בידו ופוגם צריך לשבועה דאנן סהדי מצד תפיסתו השטר ליכא סהדי עדיין שלא נפרע. ואף דלוה גם כן ליכא אנן סהדי שנפרע עכ"פ מצד יאוש ואיתרע הוי נתחייב מתוך טענתו דביטול השטר במקצת בודאי. וצ"ל דמ"מ לגבי המקצת שתופס המלוה מחזיקינן שלא נפרע כלל רק שגם לגבי מקצת שתופס לוה מחזקינן להיפך ולא חשוב פוגם. ודוחק כיון דאם היה הספק בכולו לא היה גובה כלל רק משום שנפרע מחצה כנ"ל חשיב פוגם. ולמ"ש רשב"א גיטין פ' הזורק במחצה ע"מ יחלוקו וכן בחוב כו' בב' כיתי עדים דכיון שיש דררא דממונא וספק לפנינו יחלוקו בב' כיתי עדים ע"ש. מיושב כאן דהספק על הכל ותפיסת מלוה מורה שלא נפרע כלל ותפיסת לוה להיפך ומ"מ יחלוקו כיון שהספק לפנינו כנ"ל. אולם משמעות הפוסקים שם דלא ס"ל כהרשב"א ע"ש:
וגם קשה כיון דכששטר ביד מלוה גובה רק משום חזקה דשטרא בימ"ב. וכיון דשניהם אדוקין וע"כ א' תקף שלא כדין אין חזקה יותר שלוה תקף משהמלוה תקף. ומה בכך שהמחצה בחזקת המלוה כיון שאין חזקה גם אם היה כולו בידו לא גבי. וצ"ל דהחזקה מורה שפרע מחצה ודוחק. וי"ל דגם לדידן סברת שמואל דא"א דפרע הוי קרע ליה ורק משום דנפל איתרע ח' לפרעון דיש ראיה מדלא נזהר להיפך. וא"כ החזקה שלא נפרע יש בודאי אף שהלוה תפיס דאא"ד הוי קרע ליה. ומה דאיתרע הוא ספק שאם המלוה מצאו לא איתרע כלל כנ"ל. רק שמא לוה מצאו ואיתרע נגד חזקה הנ"ל שוב יחלוקו כיון דהחזקה של השטר בתקפו כנ"ל. גם י"ל כיון דמוכח פרק הכותב דהוי פשיעה דשליח דא"צ ליתן המעות עד שמלוה יתן לו השטר מקודם. א"כ מורה החזקה אף שתפיס לוה ויותר ראיה תפיסת המלוה שלא פרע ותקף הלוה. ורק משום מוחזקת דלוה בשטר וחולקין:
במקוים ד"ה כו' במודה בש"כ פליגי כו'. ותמוה למה נקט המחלוקת במציאה דאינו ענין לכאן הוי להו לאפלוגי בעלמא בשטר. וי"ל דהא קשה מ"ש הפ' באל תפרעני כו' דלא חשיב מיגו דפרעתי בפני פו"פ שמא יכחישוהו כו' כבר כתבתי ישוב זה ס' מ"י ס"ק ג' ע"ש עוד י"ל לטעם שכתבו תוס' למ"ד מודה כו' אצ"ל אף דאיכא מיגו משום דק"ש דרבנן ע"ש. ובנפל איתרע י"ל דבעי קיום מה"ת וממילא צריך לקיימו דאיכא מיגו. ואף דמה שתפיס מלוה לא חשוב איתרע י"ל דהיינו דקמ"ל. ועוד דס"ד כיון דעל מחצה שאינו תפיס נאמן לוה במיגו דבאיתרע צריך קיום. א"כ שוב מחצה ודאי שלו ויחלוקו על חצי הב'. קמ"ל דלא דבאמת משמע לקמן גם בנפל איתרע ק"ש דרבנן דכ' לקמן דיחזיר בלי קיום ממ"נ אם יקיימו יגבה ע"ש בתוס' ולא חיישינן שיגבה בקיום א' גדול וא' בקטנו. או שלא בפני בע"ד שלא ידעו שנפל וכיון דנפל לא מהני קיום כזה כיון דצריך מה"ת קיום. ומשמע דגם שבאמת נפל ואיתרע סגי בהני קיומים דמהני משום דק"ש דרבנן כנ"ל. ועוד למ"ש ס' מ"ו ס"ק ג' דבאמת אין כאן מיגו ללוה כיון דתפיס והדין יחלוקו אף שיבאו עידי קיום רק משום דכיון דזה מצד תפיסתו שוב הוי כתפוס הלוה בכולו דאי לאו תפיסתו אין למלוה כלום כיון דאינו מקוים:
ומיושב אריכות לשון הגמ' מאן משוי כו' לוה כו' ע"ש. ועדיף מא' אדוק בתורף כו' ע"ש. ואם כן שוב למ"ד א"צ לקיימו. רק דנימא משום דלוה תפוס חשיב אתרע ונאמן במגו. הא שוב להיפוך הא אין לו מגו כלל כיון שתפוס כנ"ל. ולא שייך דחשיב תפוס בכולו. דאדרבא בלא תפיסתו יש למלוה בשטר דהא א"צ קיום כשלא הי' לוה תפוס כנ"ל. וא"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |