תפארת יעקב/גיטין/מו/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־16:45, 6 בפברואר 2023 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תפארת יעקב TriangleArrow-Left.png גיטין TriangleArrow-Left.png מו TriangleArrow-Left.png א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
חתם סופר
רש"ש
תפארת יעקב
גליוני הש"ס
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


דף מ"ו ע"א

בגמרא קסבר טעמא מאי משום קילקולא. קשי' לי כיון דלר"מ ע"כ טעמא משום פריצות דמהאי טעמא מחלק בין ידעו בו רבים ללא ידעו א"כ תיקשי חדא דהוי לי' למיתני פלוגת' דר"י ורבנן להיפך דלרבנן באמר לה משום שם רע ונדר אני מוציאך ולר"י אפי' לא אמר הכי לא יחזיר ובמתניתין משמע להדיא דר"י להקל בא ולא להחמיר, ועוד היאך ס"ד ליפרושי טעמא דת"ק משום קילקולא כיון דחזינן דר"י ע"כ משום פריצות מפרש לה א"כ מה צורך לחפש לת"ק טעם אחר להקל בלא אמר כיון דלטעמא דפריצות מתוקמא שפיר טפי בכל גווני, ועמ"ש בתו' בד"ה שלא עוד בזה ולקמן בישוב פסקי הרמב"ם ז"ל תמצא ישוב נכון לזה:

שם כדי שלא יהיו בנות ישראל פריצות בעריות יש לדקדק להך טעמא הא דקתני כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר כיון דטעמא דת"ק משום פריצות הוא א"כ לא חידש ר"י רק נדר שיש לו הפרה יחזיר ולא הוי לי' לומר רק ר"י אומר נדר שלא ידעו בו רבים יחזיר דבהא לא חיישינן לפריצות דלא כת"ק דחייש, בשלמא להך טעמא דקילקול קמש"ל דאף דס"ל לר"י ברבים אין לו הפרה ולא שייך קילקול מ"מ מודה דלא יחזיר משום פריצות וקמש"ל מילתא חדתא דחשש פריצות, אבל למ"ד משום פריצות עיקר טעמו דת"ק משום פריצות רק שבא לחדש דבלא ידעו לא שייך פריצות א"כ לא הוי לי' להזכיר נדר שידעו בו רבים כלל:

ונראה לי דהיינו דנקט לה הכי משום דרבנן פליגי נמי על ר"י בהא דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה, והשתא כיון דר"י ס"ל דבנדר שיש לו היתר לא חיישינן לפריצות א"כ ס"ד דלדידי' אפי' הודר ברבים יחזיר רק על דעת רבים לא יחזיר קמש"ל דבהודר ברבים לא יחזיר לדידי' משום דפליג נמי בהא דאין לו הפרה ובהכי ניחא דפריך לקמן ורבנן והקשו התוס' דמנא לן דרבנן פליגי, ולהנ"ל ניחא דע"כ דפליגי דאל"כ לא חידש ר"י רק יחזיר ולמה לו להזכיר לא יחזיר, והיינו דמקשה בפשיטות לקמן מ"ט דר"י ולכאורה לא חידש ר"י רק יחזיר וטעמא דקאמר על לא יחזיר הוא, ולהנ"ל ניחא דמדזכר ר"י כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ש"מ דגם בזה חידש ר"י מה דת"ק פליג עלי' ושאל מ"ט דר"י ומשני דדייק מגבעונים, כנ"ל:

בתוס' בד"ה אי אמר לה הכי נראה דחששה זו וכו' דבריהם צ"ע מכמה טעמים, חדא דלא דמי כלל לאיילונית דהתם כיון דע"כ בשעת גירושין לא היתה רק ספק איילונית דאי היו בה סימני איילונית ודאי לא היתה מולידה אח"כ כמ"ש התוס' לקמן א"כ כיון דידע דספק הוא בעי תנאי כפול, אבל הכא היה חושב דבאמת זינתה או שאין לה היתר והוי כמו גט מוטעה ולא בעי כפול כלל, גם מה שכתבו דיוציא לעז להחזירה אינה מובן כלל דהא אסור להחזיר גרושתו משנשאת, וע"כ משום דיטעה ויחשוב דמותר להחזירה שהי' גט מוטעה א"כ למה נודיע לו שלא יחזיר לעולם מה שאינו מן הדין דיו שנודיע לו הדין דלא יחזיר משנשאת דהגט גט גמור ושוב לא יוציא לעז, גם לא ידעתי מה שכתבו דזינתה בשוגג דהא קי"ל דאפי' היכי דשייך מאי הוי לה למיעבד אסורה וכ"ש הכא דהוי לה להתיר נדרה או שלא תנשא עד שתדע שאין היתר לנדרה ועמ"ש לקמן בישוב פסקי הרמב"ם בזה:

בד"ה שלא יהא בנות ישראל כו' הני תרי לישנא וכו' כוונתם דקשי' להו חדא האיך דייק מר"מ דברייתא דמאי אולמי מר"מ דמתניתין, ועוד למה להו מברייתות מה דמפורש במשנה הני תרתי לר"י פריצות ולר"מ קילקול [ואמת דלדעתי אין במשנה שום הכרח דסובר ר"מ קילקול ויש לומר דקאי על מה שחילק ר"י בין נדר שידעו בו רבים שייך פריצות ולא ידעו לא, ועל זה פליג ר"מ דחילוק זה יש לחלק בין צריך לאינו צריך דנדר הצריך חקירת חכם שייך פריצות דשמא לא ימצא פתח לנדרה, אבל אינו צריך לא שייך פריצות כיון דניתר בלי פתח כלל, והא דמפרש בש"ס משום קלקול לר"מ היינו לפי דבברייתא מפורש לר"מ טעמא דקילקולא]:

איברא יש לתמוה דמאי הועילו במה שכתבו דבמש"ר לא שייך פריצות דאכתי תיקשי הא פשיטא דלא פליג ר"י רק בנדר אבל במש"ר מודה דאל"כ הוי לי' לומר משום שם רע יחזיר משום נדר ידעו בו רבים וכו', ומדלא פליגי רק בנדר ש"מ דבמש"ר כ"ע מודי לת"ק דלא יחזיר א"כ כיון. דבעינן לי' לר"י דבמש"ר איכא פריצות דהא לית לי' חשש קלקול א"כ מנין נדע דלת"ק ליכא במש"ר חשש פריצות ואי נימא דדוקא בנדר לא ס"ל לר"י חששא דקלקולא אבל במש"ר מודה לחששא דקלקול, משום דבנדר הכל יודעין דאית לי' היתר כמו דס"ל לר"מ באינו צריך לפי שהכל יודעין דיש לו הפרה אבל במש"ר מודה א"כ כיון דס"ל לר"י דטעמא דמש"ר אינו כטעמא דנדר מנין נדע לת"ק דבנדר ג"כ הטעם משום קלקול כמו במש"ר כיון דלר"י אינו כן ויותר הוי להו לומר בפשיטות דמשמע לי' ללישנא קמא דמשום פריצות אין ראוי באמת לחוש היכי דיש לו היתר ומדלא מחלק ת"ק ש"מ דטעמא משום קלקולא:

ונראה דכוונת התוס' דת"ק קאמר משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר בודאי שווין הן בדין וכיון דבשם רע הטעם משום קלקול בנדר ג"כ מהאי טעמא הוא דאל"כ חלוקין בדיניהם דבשם רע דוקא באמר לה משום שם רע אני מוציאך ובנדר אפי' לא אמר משום פריצות, וזה ודאי אי אפשר שיהי' חלוקין בדיניהם כיון שהתנא זכרם בהדדי בחד לישנא בתרווייהו אבל ר"י דלא זכר רק נדר בלבד שפיר יש לומר דבשם רע מודה לגמרי לת"ק דלא יחזיר משום קלקול ודוקא באמר ולא פליג עלי' רק בנדר דהטעם רק משום פריצות וממילא אפי' לא אמר ופליג עלי' בתרתי בנדר:

ובהכי ניחא מה שכתבו התוס' בתר הכי דאי ברבים אסור משום פריצותא וכו' ותמה מהרש"א דאי יש מקום לומר דר"א סובר קלקול ופריצות א"כ גם לת"ק נימא כן ומנא לן להך לישנא דפליג אר"י דיש לו הפרה ולפי הנ"ל לק"מ דלת"ק אי אפשר לומר כן כיון שזכר שם רע ונדר בהדי הדדי ע"כ שווין בדיניהם ואי ס"ל דבנדר יש משום פריצות ג"כ א"כ חלוקין הן דבנדר אפי' לא אמר ובמש"ר דליכא רק חשש קלקול דוקא באמר אבל בדברי ר"א שלא זכר רק נדר שפיר יש לומר כן ולחנם נדחק מהרש"א לקמן והניח בקושיא ע"ש, ולפי הנ"ל לק"מ וזה ברור:

בא"ד וא"ת ללישנא בתרא כו'. אבל ללישנא קמא לא קשיא דכיון דטעמא דמש"ר משום קלקול הוא ולא משום פריצות א"כ נדר נמי דכולל בין ידעו בין לא ידעו תרווייהו משום קלקול הוא א"כ ע"כ דיש לו הפרה דאל"כ לא שייך קלקול, וכבר כתבתי לעיל יישוב נכון לקושיות התוס' ועוד אכתוב יישוב נכון בסמוך בביאור פסקי הרמב"ם ז"ל בס"ד:

ראיתי לבאר בכאן פסקי הרמב"ם ז"ל בהלכות אלו כי תמוהין הם לכאורה לכל מעיין, ובזה יתיישבו ג"כ הרבה קושיות בסוגיא זו, קצתן ממה שהוזכרו לעיל, מלבד מה שאזכיר בסמוך. וז"ל פ"י מהלכות גירושין הלכה י"ב המוציא את אשתו וכו' עד שמא תנשא לאחר ותלד האיילונית ותתרפא הנדה וכו' והבנים ממזרים עכ"ל, והקושיות הנופלות בדבריו רבו למעלה, א) כיון שזכר טעם הקלקול כל"ק למה לא פסק שצריך שיאמר משום שם רע ומשום נדר אני מוציאך, ב) שכתב בטעם הקלקול שמא תעשה תשובה ותהיה צנועה, ובברייתא דר"מ שהביאו מינה ראי' ללישנא קמא אמרו שימצאו הדברים בדאין והיינו שלא חטאה מעולם, ג) שזכר בתחילת דבריו שמודיעה שמפני זה הוא מוציאה כדי לייסרה, וזהו ללישנא דפריצות כל"ב ונתן הטעם דלא יחזיר משום קלקול כל"ק, והיאך הרכיב הלשונות בהדדי:

והנה ה"ה כתב שם דהך לישנא דפריצות סובר ג"כ טעם הקלקול ולהחמיר אפילו לא אמר מוסיף פריצות, ומיהו כשא"ל איכא ג"כ קלקול, והוא תמוה לפע"ד, דמ"מ היאך זכר הקלקול ולא זכר דוקא כשאמר לה ואי משום דבלי אמר לא יחזיר משום פריצות א"כ הך קלקול למה לי ומה נפקא מינה כיון דבלא"ה לא יחזיר משום פריצות, וביותר אני תמה מה שהביא סמוכין לדבריו ממה שלא אמרו בסוגי' דאיילונית הניחא ללישנא דפריצות, ואם קושיתו קושי' אשאלהו לפי תירוצו ס"ס קשה אי סברא חזקה היא מבחוץ לחוש לקלקול תיקשי להו בהך דאיילונית בלבד ניחוש לקלקול וע"כ שעד שלא שמענו במקום אחר דחיישינן לקילקולא ליכא לאקשויי מידי, א"כ להך לישנא דפריצות מנין נלמוד חשש הקלקול כיון דבאמת לא יחזיר בלא"ה משום פריצות בין אמר בין לא אמר, וגבי איילונית דלא שייך פריצות יחזיר, וכי בשביל דלישנא דפריצות מודה לחששא דקלקול נוכל להכריח סברת הקלקול, בשלמא ללישנא קמא דאית ליה משום פריצות אין ראוי כלל שלא יחזיר יכול להכריח סברת הקלקול משא"כ ללישנא דפריצות כיון דס"ל דמשום פריצות בלבד ראוי שלא יחזיר ואפי' לא אמר, א"כ ממילא אין להוכיח ממתניתין דנדר סברת הקלקול כלל, והוא תמוה לפע"ד, ומלבד זה קשה מאד שלא זכר גבי איילונית תנאי כפול ובש"ס מוקמינן לה כר"מ והרמב"ם פוסק כר"מ בכל משפטי התנאי, גם קשה אי סובר כלישנא בתרא היה לו לבאר אפי' לא אמר דזהו עיקר מחלוקתם לפי פירש"י:

ומה שנראה לי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפשיטות הוא בשום לב בסוגית הש"ס, חדא דהיאך קאמר ר"מ כל שצריך חקירת חכם לא יחזיר, במה נפשך אי בכפלי' לתנאי' אפי' אין צריך היאך יחזיר הא פשיטא דאיכא קלקול ואי בלא כפלי' למה בצריך לא יחזיר ומ"ש מאיילונית דסובר יחזיר בלא כפלי' כדמוקמינן לה לקמן כר"מ, ועוד קשה בהא דקאמר דאי אינו צריך חקירת חכם יחזיר וקשה מה בכך דיכול להפר הוא רוצה לגרשה מכח שהיא פרוצה בנדרים ואכתי ניחוש שמא תתיר נדרה ותעשה תשובה ותחדול לנדור עוד ואכתי יקלקלה כמ"ש הרמב"ם ז"ל באמת בטעם הקלקול, וזה שייך אף בנדר שיכול להפר גם קשה למה אמר ר"מ שימצאו דברים בדאין ולא שמא תעשה תשובה מכאן ואילך כמ"ש הרמב"ם, גם למה לא הוזכר בהך ברייתא דר"מ שצריך שיאמר דוקא משום שם רע ונדר אני מוציאך אבל בלא אמר לא, תו קשי' לי להך לישנא דקלקול כיון דר"י ע"כ טעמו משום פריצות דהא לית לי' קלקול כלל דאל"כ למה בלא ידעו רבים יחזיר הא איכא משום קלקולא ובידעו בו רבים הא לא שייך קלקול וע"כ דלית לי' רק משום פריצות א"כ מאיזה צד נתחדש בדברי ת"ק טעם הקלקול ולחדש קולא בלא אמר לה מה דבמתניתין מוכח להדי' דר"י להקל בא ולא להחמיר ולהך לישנא קמא איכא פלוגת' להיפך דלר"י אפי' לא אמר ולת"ק דוקא באמר לה, גם קשה מה שסיים ללישנא בתרא הלכך צריך למימר לה הכי דהא עיקר המחלוקת דאפי' לא אמר לא יחזיר והוי לי' לומר הלכך אפי' לא אמר, ועוד קשה מה שהקשו התוס' דמאי פריך ורבנן הא ללישנא דפריצות אין צורך לומר דרבנן ס"ל יש לו הפרה, ומה שתירצו דללישנא קמא פריך קשה דהוי לי' לומר הניחא כמו שהקשה. ה"ה בהך סוגיא דאיילונית כנ"ל, גם קשה באמת קושית ה"ה בהך דלקמן דללישנא דפריצות לא קשי' כלל וה"ל לומר הניחא, ומה שתירץ ה"ה כבר דחיתי לעיל:

ועל כל אלה בירר לו הרמב"ם ז"ל דרך ישרה לעצמו ולא יקשה כלום מכל הקושיות הנ"ל, והוא שכולם באו לנו מהיותינו מבינים דהך מ"ד משום פריצות סובר דמשום זה ראוי לתקן שלא יחזיר עולמית ואפי' תעשה תשובה ותתיר נדרה ותחדל לנדור עוד לא יועיל וזה דבר זר מאד שאי היה כן לא היה באפשר לחדש לת"ק טעם הקלקול כיון דר"י ע"כ משום פריצות ס"ל וע"כ דלכ"ע אין ראוי שלא יחזיר משום פריצות רק בנדר שידעו בו רבים שאין לו התרה עולמית אבל נדר שישנו בהתרה והתירה מאיזה צד לא יוכל להחזיר אותה, ומדפליגי רבנן דלעולם לא יחזיר ע"כ משום קילקולא הוא ומחלוקתם דללישנא קמא התקנה רק משום קילקול ודוקא באמר לה אבל לא אמר לה לא כי אין צריך שיאמר לה כלל כי מה לנו להודיעה שמפני זה לא יוכל להחזירה רק אי איתרמי ואמר לה לא יחזיר, ומ"ד משום פריצות סובר דחכמים הוצרכו להודיעה משום פריצות כדי לייסרה ואפי' לא אמר הוא אנו מצריכין אותו להודיעה וכיון שהוא מודיע אותה לעולם איכא קילקולא כיון דע"כ צריך שיאמר:

וזה שהביאו ראי' ללישנא קמא מדברי ר"מ דברייתא ולכאו' מדברי ר"מ דמתניתין מוכח כן דס"ל טעמא דקילקולא וכן ר"א) וכפי הנראה הרגישו התוס' בזה ורצו לתקן, ודבריהם דחוקין כמ"ש לעיל, אבל להנ"ל ניחא דודאי כ"ע ס"ל טעם הקלקול אבל אין צריך שיאמר לה כך, ור"מ דמתניתין לא מפרש טעמא דמתניתין כלל רק דינא קאמר, אבל בברייתא דר"מ מפרש טעמא ולא זכר שצריך שיאמר לה משום נדר כדי לייסרה כמו שאמרו בהך ברייתא שהביאו ללישנא בתרא ש"מ שלא הוצרכו לומר כלל רק הטעם משום קלקול בלבד:

ואי קשי' ס"ס היאך לא זכר ר"מ בברייתא דדוקא שאמר לה משום נדר אני מוציאך דבלא זה ליכא קלקול, הא ליתא, דע"כ לא בעינן שיאמר לה רק לת"ק דלא מחלק כלל בין ה לנדר ואפי' נדר שאינו צריך חקירת חכם דיכול להפר חיישינן ללעז אף דבכה"ג ליכא למיחש רק שיאמר אילו הייתי יודע שתעשה תשובה ותתיר נדרה ותחדל לנדור לא הייתי מגרשה אבל אינו יכול לומר אי הייתי יודע שאני יכול להפר דהכל יודעין זה וא"כ ליכא רק לעז כיון שלא התנה דרך תנאי גם לא כפל תנאו רק ר"מ לא חייש ללעז הלכך דוקא בצריך חקירת חכם שיכול לומר שהי' חושב שאין לו היתר והוי גט מוטעה ובהא לא בעינן משפטי התנאי בהא לא יחזיר ולא בעינן בזה תנאי כפול כלל ואפילו לא אמר הוי גילוי דעת משא"כ באומר אלו הייתי יודע שתעשה תשובה ותחדל לנדור זה לא הוי גט מוטעה רק על תנאי וכיון שלא התנה תנאי כפול לא חיישינן ללעז כלל לר"מ הלכך ר"מ לא מצריך שיאמר כלל דדוקא בגט מוטעה לא יחזיר לדידי' ובהא לא בעינן אמירה ולא כפילת התנאי רק לרבנן דחיישי ללעז ואפי' אינו גט מוטעה רק מחשש שיאמר אי הייתי יודע שתחדל לנדור, בהא בעינן שיאמר, דאז איכא לעז אבל בלי אמירה כלל אפי' לעז ליכא אבל מ"מ דייק שפיר מר"מ דברייתא דלית לי' משום פריצות, דנהי דאין צריך שיאמר לדידי' לדינא שלא יחזיר אבל מ"מ צריך שיאמר לה כדי לייסרה ומדלא זכר שצריך שיאמר לה כדי לייסרה ש"מ דלית לי' טעמא דפריצות כלל ולכך אין מצריכין כלל שיאמר לה, וז"ב:

נמצא דעיקר מחלוקת ר"מ ורבנן במתניתין דנדר דרבנן ס"ל אפי' אינו גט מוטעה רק כמו תנאי חיישינן ללעז אפי' אינו כמשפט התנאי ור"מ ס"ל דוקא היכי שיש חשש גט מוטעה שייך קלקול אבל היכא דליכא חשש טעות לא שייך קלקול ולא לעז כל שאינו כפי משפט התנאי, והיינו דמחלק בין צריך לאינו צריך דבצריך יש חשש גט מוטעה ובאינו צריך אין חשש רק שתעשה תשובה והוי כמו תנאי, וכיון שאינו כפי משפט התנאי ליכא קלקול ולא לעז ור"י סבר כר"מ באין צריך וכר' א בצריך א"כ לעולם ליכא קלקול רק בהא יש הפרש בין ר"מ לר"י דר"י מחלק בין נדר לאילנות דבאילנות חיישינן ללעז טפי כמ"ש ה"ה ור"מ אינו מחלק הלכך חכמים דר"י דהיינו ר"מ ס"ל יחזיר גם באילנות כיון דידוע לו דספק הוא דודאי איילונית אינה מולידה א"כ לא הוי גט מוטעה רק כמו תנאי, ועוד דאמרינן השתא היא דברית כמ"ש באריכות לקמן בסוגי' דאיילונית במשנה שם, וכל דליכא משפט התנאי ליכא קלקול ולא לעז והרמב"ם דפסק כת"ק דנדר פסק אפי' ליכא משפט התנאי חיישינן ללעז, דרבנן דנדר ס"ל דנדר הוי כמו איילונית לר"י ולעז איכא לעולם כיון שהודיעה דמשום נדר מגרשה:

ובהכי ניחא מה דלא זכרו במאי פליגי ר"מ ור"א באינו צריך דבהא ס"ל לר"א כרבנן דחיישינן ללעז אפי' בלי טעות רק כמו תנאי והיינו שמא תעשה תשובה ואפי' אינו כמשפט התנאי כיון שאמר לה א"כ מה בכך שיכול להפר הוא לא רצה באשה נדרנית, אבל לא אם תשוב ותתחרט ותחדל לנדור ולא אסרו צריך רק מפני אינו צריך:

והשתא מיושבין כל הקושיות הנ"ל דלתרתי לישני טעמא משום קלקול ולא נחלקו רק דלל"ב אפי' לא אמר לה הוא בעצמו אנו מצריכין שיאמר לה כדי שתתייסר וממילא איכא קלקול וזה שסיים בל"ב הלכך צריך למימר לה הכי ולא ברצונו הדבר תלוי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא כל"ב שאנו מצריכין שיאמר לה כדי שתתייסר וממילא לא יחזיר משום קלקול כיון שאמר לה וגבי איילנות דגרע מנדר פסק אפי' לא אמר כלל ופסק דלא כחכמים דאיילנות דהנך חכמים היינו ר"מ דלעיל דלית לי' לעז כל שאינו כפי משפט התנאי והוא פסק כרבנן דנדר דחיישי ללעז ובאיילנות אפי' לא הודיעה כמו דמחלק ר"י בין נדר לאיילנות דבנדר ס"ל כר"מ ובאיילנות פליג עלי', כנ"ל ברור כי הדברים הנ"ל נכונים בעצמותן מלבד הקושיות הגדולות שהוצענו המכריחות להודות לפי' זה כמו שבארנו ודוק היטב:

ודע שיש לדקדק לדברי הרמב"ם דשייך קלקול משום שיכול לומר אלו הייתי יודע שתעשה תשובה ותהי' צנועה דהא בפרק הבא על יבמתו גבי נשאת לרביעי והיו לה בנים אמרינן דלכך לא שייך קלקול משום דהשתא היא דברית, ולהרמב"ם הנ"ל מה בכך בהא גופא יקלקלה שיאמר אי הייתי יודע שתתרפא לא הייתי מגרשה ומה נפקא מינה שתתרפא או תעשה תשובה, וצריך לומר דהתם לענין דינא אמרו דמהאי טעמא באמת ליכא קלקול אבל לענין לעז לא סגי רק בתקנת לא יחזיר ומה שלא תקנו התם לא יחזיר משום לעז משום דבלא"ה אימת יחזירנה שכל שאין לה בנים אסורה לו שמפני כך הי' מוכרח להוציאה וכשתנשא לאחר ויהא לה בנים הרי אסור להחזיר גרושתו ולתקן בכה"ג כשתזנה ויהא לה בנים לא תקנו במילתא דלא שכיח ועמ"ש עוד לקמן בסוגי' דאיילנות בזה:

בתוס' בד"ה כיון דאמרו מארץ רחוקה וכו', וא"ת בלא"ה מי חיילה שבועה וכו' עד סוף הדיבור תמוה לי דאי לאו דלא הי' מארץ רחוקה הוי חיילה שבועה ולא הוי נשבע לבטל מצוה כלל דעל ארץ רחוקה לא היתה מצוה דלא תחי' כלל ופשיטא דהוי חיילה ומאי דלא חיילה משום דבאמת לא הי' מארץ רחוקה ומאי קשיא להו דנקט האמת דלא חיילה לפי שלא באו מארץ רחוקה ועל זה לא נשבעו כלל, ואולי כוונתם כך דע"כ לא שייך חילול השם רק אי הי' חלה השבועה אף מארץ קרובה הלכך אף עכשיו שבאו מרחוקה כיון שנשבעו סתם נראה כחילול השם שעברו על השבועה, אבל השתא דבלא"ה פי' בלי ארץ רחוקה לא הוי חיילה שבועה כלל דהוי נשבע לבטל מצוה א"כ ע"כ אין שבועה רק על רחוקה ואם כן ליכא חילול השם כלל דהוי כמי שנשבעו בפי' על רחוקה:

אמנם בלא"ה כל דבריהם דחוקין דמה שתרצו דע"כ באין רוצין להשלים כדמוכחי קראי אינה ראי' דאיכא למימר דהך קרא רק מערי העמים האלה קאי אכולה מלתא דלא מהני בהו השלמה כלל ועוד דאכתי למה הוצרכו להערים, ודחוק מאוד לומר שהם טעו בזה, ועוד כיון דס"ד דלא מהני בהו השלמה תיקשי להו לרבנן היאך עברו משום חילול השם על קרא דלא תחי', גם דחוק מאוד לדעתם דרבנן ור"י פליגי אי יש חילול לאחר הפרה או לא. גם כיון דס"ד השתא דבאו להתגייר א"כ מנא להו דלא תחי' קאי על מי שרוצה להתגייר והרי בסמוך הקשו באמת להיפוך דבלי השבועה לא הי' יכולין להורגן, באופן שלא נתבררו לי דבריהם לנכון:

ובעיקר ענין זה נראה לי לפרש באופן שלא יקשה כלום והוא בשום לב על מה שאמרו להם אח"כ כשנתברר להם שהם מא"י למה רמיתם אותנו וכו' ועתה ארורים אתם, והדבר תמוה דהא לולא זה היו הורגים אותם דהא כתיב ולא הכם בני ישראל כי נשבעו להם נשיא העדה ש"מ דלולא זה היו הורגים אותם א"כ מוכרחים היו לרמותם, וליכא למימר דבלא"ה לא היו הורגים אפי' היו אומרים האמת רק לפי שרימו רצו להורגם לולא השבועה הא ודאי ליתא כיון דס"ס לא הי' הורגם מה עשו ברמאות שלהם שנתחייבו הריגה לולא השבועה, גם קשה מאוד להבין הירושלמי שהביאו התוס' דקאמר גבעונים השלימו דכתיב וכי השלימו יושבי גבעון וכו' והדבר תמוה דהביאו פסוק מאוחר ששמעו הכנענים מהשלמתם והי' לו להביא עיקר השלמה מעיקרא דבאו הגבעונים וכתיב שם ויעש להם יהושע שלום:

לכן נראה ברור דהשלמה זו שהי' שולח יהושע קודם שנכנס לארץ הרוצה לפנות יפנה להשלים ישלים, היתה כוונתו לקבל עליו עול תורה ומצות ולהעלות מס מהם דכתיב לא לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, אמנם אותן שאינם מא"י ורצו לכרות ברית עם ישראל היו יכולין לכרות עמהם בכל אופן שירצו כיון שאינם יושבין בארצם רק בארץ אחרת, וכל זה קודם שנכנסו לארץ אבל משנכנסו לארץ לא היו צריכין עוד לבקש שלום כי כבר בקשו מהם באיגרות ששלח ואפילו יבקשו הם שלום אפשר שלא היו מוכרחין להשלים רק הא ודאי שלא היו צריכין להורגם דכל שמקבלין השלמה מעליא לעבוד ה' ותורתו יכולין להחיותם:

והשתא אתי שפיר הכל דיהושע שלח להם שלום היינו באופן הנ"ל לקבל עבדות ה' ותורתו להיות כישראל כמו שהם מצווין לאנשי א"י דכתיב לא ישבו בארצך והגבעונים הללו היו רשעים באמת ולא רצו לקבל אמונת ה' ועבודתו והטעו את יהושע שהם מארץ רחוקה ואינם מא"י ורצו שיכרות להם ברית כפי כריתת ברית לאותן שאינן מא"י שאין השלמתם כהשלמת אנשי א"י ונשבעו להם נשיאי העדה, ואח"כ כשנתברר להם שהם בא"י אמרו להם שהם ארורים שרימו אותם ולא הכום מחמת השבועה, אבל לולא השבועה לא היו מבקשים מהם שום שלום רק היו הורגים אותם שכבר שלחו להם איגרות ולא השלימו רק מחמת השבועה אמרו להם שיקבלו עליהם אמונת ה' לגמרי ולא יהרגום וזה שאמרו ארורים אתם שעשיתם בערמה כדי שלא לקבל אמונת ה' לכך קנסום ונתנום חוטבי עצים כו':. והשתא אתי שפיר דלא שייך בכאן נשבע לבטל המצוה כלל כי כאשר יקבלו עליהם אמונת ה' לא הי' חיוב להרגם ואפשר שאסור להרגם רק עד עכשיו לא רצו לקבל כלל אמונת ה' לכך לולא השבועה היו הורגים אותם רק מחמת השבועה בקשו מהם שיקבלו עליהם אמונת ה' ולא יהרגו ואז אין להרגם מן הדין, וזה שהערימו יושבי גבעון שלא רצו להכניע לקבל אמונת ה':

ובהא פליגי רבנן ור"י רבנן סברי שהי' בטעות רק משום חילול השם הוצרכו להכריחם לד"י שלא יהרגו מן הדין ולולא חילול השם היו הורגין אותם מן הדין כנ"ל, ור"י סבר דהשבועה היתה שבועה מעליא ולא בטעות דהוי להו לאסוקי אדעתי' שמא במרמה אמרו כן, ומדלא פירשו על תנאי שהם מארץ רחוקה רק כרתו ברית סתם הוכרחו לקיים השבועה להכריחם לאמונת ה' שלא יהרגום ואין זה נשבע לבטל המצוה כלל כיון שיכולין לקיים השבועה בלי ביטול מצוה כלל והיינו להכריחם לאמונת ה' דבזה אין מצוה להרגם, וזה שהביאו בירושלמי קרא דכי השלימו יושבי גבעון ולא עיקר מעשה השלום דזה לא הי' השלמה מעליא כהשלמת ז' אומות רק כריתת ברית כמלכי ארץ אחרת, ובירושלמי רצה להביא מי שהשלים על כוונת יהושע מי שרוצה להשלים וזה שחרה באמת ליושבי כנען כי כריתת ברית סתם שהי' מקודם לא איכפת להו ואף היו רוצים בכך אבל כאשר שמעו שהשלימו עם ישראל ונעשו גוי אחד, היטב חרה להם, וכל זה ברור לדעתי כי הכתובים מורים כך:

בא"ד היו יכולין לגרשם מעריהן. עמהרש"א דכתב דהכוונה להכפרים ובחנם דחק, כי כוונת התוס' פשוט דודאי קרא דלא ישבו דממעטינן כנעני שקיבל שלא לעבוד ע"ג אינו מוכרח רק דכנעני כזה אין איסור שישב בארצו אבל פשיטא שאין איסור לגרשו והרי הארץ נתונה לבני ישראל בנחלה ואטו אם יקבלו כולם שלא לעבוד ע"ג ינחלו הם הארץ ומה יעשו ישראל, רק להורגם פשיטא דאסור כיון שאין כנעני כזה בכלל לא תחי' כל נשמה פשיטא דיש איסור להרגו אבל אין איסור לגרשו כיון שכל הנחלה כולה לישראל נתונה, וזה שכתבו דנהי שלא היו יכולין להרגם היו מגרשין אותם:

אך עיקר דבריהם צ"ע כיון דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו ש"מ דלולא השבועה היו הורגין אותם, ודוחק לומר מחמת הרמאות דאטו בשביל הרמאות יהא מותר להרוג כשקיבלו עליהם שלא לעבוד ע"ג, והעיקר נראה לי כמ"ש מקודם, כנ"ל:

בד"ה רנב"י וכו' ונראה דעל דעת רבים וכו' ונראה דלא אמר משה כו' שלא יערימו כו' וא"ת על דעת יחיד כו'. מהרש"ל תמה דהא מסיק התם בהדי' דכי היכי דלא ליהוי הפרה לשבועתם, ומהרש"א כתב דלק"מ דבנדרים מסיק משום קניא דרבא אמר כך, ודבריו תמוהין דהוי להו לתוס' להזכיר דלא קי"ל כהך סוגיא דשבועות רק כהך דנדרים, ועוד שלא זכרו בנדרים הכרח זה דעל דעת המקום למה לי ומהא מוכיח בשבועות דלית להו הפרה, ומאיזה צד נימא דסוגי' דנדרים חולקת דב' לא הוי על דעת רבים, גם מדברי הר"ן שהביא אין הכרח כלל דלא קאמר רק דחשש דקניא דרבא אמת דבשבועות הדיינין לא שייך הפרה וע"כ משום קניא דרבא ע"ש:

ונראה לי דידעו התוס' דמהתם אין ראי' דיש לומר על דעת הקב"ה שאני כמ"ש בשבועות שם, ולפי זה לא קשי' מחרמות דעל הקב"ה בדבר הרשות לא חשוב כעל דעת רבים רק עיקר קושיתם הוא דע"כ דעל דעת הקב"ה בלבד לא חשוב כרבים דאל"כ על דעתי למה לי הא סגי בדעת המקום וע"כ דלא חשוב קב"ה לענין זה רק כחד ועם משה הוי תרי ש"מ דבתרי סגי דליהוי על דעת רבים וליכא היתר לחרמות, וע"ז כתבו דלעולם קב"ה שאני דחשיב כתלת, רק מה שאמר על דעתי היינו שלא יערימו כקניא דרבא והשתא סוגיא דנדרים ושבועות שווין, דבנדרים מוכיח שפיר ממה שאמר על דעתי דהכוונה להערמה ושלא יאריך אמר על דעתי אבל על דעת המקום ודאי כי היכי דלא ליהוי הפרה ובחד מנייהו הוי אמרי דלא קבלי רק על הערמה וכיון שאמר על דעתי ודעת המקום, ש"מ תרתי:

אלא דקצת יש לי לדקדק לפי הנ"ל דפתחו לומר ונראה דב' הוי רבים ותיכף חזרו וכתבו ונראה להיפך מזה, וזה קשה ג"כ לדברי מהרש"א, לכן נראה לי לומר דכוונתם כך דודאי יש להבין מה שאמר להם לא על דעתכם אני משביע אתכם דהוי סגי במה שיאמר שמשביע על דעתו ודעת המקום ולמה כפל לומר שלא על דעתכם וע"כ שלא יערימו לומר דלא קבלו רק שלא יעשו כקניא דרבא אבל לא שלא יהא הפרה, ולכך אמר להם שמשביעם שיבטלו דעתם לגמרי והשם רוצה שלא יערימו ולא יתירו שבועתם, והשתא שפיר יש היתר לחרמות דלא הוזכר שלא על דעתם, וממילא אין הכוונה רק שלא להערים ולא שלא להתיר ושיעור דבריהם דלכך אמר משה בלשון הזה שהביאו קודם שלא על דעתכם שלא יערימו דנשבעין כך משום קניא דרבא לא על הפרה, ולפי זה יש היתר לחרמות דלא זכרו רק על דעת הקהל ומקום לא שמבטלים דעתם לגמרי אפי' להפרה, כנ"ל:

בגמרא במאי קא מפלגי ר"מ סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד פירש"י וז"ל כלומר אינו מקפיד בכך והיינו דהוקשה לו דלאיזה צורך יסבור ר"מ שרוצה בבזיונה וכל שאינו מקפיד בכך סגי אבל לי עוד קושיא שלא הי' להם לומר במאי קא מפלגי כי סברת ר"מ נכונה בעצמותה רק סברת ר"א לא נתפרשה ולא הוי לי' לומר רק מ"ט דר"א. אין אדם רוצה וכו':

לכן נראה לי דודאי לר"מ נמי קשה דכללא כייל כל נדר הצריך חקירת חכם לא יחזיר וקשה כשקיים לה או שלא הפר לה ביום שמעו והרי צריך חקירת חכם ומ"מ ראוי שיחזיר דהיאך יאמר אי הייתי יודע דחכם מתיר דהא היה יכול להפר בעצמו או שלא לקיים לה (הן אמת דלעיל כתבתי דיש לומר דמעיקרא רצה בנדרה ואח"כ נתחרט, אבל לקמן בהך סוגיא דאיילונית משמע בהדיא דכל שהכיר בה כשכנסה שוב לא שייך קלקול, ואפי' לפי מה שאבאר לקמן בס"ד מ"מ דוקא איילונית דהכל יודעין דלא ניחא לי' בהא אבל לא בנדר], והיינו דקאמר דטעמא דר"מ דיכול לומר דאינו רוצה בנדרנית ומה יועיל במה שיתיר לה, הוא רצה שתהא מוכרחת לילך לב"ד להתיר כדי שתתבזה ומתוך כך תחדל לנדור עוד, וכיון שלא התירה נדרה חשב דחכם לא מצא היתר לנדרה וגרשה ולכך חיישינן לקילקולא אבל באינו צריך חקירת חכם דגם בעת גירושין היה יכול להפר לא חיישינן לקילקולא דכיון שהי' יכול להפר לא הלכה אצל חכם כלל דמה לה אצל חכם דהא בעל יכול להפר וא"כ היאך יוכל לומר אי הייתי יודע דהי' לו להמתין עד זמן שתצטרך לילך לחכם ולא תלך ואז יגרשה ומה ס"ד דלא מצא פתח לנדרה כיון שלא היתה צריכה לחכם כלל ור"א סבר להיפך אין אדם רוצה שתתבזה לכך בצריך אינו יכול לקלקל רק אטו אינו צריך, כנ"ל:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף