צל"ח/חולין/יד/א

צל"ח חולין יד א

דף י"ד ע"א

משנה השוחט בשבת שחיטתו כשרה. הנה המהרי"ק בשורש ק"ס והדרישה וכן הגאון מוהרר"ס בספרו בכור שור כולם נדחקו לפרש מאי קמ"ל דשחיטתו כשרה עיין עליהם ולדידי אדקשיא לי מאי קמ"ל איפכא קשיא לי ואמאי שחיטתו כשרה והלא אביי ורבא נחלקו במס' תמורה במידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני וקי"ל כרבא דלא מהני וא"כ למה במתניתין שחיטתו כשרה ואף דאיירי בשוגג מ"מ מה בכך דאיהו עביד בשוגג מ"מ עביד מה דאמר רחמנא לא תעביד. ואף אם היה מקום לחלק בין שוגג למזיד מ"מ כבר איצטריך הדבר להאמר ואיננו מלתא דפשיטא להקשות מאי קמ"ל והיא גופא קמ"ל דבשוגג לא אמרינן אי עביד לא מהני. אמנם לפי דרצה בגמרא לאוקמי במזיד כר"מ קשיא והלא אי עביד לא מהני. אמנם לפי מ"ש הש"ך בח"מ סי' ר"ח עיין עליו א"כ כאן אי עביד מהני. ובזה כבר עלתה ארוכה שעכ"פ שמעינן חידוש דין בדיני שחיטה דאי הוי אמרינן בזה אי עביד לא מהני א"כ לא אהני שחיטתו והוה כמתה מאליה שהיא נבלה. ובזה נלע"ד לתרץ קושית הת"ח דלמה לי למיתני יוה"כ והלוא ק"ו הוא משבת ומזה רוצה לפרש דמכאן הוכיח דשבת דומיא דיוה"כ דאסירא ליומא ולדידי הדבר יפלא דעיקר משנתינו לדיני שחיטה אתיא ולהיתרא אלא שאגב אורחא קמ"ל דומיא דיוה"כ שאסירא ליומא משום איסור שבת אבל לומר שכל עיקר יוה"כ נזכר כאן בשביל דבר זה לא נהירא שדין זה אין עיקר מקומו במסכת חולין ובדיני שחיטה רק במסכת שבת ובכל מלאכת שבת:

ולדידי אתי שפיר דלפי משמעות הרמב"ם בפירוש המשנה לא משכחת לה בשבת שתהיה שחיטתו במזיד כשרה דהרמב"ם לא ס"ל כדעת התוספות לחלק בין פעם ראשון וכו' ועיין בב"י סימן מ"א. והנה נתקשיתי בדברי הרמב"ם הללו שלפי משמעות דבריו שם משמע דלא משכחת הכשר לשחיטת שבת במזיד בשום אופן והלא אף לדבריו לא הוה מומר לשבתות מומר לכל התורה כי אם בפרהסיא וכמבואר שם בפירוש המשנה שאחר זה וכן מבואר לעיל בסוגיא דגמרא וכן מבואר בספרו הגדול פ"ד מה' שחיטה הלכה י"ד ע"ש א"כ משכחת גם במזיד ובצינעא:

והנלע"ד בזה דהנה אף דלמחשב מומר בעינן בפרהסיא היינו שאם חילל שבת בפרהסיא הרי הוא כמומר לכל התורה ואם שחט אח"כ אפילו אחרים עע"ג ורואים שחיטתו כהוגן ובדקו סכינו מ"מ אינו בר זביחה ושחיטתו נבלה אבל עכ"פ אף בחילל שבת בצינעה כבר הוא חשוד לכל התורה כולה דחשוד לחמירתא חשוד לקילתא וא"כ הרי הוא חשוד על השחיטה ואיך משכחת לה שחיטתו כשרה ועיין בש"ך סי' קי"ט ס"ק י"ג. אמנם משכחת לה שחיטתו כשרה באחרים עע"ג ובאמת מה שהקשו כאן התוספות דכר"מ בעי לאוקמי ולר"מ מומר לד"א הוא מומר לכל התורה השיב מהרי"ק שם בתשובה הנ"ל דלר"מ חשוד לכל התורה משכחת לה משנתנו באחרים עע"ג וא"כ לפ"ז שיהיה באותו שחיטה במזיד מחלל שבת לא משכחת לה שחיטתו כשרה כלל שאם אחרים עע"ג הרי הוא פרהסיא ואם אין אחר רואהו א"כ איך מאמינים לו להכשיר שחיטתו והרי הוא עכ"פ חשוד על השחיטה. ומזה נלענ"ד דמה דאמרינן מחלל שבת בפרהסיא אין הפירוש בפני עשרה מישראל וכמו שכתב בספר שמלה חדשה בסי' צ"ו ואף שכן הוא בתשובת הרשב"א מ"מ נלענ"ד שאין כן דעת הרמב"ם שא"כ למה סתם דבריו ואין לדמות לקידוש השם דשם אתי תוך תוך כדאמרינן בשלהי בן סורר וכן משמע בפ' הדר (דף סט ע"א) דחזי' לר"י נשיאה וכסי' ואמר כגון זה מבטל רשות דמשמע דאי לא כסיה לא הוי מבטל רשות אף שלא היה שם רק ר"י נשיאה:

והנה יש לדקדק בדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה וכו' דמשמע שדבר זה נזכר שאין שחיטת מזיד כשרה ודלמא באמת גם במזיד שחיטתו כשרה ומתניתין קתני שוגג דאפילו בשוגג אסורה ליומא דומיא דיוה"כ. נלענ"ד דהוי קשיא ליה לרמב"ם כיון שיש להתנא שני דרכים אם למתני מתניתין במזיד והוא רבותא לענין הכשר השחיטה והתירא אם למתני שוגג והוא רבותא לאסור ביומא משום מתהני ממלאכת שבת יותר הוי ליה למיתני מזיד שהוא רבותא בדיני שחיטה ושייך למס' זו מלמיתני שוגג שהוא רבותא לאסור ביומו שאין ענינו עיקר כאן רק במס' שבת ואינו ענין לשחיטה רק לכל מלאכת שבת ועוד כחא דהיתרא עדיף. ואין לומר דבאמת משנתנו מיירי בכל גווני בין בשוגג ובין במזיד זה אינו דהא כר"י מוקמינן לה וא"כ ודאי לא איירי במזיד דבמזיד אין לומר שחיטתו כשרה דהא לדידיה אסורה לעולם ותנא דידן סתמא קתני שחיטתו כשרה והוה ליה למיתני במזיד ולומר שחיטתו כשרה לאחרים אלא ודאי דלא היה יכול התנא למתני מזיד משום דבמזיד באמת שחיטתו פסולה משום מומר לחלל שבתות וא"כ לדעת הרמב"ם השוחט בשבת היינו דוקא בשוגג אבל במזיד שחיטתו פסולה אבל ביוה"כ אפי' מזיד שחיטתו כשרה דמומר לחלל שבת הוה מומר לכל התורה דחמירא שבת כע"ז אבל מומר לחלל יוה"כ הוא רק כמו לאחד משאר עבירות ששחיטתו כשרה וא"כ שבת ויוה"כ שהוזכרו שניהם במשנתינו לצדדים קתני שבת דוקא שוגג ויוה"כ מיירי במזיד ולכך הוצרך להזכיר יוה"כ אף שכבר תנא שבת ומתורץ קושית הת"ח ואף דביוה"כ במזיד עכ"פ אסור לו לעולם לר"י כמו בשבת וא"כ איך תני שחיטתו כשרה וכדדייק לקמן לר"י הסנדלר י"ל דלר"י הסנדלר בין בשבת ובין ביוה"כ אסור לו לא היה לו למתני סתמא אלא לפרש כשרה לאחרים אבל לר"י אי שבת מיירי שוגג לא שייך זה. וא"ת א"כ מאי מקשה לקמן ומי מצית מוקמת לה בשוגג וכר"י והא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני. ומאי קושיא והא אע"פ שמתחייב בנפשו בסיפא דמתניתין היא ודלמא איוה"כ לחוד קאי דאיירי באמת במזיד ושפיר מתחייב בנפשו אך אנן לפרש דעת הרמב"ם קיימינן עתה ולדעת הרמב"ם לא שייך מתחייב בנפשו רק על שבת וכמבואר בדברי הכ"מ סוף פרק א' מה' שחיטה:

והנה העליתי דלרמב"ם לא משכחת שוחט בשבת מזיד שתהא שחיטתו כשרה וגם העליתי דבפרהסיא לאו דוקא עשרה אלא כל עובר ומחלל אפי' בפני אחד מקרי פרהסיא ולכאורה קשה על דברי קושיא גדולה וחזקה דהנה הרב מו"ה זלמן עמרך הקשה לדעת הרמב"ם דמחלל שבת אפילו פעם א' שחיטתו פסולה א"כ במס' ב"ק (דף עא ע"א) ובכתובות (דף לד ע"א) שהקשה אלא שוחט בשבת שחיטה ראויה היא דתנן השוחט בשבת וכו' ודחוק לשנויי דסברי כר"י הסנדלר וכיון דע"כ במזיד מוקי לה דאי בשוגג גם לר"י הסנדלר שחיטה ראויה היא וא"כ לדעת הרמב"ם הלא לכ"ע שחיטה שאינה ראויה היא שהרי הוא מומר לחלל שבתות. ואני השבתיו דמיירי בצינעה ואף דודאי מיירי בטבח בפני עדים דאל"כ מה ענין ארבעה וחמשה לכאן הלא קנס אינו משלם ע"פ עצמו מ"מ לדעת הרשב"א לא מקרי פרהסיא כי אם בפני עשרה מישראל אבל לפי מה שכתבתי להוכיח דלדעת הרמב"ם אפילו אין שם רק אחד מקרי פרהסיא א"כ נשאר קושית הרב הנ"ל בתימה:

אמנם נלענ"ד דהלא גם לדעת התוספות קשה הלא משכחת לה בפעם שניה ובפרהסיא אלא דיש לומר למה לו לדחוקי ויותר נוח לו לאוקמי בכל גווני ולר"י הסנדלר אבל למסקנא שם למ"ד מעשה שבת דרבנן וקאמר דלא פליגי רבנן אשבת כלל והוא דוחק גדול דא"כ למה הזכיר שבת כלל וכמו שהקשו התוספות שם בכתובות בד"ה כי קא פטרי רבנן וכו' והוה ליה לשנויי דמיירי בפרהסיא לדעת הרמב"ם ולדעת התוס' בפעם ב'. אמנם נלענ"ד דלדעת הרמב"ם בלא"ה לא קשה כלל דלדעת הרמב"ם אפי' שחיטת עכומ"ז אינה אסורה מן התורה כי אם בעובד ע"ז אבל עכומ"ז שאינו עובד ע"ז הוא רק מדרבנן וק"ו דמומר אפילו מומר לע"ז ולכל התורה מ"מ אע"פ שחטא ישראל הוא ואינו בכלל אזהרת וקרא לך כו' ועיין בדברי הכ"מ בפ"ד מה' שחיטה הלכה י"ב ודלא כש"ך בסימן ב' ס"ק ב' ומה שהביא הש"ך ראיה ממה דאמר מכם ולא כולכם כבר השיב על דבריו הגאון מוהר"ר סענדר בספרו תבואת שור וא"כ לדעת הרמב"ם לא היה יכול לשנויי דהוי שחיטה שאינה ראויה מטעם מומר כיון שזה רק מדרבנן מקרי שחיטה ראויה:

אלא אפי' לדעת הרא"ש שטעם שחיטת נכרי נבילה דכתיב וזבחת מי שהוא בר זביחה וכו' ונכרי אפי' אינו עובד ע"ז אסור מן התורה מ"מ ישראל מומר אפי' לע"ז ולכל התורה מקרי בר זביחה שהרי מוזהר הוא על הזביחה וכמ"ש הרשב"א לענין מומר להכעיס ועיין בט"ז סי' ב' ס"ק א' ולכן נלענ"ד דשחיטת מומר לכ"ע אינה אסורה רק מדרבנן ולכך הוכרח שם לומר דלמ"ד מעשה שבת דרבנן לא פליגי רבנן כלל אשוחט בשבת:

אמנם אי קשיא לשיטת הרמב"ם הא קשיא דמה מקשה לקמן ונוקמה במזיד כר"מ איך אפשר לאוקמי במזיד כלל והא שחיטתו כשרה תנן ואומר אני דהנה אמרתי מדקאמר רב אסורה באכילה ליומא וטעמא משום דשבת דומיא דיוה"כ ולכאורה מנ"ל הא והלא הא דאסור ביוה"כ אינו מטעם שחיטה אלא שכל מאכל שבעולם אסור ביום הצום ומה ענין לומר שבת דומיא דיוה"כ בזה ודברי הת"ח כבר הבאתי. אמנם לפי שיטתו של הרמב"ם נדחית ראיה זו דהרי שבת בשוגג מיירי ויוה"כ במזיד מיירי וא"כ מנ"ל לרב דאסור באכילה ליומא אלא ודאי דס"ל לרב דגם במזיד לא מחשיב מומר בפעם א' כסברת התוספות וא"כ שבת משכחת במזיד ולמה תני יוה"כ כלל אלא ודאי להורות דשבת דומיא דיוה"כ וא"כ רב על כרחך כשיטת התוס' ס"ל ולכן על רב הקשה שפיר ונוקמי' במזיד כר"מ אלא דאם אליבא דרב הי' הוכחה דפעם אחד לא מקרי מומר ולא אשכחן על רב חולק בזה איך יחלוק הרמב"ם על רב. ונדבר אח"כ מה שיש לדון בדעת הרמב"ם וכעת הואיל ואני עומד בסברא זו דעיקר הוכחתו של רב דשבת דומיא דיוה"כ הוא משום דגם שבת משכחת מזיד ומיותר יוה"כ לגמרי אני אומר עפ"י זה להסביר דברי רש"י ששינה פירושו בסוגיא זו מפירושו במסכת כתובות והנה מה ששינה בדברי ר"י עיין מהרש"א אבל בדברי ר"מ שינה ג"כ דכאן פירש במזיד לא יאכל בו ביום והוא הדין לאחרים ובכתובות פירש בדברי ר"מ במזיד לא יאכל הוא לעולם אבל אחרים אוכלים והנה יש כאן תרי שינויים חדא דכאן התיר רש"י לו במוצאי שבת ובכתובות פי' דאסור לו לעולם ועוד דכאן אין חילוק בינו לבין אחרים ובכתובות חילק אלא דהנך שכתב חדא נינהו שאם הטעם משום שלא יהנה מעבירה א"כ דוקא בו ביום אסור אבל למו"ש בכדי שיעשו שוב אינו נהנה אבל בו ביום גם לאחרים אסור שגם להם האיסור משום שלא יהנו ממלאכת שבת בעבירה אבל אם אסרינן לו לעולם א"כ הטעם משום קנס א"כ לדידי' קנסינן ולאחרים לא קנסינן ומותר להם אפשר אפי' בו ביום. והנה בדברי ר"י מה ששינה רש"י פי' מהרש"א דכאן הוצרך לפרש כן בשיטת רב אבל בכתובות פי' הסוגיא שלא אליבא דרב אבל מה ששינה אליבא דר"מ קשה איך בב"ק פי' רש"י בדברי ר"מ כמו כאן בחולין וכתב שם הכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטין וכוונתו מבוארת דאם היה לר"מ במזיד אסור לו לעולם א"כ מאי מקשה ונוקי במזיד כר"מ והלא במתניתין שחיטתו כשרה סתמא תנן ל"ש לו ול"ש לאחרים ולכך פירש"י כאן דלר"מ לא יאכל בשבת אלא דהיא גופא קשיא מנ"ל להמקשן דרב פי' בדברי ר"מ כך דלמא רב מפרש מזיד דר"מ כפירש"י בכתובות ולכך לא מוקי במזיד כר"מ משום דשחיטתו כשרה תנן אמנם לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דא"כ על כרחך אי אפשר למימר במזיד שחיטתו כשרה לשום תנא דהרי לכ"ע במזיד אסורה לו לעולם וא"כ היא גופא קשיא מנ"ל לרב דמתניתין ר"י היא ואסורה ליומא דלמא ר"מ היא ומותרת גם ביומו ושבת לאו דומיא דיוה"כ ויוה"כ איצטריך למזיד ושבת איירי רק בשוגג ואי משום הא גופא קשיא דנתני שבת ומזיד זה אינו דשבת ומזיד לא משכחת לשום תנא שחיטתו כשרה אלא ודאי דס"ל לרב דלר"מ במזיד שחיטתו כשרה לגמרי למוצאי שבת אפילו לו וא"כ מכלל דמתניתין ר"י הוא ולר"י אסורה ליומא וכל זה כאן בחולין אליבא דרב אבל בכתובות ששם קאי רש"י בסוגיא דלאו אליבא דרב פירש"י לא יאכל עולמית ונחזור לדברי הרמב"ם ואומר אני דמה דסובר רב שבת דומיא דיוה"כ אין הטעם כמו שכתב הת"ח רק דקשיא ליה לרב כיון דמתני' חשיב לרבותא כל המתחייב בנפשו ואעפ"כ שחיטתו כשרה למה לא חשיב השוחט ע"מ לזרוק דמה לע"ז דג"כ מתחייב בנפשו ואעפ"כ מותרת באכילה לריש לקיש אלא ודאי דלא חשיב אלא מה שהוא דומיא דיוה"כ דאסורה ליומא אבל בשוחט לע"ז דבחול קאי ואינה אסורה ליומא לא חשיב ומוכח מזה דרב סבר כרשב"ל ואליבא דרשב"ל שפיר הוכיחו התוס' דלא הוי מומר בפ"א וא"כ בשיטתו של רב שפיר הוקשה ונוקמי במזיד כר"מ אבל הרמב"ם פסק כר"י ואין לנו הוכחה לחלק בין פ"א או לא ולאלתר הוי מומר. ובזה ג"כ נראה לענ"ד לתרץ מה ששינה רש"י בדברי ר' יהודה כאן מפירושו בכתובות ובגיטין ונראה משום דהוכחה זו שהוכיח רש"י כאן דאם טעמו של ר"י משום קנס היה לו לעשותו כמזיד גמור ולאסור עולמית זו אינה כל כך הוכחה ברורה אלא דרב סמך על הוכחה זו לפי שלדעתו מוכח ממשנתנו לאסור דומיא דיוה"כ וא"כ מתני' אמאן תרמיי' ובשבת הואיל וקנסוהו ליומו קנסוהו ג"כ לעולם אבל ביוה"כ דלא איצטריך לקנסו ליומו לא קנסו כלל משום יומא אחריו אי נמי אף דגם ביוה"כ אסור לו לעולם מ"מ כיון דשבת מיירי שוגג שייך למיתני סתמא כמ"ש לעיל:

ובזה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה ונוקי כר"י הסנדלר דלכאורה כיון שיש ביד רב לאוקמי כר"י יותר ראוי לאוקמי כר"י דעכ"פ מיירי בפירקא כותי' אך הכי פירושו כיון דרב פוסק כר"מ א"כ מסתבר להתיר לגמרי בשוגג וא"כ מי הכריחו לפרש אליבא דר"י לאסור אף לאחרים ואם מטעם משנתנו הלוא בידינו לאוקמה כר"י הסנדלר ולכך על הוכחה כל דהו וגילוי מלתא בעלמא סמך לפרש דברי ר"י כן אבל בגיטין שם הסוגיא דהיזק שאינו ניכר ר' יוחנן הוא מרא דשמעתיה וכן בכתובות ר' יוחנן הוא מרא דשמעתיה דמיירי בטובח ע"י אחר ולר' יוחנן אין אנו צריכין לומר דשבת דומיא דיוה"כ ולכן פירש רש"י באופן אחר ועדיין צריך עיון על ששינה רש"י בבבא קמא מפירושו בכתובות ואין כאן מקומו:

והנה הדרנא בי מה שפירשתי דהמקשה שהקשה ונוקמי במזיד לשיטת רב הקשה דאיהו ודאי סובר דבפעם א' לא הוה מומר מדהוכיח הוכחתו שבת דומיא דיוה"כ מדלא נקט במשנה שוחט לזרוק לע"ז דהרי איכא למימר לעולם דהוה מומר בפעם א' אלא דכי היכי דחשיב שבת וצריך לומר דמיירי בשוגג דלא הוה שחיטת מומר הכי נמי יחשוב לזרוק לע"ז וג"כ בשוגג אלא ודאי דומיא דיוה"כ דאסירא ליומא וכנ"ל:

ואומר אני לפרש דהרמב"ם הוכיח לעצמו מסוגית הגמרא דלא משכחת מזיד שלא יהא מומר ונדקדק מתחלה בדברי רש"י בד"ה ונסבין חבריא פירש"י בני הישיבה עלה על דעתם לומר דמתני' דפירש רב דאסורה באכילה ליומא משום דסבר מתני' ר"י הוא ודייק טעמא לקמן מדקתני שבת דומיא דיוה"כ אלמא אסורה באכילה ס"ל לתנא דמתני'. והנה כל דברי רש"י בזה הם תמוהין חדא במה דאמר עלה על דעתם לומר לשון זה אינו שייך אלא על דבר שהוא הוה אמינא ונדחה במסקנא אבל דבר זה שמתני' ר' יהודה היא לרב נשאר במסקנא ועוד דדברי רש"י סותרים זה את זה תוך כ"ד ולאו רישא סיפא וכו' דמתחלה כתב רש"י דמתניתין דפירשה רב דאסורה באכילה ליומא משום דקסבר ר"י היא והמסובב ממנו נאסורה ליומא ואי לאו דמוקי לה כר"י לא היה מפרש שאסורה ליומא ותיכף מסיים רש"י ודייק טעמא לקמן מדקתני דומיא דיוה"כ וכו' אלמא שדבר זה שאסורה ליומא הוכרח הוא במתני' והוא הסבה והמסובב ממנו שבשביל זה הוכרח לאוקמי למתני' כר"י דאשכחן ליה דסבר שאסורה ליומא וגם בד"ה הי ר"י פירש"י מאיזה משנת ר"י שמע רב דאסורה ליומא והדבר תמוה אטו רב הזכיר בדבריו ר"י כלל רב ממתניתין פירש ודייק טעמא ממתני' אך התלמידים פירשו שהוא ר"י והוה ליה לרש"י לפרש מאיזה משנת ר"י שמעו חבריא דאסורה וכו' ורציתי לומר שדייק רש"י לפרש דהקושיא סובב לרב כדי שיבואו על נכון דברי הגמרא לקמן מידי הוא טעמא אלא לרב ואעפ"כ הדבר תמוה הלא רב לא אמר כלל שטעמו משום דמתני' ר"י הוא רק רב דייק הוכתתו מגופא דמתניתין וכמו שפירש רש"י לפני זה דדייק טעמא וכו'. ולתרץ דבר זה נקדים הקדמה אחת שאם ר"י זה ששמעינן מדבריו שאסורה וכו' ס"ל לרב להלכתא כותי' אז אין לנו צורך לומר שהיה לרב שום הוכחה במשנתינו שאסורה ליומא והא דדריש רב שאסורה ליומא היינו שרצה שתבוא משנתנו אליבא דהלכתא אבל אם ר"י זה דמוקמינן משנתינו אליביה לית הלכתא כותיה א"כ מי דחקו לרב לפרש משנתינו נגד ההלכה. וצריך לומר שהיה לרב הוכחה לזה בגוף דברי המשנה ומתני' קשיתיה לאוקומי כר"י אף דלית הלכתא כר"י והנה דבר זה ידוע דרב פסיק במוקצה ובהכנה כר"י ובמבשל סובר רב כר"מ דכי מורי רב לתלמידים כר"מ מורי והנה היה קשה לרש"י על ר' אבא ורב יוסף שנדחקו הרבה לפרש משנתינו לר"י וכי היה נעלם מהם פלוגתא דר"י במבשל ומה היה חסר להו לאוקמי תכף כר"י דמבשל. והנה לפי תירוץ של ר' אבא ורב יוסף לכאורה לא דייק שבת דומיא דיוה"כ דהרי לדידהו ביושב ומצפה או בחלה והבריא ליכא מוקצה כלל וביוה"כ אסורה ליומא ועיין בדברי הגאון מוהררא"ב ז"ל וא"כ כיון דלא דייקי א"כ היא גופא מי דחקו לרב למימר אסורה ליומא ולכן נדחקו לאוקמי כר"י דהכנה ובזה ס"ל לרב כר"י לכן דחיק לאוקמי מתניתין כותיה אבל כר"י דמבשל לא היה אפשר להו לאוקמי דהרי רב גופא פסיק דלא כר"י אלא כר"מ ובמשנה אין לו הכרח לאסור וא"כ מי דחקו לאוקמי כר"י דלא כהלכתא אבל רב אשי דמוקי כר"י דמבשל באמת הוכרח לומר דשבת דומיא דיוה"כ וזה הביאו לרב שהוכיח לעצמו דמתני' ע"כ ר"י היא אף דלית הלכתא כותי' וא"כ זה שכתב רש"י בתחלה בני ישיבה עלה על דעתם וכו' כונתו על רבי אבא ורב יוסף שהם עלה על דעתם דלכך דריש דאסורה ליומא משום דקסבר ר"י הוא וזה באמת אינו במסקנא ודייק טעמא לקמן היינו במסקנא באוקימתא דרב אשי שם דייק ממתני' גופא זהו הנלענ"ד בכונת רש"י וק"ל וא"כ רש"י בדיבור השני יפה כתב מאיזה משנת ר"י שמע רב דעתה לפי ההוה אמינא היינו טעמא דרב דדריש שאסורה ליומא היינו שרצה לאוקמי כר"י והנה הוה קשיא ליה לרמב"ם ר' אבא ורב יוסף אכתי מאי דוחקייהו לכנס בפירצה דחוקה וכאשר נדחה באמת דבריהם שלא מצאו ראיה מדברי ר"י הוה להו למימר דטעמא דרב דרצה לאוקמי כר"מ דמבשל דסבר כותיה ובמזיד ולדידהו לא שייך תירוץ הגמ' דומיא דיוה"כ שהרי הם לא דייקו דומיא דיוה"כ אלא ודאי דס"ל לר' אבא ורב יוסף דפעם אחד מחשיב מומר ואי אפשר לאוקמי מתני' במזיד כלל ומזה הוכיח הרמב"ם הדין שלו ולקמן דפריך ונוקי במזיד כר"מ לרב אשי פריך כיון דמוקמת כר"י דמבשל א"כ מוקי רב מתני' שלא אליבא דהלכתא שהרי רב כר"מ מורה א"כ נוקי במזיד ואף דס"ל לרב כברייתא דלעיל (דף ה ע"א) דמוכח מינה דמומר לע"ז ולחלל שבת הוה מומר לכל התורה מ"מ נימא דמתני' לא סבירא לה כן ויותר נוח לאוקמי מתני' אליבא דר"מ ושלא אליבא דהלכתא מלאוקמי אליבא דר"י ושלא אליבא דהלכתא שהרי סתם משנה כר"מ:

עוד נלענ"ד להוכיח כדעת הרמב"ם והוא דאותו דקדוק שדקדקנו בדברי רש"י עלה על דעתם אותו דקדוק עצמו יש לנו לדקדק על דברי הגמרא דלשון ונסבין חבריא הכי משמע דנסבו למימר הכי ולא נשאר במסקנא והרי נשאר כן במסקנא והכי הוה ליה למימר ומוקמי לה חבריא כר"י או ואמרי חבריא ר"י היא. ונראה משום דקשיא לדעת הרמב"ם דס"ל במזיד הוה מומר וביוה"כ אפי' במזיד אינו מומר דיוה"כ אינו חמור יותר משאר כריתות שבתורה ומומר לד"א אינו מומר לכל התורה וא"כ בעיקר דין שחיטה שבת אינו דומיא דיוה"כ ובדין הנגרר אגב גררא לאסור ביומא נימא שבת דומיא דיוה"כ יציבא בארעא וכו'. ואין לומר דלענין מזיד אי אפשר להיות שבת דומיא דיוה"כ ועכ"פ כל מה דאפשר לדמות מדמינן ולהכי מוקמינן כר"י לאסור שוגג ביומו על זה קשה מ"ט לא מוקי לה כר"מ ומשני מוקצה מחמת איסור וצריך לומר כמו שכתבו התוס' בד"ה כי שרי וכו' משום דדומיא דיוה"כ אפילו בחלה והבריא נמצא אי הוה מוקמינן כר"מ הוה בין שוגג ובין מזיד דומיא דיוה"כ דלר"מ גם יוה"כ מחשיב מומר דמומר לד"א הוה מומר לכל התורה ובשוגג אסור ביומו כמו ביו"כ משום מוקצה רק בדבר אחד פרטי בחלה והבריא לא הוי דומיא דיוה"כ ופרט הזה אינו מדיני שחיטה ועכשיו דמוקמית כר"י א"כ לא הוה במזיד בהכשר שחיטה דומיא דיוה"כ אלא למה נסבין חבריא למימר ר"י הוא אלא ודאי דעלה על דעתם כסברת התוספות דבפעם א' לא מחשיב מומר וא"כ לר"י הוה לגמרי דומיא דיוה" בין בשוגג בין במזיד וכ"ז לית ליה לפי ההוה אמינא של הנך חבריא אבל למסקנא יהיה מוכח מדברי רב כסברת הרמב"ם דפעם א' מחשיב מומר וא"כ אדרבה אליבא דר"י בעיקר דיני שחיטה לא הוה שבת דומיא דיוה"כ ומוקמינן למתניתין באמת כר"מ ולכן אמר ונסבין חבריא למימר ר"י הוא אבל באמת למסקנא ר"מ היא:

ולבאר זה נביא דברי הרשב"א לקמן במה דאמר אבל שוחט דאינו ראוי לכוס וכו' כתב הרשב"א דגם ר"י מודה בהא דרחוק הוא שיהיה יושב ומצפה שתשחט הבהמה בשבת ואינה דומה לנבילה דמיתה שכיחא ומצפה וכו' ותדע דאם איתא דחלוק היה ר"י אף בשוחט א"כ איכא להקשות אטו כיון דרב ס"ל במוקצה כר"י מאן דתני כר"ש משתיק ליה ורבינו נר אמר דחלוק ר"ש אף בהא ולית ליה מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים ואינו יושב ומצפה דאיכא תרתי לריעותא והא דלא פריך אטו מאן דתני כר"ש משתיק ליה היינו משום דלא הוזכר דברי ר"ש בהדיא בשום משנה וברייתא עכ"ל בקיצור:

הואיל ואני עוסק בזה אמרתי דלכאורה נלע"ד דדעת התוס' כדעת הרשב"א דהרי התוס' כתבו לקמן בד"ה כגון שקצץ וכו' דדלעת מיירי תלושה ודלעת לא חזיא לכוס והנה לפי זה יפלא דאמר תנא שוחט תני קמיה למה דילג ממבשל לשוחט נימא דמבשל תני אלא דדלעת תני קמיה וכי לר"י ר"מ בבשר דחזי לכוס אבל דלעת דלא חזי לכוס אלא ודאי משום דבהא קשיא אטו מאן דתני כר"ש משתיק ליה רב בשלמא שוחט גם ר"ש מודה שמקרי דחוי כיון שלא שחטו מאתמול דחאו אבל דלעת עכ"פ חזי לכלבים אבל שכתבו התוס' דדבר העומד לאדם לא מהני מוכן לכלבים היינו לר"י דאית ליה מוקצה אבל לר"ש מהני כיון שהוא מוכן לשום דבר כי היכי דמהני לר"ש נבילה אף שלא היתה מוכנת לכלבים כלל. אך דנוכל לומר לעולם דר"ש פליג גם בשוחט והא דלא מוקי בדלעת דמשתיק ליה רב משום דלא חזי לכוס היינו משום דבשלמא שוחט מקרי מוקצה מחמת איסור ואף דלית ליה לר"מ מוקצה מחמת מיאוס אבל מחמת איסור אית ליה אבל דלעת אף דלא חזי לכוס מ"מ לא מקרי מוקצה מחמת איסור וכמו שכתב המהרש"א בתוספות בד"ה כגון שקצץ עיין בדבריו. אומר אני שתי תשובות בדבר דאטו שמעינן ליה לר"מ דאית ליה מוקצה מחמת איסור והלא לא שמענו אלא מכאן מדמשתיק ליה רב וכמו שכתבו התוספות בד"ה אימר דשמעת ועיין מהרש"א מה שכתב שם וא"כ גם בדלעת נוכל לומר דמשתיק ליה וסבירא ליה לרב דאף דלית ליה לר"מ מוקצה מחמת מיאוס אבל דלעת דלא חזי לכוס כלל אית ליה הא חדא:

שנית שעל גוף דברי המהרש"א שכתב דדלעת לא מקרי מוקצה מחמת איסור אני חוכך שאם כדבריו א"כ דלעת לית ביה מוקצה מחמת איסור וא"כ איזה מוקצה יש בו צריך לומר מוקצה מחמת שאינו מן המוכן וא"כ בהמה בחיה לא גרע מדלעת והיא מוקצה מחמת עצמה ושוב יש בה מוקצה מחמת איסור אמ"ה וכמו שכתב מהרש"א עצמו וא"כ בשוחט יש בו שני מיני מוקצה וא"כ איך הוכיחו התוס' בד"ה אימור דשמעת דמוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס שהרי ר"מ לית ליה מוקצה מחמת מיאוס ואית ליה מוקצה מחמת איסור דהא לקמן אמר עד כאן לא שרי כו' אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא. והנה המהרש"א הקשה למה לא הוכיחו דר"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור ממה דאוסר נר שהדליקו בו באותו שבת וכתב משום דשם י"ל דמיירי בשל חרס דאית ביה תרתי מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור וא"כ אי ס"ד דגם בשוחט אית ביה תרתי מיני מוקצה א"כ גם משוחט אין ראיה דמוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס ושאני שוחט דאית ביה תרתי. ואולי באמת כן כונת התוספות דכאן בשוחט בהמה עכ"פ חמור ממוקצה מחמת מיאוס לחוד. אבל האמת יורה דרכו דלדברי התוס' דלעיל מקרי מוקצה מחמת איסור שאסור לבשלם וחי לא חזי דאל"כ א"כ גם בהמה בחיה אף בהמה גדולה דלא חזי ליתנו חי לפני כלבים מ"מ הרי לכלבים לא שייך איסור אמ"ה וא"כ לדברי מהרש"א הרי הוא כמו מוקצה דדלועין ולא מקרי מוקצה מחמת איסור והרי התוס' בד"ה אם לא היתה נבילה וכו' הקשו אמאי שתיק רב ואמאי לא מפרש טעמא משום מוקצה מחמת איסור וכי תימא בעוף וטלה דחזי ליתנו חי לפני נץ וארי ל"ל לאוקמי בכי האי גוונא לוקמי דאין ראוי להאכילו חי דהוה מוקצה מחמת איסור הרי דאפילו ליתנו לפני כלבים דלא שייך אמ"ה מ"מ כיון דלא חזי ליתנו חי מקרי מוקצה מחמת איסור ועוד דע"כ כונת התוס' דאפילו מוקצה מחמת איסור לחוד חמור ממוקצה מחמת מיאוס דהנה בדברי התוס' הנ"ל בד"ה אם לא היתה נבילה וכו' הקשו מ"ט שתיק רב ואמאי לא מפרש טעמא משום מוקצה מחמת איסור ומפרש הר"ר יוסף דממשנה יתירא דייק כיון דתני אסור ל"ל למיתני לפי שאינו מן המוכן אלא משמע דאי ליכא טעמא דמוקצה מחמת איסור וכו' אסור מטעם שאינו מן המוכן והנה אמרתי ממ"נ או שהתוס' אינם מקשים כלום או שאינם מתרצים כלום. ומתחלה אמרתי לפרש סוגית הגמרא והנה באוקימתא דרב יוסף הקשה הגאון מהררא"ב דמאי ענין ר"י דכלים לכאן הא עיקר טעמו משום הואיל ועומדת לשחיטה גזרה שמא ישחטנה והוה ליה למימר ר"י דסחיטה הוא דמודה בסלי זיתים וענבים וכו' אבל ר"י דכלים הוא מטעם נולד וזה אין ענין כלל לשוחט בהמה דבהמה לאכילה עומדת. ואני רציתי לומר דלדעת רב יוסף גם ר"י דכלים הוא מטעם זה שאם נתיר היכא דחזי למלאכה חדשה חיישינן שיתקן השבר שיהיה ראוי למלאכה וחיישינן שאם נתיר לו יתקן כלי ולכן גם בבהמה אם נתיר לו ישחטנה. והנה הגאון כתב לתרץ ע"פ דברי התוספות דבהמה כיון שעומדת לשחיטה מדמינן לה לפירות העומדות לאכילה עיין בדבריהם בד"ה מודה ר"י ולפ"ז תינח בהמה העומדת לאכילה דבקל יש לגזור שמא ישחטנה הואיל ולשחיטה עומדת אבל בבהמה העומדת לגדל לא שייך לגזור שמא ישחטנה וא"כ למה אסורה ולכך מביא ר"י דכלים וא"כ ממ"נ אם עומדת לגדל ממילא אסורה מטעם נולד כדמוכח ר"י דכלים ואם עומדת לשחיטה אסורה מטעם ר"י דסלי זיתים ע"כ תורף כונתו של הגאון הנ"ל בספרו אשל אברהם. ואני הקשיתי לפ"ז א"כ עיקר כונת רב יוסף בהביאו ר"י דכלים לאסור בהמה העומדת לגדל ולזה לא היה צריך לחדש ר"י דכלים ומה חסר לו בר"י דהכנה שהביא ר' אבא דדי בזה לאסור לר"י בהמה העומדת לגדל ועיקר קושיתו של אביי היה דסתם בהמה לאכילה עומדת והוה ליה לרב יוסף לחדש ולהביא הך דסלי זיתים ואמרתי דרב יוסף לשיטתו ולדידיה אינו מוכח מר"י דהכנה לאסור אפילו בהמה העומדת בפירוש לגדל דהנה התוס' כתבו בד"ה מחתכין את הדילועין אומר ר"ת דמיירי שנתלש מן המחובר בשבת דומיא דנבילה וצ"ל לפירושו דמיירי בענין שאין לאסור הדילועין לא משום שמא יעלה ויתלוש ולא משום דלהוי כגרוגרת וצימוקין וכו' אי נמי הכא איירי ביושב ומצפה מתי יתלשו ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותם וכן צריך להיות על כרחך דהא בריש המביא מוכח דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לר"י מוקצה וליכא למיחש נמי שמא יתלוש אלא בפירות האילן שהם קלים להשיר וכו' והנה עלה על דעתי דיושב ומצפה מהני רק דלא להוי כגרוגרת וצמוקין דלר"י שרי אבל אכתי לא נפיק מכלל מוקצה מחמת איסור דמה אנן משגיחינן במה שהוא מצפה והדבר אסור לעשותו אבל זה אי אפשר לפרש כן דא"כ קשה אמאי לא פליג ר"י ג"כ אדילועין אלא ודאי דיושב ומצפה מהני דלא להוי מוקצה אפילו מחמת איסור ופליג ר"י רק הבהמה הואיל ואינה מוכן לכלבים דגם הוא לא היה מצפה שתמות רק שישחטנה חש"ו ואחרים רואין ונשארת מוכן לאדם ולא לכלבים וצריכין אנו לומר לפי זה דביושב ומצפה עצמו יש הפרש דהרי חזינן דפליג ר"י נר שהדליקו בו באותו שבת אף שמצפה שיכבה נרו דאל"כ לא היה מתיר ר"י אבל ההפרש הוא דהתם יושב ומצפה שיכבה באמצע השבת וכבר איתקצי בין השמשות שהרי אינו מצפה שיכבה תיכף בה"ש ובזה פליג ר"י ור"ש אבל כאן מצפה שיתלשו תכף בה"ש אלא דקשיא אכתי אמאי לא פליג ר"י בדילועין כיון שאוסר במבשל בשוגג שלא יהנה ממלאכת שבת א"כ גם דילועין אסורין שלא יהנה ממלאכת שבת ונראה שלא כתבו התוס' כן דדלועין מיירי במחוברין רק לר' אבא והא ראיה שבריש מס' ביצה כתבו התוס' דמיירי בתלושין והיינו משום דר' אבא דלא מוקי כר"י דמבשל איכא למימר דס"ל דגם במבשל דוקא לדידיה קניס ר"י אבל לאחריני לא קניס לא משום קנס ולא משום שלא יהנה ממלאכת שבת אבל למסקנא דמשנתינו כר"י דמבשל א"כ מכלל דאוסר ר"י אף לאחריני דומיא דיוה"כ לכך כתבו התוס' דמיירי בדלועין תלושין:

והנה לפי זה שהוכחתי דביושב ומצפה לר"י ליכא כלל מוקצה מחמת איסור וכאן ע"כ ביושב ומצפה איירי דומיא דדלועין דאפילו לשיטת רבו של הרשב"א דר"י פליג אף בשוחט בהמה דלא הוה כגרוגרת וצמוקין מודה במחובר ומטעם שכתב הב"י בא"ח סי' שי"ח דבשלמא בהמה איכא למימר הא דלא שחטה לא משום דאקצי דעתיה מינה אלא משום שלא היה לו סכין בדוק או שאר הכשר שחיטה כגון שוחט מומחה וכיוצא אבל במחובר מדלא תלשיה מע"ש אדחיה בידים וכדמוכח בפרק המביא בסוכה שנפלה ע"ש וא"כ כיון דדלועין ע"כ ביושב ומצפה א"כ מינה דהה"ד בבהמה איירי ביושב ומצפה וא"כ ליכא מוקצה מחמת איסור כלל אפילו לר"י וכמו שהוכחתי לעיל א"כ נסתר קושית התוס' בד"ה אם לא היתה וכו' שהקשו מ"ט לא מפרש טעמא משום מוקצה מחמת איסור והדבר יפלא והלא ביושב ומצפה איירי וצריך לומר דקושיא זו היא לפי הפירוש השני שכתבו בסוף דבור הקודם. ועוד יש לפרש דמיירי בדלועין שנתלשו בע"ש וא"כ לא מיירי כלל ביושב ומצפה ולפ"ז קשה שנסתר התירוץ שכתבו התוס' דממשנה יתירה דייק כיון דתני אסור ל"ל למיתני לפי שאינו מן המוכן וכו' ולדידי קשה דלמא ר"י תרתי בעי מוקצה מחמת איסור ואינו מן המוכן וא"כ אכתי אמאי שתיק רב בשלמא אם היה דבריהם לפי פירושם דמיירי במצפה א"כ אין כאן רק איסור אינו מן המוכן אבל כיון שדבריהם לפי התירוץ השני קשה אמנם אמרתי כיון דאליבא דאמת כתבו התוס' לקמן בד"ה אימור דשמעת דמוכח דמוקצה מחמת איסור חמור ממחמת מוקצה מחמת מיאוס א"כ שוב ליכא למימר דר"י תרתי בעי דכיון דלר"י אסור במחמת מיאיס לחוד ק"ו מחמת איסור לחוד וא"כ שפיר הוכיחו התוס' דמדאמר לפי שאינו מן המוכן בא להוסיף איסור אף במקום דלא שייך מחמת איסור וא"כ שוב ממילא מוכח דס"ל להתוס' דמוקצה מחמת איסור לחוד חמור ממוקצה מחמת מיאוס וא"כ מדהוכיחו זה ממודה ר"י בשוחט א"כ בשוחט ליכא רק מוקצה מחמת איסור וא"כ גם דילועין מקרי מוקצה מחמת איסור ודלא כסברת מהרש"א:

ונחזור לדברי הגמרא והנה אכתי ר' אבא ורב יוסף לא סלקא אדעתייהו מוקצה מחמת איסור וכדדחי לקמן אימור דשמעת לר"י מוקצה מחמת מיאוס מחמת איסור מי שמעת לי' וא"כ לדידהו קשה מנ"ל כלל דלר"י אסור משום שאינו מן המוכן לחוד דלמא תרתי בעי אינו מן המוכן ומוקצה מחמת איסור וא"כ משנתינו דאוסרת דומיא דיוה"כ אפי' בחלה והבריא דליכא מוקצה מחמת איסור לאו ר"י היא. ואין לומר דלר' אבא אכתי לא סליק אדעתיה חלה והבריא דהרי אמר נשחטה הובררה וכו' וכתב רש"י בד"ה לא נשחטה כגון זו שלא שחטה אתמול ומסתמא לא הניחה ע"ש לשחטה בשבת וכו' ואי ס"ד דהיה לו חולה מבע"י עסקינן א"כ אמאי לא נימא שהניחה ע"מ לשחטה בשבת. אומר אני שזה אינו דבשלמא אם היה באמת שוחטה בשביל החולה איכא למימר הוברר הדבר דאתמול בה"ש לכך עומדת אבל כיון דמיירי שהחולה הבריא בשבת ושחטה עתה לא בשביל החולה וא"כ לא שייך לומר הוברר הדבר שאתמול בה"ש לכך עמדה ואסורה שפיר לר"י מטעם שאינה מן המוכן אכן אם ר"י בעי תרתי אינו מן המוכן ומוקצה מחמת איסור א"כ משנתינו דתני דומיא דיוה"כ אפילו בחלה והבריא דליכא מוקצה מחמת איסור לאו ר"י היא ואין לומר דאכתי ודאי ר' אבא לא סליק אדעתיה שבת דומיא דיוה"כ דביוה"כ אפילו ביושב ומצפה לא מהני ובשבת לדידיה כיון שהטעם משום דלגדל עומדת ואם יושב ומצפה מתי ישחטנה חש"ו אינה עומדת לגדל וזה באמת עלה על דעת הגאון מוהררא"ב דלר' אבא שבת לאו דומיא דיוה"כ מחמת סברא זו דיושב ומצפה:

ואני אומר דהא ליתא דהא קשיא לקמן דאמר כי שרי ר"מ בהיה לו חולה והבריא ועל זה הקשו התוספות ממוקצה לחצי שבת ונדחקו בזה ולמה לן כל הדותק הוה ליה למימר כי שרי ר"מ ביושב ומצפה ובודאי האמת כן דבאינו יושב ומצפה אפילו ר"י מודה לדעת ההר"ב והא דלא מוקי משנתינו כר"מ משום דמשנתינו דומיא דיוה"כ דאפי' יושב ומצפה אסורה באכילה ליומא ולכך מוקי כר"י דמבשל. אלא נלענ"ד דלענין יושב ומצפה לא שייך כלל למימר דומיא דיוה"כ דמה ענין יושב ומצפה ליום הכפורים דלמא יצפה שישחטנה חש"ו ואף אם תהא שחוטה אי אפשר לו למיכל מינה משום איסור יוה"כ ולכך הוכרח למימר דר"מ שרי בהיה לו חולה דבזה שייך שבת דומיא דיוה"כ ודוק ואף דשייך יושב ומצפה ביוה"כ שישחטנה סמוך לשקיעה שתהי' מוכנת לו למוצאי יוה"כ מ"מ ביושב ומצפה בזה באמת לר"י בשבת אסור אם אינו מצפה שישחטנה תכף בה"ש וכמו שהוכחתי מנר שהדליקו בו דפליגי ר"י ור"ש:

ונחזור לראשונות דלר' אבא קשה דלמא ר"י תרתי בעי וצריך לומר דר' אבא סובר כפי' ר"ת דדלועין מיירי במחוברין וא"כ ע"כ ביושב ומצפה מיירי ודומיא דהכי מיירי נבילה וא"כ ליכא מוקצה מחמת איסור כלל רק מוקצה שאינו מן המוכן אלא דקשיא איך אפשר דמיירי במחוברין א"כ הוה למיסר משום שמא יתלוש וצריך לומר כמו שכתבו התוס' דדוקא בפירות האילן שקל לתלוש גזרינן וכל זה לר' אבא אבל רב יוסף דאיהו קאי בשיטת שמואל דפליג ר"י אף בזיתים ומדמה שמא ישחוט לשמא יסחוט ואף דסחיטה היא קלה ושחיטה אינה דבר קל מ"מ מדמה בהמה העומדת לשחיטה וכו' וכמו שכתבו התוס' בד"ה מודה ר"י וא"כ גם דילועין העומדות לתלוש גזרינן שמא יתלוש וא"כ לדידיה דלועין על כרחך בתלושין מיירי א"כ הוכרח רב יוסף להביא ר"י דכלים דמדר"י דהכנה אין ראיה לאסור אפילו בהמה העומדת בהדיא לגדל דליכא למימר דר"י תרתי בעי ודוק:

ונשובה לדברי הרשב"א ורבו דלדעת הרשב"א מודה ר"ש בשוחט בהמה בשבת דאל"כ אמאי משתיק ליה רב לתנא ולרבו פליג ר"ש אלא שלא נזכר דעת ר"ש בהדיא בברייתא והנה דעת רבו הוא דוחק ולפום מה דאמר דאשתיק ליה רב משום כי שרי ר"מ במבשל וכו' צריך באמת לומר כדעת הרשב"א והנה במסקנא דשמעתיה אמר רב דימי הלכתא השוחט לחולה מותר לבריא באומצא ורש"י פירש דמיירי בחולה מבע"י והוא דחוק אבל הריף לא הביא רק מימרא זו לפי דאנן פסקינן כרש"י וא"כ למסקנא זו מיירי דלא היה חולה מבע"י וא"כ מכלל דפליג ר"י בהא וא"כ קשה למה משתיק רב לתנא. וצריך לומר דבר חדש מה דאשתיק לפי שאיהו אמר במזיד לא יאכל דמשמע איהו הוא דלא יאכל הא אחריני אכלי ובאמת אסור משום מומר ולמסקנא זו צריך לומר דמחשיב מומר בפעם א' א"כ אי מוקמינן כר"י אדרבה שבת לא הוה דומיא דיוה"כ בעיקר דין שחיטה וצריך לומר באמת דמתני' ר"מ ואסור ליומא משום מוקצה והוה שבת דומיא דיוה"כ בעיקר דין שחיטה דגם ביוה"כ דוקא שוגג דמומר לד"א הוה מומר לר"מ ואף דבחלה והבריא אינו דומיא דיוה"כ מ"מ העיקר דין שחיטה קפדינן יותר שיהיה דומיא ולכך אמר ונסבין חבריא למימר ר"י היא דהיינו מתחלה שהיינו סוברים דמודה היה בשוחט וא"כ איכא למימר דפעם א' לא הוה מומר והא דמשתיק רב היינו משום דאינו ראוי לכוס אבל למסקנא דרב דימי דפליג ר"י וא"כ אטו מאן דתני כהאי משתיק וצריך לומר דמשתיק מטעם מומר כדעת הרמב"ם וא"כ למסקנא לאו ר"י היא ודוק שם בתוס' ד"ה השוחט בשבת כו' וי"ל דהתם בפרהסיא הכא בצנעה עכ"ל. הנה לפי מה דמחלקו התוס' בין מומר בפרהסיא למומר בצנעה וכן בתירוץ שני בין פעם א' לפעמים הרבה קשה מאי פריך הגמרא לעיל (דף ה ע"א) הא גופא קשיא אמרת מכם להוציא את המומר והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל דלמא הפירוש של פושעי ישראל הוא כגון דעביד בצנעה או בפעם אחת וי"ל דעדיפא מיניה מתרץ אבל אי קשיא הא קשיא מאי פריך הגמרא מהך ברייתא על ר' ענן הא ברייתא מיירי בפרהסיא כדתני בה ומחלל שבת בפרהסיא וא"כ מניה דגם עובד ע"ז דתני בברייתא מיירי בפרהסיא ור' ענן מיירי בעובד ע"ז בצנעא. ואחר כתבי זאת מצאתי בספר תבואות שור שהרגיש בזה ומתרץ דגם ר"ע מיירי בעע"ז בפרהסיא הואיל ומביא ראיה מיהושפט שאכל משחיטת אחאב ואחאב היה עובד ע"ז בפרהסיא. ולפ"ז אני אומר דמה שאותיב ר"ע מברייתא היינו לענין מומר בפרהסיא אבל מומר בצנעה לא מוכח כלל מהך ברייתא ושפיר יש לומר דמומר לע"ז בצנעה לא הוי מומר לכל התורה ולפ"ז לא מביא התוס' ראיה כלל אמאי דמתרץ הגמרא לקמן בדף מ"א הכא במ"ע במומר ומוכיח התוספות מזה דע"כ בפעם א' לא נעשה מומר וכן ריש לקיש דמתיר הבהמה לאכילה אף שמחשבתו לזרוק דמה לע"ז ולתירוץ ראשון של התוס' אין כאן ראיה כלל די"ל דשם מיירי בעובד ע"ז בצנעא וריש לקיש סובר דמומר לע"ז בצנעא לא הוי מומר לכל התורה ושחיטתו כשרה ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף