צל"ח/חולין/לא/ב

צל"ח חולין לא ב

דף ל"א ע"ב

מ"ד לגזור משום חרדלית וכו' א"נ משום ראשין אטו כיפין ויש לדקדק בשלמא אי מדין כוונה רוצה לחדש א"כ שפיר איצטריך למתני אדם וכלים דאי הכוונה להשמיענו שא"צ כוונה קמ"ל דאפילו אדם א"צ כוונה משום דאדם דומיא דכלים ואי להיפך קמ"ל דאפילו כלים דלאו בני כוונה נינהו אפ"ה צריכין כוונה ע"י אדם הטובל אותן וקמ"ל כלים דומיא דאדם אבל כיון דמדין כוונה לא שמענו ומשנה זו כלים כמ"ש התוספות בד"ה וכי תימא אלא דקמ"ל דלא גזרינן אטו חרדלית או אטו כיפין א"כ אין חילוק בין אדם וכלים ולמה קתני תרוייהו ונראה דלהכי קאמר תרתי משום חרדלית ומשום כיפין וזה פשוט דטבילה בכיפין לא משכחת באדם כי אם בכלים שיכול לזרקן באויר וכמ"ש רש"י ואין מטבילין בכיפין שלא יזרוק כלים נמצא דגזרה אטו כיפין שייך רק בכלים ולא באדם וגזרה משום חרדלית דהיינו שאין בו מ' סאה שייך רק באדם דאדם בעי מ' סאה מן התורה אבל כלים דמדאורייתא לא בעי מ' סאה רק מדרבנן אין לגזור בהו אטו חרדלית וא"כ שפיר איצטריך למתני אדם וכלים דחד מחבריה לא אתי ובזה תשכיל ותבין עומק כוונת רש"י שנתחכם לפרש משום חרדלית שהוא פחות מארבעים סאה ולא רצה לפרש כפירוש התוס' משום זוחלין דא"כ בזה אדם וכלים שוים וקשה נתני כלים לחוד ולא נתני אדם וממילא ידעינן דלא גזרינן לא משום כיפין ולא משום זוחלין ונדע דגם אדם שרי ולכן פירש רש"י משום ארבעים סאה וא"כ אי לאו דתנן אדם בפירוש הוה אמינא בכלים לא גזרינן לפי שארבעים סאה בכלים הוא לאו דאורייתא אבל באדם שהוא דאורייתא גזרינן וק"ל:

ודעת התוס' כנ"ל דהם ס"ל דאיצטריך אדם וכלים לומר דאדם היינו אפילו נדה שיש בה כרת אפ"ה לא גזרינן אטו חרדלית ואי לא הוה תנן רק אדם לא הוה מוקמינן ליה לענין נדה לבעלה רק לשאר חולין אבל השתא דתני כלים מיותר אדם לענין נדה:

שם אמר רבא שחט פרה וכו' הנה הא דמלאכה פוסלת בפרה משנה שלמה היא דפוסל אפילו בדיעבד דכך שנינו בפ"ד דפרה כל העוסקין בפרה פוסלין אותה במלאכה אחרת אבל הפסול שהוא משום ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה זה לא שנינו במשנה רק הוא בספרי שאין שוחטין ב' פרות כאחת אבל לא נתבאר אם פוסל אפילו בדיעבד וכן במשנה פ"ג דפרה לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה וכו' ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו ומדאסר משום שלא יאמרו שתים שחטו מכלל שאסור לשחוט שתים אבל לא נתבאר אם פסול גם בדיעבד ואי משום דכתיב ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה א"כ הוא מן התורה ואסור אף דיעבד זה אינו הכרח דכמה דברים מצינו בקדשים שהוצרך קרא מיוחד לעכב ואף דאיכא למימר דפרה שאני דחקה כתיב בה וכל הכתוב בה מעכב מ"מ אכתי לא שייך למפרך פשיטא ולפי זה מה דאמר נשחטה בהמה וכו' לר"נ פרה פסולה שפסול זה לאו משום מלאכה הוא אלא משום דכתיב אותה לבדה וטובא קמ"ל דפוסל אף דיעבד א"כ מאי מקשה כאן פשיטא. ובזה היה נראה דיותר ניחא גרסת הרמב"ם בשמעתין דרבא קאמר נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן שתיהן כשרות לרבנן פרה כשרה ובהמה פסולה פשיטא מהו דתימא ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה קמ"ל דהני מילי בשתי פרות אדומות עיין ברמב"ם פ"ד מה' פרה הל' י"ח ובכ"מ שם וגרסא דידן נלע"ד דמקשה פשיטא כיון דתנן במס' פרה אין מוציאין עמה אדומה שלא יאמרו שתים שחטו מכלל דשחיטת שתים אוסר אפילו דיעבד דאל"כ לא היו גוזרין על ההוצאה משום השחיטה ולכן מקשה פשיטא.

וגוף דין זה אם שחט ב' פרות אדומות כאחת לדברי התוס' בשמעתין בד"ה נשחטה דבב' פרות לא שייך פסול מלאכה אחרת וא"כ אין האיסור רק משום אותה ולא אותה וחברתה לא נתבאר אם פוסל אף דיעבד וברמב"ם בריש פרק ד' אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנא' ושחט אותה ולא ביאר גם הרמב"ם איך הדין בדיעבד ואעפ"כ לדינא הדבר פשוט שאסור בדיעבד שהרי קאמר בשמעתין נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן פרה פסולה והרי בזה אין כאן פסול מלאכה ונמצא שמשום ושחט אותה פסולה ומינה דבשחט שתי פרות אף שלדברי התוס' אין בזה פסול מלאכה מ"מ פסולים משום ושחט אותה אבל לגרסת הרמב"ם דלר' נתן שתיהן כשרות אין לנו הוכחה ונראה דאעפ"כ מוכח דפסולה אף דיעבד שהרי לגרסת הרמב"ם קאמר פשיטא סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חברתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ"ל ולפי גרסא זו הסד"א הוא דאפילו בהמת חולין נמי קמ"ל רבא דבהמת חולין לא וממילא משמע דאם היה באמת גם בהמת חולין במשמע היתה נאסרת גם דיעבד שהרי דברי רבא בדיעבד הם ואמנם אטו הכ"מ קיבל גירסא זו איש מפי איש עד הרמב"ם הכ"מ מדעתו קאמר לתרץ פסקי הרמב"ם שעל כל פנים לא היה להרמב"ם הגרסא שלפנינו ונוכל לומר שגרסת הרמב"ם היה כך סד"א דהואיל וכתיב ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה אפילו דיעבד נמי קמ"ל וא"כ הקמ"ל הוא שאינה אסורה בדיעבד.

ודע דעל כרחך אי אפשר לקיים גרסת הכ"מ דלגרסתו א"כ המסקנא היא דאותה ולא אותה ואת חברתה היינו דוקא פרה אדומה כמותה אבל פרת חולין אינה בכלל וקשיא לי דהרי בקרא והוציא אותה דרשינן גם כן שלא יוציא אחרת עמה כדאמרינן ביומא (דף מב ע"ב) ובין רבי ובין רבנן דרשו והוציא אותה לבדה וכדמקשה התם ות"ק הא כתוב אותה וכו' אלא דת"ק דריש טעמא דקרא ומוקי ליה דוקא באדומה ומטעם שלא יאמרו שתים שחטו או בשחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולרבי דלא דריש טעמא דקרא גם חמור במשמע וא"כ בכאן ושחט אותה לבדה אין לנו טעם למדרש טעמיה דקרא ואפ"ה דרשינן אותה ולא אותה ואת חברתה דוקא פרה אדומה כמותה וא"כ גם בקרא והוציא אותה נימא ולא אותה ואת חברתה דוקא פרה אדומה ולמה אסרינן גם חמור לרבי ולת"ק נמי אי לאו דדרשינן טעמא דקרא אלא ודאי דגם כאן נמי לא דרשינן חברתה דומיא דידה ובאמת גם בהמת חולין במשמע אבל חמור ודאי אינו במשמע דחמור ר לא שייך בו שחיטה אבל עכ"פ גם חולין במשמע ודלא כגרסת הכ"מ אלא ודאי גרסת הרמב"ם היתה כפי שכתבתי דדוקא לכתחלה אסור ואף דכתיב חקה היינו אם שינה בגוף מעשה הפרה כמו פסול מלאכה שהטעם משום היסח הדעת מן הפרה אבל פסול חוץ ששחט אחרת עמה שאין כאן שום חסרון במעשה הפרה כמו לר' נתן בנשחטה אחרת עמה שאין כאן היסח הדעת או שחט ב' פרות אדומות לדברי התוס' שאין כאן היסח הדעת איכא למימר דלא קאי חקה על זה:

ותדע דלא פסלינן דיעבד משום אותה דהרי בהוציא הכתוב והוציא אותה לבדה וזה דרשינן בין לרבי ובין לרבנן וא"כ נימא דגם בדיעבד פסול אם הוציא אחרת עמה והנה הרמב"ם בריש פ"ד מה' פרה זה לשונו שם הלכה ב' לא רצתה פרה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו עכ"ל וקשה למה לא הביא הקרא דכתב והוציא אותה כשם שהביא לעיל מיניה בהלכה א' שכתב אין שוחטין ב' פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה ועל כרחך צריך לומר דכאן בהוצאה לא הוצרך להביא הקרא כי די לו בטעם שלא יאמרו שתים שחטו וקשה אדרבא מטעם זה מפשטא דלישנא משמע שהוא רק איסור לכתחלה והיה לו להביא קרא והוציא אותה שנדע שהוא אסור אף דיעבד אלא ודאי שבאמת אין איסור רק לכתחלה אף דכתיב אותה וא"כ הה"ד בשחיטה ואין לומר שאני התם בהוצאה דשם יש לנו טעם ודרשי רבנן טעמיה דקרא ולכך אמרינן שגם הכתוב לא הקפיד רק לכתחלה אבל בשחיטה שהוא גזרת הכתוב בלי טעם אסור אף דיעבד א"כ קשה שם ביומא (דף מב ע"ב) דקאמר אבל בין רבי לרבנן דאפיק חמור בהדה והרי גם בפרות שתים יש נ"מ בינייהו דלרבי דלא דריש טעמא דקרא אסור אף דיעבד ולרבנן דדרשי טעמא אינו אסור בדיעבד אלא ודאי דגם לרבי אינו אסור בדיעבד:

ודע דבדברי הרמב"ם הנ"ל פ"ד מפרה הל' ב' תמיה לי טובא שהרי שם ביומא אמרו מאן ת"ק היינו ת"ק דרבי ר"ש היא דדריש טעמא דקרא וא"כ כיון שהרמב"ם פסק בפ"ג מה' מלוה הלכה א' דאלמנה בין עניה ובין עשירה אין ממשכנין אותה והיינו כר' יהודה בשלהי ב"מ (דף כט) דלא דריש טעמא דקרא וא"כ היה לו לפסוק כאן כרבי והרי אמרו אבל דאפיק חמור בהדה דלרבי אפילו חמור אסור להוציא עם הפרה ולמה השמיט הרמב"ם דין זה וכתב רק שחורה ואדומה ועוד שכתב בהדיא הטעם שלא יאמרו שחורה או שתים שחטו ומשמע בפירוש דבחמור דליכא כל הני חששות מותר ולרבי אין באיסור זה טעם רק גזרת הכתוב. ועיין בלח"מ ריש פרק ג' מה' מלוה שוב פקחתי עיני וראיתי שהתוי"ט במס' פרה פרק ג' משנה ז' הקשה ג"כ קושיא הנ"ל:

שם אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד"ה פסולה כו' והנה הרמב"ם בפ' ד' מה' פרה אדומה הלכה י"ח פסק שחט פרה ונשחט בהמה עמה כשרה שאין שחיטת חולין צריכה כוונה והקשה הכ"מ שם כיון שהרמב"ם פסק כר"נ דשחיטת חולין לא צריכה כוונה ובגמרא דחולין מפורש דאם נשחטה בהמה אחרת עמה פסולה לר"נ דאף שאין לפוסלה משום מלאכה כיון שלא היה דעתו על האחרת מ"מ מפסלה משום דכתיב אותה ולא אותה ואת חברתה וא"כ פסק הרמב"ם נגד הגמרא והכ"מ שם כתב דלהרמב"ם היה גירסא אחרת בגמ' ע"ש:

ואמרתי ליישב דברי הרמב"ם ואין אנו צריכין למחוק הגירסא שלפנינו דהנה במס' יומא (דף מב ע"א) פליג רב ושמואל אי שחיטת פרה אדומה כשרה בזר ויליף שם שמואל מדכתיב ושחט אותה לפניו שיהי' זר שוחט ואלעזר רואה מכלל דשחיטה כשרה בזר ופריך הגמרא לרב האי לפניו מאי עביד ליה ומתרץ שלא יסיח דעתו מיניה ושמואל שלא יסיח דעתו מנ"ל יליף מושרף את הפרה לעיניו ורב חד לשחיטה וחד לשרפה וצריכי כו' עכ"ל ע"ש. והרמב"ם בפרק הנ"ל סוף הלכה י"ד כתב וז"ל ומנין שמלאכה פוסל בה שנאמר ושחט אותה מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא ללמד שאם נתעסק בדבר אחר בשעת שחיטה פסולה שנאמר ושרף את הפרה לעיניו שיהיו עיניו בה ללמד שהמלאכה פוסלת בה משעת שחיטה עד שתעשה אפר וכל העוסק כו' ע"ש. והנה לדעת הרמב"ם וכן הוא בספרי (הובא בתוי"ט ובר"ש בפרק ד' דמס' פרה משנה ד' ע"ש) דמקרא דאותה מפיק דפוסלת במלאכה. ומלאכה והיסח הדעת חדא מלתא הוא דטעמא דמלאכה הוא משום היסח הדעת. ולפי זה קשה מאי פריך הגמ' במס' יומא לשמואל שלא יסיח דעתו מנ"ל דלמא מפיק ליה מדכתיב אותה כדדריש בספרי. וי"ל דהנה עוד קשה כיון דלרב יש שתי דרשות מלפניו ולעיניו חד לשחיטה וחד לשרפה והגמ' עביד צריכותא דשניהם צריכים א"כ אמאי לא פריך לשמואל דלית ליה אלא חד דרשא דושרף את הפרה להיסח הדעת אשכחן בשעת שרפה דהיסח הדעת פוסל בשעת שחיטה מנ"ל דהא שחיטה משרפה ליכא למילף כדעבד הגמ' הצריכותא לרב. אמנם חדא קושיא מתורצת בחברתה דגם המקשה דפריך לשמואל שלא יסיח דעתו מנ"ל נמי הוי ידע דיש לדרוש היסח הדעת מדכתיב אותה כדדריש ליה בספרי וגם ידע מהך צריכותא דלקמן דצריך שני לימודים חד לשרפה וחד לשחיטה ופריך שפיר לשמואל דאף דדריש אותה להיסח הדעת היינו בשחיטה אבל בשרפה מנ"ל דשרפה משחיטה ליכא למילף ומתרץ מושרף את הפרה לעיניו א"כ גם בשרפה כתיב שלא יסיח דעתו ופריך הגמרא לרב האי לעיניו מאי עביד ליה ומתרץ חד לשרפה וחד לשחיטה ובאמת רב לא דרש אותה לענין היסח הדעת כדדריש בספרי אלא רב דרש אותה לדרשא דרבא הכא במס' חולין אותה ולא אותה ואת חברתה ולכל מר כדאית ליה לרבנן לשוחט שני פרות כדמתרץ בתוס' ד"ה נשחטה ולר"נ לנשחטה בהמה אחרת עמה שלא בכוונה ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דמלאכה שפוסל בשחיטה נלמד מאותה ופסול מלאכה בשרפה נלמד מלעיניו והוא ממש כשמואל דגם לשמואל אנו צריכין שני דרשות כנ"ל והך צריכותא עביד הגמרא בין לרב ובין לשמואל ולפ"ז יש לתרץ קושי' העולם על התוס' בד"ה נשחטה דמקשים לרבנן אותה ולא את חברתה למה לי כו' ע"ש. ומקשים העולם דלמא באמת רבנן לא דרשי אותה ולא אותה ואת חברתה רק שהם דרשי אותה כדדריש בספרי לענין שמלאכה פוסלת בה משום היסח הדעת ולפי דברי הנ"ל א"ש וקושי' התוס' הוא דאי אותה דרשי רבנן לענין שהמלאכה פוסל בשחיטה ולא דרשי כלל אותה ולא אותה ואת חברתה א"כ קשה לרבא מנ"ל דלר"נ נשחטה בהמה אחרת עמה דפסולה מדכתיב אותה ולא אותה ואת חברתה מנ"ל לרבא הא דלמא גם ר"נ דרש אותה לענין שהמלאכה פוסל ולא דרש אותה ולא את חברתה ומנ"ל לרבא להרבות בפלוגתא וכיון שצריכין לומר דרבנן לא דרשי אותה אלא לענין מלאכה שפוסל בה ממילא גם ר"נ דורש כן כיון שלא מצינו דר"י פליג בהך דרשה עם רבנן ומנ"ל לרבא לאפושי בפלוגתא בין ר"נ לרבנן. אלא ודאי ע"כ צ"ל דרבא קאי הכא אליבא דרב במס' יומא דסובר שחיטת פרה פסולה בזר וא"כ לפניו דכתיב בשחיטה אתי לענין היסח הדעת דפוסל בשחיטה וא"כ לא צריך אותה לענין מלאכה דפוסל בשחיטה דזה נלמד מדכתיב לפניו וע"כ צריך לומר דקרא דאותה בא לדרשה דאותה ולא את חברתה ושפיר מקשים התוס' לרבנן למה לי' ומתרצים דלרבנן צריך אותה ולא את חברתה לענין שוחט שני פרות אדומות דליתא משום היסח הדעת:

היוצא מכל הנ"ל דמה דדריש רבא אותה ולא אותה וחברתה ופוסל לר"נ כשנשחטה בהמה אחרת עמה הוא רק אליבא דרב דסובר שחיטת פרה פסולה בזר ודרשינן לפניו דכתיב בשחיטה לענין היסח הדעת דפוסל בשחיטה וא"כ הך אותה מיותר הוא וצריך למדרש אותה ולא אותה ואת חברתה ושפיר פסול לר"נ כשנשחטה בהמה אחרת עמה. אבל לשמואל דסובר שחיטת פרה כשרה בזר והך לפניו אתי להתיר שחיטת זר שיהיה זר שוחט ואלעזר רואה א"כ היסח הדעת דפוסל בשחיטה ילפינן מאותה כנ"ל והשתא לשמואל ליכא למדרש אותה ולא אותה ואת חברתה דהך אותה צריך לגופא שלא יסיח דעת בשחיטה וא"כ לשמואל אם נשחטה בהמה אחרת עמה כשרה גם לר"נ הואיל ולא דריש אותה ולא אותה ואת חברתה ולפ"ז צדקו דברי הרמב"ם דהרמב"ם אזיל לשיטתו שפוסק בפ"א מה' פסולי מוקדשין הלכה ב' כשמואל דשחיטת פרה כשרה בזר ע"ש ולפ"ז פסק שפיר דנשחטה בהמה אחרת עמה כשרה אף לר"נ דהואיל ולשמואל לא דרשינן כלל אותה ולא את חברתה דאותה צריך לגופא להיסח הדעת כנ"ל ודוק:

אבל לפ"ז קשה כיון דהרמב"ם לא דרש כלל אותה ולא אותה וחברתה א"כ האיך כתב בריש פ' ד' מהלכות פרה אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה עכ"ל הרי מפורש בדברי הרמב"ם דדריש אותה ולא את חברתה. לכך נראה לי דמה שכתב הרמב"ם דאין שוחטין ב' פרות כאחת משום שנאמר אותה לאו כונתו משום דרש דאותה ולא חברתה אלא דלא ס"ל כסברת התוס' דשתי פרות לא מפסלי משום מלאכה אלא סובר כדעת רש"י במס' יומא (דף מב ע"ב) ד"ה שלא יאמרו גם בשני פרות שייך משום מלאכה אבל לפי דעת הרמב"ם ורש"י דגם בשחיטת שני פרות שייך מלאכה אחרת קושי' התוס' במק"ע לרבנן למה לי אותה ולא את חברתה הא בלא"ה נמי פסול משום מלאכה אחרת:

ואמרתי לתרץ דכל אחד על מקומו יבוא בשלום דהתוס' קאי הכא אליבא דרבא ולרבא ליכא למפסיל שוחט שני פרות משום מלאכה אחרת והרמב"ם ורש"י קאי אליבא דשמואל ולשמואל גם בשני פרות שייך מלאכה אחרת דהנה לפי מה שכתבתי לעיל דלרב ולרבא פסול מלאכה אחרת בשחיטה מפיק להו מקרא דלפניו ולשמואל מפיק ליה מדכתיב אותה כדדריש לי' בספרי ומעתה אני אומר שיש נפקותא דאי דרשינן פיסול מלאכה אחרת מקרא דאותה צריכין אנו לומר דמשמעות הדרש הוא כך דאותה הוא מיעוט ודרשינן ושחט אותה שיהיה כוונתו בשעת שחיטה לשחוט רק אותה לבדה ולא שיהי' לו עוד שום כוונה אחרת בשעת שחיטה ולכך כשיש כונתו גם על מלאכה אחרת פסולה והשתא מה שמלאכה אחרת פוסל בה לאו משום היסח הדעת הוא אלא דגזירת הכתוב הוא מאותה שיהי' כוונתו רק על אותה פרה לבדה וכיון דמכח מיעוט פסלינן מלאכה אחרת וא"כ כששחט שני פרות אף שאין בה היסח הדעת אפ"ה פסול מכח מיעוט דאותה דכי היכי דממעטינן מאותה כוונת מלאכה אחרת כמו כן ממעטינן נמי בששחט פרה אחרת בכוונה דמאותה ממועט הכל שיהיה כל מחשבתו רק על אותה פרה לבדה ולפ"ז שחיטת שני פרות פסול מכח מיעוט דאותה אבל אי דרשינן פיסול מלאכה אחרת מקרא דלפניו א"כ לאו מכח מיעוט פסלינן מלאכה אחרת אלא הואיל ולפניו הוא משמע שיהיה דעתו עליו בשעת שחיטה ולא יסיח דעתו ממנה וא"כ אינו פוסל אלא מלאכה שיש בה היסח הדעת כגון מלאכה אחרת אבל שחיטת שני פירות ליכא למפסל משום היסח הדעת דהא דעתו היה על פרה אדומה כיון ששחט שתים וא"כ מקרא לפניו ליכא למפסל שחיטת שני פרות והשתא א"ש דהתוס' קאי אליבא דרבא ורבא סובר כרב דלפניו קאי אפיסול מלאכה אחרת א"כ שפיר כתבו התוס' דאותה ולא אותה וחברתה צריך לרבנן לשוחט שני פרות דהואיל ומקרא דלפניו ליכא למעט אלא מלאכה אחרת שיש בה היסח הדעת ובשוחט שני פרות ליכא היסח הדעת אבל רש"י והרמב"ם סוברים כשמואל דפסול מלאכה אחרת ממעטינן מאותה א"כ גם שוחט שני פרות נמי ממועט מאותה כנ"ל. ואין להקשות אמאי לא אמרינן דאותה ממעט הכל ואף מלאכה שעושה בלי כוונה נמי יהי' פוסל בה. ז"א דמיעוט דאותה קאי על ושחט שהוא בעי כוונה דמה שפוסל בקדשים פוסל בפרה הואיל וחטאת כתיב בה כמ"ש הרמב"ם בפ"ג הלכה ז' ושחיטת פרה צריכה כוונה אף לר"נ ועל זה קאי אותה למעט כוונה אחרת היינו מעשה שיש בה כוונה ודומיא דושחט ממעטינן מלאכה אחרת אבל היכא דליכא כוונה אינו פוסל ודוק:

אבל לפ"ז נשאר קושיא אחרת על הרמב"ם איך פסק הרמב"ם כשמואל דשחיטת פרה כשרה בזר הא לפי מה שכתבתי מוכח דרבא סובר כרב דשחיטת פרה פסולה בזר הואיל והוא דרש אותה ולא את חברתה לשוחט שני פרות ואיך פסק הרמב"ם דלא כרבא הא הלכתא כבתראי מאביי ורבא ואילך:

ואמרתי לתרץ דמסתמא דתלמודא מוכח דהלכה כשמואל דשחיטת פרה כשרה בזר דהנה במס' יומא (דף מג ע"ב) אמר ר"י שחיטת פרה כשרה בזר וקאמר הגמ' ר' יוחנן לא מיבעיא דלתנא לא ציית אלא אפילו לרבי' לא ציית דאמר ר"י משום ר' שמעון כו' ע"ש ולכאורה יש לדקדק למאי מביא הגמ' דר"י פליג גם על רבו כיון שמצינו פעם אחד שר"י אמר לתנא פוק תני לברא לא מצינו שחיטה שיהי' פסולה בזר א"כ בודאי סובר דשחיטת פרה כשרה בזר ולמאי צריך להביא עוד הפעם מימרא דר"י אלא ודאי ע"כ שסתמא דתלמודא רוצה לפסוק הלכה כר"י דשחיטת פרה כשרה בזר ואי לא הביא הגמ' הך מימרא דר"י דפליג בפירוש על ר"ש בן יהוצדק לא הוי אמרינן דהלכתא כר"י דאין הלכה כתלמיד במקום רבו אלא היכא שפליג על רבו בפירוש והוי אמרינן דמה שאמר לתנא פוק תני היה קודם ששמע מרבו דשחיטת פרה פסולה בזר ולכך מביא הגמ' דר"י גופיה כשאמר הלכה זו בשם רבו היה פליג עליו ובזה שפיר הלכה כתלמיד במקום רבו היכא שפליג עליו בפירוש ודברי אלה ממש הם מרומזים בכ"מ בפ"א מה' פסולי מוקדשין ע"ש. וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דלא כרבא הואיל ומסתמא דתלמודא מוכח דהלכה כר"י:

עוד נתעוררתי על קושית התוס' בד"ה נשחטה בהמה אחרת כו' שמקשים לרבנן למה לי אותה ולא את חברתה תיפוק ליה מטעם מלאכה עכ"ל ומתרצים דאיצטריך לשוחט שני פרות וכו' וקשה לי למאי צריכין התוס' לומר דבשני פרות ליכא משום מלאכה אחרת אמאי לא קיימו בסברתם דגם בשוחט שני פרות איכא משום מלאכה אחרת ואפ"ה צריכין לרבנן למדרש אותה על פי מה דאיתא במס' סוטה (דף ח' ע"א) ת"ר אין משקין ב' סוטות כאחת כדי שלא יהיה לבה גס בחברתה ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא אמר קרא אותה לבדה וקאמר בגמ' דת"ק ר' שמעון הוא דדריש טעמא דקרא ונפקא מני' רותתת ופריך הגמרא והא אין עושין מצות חבילות חבילות ומסקינן כאן בכהן אחד כאן בשני כהנים ע"ש בגמ' הרי דלרבנן ממעטינן מאותה אפי' בשני כהנים וא"כ גם הכא גבי פרה נמי יש למעט מאותה ולא חברתה אפילו בשני כהנים אין עושין שני פרות אדומות כאחת ולפ"ז לא קשה קושית התוס' דשפיר צריך לרבנן אותה למעט שאין עושין שני פרות אפי' ע"י שני כהנים דליכא משום מלאכה ולא משום היסח הדעת דכל אחד שוחט פרה שלו ולכך צריך קרא דאותה למעט שני פרות אפי' ע"י שני כהנים ולדעתי זה הוא קושיא חמורה על התוס' אך לפי דברי הנ"ל יש לתרץ דהואיל ורבא דהכא קאי אליבא דרב דסובר שחיטת פרה פסולה בזר והנה במס' יומא (דף מב ע"ב) קאמר בגמ' ונתת אותה אל אלעזר הכהן אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכהן גדול ועיין בכ"מ בפ"א מהלכות פרה הלכה י"א שמביא כמה ברייתות ומשניות דסברי דצריכה כה"ג) ולפי זה לרב דפוסל שחיטת פרה בזר א"כ גם בשחיטה צריך להיות כהן גדול ומעתה ליכא למימר דאותה קאי למעט שני פרות בשני כהנים דבלא"ה אי אפשר בשני כהנים דכיון דצריך כהן גדול וליכא אלא חד כהן גדול ושפיר מקשים התוס' אך עדיין צ"ע דהא בריש פ' ד' דמס' פרה פליגי בזה דת"ק סובר שלא בכהן גדול פסולה ור' יהודא מכשיר וא"כ לא מקשים התוס' מידי לרבנן דלמא רבנן סברי כר"י וכהן הדיוט כשר בפרה ושפיר יש למצוא שני פרות בשני כהנים אף לרב דפוסל בזר מ"מ סגי בכהן הדיוט אליבא דר' יהודא (ועיין בתוס' ישנים במס' יומא בד"ה שחיטת פרה בזר פסולה ע"ש ודוק):

עוד יש להקשות דיש למצוא גם בכהן גדול שני כהנים גדולים כגון כהן המשמש וכהן שעבר כדאיתא במשנה דמס' מגילה (דף ט' ע"ב) אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יוה"כ ועשירית האיפה ע"ש הא לשאר דברים זה וזה שוים כדדייק בגמ' שם. ואף שר"י שם פליג וסובר דראשון חוזר לעבודתו ושני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט הא ר' יוחנן לשיטתו סובר דפרה כשרה בכהן הדיוט כמו שמפורש בספרי הובא בכ"מ בפ"א מהלכות פרה הלכה י"ד ע"ש:

ודע דבעיקר הדבר אם מקרא דאותה יש למעט בשני כהנים מקשה המגן אברהם בסי' קמ"ז סוף ס"ק י"א על הרמב"ם דלא מחלק בשני סוטות בין כהן אחד לשני כהנים ומקשה המג"א מסוגיא דסוטה דמסיק בכהן אחד אינו משקה אבל בשני כהנים משקה ומתרץ המג"א דהרמב"ם מפרש בגמ' איפכא דכהן אחד משקה הואיל והוא בזה אחר זה ובשני כהנים אינו משקה דהוי בבת אחת ע"ש במג"א ואני בער ולא אדע עיקר תמיהתו על הרמב"ם דמה דמחלק בגמ' בין כהן אחד לשני כהנים היינו לר"ש דדריש טעמא דקרא שלא יהיה לבה גס בחברתה וברותתת משקין שני סוטות וע"ז פריך הגמרא דגם ברותתת אינו משקין שני סוטות דאין עושין מצות חבילות חבילות ומחלק בין כהן אחד לשני כהנים אבל לר' יהודא דלא דריש טעמא דקרא וממעט שני סוטות מקרא דאותה גם בשני כהנים ממעט דגזירת הכתוב הוא שלא להשקות שני סוטות בבת אחת ולכך לא מחלק הרמב"ם בכך דהרמב"ם פוסק כר' יהודא ואין להקשות למה לא קאמר הגמרא נפקא מיני' בין ר"ש לר"י שני כהנים ז"א חדא דהגמ' עדיין לא אסיק אדעתיה לחלק בין שני כהנים לכהן אחד ועוד אי לאו ברותתת גם לר' שמעון אינו משקה אפי' בשני כהנים דאכתי שייך בה לבה גס בחברתה כשהיא רותתת דגם חברתה עומדת להשקות מכהן אחר לכך צריך הגמרא לומר נ"מ ברותתת ובזה נ"מ בין ר"ש לר"י בשני כהנים דלר"ש משקין דלא שייך בה לבה גס בחברתה דהא היא רותתת ואינה מודה וגם משום אין עושין מצות חבילות חבילות לא שייך דהא איכא שני כהנים ולר' יהודא לא משקין אפי' בשני כהנים הואיל ור' יהודא אינו דורש טעמא דקרא וממעט בכל גונא מקרא דאותה אפילו בשני כהנים וא"כ אין מקום לקושי' המג"א ובזה יש הכרעה דהרמב"ם פוסק כר"י דלא דרש טעמא דקרא ועיין ברמב"ם ריש פרק שלישי מהלכות מלוה ולוה ובלח"מ שם שהוא נבוך בדעת הרמב"ם אי פסק כר"י דלא דרש טעמא דקרא אי כר"ש ע"ש באריכות ועיין במסכת נדרים (דף עג ע"א) ובר"ן שם והנה הרמב"ם בפ' י"ב מה' נדרים הלכה מ"ד פוסק דבעל מפר לשתי נשיו כאחת וכתב הלח"מ שם דהרמב"ם סובר דהגמרא קא פשיט אבעיא דרבא מרבנן דדריש אותה גבי סוטה משום טעמא דקרא שלא יהיה לבה גס בחברתה ופליגי אר' יהודא ובנדרי שתי נשיו ליכא טעמא לא דרשי אותה למעט והרמב"ם דמביא דאין משקין שני סוטות כאחת מדרשא דאותה הביא הפסק ולא מביא הטעם עד כאן דברי הלחם משנה שם בשנוי לשון והנה לדבריו הא גופא קשה למה אינו מביא הרמב"ם הטעם בשני סוטות דהא איכא נ"מ טובא לחלק בין כהן אחד לשני כהנים כקושי' המג"א:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף