צל"ח/חולין/סח/ב

צל"ח חולין סח ב

דף ס"ח ע"ב

בד"ה אמר ר"י תימא וכו' עיין מהרש"א ולי נראה דודאי אם יש לר' יוחנן תנא דמסייע יכול לחלוק על הברייתא וא"כ כיון דרבנן מוקמי חד מהנך קראי לדרשא אחריתא כמ"ש התוס' בד"ה ואליבא דר"ש א"כ יש לומר דבהך דרשה סבר ר' יוחנן כרבנן ובגמל בן פרה סבר כר"ש וא"כ מוקי הנך תרי קראי חד לדרשא דדרשי רבנן מיני' וחד לגמל בן פרה ולכך הקדימו התוס' ר"י ודאי לא סבר כר"ש בגמל בן פרה וא"כ אפי' סבר כרבנן בהך דרשה אייתר עכ"פ חד מהנך קראי למקום חתך וקשיא לרבי שכיון שהתיר אפי' האבר עצמו מדפרט בחטאת וא"כ ק"ו למקום חתך ואייתר לדידי' חד מהנך קראי ודוק:

שם גמ' איבעיא להו כו' הוציא כו' הנה אם רב אמר יש לידה לאברים נוכל להמציא ג"כ קולא דע"כ לא אסר רב אבר היוצא ולא מהני בו חזרה אלא משום לידה ודבר הנולד כבר נד ולד אבל לא מטעם קרא ובשר בשדה טרפה דומיא דטרפה שאין לו תקנה ולפי זה במיעוט אבר שיצא דודאי לא שייך בו לידה כיון שהוא מיעוטו ובהיותו בחוץ אעפ"כ אסור בודאי לכ"ע בעודו בחוץ שהרי אינו בבהמה אבל אם החזירו אפילו הך מיעוט שכבר יצא חוזר ומותר אפילו לרב ללישנא בתרא שטעמיה דרב משום לידה ונמצא יש בכל אחד מהלשונות קולא וחומרא ואף דר' יוחנן דאמר דמהני בי' חזרה איתותב מברייתא ואיך נימא כהא ללישנא בתרא דרב יש לומר דאטו גם לברייתא דאיתותב מינה ר' יוחנן אטו ליכא מידי שיצא ממחיצתו שיחזור להיתרו והרי גם מעשר שני וביכורים מחיצתם היא חומת ירושלים. ואעפ"כ חוזרת להיתרה אלא שאני הני דגלי רחמנא וא"כ נוכל לומר גם אבר שיצא מרחם גלי רחמנא לרבנן דחוזר להיתרו דתרי קראי פרסה ופרסות חד למקום חתך וחד לאבר ולא איתותב ר' יוחנן אלא במה שכללא כייל דכל מידי לבר מחטאת כלם חוזרות להיתרם וא"כ טרפה דקרא לאו דוקא א"כ זה נגד הברייתא:

ולפי זה נלע"ד דלא איתותב ר' יוחנן אלא בלישנא קמא אבל בלישנא בתרא לא אמר ר' יוחנן אלא אין לידה לאברים לפרש"י להתירו בחזרה א"כ נוכל באמת לומר טעמי' דר' יוחנן מפרסה ומפרסות ובזה לא איתותב ומתורץ קושיית הרשב"א והר"ן על רש"י כיון דאיתותב ר' יוחנן א"כ איך מבעי' ליה לש"ס אליבא דמ"ד אין לידה וכו' ולפי מ"ש ללישנא בתרא לא איתותב ר' יוחנן:

והא דמיאן רש"י בפירוש ר"ח והרי"ף היינו משום דסבר רש"י דלמ"ד אבר היוצא לא מהני חזרה שוב ודאי ליכא למיבעי בהוציא ידו והחזירה עד שהשלימו לרובו וכו'. דכי היכי דלא מהני חזרה לאבר להתיר עצמו לא מהני ליה שום דבר דאי ס"ד שיש מקום לחלק בזה א"כ מי הכריחו ללישנא קמא דרב דמוקי משנתינו למקום חתך הא איכא לאוקמי בעובר וכגון שהוציא ידו והחזירה ושוב הוציא עד שהשלים לרובו דאי לא החזירו אז גם המיעוט שבפנים אסור וכשהחזירו אז כיון דהדר הדר אלא ודאי אף לל"ק דרב עכ"פ כיון שהאבר נשאר באיסורו לא מהני חזרתו לשום דבר וא"כ ע"כ ללישנא בתרא לר"י גם האבר מותר עוד נלע"ד טעמיה דרש"י שמיאן בפי' הרי"ף ור"ח משום דודאי מוכח דלמ"ד שאין חזרה מועיל לאבר שיצא. ודאי שגם אין חזרה מועיל לשום דבר ואמרינן הא נפיק ליה רובו דאלת"ה א"כ הא ודאי דאפילו למ"ד יש לידה לאברים היינו ברוב אבר אבל במיעוט אבר לא אמרינן יש לידה וזה פשוט מצד הסברא דלא עדיף לידת האבר מלידת הולד דברובו חשיב כילוד ובמעוטו לא חשיב כילוד ועוד דאל"כ א"כ ללישנא יש לידה מה יענה רב משנתינו דליכא לאוקמי למקום חתך שהרי אפילו מיעוטו שבפנים לא מהני חזרה ק"ו דלא מהני למקום חתך ודוחק לאוקמי משנתינו שמקום חתך הוא ממש בצמצום בין הפרקים אלא דמיעוטו לא נאסר רק מה שיצא ולא אמרינן בי' לידה ולפי זה למה דחק למיבעי הוציא ידו והחזירה למ"ד אין לידה הרי אפילו למ"ד יש לידה שייך ספק זה שהוציא מיעוט אבר והחזירו ושוב הוציא מיעוט אבר והחזירו וכן כמה פעמים עד שלבסוף הוציא שנים ושלשה אברים והשלים לרוב אי אמרינן הא נפיק רובו או אמרינן כיון דהדר הדר אלא ודאי אפילו במקום דאין לידה מ"מ כיון שעכ"פ אין חזרה מועיל למה שיצא להתירו שוב אין מועיל חזרה לשום דבר. ולפי זה צריך לומר דאף ללישנא בתרא דרב אפילו במיעוט אבר שאין בו לידה מ"מ למה שיצא שוב אינו מועיל חזרה ודלא כמו שכחבתי לעיל להמציא קולא ללישנא בתרא דרב וליתא דלישנא בתרא הוא רק להחמיר ולא להקל ומעתה עפ"י גרסת הרי"ף נשארה קושייתי למה בעי הך בעיא דוקא למ"ד אין לידה הא גם למ"ד יש לידה ג"כ יש מקום לבעי' זו כנ"ל. ומזה נלע"ד ראי' לדברי המגיד משנה בפ"ה ממ"א הלכה יוד שגרסת הרמב"ם הוא להיפך שבעיא זו הוא דוקא למ"ד יש לידה דאילו למ"ד אין לידה כשם שאין רוב אבר אוסר מיעוט הנשאר בפנים כך אין רוב אברים אוסרים מיעוט הנשאר אלא א"כ יצאו בבת אחת ולכן השמיטו הרי"ף והרמב"ם בעיות הללו שהמה דלא כהלכתא דהלכה כר"י דאמר אין לידה. אבל הרא"ש שגרסתו ג"כ כגירסת הרי"ף וגריס בהבעי' למ"ד אין לידה לאברים כפי הנוסח שלפנינו קשה כנ"ל ולומר דס"ל להרא"ש כפי אשר כתבתי בתחלה דלמ"ד יש לידה יש ג"כ קולא במיעוט אבר שיצא אית ליה תקנתא בחזרה ולכך ודאי דלא אמרינן בי' הא נפיק ליה אלא אמרינן כיון דהדר הדר הנה זה אי אפשר למוקי לישנא דרב במה דברייתא הוה תיובתי' ובמה שכתבתי לעיל דלא איתותב ר' יוחנן אלא במה דכללא כייל וכו' הדרנא בי שאם אנו נאמר שהתורה התירה בפירוש לאבר שיצא וחזר א"כ על מה כייל ר' יוחנן עוד להיתר והא בהך קרא דבשדה טרפה לא נכלל כ"א קדשים ואבר עובר ואם נימא דר' יוחנן התיר קדשים קלים ורק חטאת אסר רחמנא וזה דבר תימה שר' יוחנן יתיר יוצא של קדשים קלים אחר שחזרו ולא מצינו חידוש זה בכל הש"ס להתיר קדשים קלים שיצאו חוץ לחומת ירושלים אלא ודאי דקדשים קלים איתקשו לחטאת בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וכיון דגלי רחמנא בחטאת פנימה הה"ד לכל הקדשים וא"כ גם ר' יוחנן בכלל שלו לא בא להתיר רק עובר שהוציא ידו ובזה איתותב ובהכי ניחא לי מה שתמה הראב"ד על הרמב"ם בפ"ה ממ"א הלכה י"א שכתב הרמב"ם שאם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה וכתב הראב"ד ושיבוש הוא שאפילו החזירה וחתכה אחר שחיטה לוקה משום ובשר בשדה טרפה וכו' ולדידי לא קשיא ולא מידי שמעולם לא כתב הרמב"ם בכל פרק ההוא שילקה משום ובשר בשדה טרפה וכו' וכן בפרק ט' מסנהדרין לא מנה בין הלוקין שהאוכל מעובר שהוציא אבר שלוקה והפרשת דרכים (בדף סח ע"ב) באמת תמה על זה. ולדידי פשוט שאין בו מלקות משום שהוא לאו שבכללות וכן מפורש בתוס' במס' יומא (דף לו ע"ב) אלא שמצינו שהרמב"ם פוסק שם בחטאת שלוקה וכן בשלמים אפילו חזרו לוקה כמבואר בדבריו בפ' י"א ממעה"ק ונלע"ד משום דבחטאת ושאר קדשים הן ק"ק והן קדשים קלים קודם שחזרו מפורש בהם לאו בקרא דלא תוכל לאכול כמבואר במס' מכות (דף יז ע"א) וכשחזרו גלי רחמנא בחטאת פנימה ואהדרי' לאיסורו והרי הוא בלאו ושאר קדשים איתקשו לחטאת ואף שהרמב"ם אחז בלשונו בפ' י"א ממעה"ק ובשר בשדה טרפה כוונתו שם דלא מהני חזרה כטרפה וזו דרשה יותר פשוט אבל עיקר המלקות הוא בחטאת מדפרט ביה פנימה ושאר קדשים ילפינן מחטאת ומה שאני תמה על דברי הרמב"ם הוא בפסח שיצא מחבורתו שפסק הרמב"ם בפ"ט מק"פ שלוקה ולא מצינן בו לאו רק על ההוצאה חוץ לחבורה אבל אם הוציאו לאו על אכילתו לא מצינו רק ובשר בשדה טרפה והרי זה הוא לאו שבכללות ואולי מצא הרמב"ם לאו מפורש בו וזולת זה אני תמה למה לא כתב בפסח שלוקה אפילו החזירו לחבורה וכמו שכתב מפורש בשאר קרבנות בפ' י"א ממעה"ק והדבר צריך תלמוד כעת:

ובזה נלע"ד לסתור ראיית ר' יוחנן שהביא מדאיצטריך בחטאת פנימה והרי שפיר איצטריך לאהדורי לאיסורו שילקה דאי מבשר בשדה כו' הוה לאו שבכללות ולכן נראה לע"ד דר' יוחנן לשיטתו דאיהו ס"ל טעם כעיקר אסור ואין לוקין עליו וכתבו התוס' לקמן (דף צה ע"ב וצט ע"א) בדבור המתחיל אמר רבא שסובר שהוא רק עשה ולא אמרינן אהדרי' לאסור רק בגיזה דפסולי המוקדשין דדרשינן תזבח זביחה התרתי לך ולא גיזה שלא הותר כלל אבל בדבר אחר לא שייך אהדרי' לאיסורו וא"כ גם כאן לא שייך למימר דפנימה דכתיב בחטאת אהדרי' לאיסורו וא"כ לא עשה שום פעולה למלקות ושפיר קאמר מדאיצטריך פנימה ש"מ דשאר איסורים כיון דהדרי שרי וחוץ לדרכנו אמרתי דרב ור' יוחנן כל אחד לשיטתו דהנה התוס' תמהו בד"ה הכל היו בכלל וכו' דלמה דמסיק דכל מילי דהדר שרי א"כ למה קרי לה טרפה ואני אומר למה דבעי לקמן מהו לחוש לחלבו כל חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי וכו' וא"כ איכא למימר דגלי רחמנא במה שקראו טרפה שדינו כטרפה ממש שחלבו אסור כחלב טרפה ויותר ראוי לומר דלהכי קראו טרפה ממה דנימא דקראו טרפה שאין לו היתר שהרי כשהוציא ידו אלמלא לא נשחטה אמו או נתנבלה אמו או שנולד לגמרי הרי הי' מותר בשחיטת עצמו וא"כ איך נאמר דגלי רחמנא שהוא כטרפה שאין לו תקנה. ואולי לזה כיון רש"י בריש שמעתין בד"ה ובשר בשדה טרפה וכו' מי שיש לו מחיצה ויצא כגון בשר קדשים שיצאו נמי מהאי קרא נפקא לן. ומה בעי רש"י בזה ונראה שהי' קשה לרש"י מדוע זה פשיטא לי' דלהכי קראו טרפה שאין מועיל חזרה ובחלב מבעי' ליה מהו לגמוע חלבו ולמה לא נימא להיפך דקראו טרפה לאסור החלב ולכן פירש רש"י דגם בשר קדשים מהאי קרא נפקא וא"כ הך דרשה שהוא כטרפה שאין מועיל חזרה שייך גם בבשר קדשים אבל דנימא דקראו טרפה לאסור החלב זה לא שייך רק באבר של עובר אבל לא בבשר קדשים ולכן יותר ניחא לן למדרש מה דשייך בכל מה דרמוז בקרא זה:

ונחזור לדברינו שאני מקשה מנ"ל כטרפה שאין לו היתר וזה נגד הסברא דהרי על כרחך הי' לו היתר אם הי' נולד או לנבל אמו יותר נוח לומר כטרפה לענין החלב ואומר אני דלומר דקרא אתי לאסור החלב לא משכחת לה כלל דממ"נ אם נפיק רובו הרי הוא כילוד ואין כאן איסור יוצא כלל ואם נפיק מיעוטו א"כ החלב הבא ממיעוט אברים הללו בטל בשאר חלב הבא מרוב אברי היתר ומדאורייתא חד בתרי בטל ואיך משכחת לה באיסור יוצא איסור החלב כלל אם לא בדוחק גדול שיצא מיעוט העובר ואח"כ כשהוציאוהו אחר שנתגדל נחתכו קצת האברים שלא יצאו עד שנשארו האברים שיצאו רוב וזה דוחק לאוקמי לקרא בכהאי גוונא ולכך אין ברירה כ"א לאוקמי קרא לומר שאין לו תקנה בחזרה ואם למאי הלכתא גלי בחטאת אלא ודאי למימר דדוקא חטאת אבל מילי אחריני כיון דהדר שרי וממילא שבקינן לקרא דטרפה דדחיק ומוקים אנפשי' לענין החלב וכגון שנחתך אח"כ מקצתי אברי ההיתר וכל זה לר' יוחנן דס"ל מין במינו בטל אבל רב לשיטתו דס"ל מין במינו לא בטל וא"כ משכחת לה איסור החלב שפיר וא"כ מסברא החיצונה מוקמינן קרא לענין החלב ולא לענין שאין לו תקנה והוכרח רחמנא לכתוב בחטאת ומחטאת ילפינן דלגמרי אקשינן לטרפה שאין לו שום תקנה:

ובזה ניחא לי מה דפירש רש"י דעולא פליג ארב יהודה ולכאורה יפלא רב יהודא משמי' דרב אמר לשמעתי' ועולא משמי' דר' יוחנן אמר לשמעתי' ור' יוחנן ורב פליגי אבל עולא ורב יהודא לא פליגי כלל. אבל לדידי ניחא דרב יהודא פירש טעמי' דרב משום דיליף מטרפה ועל זה פליג עולא דאדרבה אם היה מוכח מטרפה לאיסור היה מוכח מחטאת להיתר אבל אדרבה רב לטעמיה ולדידי' לא מוכח מטרפה ואדרבה מחטאת הוא דיליף לאיסור. ואין להקשות הרי גם לר"י דס"ל חד בתרי בטל אפ"ה משכחת לה איסור החלב מן התורה ושפיר משכחת לה שיהיה רוב העובר אסור משום יוצא ואעפ"כ אינו ניתר בשחיטת עצמו וכגון שהוציא ידו והחזירו ושוב הוציא ידו וכו' עד שהשלים לרוב וכיון דקאמר בגמ' את"ל כיון דהדר וכו' הכי קיי"ל וכן פסק הרשב"א והרא"ש וא"כ הרי רוב האברים אסורים דלענין האברים עצמם לא מהני חזרה ללישנא בתרא דר' יוחנן ולענין דלא יוחשב כילוד מהני החזרה ולא מהני שחיטת עצמו ובזה העובר שפיר החלב אסור מן התורה שרוב האברים נאסרו וא"כ שפיר מוקמינן קרא לאסור החלב ואיצטריך חטאת לומר דגם לזה הוה כטרפה ששוב לא מהני חזרה להיוצא ונילף כולהו מחטאת אומר אני שזה אינו דכיון דכה"ג מוקמית לאסור החלב א"כ ממילא מוכח שאבר היוצא נשאר באיסורו ולא מהני ליה חזרה דאל"כ איך הוה רוב העובר לאיסור והרי אותן שחזרו הותרו אלא ודאי שלא הותרו וא"כ ממילא מיותר חטאת ומדגלי בחטאת מכלל דכל מילי כיון דהדור שרי. ובזה נלע"ד לתרץ שיטת הרא"ש הא דמבעיא ליה דוקא למ"ד אין לידה ולא בעי' למ"ד יש לידה אלא שהוציא מיעוט אבר והחזירו וכו' ואומר אני אדרבה הרא"ש מודה בזה להרמב"ם דאף למ"ד יש לידה מ"מ שייך בעי' זו ולידה מהני לענין אותו אבר לאסור גם המיעוט אבל לענין העובר אם החזירו אמרינן כיון דהדור אלא שלהרמב"ם לא שייך בעיא זו אלא למ"ד יש לידה אבל למ"ד אין לידה ודאי מהני חזרה לענין העובר ולהרא"ש לכולהו אמוראי שייך בעי' זו וא"כ למ"ד יש לידה והא ודאי שגם הוא מודה דבמיעוט אבר שיצא אף דלא מחשב לידה מ"מ לא מהני חזרה להתיר חלק זה שיצא דאל"כ ברייתא הוה תיובתא וכמו שכתבתי לעיל. וא"כ קשה היא גופה מנ"ל לברייתא למילף דהוה כטרפה לענין חזרה ודלמא כטרפה הוא לענין החלב ומשכחת ליה איסור חלב מן התורה בהוציא רוב אבר והחזירו ושוב הוציא וכו' עד שהשלים לרוב ואז אותן אברים שיצאו ודאי שנשארו באיסור כיון דהוה כילוד לענין האבר עצמו ודאי לא מהני חזרה ולענין שאר העובר אמרינן כיון דהדור וכו' ולא נפיק רובה דעובר בבת אחת ולא הוה כילוד וא"כ רוב העובר נאסר ושחיטת עצמו לא מהני לי' ושפיר החלב אסור מן התורה ומנ"ל למילף משרפה שאם הוציא מיעוט האבר דלא מהני ליה חזרה אלא ודאי דלמ"ד יש לידה ודאי לא אמרינן כלל כיון דהדור אפילו לענין העובר וא"כ לא משכחת לה איסור חלב כלל שהרי באיזה אופן שנאסר רוב העובר ממילא מהני ליה שחיטת עצמו ודוק. ולכך בעי דוקא למ"ד אין לידה:

אלא שאומר אני מעיקרא דדינא פירכא מה שרציתי לחדש דלר' יוחנן לא משכחת איסור חלב מן התורה שהרי לא משכחת לה איסור יוצא דלא מהני שחיטת עצמו אלא במיעוט העובר וא"כ מדאורייתא החלב בטל חד בתרי בשאר האברי' דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב. הא ליתא דהנה המשנה למלך בפ"א ממטמאי משכב הלכה י"ד שתמה על כל הפוסקים שפסקו בעיא זו דמהו לגמוע חלבו לחומרא והרי מדאורייתא חד בתרי בטל וא"כ אין על חלב זה רק איסור דרבנן וכיון דהוא בעי' דלא איפשטא הוה להו לפסוק לקולא וכמו כן תמה על חכמי אשכנז שקצתם רצו לשער בששים וקצתן החמירו שאין אנו בקיאין בטיב האברים ושמא אבר זה מוציא חלב יותר משאר אברים ותמה כיון דספק הוא הוה ליה כמין במינו שנשפך דאזלינן לקולא ואמרינן שהיו בו ששים ומתוך כך השיג על כל חכמי אשכנז וחידש דבר חדש שחלב זה אינו בטל כלל שכל דבר שמעורב מתחלת ברייתו ומתחלת ביאתו לעולם אינו בטל ונסתייע מדברי המרדכי בשם רבינו משולם שכתב על ההוא דיבמה שרקקה דם דאמרינן אי אפשר בלא צחצוחי רוק ואמאי מהני ונימא דמיעוט רוק בטל בדם וכן הא דש"ז של זב מטמא טומאה חמורה משום דאי אפשר לו בלא צחצוחי זיבה ואמאי לא בטל ברוב אלא כיון שתחלת ביאתו לעולם בא מעורב לא בטל. ולכן החלב הזה שמעורב מתחלת ביאתו לעולם אינו בטל. ואני אמרתי לקיים דברי חכמי אשכנז ודאי הא מלתא דרבינו משולם לחלק בין דבר המעורב מתחלת ברייתו הוא דבר חדש וצריך טעם. ונראה משום דהא דכל דבר בטל ברוב ילפינן לה מדכתיב אחרי רבים להטות ולכך בעינן דומיא דסנהדרין שלא היו מעורבים מתחלת ביאתם לעולם. וכל זה בביטול ברוב אבל מה שבטל בששים לאו מתורת אתרי רבים להטות אתינן עלה דא"כ תסגי ליה רובה אלא מטעם שכשיש ששים בטל הטעם במעוטו ואין נרגש ומכאן דליתא כלל דמי והא ראיה דהיכא דחזינן שטעם נרגש יותר מששים באמת אינו בטל וכן אם טעמו קפילא ולא נרגש הטעם אפילו בפחות מששים בטל. וכל זה במין בשא"מ אבל במינו בטל ברוב שאין כאן טעם כעיקר ובדבר המעורב מתחלת ברייתו דלא שייך בו אחרי רבים להטות מ"מ אם הוא פחות מששים בטל דזה לאו מטעם הטיה אחרי רבים הוא וכן מין במינו אף דלא בטל ברוב מ"מ לא גרע משא"מ ואם כיוצא בזה בשא"מ לא היה נרגש הרי הוא כמאן דליתא ובזה מינו ושאינו מינו שוים וא"כ יפה עשו הפוסקים הראשונים שפסקו בעיא זו לחומרא שזה הוא ספק דאורייתא ויפה פלפלו חכמי אשכנז האחרונים להתיר בששים ולהחמיר בספק ששים ואדרבא דברי הש"ך בסימן י"ד ס"ק י"ב אצלי תמוהים ע"פ דברי רבינו משולם הנ"ל רק מטעם אחר אפשר להקל אי יש ספק אם יש ששים דהוה ס"ס כיון שגוף איסור חלב זה הוא רק מספק שהוא בעיא דלא איפשטא. ועכ"פ יצא לנו מזה דלא שייך למימר בחלב זה דבטל חד בתרי וא"כ שפיר משכחת איסור החלב מן התורה לכל השטות וא"כ נסתר כל היסוד הנ"ל ונשאר קשה לשיטת הרא"ש כנ"ל:

ונלע"ד דלמ"ד יש לידה לאברים ומיעוט שבפנים ג"כ נאסר דאזלינן בתר רוב שבחוץ והוה כאלו כלו בחוץ וקשה מדוע לא נימא להיפך שאם יצא מיעוט אבר דנשדי ליה בתר רובה שבפנים והוה כאלו לא יצא ולא יהיה נאסר אם חזר לפנים וכמו כן קשה בעובר עצמו מדוע ברוב העובר שיצא גם המיעוט הוה כילוד ולמה לא נימא להיפך במיעוט שיצא שנשדי בתר רובה ותיהני ליה חזרה. ונראה כאשר ניתן לב ג"כ להבין למ"ד יש לידה למיסר מיעוט אבר שבפנים והרי לקמן (דף ע "א) דפשיטא דלא שבקינן רובה דעובר ואזלינן בתר רובה דאבר ולמה כאן סבר רב למיסר מיעוט שבפנים ושבקינן רוב עובר שבפנים ושדינן מיעוט אבר בתר רוב אבר שיצא. ובאמת ממה דבעי רבא לקמן יצא חציו ברוב אבר הוכיח הרז"ה שהלכה כר' יוחנן דאליבא דרב פשיטא דהאי דגוואי בתר אבר שדינן מ"מ במה דקאמר בגמרא דרך תמיה פשיטא דלא שבקינן רוב עובר וכו' אי אפשר שיהיה זה נגד סברת רב דאי רב לא ס"ל כן א"כ למה לא נימא דמבעיא ליה עכ"פ לרבא ולכן נלע"ד דבשלמא התם פשיטא דלא שבקינן רוב עובר שכבר יצא וחל עליו קדושת בכור ואזלינן בתר רוב אבר. אבל כאן נהפוך הוא רוב אבר שיצא כבר חל עליו שם איסור יוצא שהוא איסור אבר מן החי ורוב עובר שבפנים עדיין לא חל עליו ההיתר בבהמה תאכל עד שתשחט האם אבל כל זמן שלא נשחטה לא שייך ביה היתר וא"כ לכך אזלינן בתר רוב אבר שכבר חל עליו האיסור ושבקינן רוב עובר שעדיין לא חל עליו ההיתר ולכן גם במיעוט אבר או עובר שיצא נאסר ולא אזלינן בתר הרוב שבפנים לפי שעל חלק זה שיצא כבר חל שם איסור ועל מה שבפנים עדיין לא חל ההיתר ולפי זה כל זה לענין איסור האבר אבל לענין איסור העובר שבפנים עדיין לא חל שם איסור קודם יציאת רוב האברים וא"כ לענין איסור העובר ודאי אי אפשר לצרף מיעוטו שבפנים דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר אלא שאם לא החזירו והוציא עוד רוב כמה אברים עד שבצירוף כולם אם נשאר גם מיעוטן שבפנים יהיה רוב עובר ודאי נאסר דשם זה לאסור כבר חל ושם ההיתר אם ניזל בתר מה שבפנים עדיין לא חל. אבל אם החזיר קודם שהוציא שאר אברים פשיטא דלענין מיעוטו שבפנים מהני שלא יצטרף לאסור וכיון דרב סתמא אמר יש לידה ולדידיה מעוטו שבפנים הרי הוא לגמרי כזה שבחוץ שהרי הוא כאלו ילוד א"כ מכלל שגם לזה הרוב שיצא מהני חזרה לענין שלא יאסר העובר שבפנים ולכך לא בעי למ"ד יש לידה:

ובזה שכתבתי לחלק בין איסור שכבר חל שם נלע"ד פירוש דברי הגמרא בסוף שמעתין דקאמר אלא כל מכח לא אמרינן אלא מהו לגמוע חלבו והנה גם על החלב יש להקשות והלא כל חלב מכח חלב ודם קאתי והרי חלב ודם אין תקנה בשחיטה ואפ"ה מותר אלא כל מכח לא אמרינן כי היכי דאמרינן בולד ולכן נראה בשלמא מה שחלב אינו נאסר מכח חלב ודם ניחא שהרי החלב הזה אינו חלב ודם ממש וכל מכח לא אמרינן אבל אבר מן החי החלב ממש הוא אמ"ה וכל חלב דעלמא אמ"ה הוא אלא דרחמנא שריא והיינו היכא דאיכא תקנתא בשחיטה אבל אבר זה היוצא לעולם נשאר אמ"ה והחלב שבא ממנו איסור זה עצמו עליו ושמו הראשון עליו לא נקרא מכח. משא"כ הולד דלא שייך על הולדות לומר שהוא אמ"ה של אמו שהרי הולד יש לו חיות בפני עצמו ושחיטה מהני ליה:

ועל פי מה שכתבתי דלר' יוחנן לא שייך איסור בחלב שהרי חד בתרי בטל אם לא היכא שהוציא ידו והחזיר ושוב הוציא ידו וכו' עד שהשלים לרוב שאז רוב העובר אסור ושחיטה לא מהני בזה שייך איסור החלב אלא דאז ממילא מוכח דלא מהני ליה חזרה נלע"ד לפרש מה דמסיק תיובתא דעולא ולכאורה עולא מה עבידתיה עולא מה ששמע מר' יוחנן אמר והוה ליה למימר תיובתא דר' יוחנן. ונלע"ד במה דאמר עולא אלא הכי אמר ר' יוחנן הכל היה בכלל וכו' דברים אלו שמע עולא מר' יוחנן ומה שאמר עולא ואבר עצמו שרי לא שמע מר' יוחנן בפירוש אלא מכללא דהך דאמר אבל מילי אחרינא כיון דהדר שרי אמר עולא ואבר עצמו אסור אלא דכבר כתבתי שאין לנו דבר אחר לומר שעליו כיון ר' יוחנן דהיכא דהדר שרי כי אם עובר שהוציא ידו שהרי אין שום סברא לומר שר' יוחנן התיר קדשים קלים כשיצאו חוץ לחומת ירושלים שלא מצינו חידוש זה בכל הש"ס אלא ודאי דכולהו קדשים איתקשו לענין יציאתם חוץ ממחיצתם בפסוק לא תוכל לאכול בשעריך כמבואר במס' מכות (דף יז) ולא נשאר שום דבר בהך קרא ובשר בשדה טרפה להתירו בחזרה כי אם עובר שהוציא ידו. אמנם מצאתי עוד דבר אחד פסח שיצא חוץ לחבורתו. ובאמת אני תמה מאד על הרמב"ם בפ"ד מק"פ שאמר שבשר פסח שיצא חוץ מחבורתו נפסל למה לא פירש לנו אפילו חזר לחבורתו וכדרך שפירש לן בהדיא בפ"א ממעשה קרבנות בקדשי קדשים חוץ לחומת עזרה ובקדשים קלים חוץ לירושלים ונלע"ד משום דברייתא סתמא קתני ת"ל טרפה אלא שרבה הוא דמפרש כטרפה שאין לו תקנה והנה לפי זה גם פסח הרמוז בהך קרא בחוץ לחבורתו ג"כ אמרינן כטרפה שאין לו תקנה שהרי דבר זה שייך גם בפסח אמנם הא דטרפה אין לו תקנה ג"כ לא בריר כולי האי והרי הרמב"ן ס"ל לקמן בשמעתין בצ"ה שאם נחתך בצומת הגידין טרפה ואם חזר אח"כ וחתך הרגל למעלה מצומת הגידין חוזר להכשרו והרשב"א בחידושיו באמת הקשה עליו משמעתין דקאמר כטרפה דאין לו תקנה. ואומר אני דר' יוחנן מעולם לא כיון להתיר עובר שהוציא ידו והחזירה שגם הוא ראה ברייתא זו ור' יוחנן כיון במה שאמר כל מילי דהדר שרי על פסח שיצא חוץ לחבורה שזה דבר חדש בפסח מה שלא מצינו בשאר קדשים ולדבר זה לא איתקש פסח כלל לחטאת ור' יוחנן מפרש ברייתא כטרפה לאסור החלב אבל לא לענין דאין לו תקנה מתרי טעמי חדא דאיך אפשר לומר דקרא כיון שלא יהיה לו תקנה והרי על כרחך אינו דומה לטרפה שהרי על כרחך יש לו תקנה אם יוולד או אם אמו תהיה טרפה או אולי סובר ר' יוחנן דגם טרפה יש לה תקנה וכדעת הרמב"ן אלא סובר כטרפה לאסור החלב אלא מדאסר החלב ממילא מוכח שאין חזרה מועיל דאל"כ לא משכחת רוב עובר אסור משום יוצא שלא יהא ניתר בשחיטת עצמו וא"כ זה שייך בעובר שהוציא ידו אבל פסח שיצא חוץ לחבורה אינו נפסל לעולם וחוזר להיתרו ועל פסח כיון ר"י וא"כ אין תיובתא על ר' יוחנן מברייתא אבל עולא שמפרש דברי ר' יוחנן להתיר גם בעובר ודאי קאי בתיובתא מהך ברייתא ולכן אמר תיובתא דעולא וא"כ הרמב"ם מספקא ליה בפירוש הברייתא אי כר' יוחנן או אולי כיון דללישנא בתרא לא אמר ר' יוחנן הכי א"כ קיימא מלתא דרבה שפירש מה טרפה שאין לה תקנה לכך לא הזכיר בפסח לא לאיסור ולא להיתר ובעובר עכ"פ אסור ובהלב מספקא ליה דאולי ללישנא בתרא גם ר' יוחנן מפרש כרבה ולא קאי כלל לאסור החלב. ובזה ניחא מה שהשמיט הרי"ף בעיא דמהו לאסור חלב. דאיהו סבר דר' יוחנן איתותב רק במה שהתיר אבר אבל במה שהתיר פסח לא איתותב וא"כ דומיא דטרפה היינו לאסור החלב וא"כ כיון שהזכיר הרי"ף ובשר בשדה טרפה ממילא החלב אסור:

עוד נלע"ד לפרש מה דאמר תיובתא דעולא דהנה כבר כתבתי שאיך אפשר לפרש דומיא דטרפה שאין לו תקנה והרי על כרחך יש לו תקנה בשחיטת עצמו אלא דכל זה לרבנן דס"ל דגם בן ט' חי ניתר בשחיטת אמו אבל לר' מאיר דסובר בן ט' חי אינו ניתר בשחיטת אמו א"כ לא משכחת איסור זה של עובר שהוציא ידו רק בנפל שאין לו שחיטת עצמו כלל א"כ שפיר אמרינן דומיא דטרפה. ובזה תירצתי מהא דמביא כל סיומא דברייתא עד מגע טרפה שחוטה והרי לקושיתו לא היה צריך רק רישא דברייתא עם סיפא דרישא דהיינו שחט את אמו ואח"כ החזירו אסור באכילה אבל כל סיפא דפליגי לענין טומאה לא שייך כלל לקושייתו ולדידי ניחא דלדידי שמעתא דרב דיליף מטרפה כר"מ היא וא"כ נוכל לומר דזה שייך בפלוגתא דר"מ ורבנן ורב ס"ל כר"מ ואם כן לא היה יכול להקשות מברייתא דאולי ברייתא זו כרבנן או דלמא ע"כ לא אסר רב אלא בנפל דשייך דומיא דטרפה אבל בבן קיימא גם רב מתיר ולכן מביא סיפא דקתני דברי ר' מאיר וא"כ על כרחך בנפל מיירי ואפ"ה ר"מ עצמו מתיר דהא לא פליג ר"מ ארישא כלל. ולפי זה גם ר' יוחנן לא איתותב מברייתא דלקמן דנוכל לומר להיפוך ברייתא זו כר"מ ור' יוחנן כרבנן ס"ל אלא דעולא השיב לרב יהודה מאן יהיב לן מעפרא וכו' אלא הכי אמר ר' יוחנן ומה היה חסר לו באמרו אבל ר' יוחנן אמר ואבר עצמו מותר ועוד דלשון מאן יהיב לן מעפרא הוא כמבקש מחילה מרב ושמואל שמדבר ננד כבודם וכי בשביל שאמר שר' יוחנן חולק עליהם מבקש מחילה מהם אלא דכוונת עולא לתמוה על רב ושמואל שאמרו נגד מקרא מפורש שהרי שפיר הוכיח ר' יוחנן מדגלי בחטאת א"כ על כרחך סובר עולא שאי אפשר לחלוק על דרשה זו ושפיר מותיב שהרי ברייתא חולקת על זה דקאמר תיובתא דעולא אבל ר' יוחנן אמר הך ברייתא כר"מ ואנא דאמרי כרבנן ומה דאמר ר' יוחנן הכל היו בכלל ובשר בשדה לא היה כוונתו משום דומיא דטרפה כסברת התוס' אלא דמן הסתם דבר הנאסר מסברא שנשאר לעולם באיסורו ולכך הוכיח מדגלי בחטאת וכו':

והנה מה שהקשה ממשנתנו על רב ולדידי מאי קושיא ודלמא משנתינו בבן קיימא וכרבנן ורב בנפל איירי וכר"מ ונלע"ד משום דרב קאמר ואבר עצמו אסור א"כ לאו מימרא בפ"ע הוא דא"כ הוה ליה למימר אמר רב עובר שהוציא ידו והחזירו האבר עצמו אסור אבל מדקאמר ואבר עצמו אסור מכלל דעל המשנה קאי ובמשנה הוא שמפרש ואבר עצמו אסור וא"כ אי רב מיירי בנפל דוקא א"כ משנתינו ג"כ בנפל ושפיר הקשה לו ממתניתין. אלא דקשה איך אפשר לאוקמי משנתינו בנפל והרי במשנתינו קאמר הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד ולכאורה הוה ליה למימר בסיפא ההיפוך מהרישא דברישא קאמר מותר באכילה הוה ליה למימר בסיפא אסור באכילה בשלמא לר' יוחנן דאבר עצמו מותר וא"כ רישא להתיר האבר בא. ואי הוה אמר בסיפא אסור באכילה ה"א שהראש לחוד אסור ולכך קאמר הרי זה כילוד שנדע שכל העובר אסור אבל לרב ע"כ אעובר קאי והוה ליה למימר אסור באכילה ואמרתי שבא להודיע הרי זה כילוד גם לקולא שכל העובר ניתר בשחיטת עצמו וא"כ על כרחך משנתינו בבן קיימא איירי וכרבנן דלא כר"מ ובזה אמרתי במה שכתבו התוס' בסוף ד"ה טעמא וכו' והוה מצי למפרך הכי ממתניתין דנדה והנה התוס' לא כתבו זה בלשון קושיא רק דהוה מצי למפרך מנדה אלא כיון שיכול להקשות גם מבכורות הקשה מבכורות ולכאורה דברי התוספות תמוהים כיון דבכורות קדים בש"ס א"כ מהיכי תיתי ישבוק בכורות שבסדר קדשים ויקשה מנדה שבסדר טהרות ונראה דגם מבכורות לחוד לא קשיא דהנה יש לדקדק בגמרא דקאמר וכ"ת אשמעינן באדם וקמ"ל בבהמה דאדם מבהמה לא יליף וכו' ועביד צריכא כפולה משני צדדים ולכאורה למה למימר דאדם מבהמה לא יליף הא על כרחך גם המקשה ידע זה דאל"כ אף אם לו יהיבנא דמשנתינו דלא כרב ורישא דוקא מ"מ אכתי למה לי הך דבכורות דהרי עכ"פ מוכח מסיפא דראש הוה כילוד אלא דידע דאדם מבהמה לא יליף וא"כ לא הוה צריך לחדש לו רק הצד השני דבהמה מאדם לא יליף. ואמרתי דהמקשה דהיה סבור דמשנתינו דלא כרב לא הוה צריך לשום צריכא דתרוייהו משניות מוכרח לשנותן דמשנתינו ודאי משנה צריכא היא הרישא לאפוקי מדרב ובכורות ג"כ צריכא דאי לאו דאשמעינן בבכורות דראש הוה כילוד הוה אמינא דכאן במשנתינו סיפא עיקר לאשמעינן דראש הוה כילוד ולא הוה ידעינן לאפוקי מדרב יהודה אמר רב ולכך תנן בבכורות דראש הוה כילוד כדי שנדע שמשנתינו רישא דוקא ולכן הוכרח התרצן לחדש לו צריכא משני צדדים. ולפי זה קשה להיפך קושיא מעיקרא ליתא דלעולם משנתינו סיפא עיקר דראש הוה כילוד ולהכי תנן דבר זה כאן כדי שתהא משנה דבכורות מיותר לאפוקי מדשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים. וצריך לומר דבלא משנתינו ג"כ ידעינן דלא כשמואל דהרי שמואל איתותב שם בבכורות מכח משנה דבכורות עם משנה דנדה וא"כ ע"כ מבכורות לחודא לא קשיא אם לא נצרף משנה דנדה א"כ שפיר כתבו התוס' דהוה מצי לאתויי הך דנדה. אלא דלפי זה הוא גופה קשיא דלמה הקשה מבכורות דמינה לחודא לא קשיא והוה ליה להקשות מנדה לחוד וליכא למימר ג"כ דלהכי תנן משנתינו כדי שתהא נדה מיותרת לנפל דהרי מנדה בלא"ה צריכא לדבר חדש דרוב ראשו סגי וצריך לומר להיפך דהוה מוקמינן משנתינו בנפל מחמת יתורא ולהכי לא קשיא כ"א ע"י בכורות בצירוף נדה אז משנתנו מיותר אבל לפי מה שכתבתי דמשנתינו על כרחך בבן קיימא מדתנן ה"ז כילוד א"כ מנדה לחוד הוה יכול להקשות. ונראה דמשנתינו מחמת יתורא הוה מוקמינן בכל גוונא בבן קיימא מדתנן כילוד ובנפל מחמת יתורא ועכ"פ אי אפשר לאוקמי משנתינו כר"מ:

ועוד קשיא לי לפ"ז דנוכל לומר דרב כר"מ א"כ מאי מקשי מברייתא דפרסה החזיר ודלמא הך ברייתא כרבנן ונראה מקרא הקשו שהרי מתרי קראי דריש כברייתא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף