צל"ח/חולין/עו/א

צל"ח חולין עו א

דף ע"ו ע"א

ברש"י במשנה בד"ה נשבר העצם וכו' אם רוב בשר קיים מפרש בגמ' רוב עוביו ורוב הקיפו. הנה אין דרכו של רש"י להביא במשנה מה שאינו הכרח להפשט ומה בעי רש"י בזה ודי היה לו אם היה אומר סתם בגמרא מפרש, ולא עוד אלא ששום מ"ד אינו סובר שיהיה הפירוש במשנה או בברייתא רוב עוביו ורוב הקיפו רק בחדא סגי אלא שמתוך דלא ידעינן הלכתא כמאן אי כמ"ד רוב עוביו אי כמ"ד הקיפו ולכן אמר רב פפא בעינן תרוייהו מצד חומרת הספק אבל שיהיה הפירוש במשנה ובברייתא שניהם יחדיו הא ליתא וא"כ היכי קאמר רש"י בגמרא מפרש רוב עוביו ורוב הקיפו דמשמע שמפרש בגמרא פירוש המשנה ככה וזה ליתא. ועוד שאפילו לדינא אני מסופק בזה שהרי לכך הכריע רב פפא דבעינן תרוייהו משום דלא ידעינן הלכתא כמאן וכלל גדול הוא בספיקא דאיסורא ובפלוגתא דאמוראי דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים אחר המיקל ולפי מה דמסקינן לעיל (דף עג ע"ב) אברים המדולדלים לית בהו אלא מצות פרוש בעלמא ובין לרב ובין לשמואל משנתינו על כרחך מיירי היכא שהבהמה מותרת ולשמואל בכל גווני הבהמה מותרת ולרב על כרחך מיירי למטה מארכובה שהרי אמר במשנתינו אין שחיטתו מטהרתו דקאי על האבר וכמו שפירש רש"י לקמן בהדיא בדברי רב דאמר זה וזה אסורות ומשנתינו מיירי למטה מארכובה ע"ש ברש"י וכיון שכן דמשנתינו מיירי באיסור דרבנן למה נצריך תרוייהו והיה לנו להקל דסגי בחד מינייהו יהיה איזה שיהיה. ובזה אמרתי לקמן דקבע הך אוקימתא דרוב עוביו או הקיפו אברייתא דת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ וכו' ולמה לא קבע אמשנתינו דתנן אם רוב בשר קיים הוה לי' לפרש וכמה רוב ובשלמא למה שכתב הר"ן בשם הרשב"א בשם רבו רבינו יונה דמתני' וברייתא לאו בחד גווני מיירי ומשנתינו בלא יצא לחוץ ולא בעינן כלל לא רוב עוביו ולא רוב הקיפו א"כ שפיר אתי דלא קבע אמשנתינו אבל לפרש"י דגם משנתינו בעי רוב עוביו והקיפו ומשנתינו עם ברייתא דלקמן בחד גוונא מיירי א"כ קשה כנ"ל אמנם למה שכתבתי אתי שפיר משום דרצה לומר על זה הכרעתו דרב פפא דבעינן תרווייהו ובמשנתינו דמיירי במקום שאינו האסור רק האבר והוא רק מדרבנן לא היה יכול רב פפא להכריע בזה דבעינן תרווייהו:

ובזה נלע"ד דרבינו יונה שכתב דמשנתינו מיירי בלא יצא לחוץ ולא בעי כלל רוב עוביו או הקיפו לשיטתו אזיל דהר"ן כתב בשמו להכריע כלישנא קמא מכח מה דאמרינן לקמן בגידין שסופן להקשות וכו' ובעצם הקולית אין שם גידין כלל ומכלל דבעצם השוק מיירי ומוכח כלישנא קמא דגם בעצם השוק יש טרפות. דאין לומר דמיירי לענין איסור אבר דא"כ היכי אמר רב פפא רשב"ל ואיסורא דאורייתא והרי האבר אין בו רק מצות פרוש. והדבר תמוה בעיני מאד דלשיטת רבינו יונה דבעצם הקולית ליכא גידין וא"כ מיירי בעצם השוק א"כ איך אמר רב פפא רשב"ל ואיסורא דאורייתא והרי רב פפא עצמו אמר בשם רב דבעצם השוק אין שם טרפה דהרי ר"פ מפרש ארכוב' עצמו כדעולא וא"כ מה בכך שיהיה הלכתא כלישנא קמא מ"מ רב פפא דאיהו מרא דשמעתא בלישנא בתרא איך אמר איסורא דאורייתא והרי לדידיה ליכא בעצם השוק בשבירה שום איסור דאורייתא. אלא ודאי רב פפא סובר כלישנא קמא דלעיל דבאבר דעובר דכ"ע שחיטה עושה ניפול וא"כ גם האבר אסור מדאורייתא ורבינו יונה אעפ"כ הוכיח דקיי"ל כל"ק דרב ולא מקושיית רב פפא אלא מדאישתיק ליה רבה ואמאי אשתיק ואע"פ דמסיק דאישתיק משום דהדר ביה ר' יוחנן וס"ל שגידין שסופן להקשות אין דינן כבשר מ"מ לא גריע מעור והרי בעור יש תרי לישני אליבא דר' יוחנן ולחד לישנא עור לבדו ג"כ מציל והרי באבר שהוא למסקנא דסוגיא דלעיל (דף עג ע"ב) רק מצות פרוש מדרבנן הוה לן למיזל לקולא שאפילו עור מציל ורבה גופה אמר לעיל (דף סח ע"ב) כטרפה דלית ליה תקנתא לאבר בחזרה וא"כ לדידיה ודאי לרבנן לא גרע אבר דבהמה מאבר דעובר ששחיטה לרבנן אינו עושה ניפול עיין לעיל (דף עג ע"א) שעיקר טעמיה דלישנא קמא שרצה להחמיר באבר דבהמה יותר מאבר דעובר היינו משום דעובר אית ליה תקנתא בחזרה ולרבה זה ליתא וא"כ למה שתק רבה אלא ודאי הלכה כל"ק דרב וגם הבהמה אסורה ויש כאן איסור דאורייתא אפי' וברי לרבה ועכ"פ יצא לנו מזה דלרבינו יונה שאין בעצם הקולית גידין הללו ודאי דרב פפא ס"ל שאבר עצמו אסור מדאורייתא וא"כ גם על המשנה היה יכול רב פפא לומר בעינן תרווייהו אף שהמשנה מיירי מארכובה ולמטה במקום שהאבר לחוד נאסר וא"כ למה קבע הגמרא דברים הללו על הברייתא ולא על המשנה אלא ודאי דהמשנה מיירי בלא יצא לחוץ ולא בעינן לא רוב עוביו ולא רוב הקיפו רק שיהיה רוב בשר קיים:

ונחזור לדברי רש"י שפירש במשנתינו רוב עוביו ורוב הקיפו לחומרא אף דמשנתינו מיירי לענין איסור אבר לחוד ואולי סבר רש"י כדעת הרב המגיד שפירש דעת הרמב"ם בפ"ה מה' מאכלות אסורות שאפילו במקום שאבר לחוד נאסר מ"מ אסור מדאורייתא אלא שאין בו מלקות וזה שאמרו בגמרא שאין בו אלא מצות פרוש היינו מן התורה ולכך פסק הרמב"ם שם בכל הבעיות להחמיר ולכך כתב רש"י דבעינן רוב שניהם:

והואיל ואני עומד בדברי הרמב"ם שם אומר אני מ"ש הה"מ שם הלכה ח' וז"ל ונתבאר בגמרא שגידין הרכין אין מצילין הואיל וסופן להקשות ולזה לא הזכירן רבינו עכ"ל הה"מ ואני אומר א"כ היה לו לרמב"ם להזכיר ההיפך ולומר שאין מצילין. אבל נלע"ד שעד כאן לא פלפלו בגמרא אם גידין הרכין מצילין אלא להך לישנא דעור לבדו אינו מציל אבל להך לישנא דעור לבדו מציל ק"ו שגידין הרכין מצילין שודאי שגידין הללו עדיפי מעור שהרי מתחלה רצה ר' יוחנן לומר שהם כבשר ממש. וא"כ כיון שהרמב"ם פסק שם שעור לבדו ג"כ מציל לא הוצרך להזכיר דין הגידין ובודאי שמצילין:

ונחזור לדברי רש"י שפירש במשנתינו רוב עוביו ורוב הקיפו משום דסובר דגם אבר המדולדל אסור מדאורייתא ומה שכיון בזה לפרש כן במשנתינו הציע בזה הקדמה למה שמפרש לקמן בדברי רב דאמר ואם לאו זה וזה אסור וכתב רש"י ומתניתין דקתני וא"ל אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת אלמטה מן הארכובה קאמר אבר אסור משום מדולדל והנה היא גופה קשיא למה שבק התנא איסור הבהמה למעלה מן הארכובה ומהדר אאיסור אבר שהוא למטה מן הארכובה והלא עכשיו יש לטעות דגם למעלה מארכובה הבהמה מותרת וכמו שסובר שמואל באמת והוה ליה לתנא למתני למעלה מן הארכובה שהבהמה כולה אסורה וצריך לומר שאז הוה אמינא דלמטה מארכובה אפילו האבר מותר וקמ"ל מתניתין רבותא דאבר. ועל זה קשה שביק לן תנא איסור הבהמה שהוא דאורייתא ונותן מקום לטעות באיסור תורה ומהדר אאיסור אבר שהוא רק מדרבנן. ולכך פירש רש"י במשנה דגם באבר בעינן עוביו והקיפו משום דגם אבר אסור מן התורה אלא שמצאתי שרש"י בעצמו פירש בהדיא לעיל (דף עד ע"א) בד"ה אלא מצות פרוש מדרבנן] אלא דאכתי אין זה מספיק אולי דאכתי קשה שביק התנא איסור בהמה שהוא במלקות ומהדר אאיסור אבר שאפילו נימא שהוא מן התורה אפ"ה אינו איסור מלקות דהרי קיימ"ל אכלו אינו לוקה שאין בו רק מצות פרוש וכמבואר לעיל (דף עד ע"א) ובזה אמרתי פירוש דברי הגמרא ששלחו מתם כוותיה דרב והדר שלחו כוותיה דשמואל והדר שלחו כוותיה דרב ואבר עצמו מטמא במשא. ויש לתמוה בשלמא מה ששלחו מתחלה כוותיה דרב הוא שפיר שהלכתא כוותיה באיסורין אלא מה דשלחו פעם שניה כוותיה דשמואל צריך טעם. ועוד כיון שהיה להם באמצע איזה טעם המכריחם להכריע כשמואל א"כ לבסוף מה קסברי דהדר שלחו כוותיה דרב ומה הוסיפו בה עתה דברים שאבר עצמו מטמא במשא ונראה על פי מ"ש דלרב קשיא מתניתין למה נקט אין שחיטתו מטהרתו על האבר והלא הבהמה כולה אסורה ואי כתירוץ רש"י שמיירי למטה מארכובה היא גופה קשיא למה שביק התנא רבותא דאיסור בהמה שהוא מן התורה ונקט רבותא דאבר שהוא לרוב הפוסקים מדרבנן ואפילו להרב המגיד אליבא דרמב"ם מ"מ אין בו מלקות וכנ"ל ורציתי לומר דאיסור בהמה כבר מוכח מרישא ורב לשיטתו דללישנא קמא דרב יהודה דלעיל דארכובה היינו הנמכרת עם הראש וא"כ קשיא קושיית עולא מאי וכן שניטלו צ"ה וצ"ל תני רכובה בלא צ"ה ותני צ"ה בלא רכובה וא"כ על כרחך נחתך לאו דוקא והוא הדין נשבר דבנחתך לא משכחת רכובה בלא צ"ה וכדהקשה עולא באמת והא נחתך קתני. אבל לרב צ"ל נחתך והה"ד נשבר ושפיר משכחת רכובה בלא צ"ה בנשבר וא"כ ממילא מוכח מרישא עצמה דנחתך והה"ד נשבר ולכך מהדר בסיפא אאיסור אבר דאפילו למטה מארכובה עכ"פ אבר אסור. ובזה אפשר לפרש מה שמקשה הגמרא ולשמואל יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה וכו' ולכאורה והרי הוציא עובר ידו או שאר אברים היוצא אסור ושאר העובר מותר ואפילו הוציא כמה אברים כל זמן שלא יצא רובו או ראשו אברים שיצאו קיימי באיסור ושאר העובר מותר ואפילו יצאו אברים שהנשמה תלויה בהם ולמה לא הקשה יאמרו אבר מוטל באשפה ולחלק בזה בין עובר לבהמה הוא קצת דוחק. וע"פ דרך הנ"ל נראה לפרש דעל מה שחותך אחר שחיטה ומשליך לאשפה לא אכפת לן רק כך מקשה לשמואל כיון דלדידך נחתך דוקא ולא נשבר א"כ לא משכחת רכובה בלא צ"ה וא"כ ליכא למימר רכובה דמתניתין היינו הנמכרת עם הראש דא"כ קשה מאי וכן שניטלו צ"ה וצריך לומר דרכובה עליונה ולמטה ממנה כשר א"כ יאמרו אבר שחיות תלוי בה מוטל באשפה בחיי הבהמה שהרי כיון שנחתך עצם השוק למעלה ומוטל באשפה א"כ גם הגידין מוטלין באשפה ומותרת:

ועל פי זה נלע"ד לתרץ קושיית רש"ל ביש"ש שהקשה על הרא"ש דס"ל דארכובה הנמכרת עם הראש היינו עצם התחתון עצמו ונחתך בערקום גופיה הוה למעלה מארכובה ופסולה ושם אין שום צ"ה שהרי האי מ"ד דערקומא גופא אמר להו ר' אבא לא תציתו ליה וכו' וא"כ שפיר משכחת רכובה בלא צ"ה וצ"ה בלא רכובה ומאי הקשה עולא לרב יהודה ואומר אני שעולא באמרו והא נחתך קתני כוונתו בזה לסתור דעת הרא"ש וכך הם הוצעת הדברים שעולא הקשה אלא לדידך מאי וכן שניטלו וכו' שסבר שערקום הוא שנקרא ארכובה בין למ"ד עליונה ובין למ"ד תחתונה הכל הכוונה על הערקום וכדעת הרא"ש בתשובה ולא כפירוש הרא"ש בפסקיו ולכן הקשה להוכיח דאין כוונת המשנה על התחתונה דא"כ היינו ניטלו צ"ה ורב יהודה השיב לו רכובה בלא צ"ה השיב לו סברת הרא"ש בפסקיו דארכובה היינו עצם התחתון עצמו וערקום מחשב למעלה מארכובה וא"כ שפיר משכחת גם בנחתך רכובה בלא צ"ה ועל זה הקשה לו עולא והא נחתכו קתני וכוונתו היא גופה קשיא למה קתני נחתכו ונתני נשבר שהוא רבותא יותר אלא על כרחך דלהכי קתני נחתך משום דעל ידי זה אנו אומרים דארכובה היינו עליונה דאי תחתונה א"כ מאי וכן שנטלו צ"ה וא"כ על כרחך ארכובה היינו הערקום ושפיר מוכח. וכל זה לסברת עולא דלא ס"ל שיש ק"ו אם במקום צ"ה טרפה ק"ו למעלה אבל באמת רב לא הדר ביה וקושיית עולא לרב לאו כלום היא דאדרבה להכי קתני נחתך להורות דהיינו ארכובה תחתונה ולמעלה היינו בערקום דאי עליונה קשיא למה ליה למתני כלל כיון דתנן צ"ה טרפה ק"ו נחתך הרגל למעלה שאז ממילא גם צ"ה נטולין אלא ודאי דארכובה היינו תחתונה אבל אי הוה קתני נשבר הוה אמינא דארכובה היינו עליונה ואין אנו צריכין לסברת התוס' שכתבו דנקט נחתך משום סיפא דלמטה אפילו נחתך כשר:

ונחזור למה שכתבנו דאף דלרב בנשבר למעלה מארכובה גם הבהמה אסורה מ"מ נקט בסיפא אין שחיטה מטהרתו דקאי על האבר משום דמיירי למטה מארכובה ולהשמיענו רבותא דאבר אפילו למטה מארכובה עכ"פ אבר אסור ורבותא דבהמה שאסורה למעלה מארכובה מרישא שמעת לה דעל כרחך נחתך דרישא היינו נשבר דאל"כ לא משכחת רכובה בלא צ"ה וכל זה ללישנא קמא דרב יהודה אבל לעולא או ללישנא בתרא הא ליתא. ואולי זהו כוונת רש"י מה שכתב בריש שמעתין כלישנא קמא קיי"ל ולקמן פסיק הלכתא אפילו בנשבר העצם ק"ו בנחתך לגמרי והרא"ש תמה על ראייתו של רש"י דמנ"ל לרש"י דפלוגתא דרב ושמואל מיירי למעלה מארכובה התתחונה ואולי פלוגתייהו מיירי למעלה מארכובה עליונה וחוץ לדרכנו רציתי לומר משום דלקמן פירש רש"י בדברי שמואל וזה לשון רש"י ולשמואל מתניתין בין למעלה ובין למטה קאמר ושני ליה למתניתין בין נחתך לגמרי לנשבר העצם משום דהכא גידין קיימא עכ"ל רש"י וא"כ פשוט ליה לרש"י שאין מקום לחלק בין נחתך לנשבר אלא מכח הגידין אבל אם היה לנו הוכחה שטרפות העצם בנחתך הוא מצד עצמו ולא מצד הגידין א"כ היה ראוי להטריף גם בנשבר ואי ס"ד דלשמואל מתניתין בארכובה עליונה א"כ נחתך למטה מארכובה עליונה שהוא למעלה מהגידין כשרה אף שניטל העצם עם הגידין שבתחתיתו לא משגחינן בהו כיון שאין החתך בגידין עצמם א"כ לפי זה על כרחך נחתך למעלה דהיינו בקוליות אין הטרפות מצד הגידין אלא מצד עצמו שמכה של חתיכת העצם טרפה א"כ למה נשבר כשר אלא ודאי דלשמואל ארכובה היינו תחתונה:

ולפי זה על כרחך מוכח דרש"י לא ס"ל כדעת הרא"ש דנחתך בערקום גופא מקרי למעלה מארכובה וטרפה לל"ק דרב דא"כ יהיה שמואל דלא כחד מנייהו דכעולא וכרב פפא לא אתי שמואל כמו שהוכחתי לעיל דלדידהו כיון דנחתך עצם השוק למעלה מגידין כשר א"כ על כרחך טרפות של עצם הקוליות מצד עצמו ולא מצד הגידין וכלש"ק דרב ג"כ לא אתי כיון דללשון זה נחתך נגד הערקום טרפה ושם ליכא גידין וג"כ אין הטרפות משום הגידין א"כ למה נשבר כשר ומה בין נחתך לנשבר אלא על כרחך דלרש"י ערקום גופא הוא הארכובה ולמעלה ממנו הוא הנקרא למעלה מארכובה ודלא כבעל אשל אברהם שכתב דלרש"י נחתך נגד הערקום טרפה:

ומה שהוכיח האשל אברהם מדברי רש"י בריש שמעתין בד"ה למטה מן הארכובה וכו' דלא תימא ארכובה דמתניתין היינו עליונה שבין הקוליות וכו' ומאי למטה וכו' ע"ש ברש"י והקשה האשל אברהם ומה אתי רב יהודה לאפוקי מפירוש זה ומה הפסד יהיה בפירוש הזה כיון שעל כרחנו נפרש למטה ממנה ומכל עצם האמצעי ובעצם האמצעי אפילו בגובהו נטריף מכח כ"ש א"כ היינו הך אלא ודאי דנ"מ לענין נגד הערקום ע"ש באשל אברהם. גם מהר"ם מלובלין הרגיש בדקדוק זה ואני אומר שאם היינו מטריפין מכח ק"ו אבל לא נזכר טרפות עצם השוק מצד עצמו במשנה א"כ כל עיקר טרפות דיליה הוא מצד הגידין ואז נשבר כשר בעצם השוק משא"כ עכשיו דארכובה הוא תחתונה ונזכר טרפות עצם השוק במשנה מצד עצמו ולא מצד הגידין שהרי עדיין לא הזכיר טרפות הגידין ואז גם בנשבר טרפה ואף שעולא הקשה לרב יהודה לדידך וכו' היינו דעכ"פ במשנה נחתך קתני ואי עיקר טעם המשנה להודיענו שטרפות שלו מצד עצמו כדי שנדע שגם נשבר כשר היה לו למתני נשבר בהדיא:

ועל פי דרכנו בלא"ה דברי רש"י נכונים ולא קשיא קושיית הרא"ש וכוונת רש"י דכיון דקיי"ל דנשבר ערפה א"כ למה נקט בסיפא אין שחיטה מטהרתו שביק תנא למעלה מארכובה איסור הבהמה ונקט למטה מארכובה איסור אבר אלא על כרחך דאיסור בהמה כבר מוכח מרישא דעל כרחך נחתך היינו נשבר דאל"כ לא משכחת רכובה בלא צ"ה וא"כ ממילא מוכח דארכובה היינו תחתונה:

ומעתה לרב פפא דמתני אליבא דרב לישנא בתרא היא גופה קשיא לרב למה שביק תנא איסור בהמה שהיא דאורייתא ואיסור מלקות ונקט איסור אבר שהוא רק איסור דרבנן ועכ"פ מלקות בודאי אין בו ואמרתי שזהו כוונת השלחו מתמן דמתחלה שלחו כוותיה דרב משום דקיי"ל כוותיה באיסורין ומתניתין לא הוה קשיא להו משום שמתחלה שמעו לישנא קמא דרב יהודה ואז לא קשיא מתניתין כנ"ל והדר שמעו לישנא דרב פפא ואז הוה קשיא להו מתניתין שביק תנא איסור מלקות כנ"ל ולכך שלחו כוותיה דשמואל משום דדיוקא מתניתין כוותיה והדר שלחו כוותיה דרב והוסיפו דברים שאבר מטמא במשא והיינו דס"ל שחיטה עושה ניפול ויש באבר הזה איסור אמ"ה ממש וגם האבר איסור דאורייתא ומלקות וא"כ שפיר נקט במשנה רבותא דאבר ולא קשיא מתניתין לרב כלל ועכ"פ למאן דס"ל שאבר הוא איסור דרבנן ממילא מוכח דקיי"ל כלישנא קמא דרב יהודה וכיון דמכריע בגמרא לעיל (דף עד) שאין בו אלא מצות פרוש ממילא שפיר הוכיח רש"י דקיי"ל כלישנא קמא ובזה קשה לי על רבינו יונה כיון שכל עיקר הוכחתו להוכיח כלישנא קמא הוא ממה שאין באבר איסור דאורייתא וכמו שכתבתי לעיל בשמו א"כ בקיצור היה לו להוכיח כהוכחת רש"י:

ונחזור לדברינו ששלחו שאבר עצמו מטמא במשא כדי לתרץ מה דנקט במשנה אין שחיטה מטהרתו ומיירי למטה מארכובה באיסור אבר וגם זה אסור מדאורייתא שהרי מטמא במשא ולפי זה מוכיח שגם בלמטה מארכובה ג"כ מטמא במשא ובזה אמרתי לתרץ מה דאיתא באשל אברהם אם יש מקום לחלק בטומאת משא בין למטה מארכובה ובין למעלה מארכובה א"כ מאי מתיב רב חסדא ודלמא אינהו דשלחו שמטמא מיירי למעלה מארכובה וברייתא אולי מיירי למטה מארכובה ולדידי ניחא דעל כרחך אינהו גופייהו בלמטה מארכובה שלחו שמטמא במשא ושפיר אותיב רב חסדא. ובזה יש לתרץ מה שקשה על רבא דאמר אהדורי אפירכא למה לך אותיב ממתניתין וכו' ולכאורה קשה הא ודאי יש לחלק בין שחיטת טרפה לשחיטת כשרה ולומר דשחיטת כשרה אינו עושה ניפול ושחיטת טרפה עושה ניפול ואל תתמה שהרי באמת יש חילוק בין שחיטה למיתה ומיתה עושה ניפול אף ששחיטה אינו עושה ניפול וא"כ גם בשחיטה יש לחלק בין שחיטה המתרת באכילה לשחיטה שאינה מתרת וא"כ ממתניתין לא הוה מצי לאקשויי דמתניתין מיירי בשחיטה כשרה ואינהו דשלחו מטמא מיירי בשחיטת טרפה ובפרט אי מיירי למעלה מארכובה דלרב הבהמה אסורה ולכך מתיב מברייתא דמיירי בהדיא משחיטת טרפה אבל לפי מ"ש דאינהו דשלחו ואבר מטמא היינו לתרץ משנתינו דקתני אין שחיטה מטהרתו דמשמע שהבהמה מותרת וא"כ מוכח דגם שחיטה כשרה עושה ניפול ושפיר אמר רבא אותיב ממתניתין אלא דלפי זה מוכח דלרב פפא אין בעצם השוק איסור דאורייתא בנשבר וזהו דלא כדעת המעדני מלך שכתב לפרש דעת הרי"ף דלרב פפא ג"כ נשבר במקום צ"ה טרפה האמנם אם היה מקום לחלק בשחיטה עושה ניפול בין למטה מארכובה ובין למעלה לענין טומאת משא אם כן לא היה עולא מקשה לרב יהודה ושפיר יש לאוקמי משנתינו רכובה בלא צ"ה כדמשני רב יהודה ומה שהקשה עולא והא נחתך קתני יש לומר דהיינו נשבר וקרי ליה נחתך להורות שבשעת שחיטה נעשה נחתך דשחיטה עושה ניפול והרי הוא כחתוך והורה בזה שאבר עצמו טמא במשא שכיון שהוא כנחתך ממילא הוא אמ"ה ולמטה מארכובה כשרה השחיטה אפילו לאותו אבר דלמטה אינו שחיטה העושה ניפול ומה דקתני בסיפא אין שחיטה מטהרתו דמשמע שאבר אסור ומיירי למטה מארכובה לא שמטמא במשא אלא שאין שחיטה מטהרתו באכילה מדברי סופרים שעכ"פ מצות פרוש יש בו אפילו למטה מארכובה:

אמנם אמרתי בזה לפרש קושיית עולא שהקשה אלא לדידך מאי וכן שניטל צ"ה הנה אין הקושיא דלא לתני וכן שניטל צ"ה דהרי גידין בלא ארכובה ודאי משכחת וא"כ תני רישא רכובה וצ"ה ותני סיפא גידין בלא רכובה אלא עיקר הקושיא דנתני רק ניטלו צ"ה וכמו שפירש רש"י בהדיא וא"כ לא היה לו לעולא להקשות מאי וכן שנטלו וכו' אלא כך היה לו להקשות אלא לדידך הא תני ליה סיפא וכן שניטלו צ"ה ולדידי אתי שפיר דגם עולא ידע דיש לפרש רכובה בלא צ"ה בנשבר והא דקתני נחתך היינו נשבר וקורא אותו נחתך להורות שמטמא במשא דבשעת שחיטה נחתך הוא דשחיטה עושה ניפול ונקט פסולה שגם השחיטה לענין אותו אבר פסולה אלא דקשיא לעולא א"כ דמתניתין לענין טומאת משא מיירי מאי וכן שניטלו צ"ה ואטו אם נפסקו הגידין מטמאין במשא ואפילו ניטלו לגמרי מאי טומאת אמ"ה יש בהו שאין טומאת אמ"ה אלא באבר אבל מה שאינו אבר אפילו בשר מן החי אינו מטמא וכשהשיב לו רב יהודה תני רכובה וכו' הקשה לו והא נחתך קתני וממ"נ אי נחתך ממש לא משכחת רכובה בלא צ"ה ואי נשבר וקוראו נחתך משום טומאה כנ"ל א"כ מאי וכן עוד נלע"ד לתרץ קושיית רש"ל על הרא"ש שהבאתי למעלה ואומר אני כאשר נדקדק בדברי רב יהודה שאמר למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה באיזה ארכובה הנמכרת עם הראש ועיין ברש"י בד"ה למטה וכו'. ולפירושו קשה דהא לכולהו פירושים למעלה הוא למעלה ממש ולא נחלקו אלא בלמטה דרב פפא אינו מפרש למטה ממש אלא למטה מארכובה ומצ"ה וזה בא רב יהודה לאפוקי מזה בלישנא קמא וא"כ לא היה לו לומר אלא למטה למטה מן הארכובה ולמה אמר כלל למעלה למעלה מן הארכובה. ועוד מה בא רב יהודה לחדש בזה כלל הלא גם אם נפרש כדרב פפא הדין שוה ומה נפסיד בזה ומהר"ם מלובלין הרגיש בזה ואמר שזהו נתינת טעם על פירושו על ארכובה תחתונה וכו' עיין במהר"ם וזהו דוחק. וגם קשה למה יהיב סימנא הנמכרת עם הראש וא"כ יהיה השואל צריך לילך אל הטבח לידע אופן המכירה והיה לו לומר ארכובה תחתונה. וגם בדברי עולא קשה באמרו כנגדו בגמל ניכר וא"כ מי שלא ראה גמל לא ידע והיה לו לומר בארכובה עליונה. וגם קשה במשנה כפל הלשון למטה מארכובה כשרה ולמעלה פסולה וחדא מנייהו מיותר שאם אמר למטה כשרה נדע מהדי"ק שלמעלה פסולה וכן להיפך אם יאמר למעלה פסולה מכלל דלמטה כשרה וקושיא זו הקשה בני הנבון כמר שמואל שי' והוסיף בה דברים שקושיא זו הוא רק לעולא אבל לרב יהודה לא קשיא מידי דלרב יהודה איצטרכו תרווייהו דאי הוה קתני רק למטה כשרה הוה אמינא לעולם למעלה ג"כ כשרה והא דנקט למטה ולא נקט רבותא יותר דלמעלה כשרה היינו משום דהתנא מלתא פסיקתא נקט דלמטה בכל מקום כשרה אבל למעלה לאו מלתא פסיקתא דהרי במקום צ"ה טרפה אבל לעולם למעלה מצ"ה כשרה וכדס"ל לעולא באמת לכך קמ"ל תנא דמתניתין למעלה פסולה לומר דמלתא פסיקתא היא דלמעלה בכל מקום פסולה וכן אי הוה תני למעלה לחוד ולא הוה תני למטה אז הוה אמינא דארכובה היינו ארכובה עליונה ולמעלה מארכובה עליונה הוא דפסולה שעיקר הוכחת רב יהודה שארכובה היינו תחתונה היינו מדפסיק ותני למטה כשרה ואי ארכובה היינו עליונה היכי פסיק ותני למטה כשרה הא איכא עכ"פ דוכתא למטה דפסולה דהיינו במקום צ"ה אבל אם באמת לא הוה קתני במשנה למטה כשרה אז הוה אמינא דארכובה היינו עליונה וכל זה לרב יהודה אבל לעולא קשה נתני חדא ותיתי אידך מדיוקא עד כאן דברי בני שי' והשבתי לו שגם לעולא לא קשיא מידי שאם שנינו למטה לחוד הוה אמינא ארכובה תחתונה שעיקר הוכחת עולא דארכובה היינו עליונה דאי ס"ד תחתונה א"כ היינו צ"ה ומאי וכן שנטלו וכו' אבל אי לא הוה תני באמת למעלה פסולה אין כאן קושיא דצ"ה ודאי איצטריך לגידין בלא רכובה רק עיקר קושיית עולא למעלה פסולה ואי הוה תנן רק למעלה פסולה ג"כ הוה אמינא ארכובה היינו תחתונה ואע"פ ששנינו צ"ה אעפ"כ תני רכובה להודיענו דאפילו נחתכה רכובה עצמה אפ"ה דוקא למעלה פסולה אבל למטה כשרה אבל עכשיו ששנינו למטה בפירוש שפיר מוכח הוכחת עולא. וגם אי סבר עולא כשמואל בלא"ה לא קשיא דתרוייהו צריכי דתני למעלה להודיע דאפילו למעלה דוקא נחתך הא נשבר כשר ומה שהקשה עולא לרב יהודה דלא לתני רק ניטלו צ"ה לדידיה הקשה דאיהו אליבא דרב אמר ולרב ליכא למימר דתני לדיוקא להכשיר נשבר שהרי לרב גם נשבר טרפה. וכן לעולא אי הוה תני רק למעלה פסולה ולא שנינו בפירוש למטה כשרה אכתי הוה אמינא דגם נשבר טרפה והא דקתני נחתך לרבותא דדיוקא דאפילו נחתך לגמרי ג"כ דוקא למעלה פסולה הא למטה כשרה לכך תני בפירוש למטה כשרה. וכל זה אמרתי חוץ לדרכנו אבל לדרכנו לתרץ כל דיוקים הנ"ל גם זה יתורץ ממילא:

ונראה ע"פ שהקשה הרא"ש דיוקים אהדדי דרישא תני למטה מארכובה כשרה משמע הא נחתך בארכובה עצמה טרפה ובסיפא תני למעלה מארכובה פסולה משמע הא ארכובה עצמה כשרה וניחא ליה להרא"ש דארכובה היינו עצם התחתון עצמו ולמטה ממנו היינו ארכובה עצמה ולמעלה ממנו היינו הערקום. ועל זה הקשה הרש"ל ביש"ש הקושיא הנ"ל דא"כ משכחת לה רכובה בלא צ"ה. ונראה דבין עולא ובין ר"י שניהם באו לתרץ כפל הלשון במשנה וגם רומיא דדיוקים אהדדי כמו שהקשה הרא"ש. והנה הרשב"א כתב בשם הראב"ד דערקום גופיה נמכר עם העוקץ וא"כ אינו נמכר עם הראש וזה ודאי שאפי' אם נפרש ארכובה היינו עצם התחתון עצמו וכמו שפירש הרא"ש בפסקיו וכן לעולם ראש עצם השוק עצמו וכמ"ש הרא"ש וגם הרשב"א מ"מ עכ"פ גם הערקום בין התחתון ובין העליון ג"כ שייך לקרותו ארכובה וכמו שכתב הרא"ש בתשובה באמת שעיקר פירוש הארכובה הוא דבר הנברך והנכפף. ומעתה נבוא לפרש הגמרא וכך הם דברי רב יהודה למטה למטה מארכובה למעלה למעלה מארכובה א"כ קשה תרוייהו ל"ל חדא מדיוקא דחברי' נשמע ולא עוד שקשיין אהדדי דלמטה היינו למטה מארכובה ומשמע הא ארכובה עצמו דהיינו ערקום פסולה ולמעלה למעלה מארכובה משמע הא ערקום עצמו כשר וקשיין אהדדי אלא ודאי דארכובות לאו היינו ערקום שיש בו שלשה חילופין למטה ממנו ולמעלה ממנו והוא עצמו אלא באיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש דהיינו עצם התחתון עצמו שאיהו הוא הנמכר עם הראש לא הערקום הנמכר עם העוקץ וא"כ שהיינו עצם התחתון אין בו רק שני חילוקים למעלה ממנו והוא עצמו הוא בכלל למטה שאין לך למטה ממנו אלא הוא עצמו וא"כ לא קשיין דיוקים אהדדי וכדברי הרא"ש עצמו שתירץ כן ובזה ממילא מתורץ כפל הדברים דאי לא הוה תנן במשנה אלא חדא בבא אז הוה אמינא דארכובה היינו הערקום ופשיטא שאי הוה תני למעלה ממנו פסולה הוה אמינא שלמעלה מערקום הוא דפסול הא ערקום עצמו כשר אלא דאפילו אי הוה תנן למטה מארכובה כשר ואז הוה מוכח הא בארכובה עצמו דהיינו הערקום פסול מ"מ אכתי הוה אמינא שבתוך הפרק שבין ערקום לעצם התחתון הוא כשר דזה למטה מערקום ולכך שנינו תרוייהו ואז קשיין הדיוקים אהדדי ומתוך כך אנו למדים שעצם התחתון עצמו היינו ארכובה. ועולא ג"כ בא לתרץ כל הנ"ל ולכן אמר כנגדו בגמל ניכר דהיינו ראש עצם השוק עצמו לא הערקום שבין שוק לקוליות וג"כ לא קשה אהדדי דעצם השוק נקרא ארכובה ולמעלה ממנו בכל מקום טרפה ולמטה ממנו בכל מקום כשר ובעצם השוק עצמו יש חילוק בין מקום צ"ה שהוא טרפה ובין למעלה מצ"ה שכשר וג"כ איצטריכו תרוייהו דאל"כ הוה אמינא שערקום העליון הוא ארכובה ולמעלה ממנו הוא דטרפה הא בערקום עצמו כשרה, ולמטה לחוד ג"כ לא היה יכול למתני דאכתי הוה אמינא דהיינו הערקום וא"כ בין הערקום להעליון לעצם השוק הוה אמינא דכשר לכך שנינו תרוייהו ומכח רומיא ידעינן דהיינו עצם השוק בעצמו ולמעלה ממנו דהיינו בין עצם השוק לערקום העליון טרפה. ובזה מתורץ מה שמסיים רב פפא וארכובה עצמו כדעולא והוא שפת יתר שהרי כיון שאמר למטה ממנו ומצ"ה מכלל דהיינו ארכובה עליונה ובפרט לגרסת הרא"ש דלא גריס בדברי רב פפא למעלה למעלה ממנו ומצ"ה ע"ש. ולדידי אתי שפיר דאכתי הוה אמינא דארכובה עליונה היינו ערקום העליון והוה קשה דיוקים אהדדי לכך הוצרך לומר וארכובה כדעולא דהיינו ראש עצם השוק בעצמו:

ומעתה בא עולא והקשה לרב יהודה בלישנא קמא דאכתי קשה למה לי כפל הדברים ונתני רק חדא ואין לומר דאז הוה אמינא דארכובה תחתונה היינו ערקום התחתון וא"כ למעלה מערקום הוא דטרפה א"כ קשה מאי וכן שניטלו צ"ה הא למעלה מערקום היינו צ"ה וא"כ מתורץ מה שהקשה הים של שלמה על הרא"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף