תפארת יעקב/גיטין/יג/ב

תפארת יעקב גיטין יג ב

דף י"ג ע"א

בתוס' בד"ה קסבר ר"פ וא"ת ורב גופא וכו' לפי מה שפירשתי לעיל דהך ציבורין אין הכוונה שמגיע לו פקדון מכבר דהא לא משמע במשנה כלל רק אותו המנה שצוה ליתן לו הם ציבורין ומונחים אצלו בקרן זוית ומיד כשקיבלו השליחות נעשו שומרין וכאלו הופקד בידם ונקנה במע"ש ולפי זה כיון דאי אפשר לפרש בציבורין דיהא מוכח רק בפקדון שייך מע"ש דאל"כ הוי לי' לתנא לאשמועינן רבותא אפי' במלוה כשמגיע לו מכבר, ואי דלוקמא מתניתין בלי ציבורין א"כ אין כאן מע"ש כלל דע"י הציבורין נעשה מע"ש אבל במשנה ודאי לכ"ע אינו במשמע דמגיע לו מכבר מנה:

בד"ה ממאי וא"ת וכו' לרבנן דלית להו מצוה לקיים דברי המת פשיטא דקשיא טפי דקמש"ל תנו אף דהוי כשחררנו מ"מ אין מקיימין דברי המת רק דבהא הי' מקום לומר דכיון דקי"ל כר"מ לא ניחא לי' לאוקמא מתניתין דלא כהלכה לכך קשיא להו עכ"פ דלמא קמש"ל דתנו לא הוי כשחררנו) ולפי זה מה שתירצו דמסתמא כרבנן היינו רבנן דרבי דוקא ולא רבנן דר"מ דלית להו מצוה לקיים דברי המת דא"כ אכתי קשה כנ"ל:

איברא בגוף דברי התוס' אני תמה מאד דנראה מדבריהם להדיא דקושית הש"ס מעבד ג"כ, והיינו לפי מה שכתבו לעיל דמאשה גרידא לא הוי מצי להקשות דלא הי' רוצה להאריך אבל באמת הוא תמוה שנראה לי ברור דהך דר"ש שזורי וכן היוצא בקולר וכלהו דמהני בהו כתבו היינו דוקא באשה כמ"ש הר"ן פרק התקבל בשם הרב ר' יונה דכיון שאמרו כתבו דעתן לגרש שלא לעגן נשותיהם, אבל עבד דלא נגרע כחו בהליכת רבו ממה שהוא עכשיו לא מהני כתבו, וראי' דלא חשיב בהדי דרכים דשוו גיטי נשים לש"ע דמהני בהו כתבו במסוכן ויוצא בשיירא, אלא ודאי דלא אמרינן הא מילתא רק בגיטי נשים בלבד, ולפי זה ע"כ דמה שהקשו בכאן מגט אשה בלבד הקשו, וכן צ"ל לשיטת הרי"ף דלחזור אינו יכול, א"כ טובא קמש"ל אפי' בתנו דאינו יכול לחזור דהוי זכות מ"מ לא יתנו אחר מיתה וע"כ דעיקר הקושיא דהוי לי' לומר כתבו גט לאשתי ותנו שחרור זה לעבדי וא"כ לק"מ קושית התוס'. גם לא הבנתי דבריהם במה שכתבו דסתמא כרבנן אתיא דעכ"פ מאי מקשה מר"ש שזורי הא מצי סבר כרבי, ובזה אפשר לומר דכיון דהלכה כר"ש שזורי מסתמא אתיא ג"כ כהלכה אבל העיקר נראה לי דבלא"ה לק"מ כנ"ל:

בגמרא וטעמא מאי, פירש"י מ"ט במלוה קנה הא ליתא בעין דליקני' יראה מדבריו דרק במלוה קשיא לן מ"ש אבל בפקדון ניחא להו, ולכאורה יש לתמוה דהא אפי' בפקדון ליכא טעמא למה מהני מעמד שלשתן אדרבא בפקדון לא שייך טעמא דרב אשי בההוא הנאה דקא משתניא לו' ממלוה ישינה לחדשה, גם יש לדקדק דקאמר טעמא דנעשה כאומר משתעבדנא, וקשה עכ"פ מאי ענין מעמד שלשתן אפי' בלי מעמד שלשתן יקנה מהאי טעמא:

לכן נראה לי דודאי הא לא קשיא לי' על קנין מעמ"ש דכמה קנינים חדשו חכמים שיקנו רק היינו דוקא במידי דבר קנין הוא כגון מכירת שטרות, לא מבעי' למ"ד מכירת שטרות דאורייתא אלא אפי' למ"ד דרבנן יש במציאות קנינו דבר תורה כמ"ש התוס' פרק הזהב, ועוד דעכ"פ הנייר בר קנין הוא וכיון דקנה הנייר תקנו חכמים שיקנה גם השעבוד שבו מכח אותיות שבנייר אבל מלוה ע"פ דאין כאן שום דבר לקנותו ולא שייך על זה קנין כלל ואין במציאות קנייתו מן התורה כלל ובזה לא שייך שיתקנו חכמים שיקנה, והיינו דקאמר מסתברא מילתא דרב בפקדון כיון שיכול להקנות החפץ בחליפין וכדומה מן התורה, תקנו חכמים להקנותו במעמ"ש מחמת הצורך שהי' להם, אבל מלוה דליתי' בעיני' דליקני' האיך שייך שיתקנו חכמים שיקנה והיינו דקאמר אמימר כיון דאי אמר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ודאי קני ונשתעבד לו מדינא שפיר יש כח בחכמים לומר דאפי' לא אמר נעשה כאמר כיון שיש במציאות קנייתו דבר תורה וכי מתקנו רבנן מילתא דאיתא דכוותה בדאורייתא:

ובהכי ניחא מה שהקשו על הראב"ד ז"ל דס"ל בכתב משתעבדנא לכל דאתי מחמתך אינו יכול למחול דתיקשי לאמימר האיך מצי מחיל במוכר שט"ח הא לעולם הוי כאומר, ולהנ"ל ניחא דע"י מע"ש קנה הכא רק דמשני דאיתא דכוותה באמר והם אמרו דע"י מע"ש נעשה כאומר אבל בלי מע"ש לא עשאו לא אמר כאמר כלל וזה ברור:

שם נעשה כאומר משתעבדנא וכו' הר"ן הביא בשם הרמב"ן דמ"מ מצי מחיל דמדאורייתא אין ברירה ואפי' אמר לו בפי' כך או כתב לו בשטר והוא ז"ל השיב עליו דהאי לא תליא בברירה דאנן הכי קאמרינן דשיעבד עצמו בזה אחר זה לכשיסתלק זה ישתעבד לזה וכה"ג לאו ברירה הוא דברירה היינו אי דהאי לאו דהאי אבל כאן יכול להיות לשניהם בזה אחר זה ע"כ, ולפע"ד דברי הרמב"ן ז"ל ברורים שאי אפשר לנו לומר דבשעה שהוא משעבוד לזה אינו משעבוד לזה רק אח"כ לכשיסתלק זה וימחהו במע"ש אצל זה ישתעבד לשני א"כ בכה"ג הוי דשלב"ל אפי' לא הקנה לנולדים כדמוכח להדיא מדברי התוס' פרק נערה דמ"ב בד"ה רבי שמעון פוטר שכתבו להדיא דאי ייחד לו כלי לגבות המינה לכשיעמוד בדין ויתחייב אף דהכלי בעולם הוי דשב"ל ודוקא אי הקנה לו כלי מיד על תנאי אף דהתנאי אינו בעולם לא איכפת לן אבל בלא הקנה לו מיד רק אחר קיום התנאי הוי דשב"ל א"כ ומה התם דייחד לו כלי דהכלי בעין הוי דשב"ל כ"ש הכא דאינו רק שעבוד ועכשיו הוא משתעבד לזה וכשהוא אומר שישתעבד לאחר כשיאמר לו תנהו לפלוני במע"ש ויסתלק שעבודו יהא משעבוד לשני בודאי הוי דבר שלב"ל ואינו ברשותו שהרי לא נשתעבד לשניהם רק אותו השעבוד שהוא משתעבד עכשיו לזה, הוא משעבדו לשני לכשיסתלק זה וימחהו אצלו במע"ש והוי ממש כמו התם וגרע מיני' רק ר"ה הכא לטעמי' דאדם מקנה דבר שלב"ל אבל לדידן אינו רק דרבנן ושפיר מצי מחיל כמו מוכר שט"ח:

ובהכי ניחא לי הא דקאמר אלא מעתה הקנה לנולדים דאפי' לר"מ ולשון זה קשה דמה ענין ר"מ לכאן והוי לי' לומר ואפי' לר"מ דמסתמא לרבנן קאי, ועוד דקאמר ה"מ לדבר שבא לעולם, אבל לדבר שלב"ל מי אמר וקשה חדא קושיות התוס' דהא ר"מ בתרווייהו ס"ל בהדיא אדם מקנה דהא קאמר לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי ועוד דהוי לי' לומר ה"מ דבר שב"ל ומה זה שאמר ה"מ לדבר שבא לעולם, ולפי הנ"ל ניחא דר"ה ודאי לר"מ קאי דלרבנן אפי' לא הקנה לנולדים הוי דשלב"ל כנ"ל רק ה"מ דסובר ר"מ רק אי מקנה דשלב"ל לדבר שישנו בעולם אבל דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו בעולם לא קאמר דלא מצינו לר"מ שיסבור לאחר שיתגיירו שניהם שתהא מקודשת וכ"ש בהקנה לנולדים פשיטא דתרתי איכא דהא לא שייך לומר דמשעבד עצמו למפרע לזה מלבד דאין ברירה הא עדיין לא נולד כלל אותו פלוני וע"כ דאחר שיולד וימחהו אצלו ישתעבד לו והוי דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם, וכן בהך דפרק מי שמת דקאמר בלשון הזה ג"כ הכוונה כך כיון שאמר אם ילדה זכר יטול מנה הרי אינו משעבד עצמו רק לכשתלד זכר אז יהא משעבוד א"כ פשיטא דמלבד דמקנה לדבר שלא בא לעולם הוי ג"כ דבר שלא בא לעולם דלא עדיף מכלי דאי משעבדו שיהא משעבוד אחר שיעמוד בדין אף דאז הקונה בעולם הוי דשלב"ל וכ"ש כאן וזה ברור ועמ"ש בתוס' בד"ה לדבר ובתוס' בד"ה תנהו:

בתוס' בד"ה גופא אומר ריב"א וכן ר"ת וכו' בע"כ של לוה או של נפקד וכו' לא נתבררו לי דבריהם בזה בשלמא במלוה שייך לומר בע"כ כיון שאין שום דבר בעין לקנות רק שישתעבד לו תיכף שלא יוכל לחזור בו ושפיר יש מקום לומר דבע"כ לא משתעבד ואף בשדר"נ דאורייתא כתב הר"ן דהא דר"נ לא סגי אלא כשיגיע זמנו פקדי' רחמנא ללוה דליתיב למלוה קמא, אבל לא סגי דליהוי מהשתא שעבודא גבי' וה"ה במע"ש כיון דע"כ צריך שישתעבד לו תיכף אפי' לא הגיע זמנו כלל דאל"כ מאי קנה הא אינו בעין, לכך בע"כ לא משתעבד דלא עדיף מעמ"ש משדר"נ דאורייתא דמ"מ לא משתעבד לי' מעכשיו, אבל בפקדון דהחפץ בעין אצלו א"כ במה נפשך אי לענין שיעשה זה בע"כ נפקד של זה לכל דיני שומרין הא ודאי ליתא דהא אפי' יקנהו לו הפקדון בקנין דאורייתא גמור כגון בחליפין וכדומה מ"מ אי אפשר שנכריח אותו ע"כ שיהא שומר של זה, ואי אינו רוצה צריך שיטלנו הימנו דהא אפי' לקמא יכול לומר טול את שלך ואפי' אי נתחייב להחזיקו אצלו לזמן מה ואח"כ יחזירנו לו ג"כ לא שייך לומר שיהא ע"כ שומר של זה השני עד תשלום הזמן ופשיטא שיכול לומר לו טול את שלך ואי לענין שיהא החפץ של זה השני שיחזירנו לו מאי ענין הנפקד בכאן לעכב על זה הא צריך להחזירו וממילא קנה זה ונוטלו הימנו ע"כ:

וראיתי להרב בעל פ"י שכתב באמת דכוונת התוס' שיהא ע"כ שומר של השני ובזה כתב ליישב מה שכתבו התוס' יקנה באודיתא דבע"כ לא מהני אודיתא שיהא שומר של השני ע"כ, ודבריו תמוהין ונעלם ממנו דברי התוספות בעידנא דעסיק בי' שהרי התוס' הביאו ראי' לדבריהם מהא דקאמר רבא אי במע"ש לא אזילנא, מוכח דאי אזיל קנה בע"כ והשתא כיון דלא נסתפקו התוס' רק לענין שיהא שומר להשני א"כ אפי' אי אינו בע"כ שפיר קאמר לא אזילנא דאי אזיל ס"ס לא לו יהא המעות ומה בכך דלא יתחייב בשמירה תדע דקאמר ולודי איסור וכו' נפק אודיתא ואיקפד רבא אף דליתא בע"כ לענין שמירה מ"מ איקפד רבא שאבד מעותיו א"כ גם מע"ש לא מוכח דאיתא בע"כ וזה ברור. גם מה ס"ד שיהא שומר ע"כ דאפי' הי' תקנה לו בקנין גמור דאורייתא לא הי' נעשה שומר של השני ע"כ ולא עדיף מע"ש מקנין דאורייתא וכן נראה לי באמת עיקר לדינא דודאי במלוה לא קנה ע"כ כדמוכח לקמן מטעמא דרב אשי, ומה שכתבו התוס' דבלא"ה מפיק לי' מהאי טעמא אינו מספיק כלל דמ"מ מאי קשיא לי' מהנך דבי' אלישוב הוי לי' להקשות אלא מעתה לא יקנה ע"כ אלא ודאי דבאמת בע"כ לא קני, אמנם מהא דקאמר מסתברא מילתא דרב בפקדון משמע דהכי קאמר דכיון דאיתא בעיני' נקנה בע"כ, אבל מלוה כיון דליתא בעיני' מה קנה ואי אפשר שישתעבד זה ע"כ, אבל מדעתו כיון שיכול לשעבד עצמו מחדש לזה מה חידוש הוא דקנה מ"ש מפקדון, אבל באמת הא ליתא דודאי אי אפשר להתחייב בדבר שאינו חייב רק באופנים המבוארין פרק הנושא אבל בלא"ה לא נשתעבד אפי' מדעתו אבל בפקדון ודאי נראה דקני אפי' בע"כ רק שלא יהא שומר ודברי התוס' צ"ע לפע"ד:

בא"ד יקנה באודיתא, כבר תמהו רבים דאפי' אי איתא בע"כ יקנה באודיתא כהך דאיסור דהי' ע"כ. ולפע"ד נראה דכוונת התוס' לחלק בין אי הפקדון ביד אחרים לא מהני הודאתו של זה שאינו בעל דבר על החפץ שברשות אחר שלא הפקיד אצלו כלל ולא מהני הודאה רק להודות שזה החפץ שהפקיד לפלוני וישנו אצלו והוא בעל דבר עליו הוא מקנה לפלוני בהודאה [והרב מהרש"א כתב דלא ניחא להו לחלק בכך דאל"כ אין ראי' מאיסור אבל לפי מה שכתבתי אדרבא התוס' מחלקים בכך] והיינו דקשי' להו אי נימא דמע"ש אינו רק מדעתו אכתי למה לי מע"ש כיון דהנפקד רוצה יכול הוא להודות שזה הפקדון שהפקיד אצל פלוני של זה המפקיד הוא והמפקיד יודה שהוא של המקבל או שיודה הנפקד שהוא של המקבל בצווי המפקיד הראשון ועכ"פ משכחת לה קנין אודיתא, אבל אי מע"ש מהני ע"כ לא שייך אודיתא כשיהא ביד אחר דהנפקד הראשון לא ירצה להודות והודאת המפקיד הראשון לא מהני כיון שאין הפקדון ביד הנפקד ולא מבעי לפי הג"ה שהוגה ומחקו הך ועוד דאתי שפיר אלא אפי' לפי גירסא דידן אתי שפיר דאף דלא שכיח שיפקיד אצל אחר מ"מ אי מע"ש מהני בע"כ לא יועיל אודיתא כי יאמר שאינו בביתו ומי יכחישנו, ועוד דאין צריך לפרש משום דלא שכיח רק משום דיכול לומר לאותו אחר זכי ומאי פסקא דהשני איננו והראשון ישנו אבל באודיתא אי ישנו ביד אחר א"י להקנות כלל:

ומה שכתבו אח"כ להכריח דמסתמא הי' ביד רבא ולא כתבו הכרח דאי ביד אחר לא מהני אודיתא, דיש לומר לפי האמת דמהני מע"ש במלוה מועיל אודיתא אפי' ביד אחר ומ"מ הוצרכו לתקן מע"ש דיש לומר במלוה לא מהני אודיתא כדעת הרבה פוסקים ומע"ש מועיל רק למ"ד דרק בפקדון מהני מע"ש ע"כ דאודיתא אינו מועיל במופקד ביד אחר דאל"כ מה צורך למע"ש יקנה באודיתא, ועוד כיון דבראי' השני לא נחתו התוס' להך הוכחה דיקנה באודיתא א"כ ממילא ליכא ראי' דביד אחרים לא מהני אודיתא, אבל מעיקרא דבאו להוכיח דיקנה באודיתא ע"כ דאודיתא אינה רק בפקדון ביד הנפקד ולא ביד אחר:

בא"ד דמסתמא הי' הפקדון ביד רבא מדבריהם מבואר דיכול לומר זכי אף שהנפקד אינו בביתו ואין הפקדון באשר הוא שם רק בביתו מ"מ זוכה תיכף עבור חבירו וצ"ע דלא משמע כן בפוסקים דליכא למימר דמה שכתבו ביד רבא היינו בידו ממש לזכות בו להגביה עבור חבירו א"כ בלא"ה לא הי' יכול לילך שיאמר להחזירו לו ויתנו לר' מרי' וע"כ דביד רבא היינו בביתו לאפוקי ביד אחר והטעם דמסתמא לא הי' מניחו ביד אחר שמא יזכה בו אותו האחר לאחר מיתת איסור' והוא הי' רוצה באמת לזכות בהם:

בד"ה תנהו לפלוני אומר ר"ת וכו' אמאי מקודשת וכו' אמאי לא מסיק וכו'. דבריהם מגומגמים לכאורה כי פתחו בקושיא דמהך אוקימתא גופא מוכח דאל"כ אפי' אי קנה אמאי מקודשת להך מ"ד כיון דס"ל דשמואל ולא סמכה דעתי' דמהאי טעמא פליג בשטר ואח"כ כתבו מדלא קאמר איבעית אימא, ונראה לי ביאור דבריהם לפי שיש מקום לומר דהא דקאמר במלוה ע"פ במאי פליגי בדר"ה היינו לפי אוקימתא דמוקמינן בשטר כרבי או כר"פ וכ"ע ס"ל דלא כשמואל או דסמכה דעתה ועל זה מפרש על פה במאי פליגי, אבל להנך אוקימתא בשמואל וסמכה דעתה במלוה ע"פ נמי פליגי בהא רק אי נימא כך הוי לי' לומר אליבא דר"פ במלוה ע"פ איבעית אימא דפליגי בסמכה דעתה כיון דלא קאי השתא רק לאוקימתא קמייתא ואכתי לא שמענו לפום הך אוקימתא שום פלוגתא בסמכה דעתה והוי לי' לומר דלר"פ יש עוד לומר דפליגי בעל פה בסמכה דעתה וזה שכתבו התוס' להקשות במה נפשך אי קאי להנך אוקימתא דפליגי בשטר בסמכה דעתה תיקשי אפי' אי קנה אינה מקודשת ואי להך אוקימתא באמת אינה מקודשת רק דקאי לאוקימתא קמייתא א"כ הוי לי' לומר לענין בעל פה איבעית אימא דפליגי בסמכה דעתה דבשטר אכתי לא נחלקו בהא וזה ברור, ובזה תבין על נכון דברי הר"ן בזה אשר לכאורה דבריו מגומגמין מאוד אלא שלא נתבררו לי דברי התוס' שפתחו בדבריהם בשטר וסיימו על פה והוי להו לומר בהך דהכא גופא דלא מצי מחיל, ולמה חקרו במלוה בשטר בפרט דהראי' מהתם רק בעל פה:

והנה בסי' ס"ו האריכו לתמוה בענין זה דבשטר לא מהני מעמ"ש כלל ע"ש ומ"מ נראה לי דר"ת לפי שיטתו דמכירת שטרות דאורייתא רק לפי ששני שעבודים יש ושעבוד גוף לא נמכר א"כ כיון דבעל פה לא מצי מחיל ש"מ דבמע"ש נפקע שעבוד גוף של זה ונשתעבד לזה א"כ אם המחה לו גוף החוב במע"ש והשטר מכר לו בכתיבה ומסירה ממילא אינו יכול למחול ויכול לגבות החוב כיון דמכירתו דבר תורה ולא מצי מחיל מכח מע"ש, אבל אי הטעם דמצי מחיל משום דמכירת שטרות דרבנן בודאי דבריהם נכונים, דמה מקום למע"ש בשטר ס"ס כיון שאי אפשר לו לגבות בשטר זה רק מכח הראשון דמכירתו קלוש, א"כ ממילא מצי מחיל ודוקא על פה נסתלק ממנו לגמרי משא"כ בשטר אי נסתלק לגמרי האיך יוכל לגבות בשטר של זה ואי מכח המכירה הא הוי רק דרבנן ומצי מחיל משא"כ לשיטת ר"ת בעצמו כנ"ל ואין להאריך כאן, כי כבר הארכתי בענין זה בספרי ת"י סי' ס"ו ע"ש:

בא"ד וא"ת בפרק החובל וכו', ולפעד"נ כיון דמע"ש אינו יכול למחול והיינו שנסתלק הראשון לגמרי ונעשה בע"ד של השני לגמרי ואין לו על הראשון לא ש"ג ולא ש"נ, א"כ כהאי גוונא אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה והוי כמי שכותב לאחר שטר בשמו שיתחייב כשיגרש אשתו דודאי לא מהני כמ"ש התוס' פרק החובל, וה"ה נמי במע"ש אי אינו יכול למחול, ולפי זה גם הך דפ"ק דמציעא מיושב דכיון דמיירי התם בעודה תחתיו שוב לא חיישינן דמכרה במע"ש, ועוד דלא תקנו חכמים מע"ש באיסור שיקנה:

ועוד נראה לי דלא מהני מע"ש רק בחוב שיכול להיות ב"ח של זה ג"כ בדבר זה אבל בכתובה דנחבל לא שייך בתורת חוב זה רק באשה לא שייך מע"ש שיהא אחר במקומה שאין לאחר שייכות בחוב כזה:

בא"ד ועי"ל דהתם גבי שובר. דבריהם צ"ע, דהך תירוץ לא שייך להך דהחובל, וע"כ משום דבכתובה לא שייך מעמ"ש א"כ מה צורך לתירוץ זה, אבל באמת כוונתם לפי מה שהקשו על תירוץ ראשון פ"ק דמציעא דשמא מכרה אחר שנתגרשה וכתבו שם ליישב דלא חיישינן לזה ושקלי וטרי' התם בדבר הזה ולא העלו דבר ברור, ולזה נתכוונו בכאן לומר דאפי' אם באנו לחוש בהך דפ"ק דמציעא שמכרה אחר גירושין מ"מ התם ניחא משום שיתברר ע"י העדים ובהך דהחובל דהיא תחתיו ודאי תירוץ ראשון עולה יפה, ודוק רק מה שכתבו דאם מיחה מוכח שהשובר אמת הוכחה זו לא ידעתי למה וצ"ע:

בד"ה לדבר שלא ב"ל הך סוגיא אליבא דר"ה וכו' ור"נ הוי איפכא וכו'. כוונתם דלר"ה ע"כ לשלב"ל גרע, ושפיר קאמר בפשיטות אבל לדשב"ל לא, אבל לר"נ יש לומר דשווין ולמ"ד דקני בהא בהא נמי קני, אבל ליכא למימר דלר"נ לשלב"ל עדיף דלמה קאמר המזכה לעובר אפי' לאינו עובר יקנה, ועוד דהא שמעינן להו לרבנן דאפי' לאחר שאתגייר לא קנה כ"ש לשלב"ל דעלמא, ואי כר"מ ס"ל הא בדבר שלב"ל קנה וא"כ ר"נ דלא כמאן, וברור דמודו התוס' לדברי רשב"ם פרק מי שמת דר"נ דוקא בעובר קאמר אבל לדשב"ל בעלמא לא קני, ולפי זה הך דהכא לר"נ נמי לא קני, רק לר"נ לא שמענו דאפי' לר"מ דסובר בדשלב"ל קנה לדשלב"ל לא קנה, זהו לא שמענו רק לר"ה, ואיפכא דקאמרי היינו דס"ל איפכא מדר"ה מטעם דעובר חשיב לי' כבא לעולם ולא שמעינן לדידי' ממילא דלשלב"ל גרע מדשלב"ל. ועמ"ש לעיל לפרש הסוגיא ואין צורך לומר כר"ה דוקא:

בא"ד מהיכי שמעינן וכו'. כבר כתבתי דעיקר הקושיא הכא דלכ"ע לאחר שנתגייר שנינו דאינה מקודשת, והכא נמי הכי הוי כמו שביארנו לעיל באריכות בגמרא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף