קרן אורה/נזיר/סב/ב

קרן אורה נזיר סב ב

דף ס"ב ע"ב

משנה חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמית כו' מלשון רש"י ז"ל נראה דחדא קתני ופרושי קמפרש מאי אינו מיפר נדרי עבדו היינו כשיצא לחירות. דאל"ה מאי קאמר ברישא אינו מיפר נדרי עבדו הא יכול לכפותו והתוס' ז"ל בד"ה חומר בעבדים נראה שהקשו כן וכצ"ל קשה שאף בנזירות אשתו ונתרצה שוב אינו יכול להתיר כ"א בהתרת חכם ובש"מ ז"ל פי' דאינו מיפר נדרי עבדו היינו דאפילו אחר הפרתו היינו כפייתו יכול לחזור ולהתרצות וחל עליו הנדר משא"כ אחר הפרת אשתו ויש לכוין זה בכוונת התוס' ז"ל ג"כ וה"ק שאינו מיפר נדרי עבדו היינו שאר נדרים ואף נזירות דמוחה אם נתרצה אח"כ אינו יכול להתיר כ"א בהתרת חכם אבל אין זה נראה דבעבד אפילו אם נתרצה יכול לחזור ולכפותו דקיום נדר לא שמענו בעבד ואטו הא דכופהו היינו דווקא ביום שמעו אלא ודאי כל אימת שירצה יכול לכפותו ואימת שירצה יכול ליתן לו רשות לקיים נזירותו ומחויב לקיים ולישנא דמתניתין צ"ע הא דתנן ואינו מיפר נדרי עבדו ומשמע דבכל נדרים מיירי והרי בנדרים אין צריך להפר כלל למסקנא דגמרא וכמו שיתבאר ואמאי לא תני בהדיא אינו מיפר נזירות עבדו ובשמעתין יבואר יותר:

והרע"ב ז"ל פי' כמש"כ הש"מ ז"ל דאינו מיפר נדרי עבדו היינו אם רצה בקיומו אח"כ חייב בנזירותו וכ' התוס' י"ט ז"ל דלפי הרע"ב ז"ל פרושי קמפרש סיפא לרישא ולא כן הוא דרישא קמ"ל דאפילו ברשות האדון אם רצה בקיומו חייב וכמבואר בד' הש"מ ז"ל דתרתי קתני להאי פירושא:

ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש למתניתין כפשטיה חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו דבאשתו לא שייך כפיה אלא דווקא לשון הפרה וחומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו דבעבד לא שייך לשון הפרה אלא דווקא כפיה ובסיפא מילתא אחריתא קמ"ל דאם הפר לעבדו יצא לחירות ובטל זכותו ממנו ומזה יצא לו לפרש כן דיוצא לחירות ע"י לשון הפרה דלפי' רש"י ותוס' ז"ל דיצא לחירות היינו אם יצא לחירות ליכא לפרש למתניתין הכי דהא משמע דלשון הפרה ג"כ מהני בעבד כ"ז שלא יצא לחירות ועיין בד' הראב"ד ז"ל פ"ב מה"נ ועיין בד' הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפי"ג מהל' נדרים הלכה ז' ועיין בתוספתא סוף מכילתין משמע כמו שפי' לד' הרמב"ם ז"ל:

גמ' למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכין. כן הוא גירסת רש"י ותוס' ז"ל ומסקינן דאין צריך לכפותו לנדרים דלא חלק כלל דילפינן מלהרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות והקשו התוס' ז"ל בד"ה יצא כו' הא נזירות איתקש לנדרים ונזירות נמי לא יחול כלל ותי' דנזירות שאני דחלין אפילו על דבר שאין הרשות בידו כמו יין מצוה ע"ש ולא הבנתי דבריהם ז"ל הא נדרים ג"כ חלין על דבר מצוה כדאיתא בנדרים והיינו משום דמיתסר חפציו עליו וא"כ עבד נמי אמאי לא יחול נדרו למיתסר חפצא עליו והיכי ילפינן נדרים מהיקשא דשבועות הא שבועה שאני דלא חלה עליו דבר מצוה מהך דרשא גופא דמה הטבה רשות כו' וכדאיתא בשבועות משא"כ בנדרים ורש"י ז"ל כתב דנזירות שאני דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים ולפ"ז א"ש דנדרים ילפינן משבועות דלא חלין כלל אבל נזירות איתרבי מואמרת אליהם והא דיכול לכפותו ילפינן מלאסור איסר על נפשו ואם אינו ענין לנדרים כו' ובש"מ הקשה דילמא מיתוקם ריבויא דואמרת אליהם אם נזר כשהוא עבד צריך לקיים נזירות כשיצא לחירות ואין זה מובן דלהא לא צריך קרא דמסברא העבד בר קבולי נזירות הוא דגמרינן לה לה מאשה אלא מלאסור איסר על נפשו ממעטינן ליה אבל כשיצא לחירות פשיטא דצריך לקיים נזירותו ועוד דממ"נ אם אמר כשהוא עבד הריני נזיר לאו כלום הוא ואפילו לאחר שיצא לחירות אין עליו נזירות כיון דבשעת קבלתו לאו בר נזירות הוא ואי אמר הריני נזיר לכשאצא לחירות זה תליא אי נדר חל בדבר שלא בל"ע ולא צריך קרא לזה ודברי רש"י נכונים אלא דאכתי קושיא אחריתי במקומה עומדת היכי ילפינן נדרים משבועה הא לא דמיין להדדי מהאי טעמא דשבועה אינה חלה על דבר מצוה ונדרים חלין על דבר מצוה וה"ה דבעבד לא דמיין אהדדי:

ולפי גירסת התוספתא דגרס אבל לא לנדרים ולשבועה י"ל דהא דמייתי הש"ס קרא דלהרע ולהיטיב היינו דשבועה לא חלה בעבד אבל נדרים שמעינן מלאסור איסר על נפשו דגבי נזירות שפיר ילפינן מואמרת דנזירות חלין עליו אלא כ"ז שהוא ברשות האדון יכול לכפותו משום דאין נפשו קנויה לו כ"ז שהוא ברשות האדון והיינו בנזירות דמיתסר גברא הוא שפיר יש לומר דחלין עליו לכשירצה האדון או לאחר שיצא לחירות אבל בנדרים ליכא למימר הכי דאי נילף מנזירות דהאיסור חל על החפץ א"כ היכי יכול הרב לכופו להאכילו דבר איסור אלא דילפינן מלאסור איסר על נפשו דמי שאין נפשו קנויה לו אינו יכול לידור ע"כ היינו דלא חל הנדר כלל מעיקרו. אבל לפי גירסת רש"י ותוס' ז"ל לערכין במקום לשבועה. ע"כ הא דמייתי קרא דלהרע או להיטיב היינו לנדרים ותיקשי כנ"ל:

אלא דהך גירסא לערכין אינו מובן דמה שפי' רש"י ז"ל דעבד אין גופו קנוי לו ואין לו ערך הוא תמוה דסתמא דמתניתין בריש ערכין הכל מעריכין כו' נשים ועבדים ומש"כ התוס' ז"ל לפרש לא לערכין היינו שאינו יכול לכפותו כי מה הוא מפסיד הוא ג"כ דחוק ומאי קמ"ל בזה אלא שאני תמה על הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נדרים שכ' ג"כ נדר נדר של עינוי נפש או ביטול מלאכה או שהעריך אין נדרו כלום ומאי ענין ערכין לכאן וכן כתב להדיא בפ"א מהל' ערכין העבד נערך ועורך כסתמא דמתניתין ויפלא בעיני על מפרשי דבריו ז"ל שלא הרגישו בזה ובפי"ב מהל' שבועות משמע דגרס נמי ולא לשבועה ורואה אנכי בדבריו ז"ל ענין מחודש שדעתו לחלק בין נדרים לשבועות דשבועה לא חל כלל על העבד בין שיש בה עינוי נפש בין שאין בה וגבי נדר מחלק דבנדר עינוי נפש אין רבו צריך לכופו ולא חל כלל ושאין בו ע"נ אינו יכול לכופו ונדרו נדר ולכאורה הדבר פלאי מנין לו לחלק בזה:

וראיתי בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ונראה דגירסתו ז"ל היה למסקנא לנדרים אין יכול לכפותו ולשבועות אין צריך לכפותו. הרי מבואר בגמרא דיש חילוק בין נדרים לשבועות והיינו משום דשבועות דמיתסר גברא הוא וכיון דגופו קנוי להאדון ואין לו רשות לעצמו ילפינן מלאסור איסר על נפשו דאין שבועתו כלום אפילו בדבר שאין בו ע"נ. אבל נדרים דמיתסר חפצא הוא נדרו נדר ואין יכול לכפותו ולגירסא זו היה אפ"ל דבכל נדרים אינו יכול לכפותו כיון דאסר חפצא עליו ועבד יכול להקדיש אלא דבשמעתין לעיל מוכח דבדבר שיש בו ע"נ גם נדרו לא חל מלאסור איסר כו' וטעמא כ' הרמב"ם דבדבר שיש בו ע"נ או ביטול מלאכה הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו דלאו כלום הוא אבל דבר שאין בו ע"נ הוי נדרו נדר ואינו יכול לכפותו אבל שבועה דחל על גברא אין לו רשות לישבע בכל גוונא וע"ז השיג הראב"ד ז"ל שם בפי"ב מהל' שבועות ודעתו דבשבועה ג"כ דווקא שבועה שיש בה ע"נ הוא דאין צריך לכפותו וכדילפינן מלהרע או להיטיב יצא להרע לאחרים משמע דווקא דבר שיש בו ע"נ דאיכא הרעה לרבו ודלא כמש"כ הכ"מ ז"ל דאין כאן השגה כלל אלא השגה גמורה היא ונ"מ לדינא דהרמב"ם ז"ל ס"ל דמשים שבועה אינו יכול לישבע והראב"ד ז"ל ס"ל דווקא שבועה שיש בה ע"נ ולפ"ז צ"ל דהרמב"ם ז"ל לא הוי גרים הא דמסקינן בגמרא מלהרע או להיטיב יצא הרעה לאחרים כיון דס"ל דאפיו אין בשבועתו הרעה לאחרים אין שבועתו כלום אלא כל האי דינא מלאסור איסר על נפשו הוא דילפינן ובנזירות דאיכא קרא דואמרת לרבות עבדים דנזירות חל עליו ילפינן מלאסור איסר דיכול לכפותו ובשבועה דמיתסר גברא הוא ילפינן דלא חל שבועתו כלל ובנדר ילפינן בנדרי ע"נ דווקא וכנ"ל והדברים ברורים בדעת הרמב"ם ז"ל וכן כתב הרע"ב ז"ל בפי' המשנה ועיין בתוס' י"ט ז"ל שנראה מדבריו דהרע"ב מדעת עצמו הוא דכ' כן ובאמת הדברים אמורים בד' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו ז"ל וכמש"כ ולפי שיטתו ז"ל יש לקיים הא דלא לערכין דאין צריך לכפותו דערכין הוי דומיא דשבועה דמקבל חוב על עצמו והוא אינו ברשות עצמו מש"ה אינו יכול להעריך. וכבר כתבתי מתניתין דריש ערכין דלא אמרה כן אם לא שנאמר דאפילו בשבועה ג"כ נהי דאין הרב צריך לכפותו ולא תחול כלל כשהוא ברשות רבו מ"מ כשיצא לחירות מחויב לקיים שבועתו ולא יצאו דבריו לבטלה וה"נ בערכין הא דתנן דעבד מעריך היינו לאחר שיצא לחירות וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהנ' ערכין ואם יפדה חייב לשלם אבל כ"ז שהוא ברשות רבו אפילו יש לו לשלם כגון שנתן לו אחר ע"מ שאין לרבו רשות בו מ"מ אינו מחויב לשלם דכ"ז שהוא ברשות רבו אין יכול לקבל על עצמו כלום ועי' בד' הרמב"ם ז"ל בכ"ח מהל' עבדים ובלח"מ ז"ל שם שהקשה אמאי לא הביא קרא דלהרע או להיטיב וכבר כתבהי הנראה לי כדעתו דלא הוי גרס לה כלל והדבר מוכרח כנ"ל ועדיין צ"ע ועיין בד' הרא"ש ז"ל בנדרים סוף פ' נערה המאורסה:

גמ' גבי נדרים דכי מיהסר בהאי לא מיתסר באחריני לא מצי כפי ליה. ופי' רש"י ז"ל דלאו ע"נ הוא כמו פירות מדינה זו עלי דאינו יכול להפר וזה אינו אלא אליבא דר' יוסי שם אבל לדידן קי"ל דשפיר הוי ע"נ אפי' כה"ג ואטו הא דרב ששת דלא כהילכתא הוא וי"ל דבעבד לכ"ע בעינן ע"נ גדול שיזיק לרבו דחלים בשביל זה ודעת הרמב"ם ז"ל בהל' נדרים דפירות מדינה זו הוי דברים שבינו לבינה ע"ש שהארכתי בשיטתו ז"ל וקצת סיוע משמעתין לדבריו "ל וכפיה דנזירות נראה משמעתין דהיא ג"כ מחמת היזק של רבו משום דמיתסר בכולהו וא"כ היה נראה דאינו כופהו אלא לשתיית יין אבל לא לטומאה דאין כאן ע"נ גבי עבד דאין בזה היזק לרבו וכן משמע קצת לשון הרא"ש ז"ל בנדרים שם אבל הרמב"ם ז"ל כתב דכופהו ליין ולטומאה והכי מבואר בתוספתא וצ"ל כיון דיכול לכפותו לחד מילהא דנזירות ממילא יש לו רשות לכפותו לכל מילי. ובירושלמי במתניתין מיבעי ליה אי כפו רבו לדבר א' מהו שיכוף אותו לשאר דברים והיינו אי צריך לכפותו לשאר דברים או דחדא כפיה סגי לכולהו ולקמן יתבאר בזה:

ושם בירושלמי יליף הא דכופהו לנזירות מדכתיב כי נזר אלהיו על ראשו מי שאין לו אלא אדון אחד וא"כ י"ל הא דמייתי התם הך דלא לנדרים ולא לשבועות היינו דאינו יכול לכפותו כלל לא לנדרים ולא לשבועות ודווקא בנזירות הוא דיכול לכפותו מקרי דכי נזר כו' ודלא כמו שפ' הפ"מ ז"ל:

וכתב הרמב"ם ז"ל עבד שנזר וגלח ולא ידעו רבו יצא ידי נדרו נזר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו והוא מדברי התוספתא בסוף מכילתין וכ' הראב"ד ז"ל דהא דבסיפא לא יצא ידי נדרו היינו בשכפאו רבו דווקא וקשה לפ"ז מאי חילק בתוספתא בין גילח אי לא גילח אם כפאו רבו אפילו גילח ויצא לחירות ג"כ לא יצא ידי נדרו אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דאם השלים נזירותו וגילח ויצא לחירות הוא דיצא ידי נדרו אבל אם לא גילח עדיין לא יצא ידי נדרו וצריך לחזור ולמנות כשיצא לחירות דימים שמנה ברשות רבו לא עלו לו אם יצא לחירות קודם שהשלים נזירותו אלא דא"כ אינו מובן מש"כ שם בהלכה זו נטמא ואח"כ יצא לחירות מונה משעה שנטמא וקמ"ל דטומאה סותרת ואינו מונה אלא משעה שנטמא ומשמע דאם לא נטמא עלו לו הימים שמנה ברשות רבו אע"ג דלא גילח עדיין וזה סותר למש"כ דאם לא גילח אפילו בלא טומאה לא ילא ידי נדרו והלכה זו דנטמא ואח"כ יצא לחירות איתא נמי בירושלמי בהאי לישנא נטמא ואח"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה ומיבעי ליה מהא בשכפפו רבו או בשלא כפפו אין תימר בשכפפו מביא קרבן טומאה אין תימר בשלא כפפו ישלים כ"ז שהוא תחתיו והיה נראה דגרסינן איפכא אין תימר בשלא כפפו רבו שפיר מביא קרבן טומאה ואין תימר בשכפפו רבו ישלים כ"ז שהוא החהיו דהא אינו סותר כלל ואינו מביא קרבן טומאה ואינו סותר אמר ר' יוסי בשלא כפפו רבו אנן קיימין שלא תאמר הואיל ויצא לחירות ונפקע ממנו נזירות בטומאה ולא יצטרך להביא קרבן טומאה לפום כן צ"ל מונה לנזירות בטומאה היינו דצריך להביא קרבן טומאה ואח"כ מונה ולפ"ז י"ל כן בכוונת הרמב"ם ז"ל דקמ"ל נטמא ואח"כ יצא לחירות מונה משעה שנטמא היינו דצריך שיביא ון טומאה אבל לענין שיעלה לנדרו אפילו אם לא נטמא אין עולין לו אם יצא לחירות קודם שגילח ועדיין אין הדברים ברורים בזה:

ותו מיבעי ליה בירושלמי כפפו רבו ונטמא מהו שילקה ומסיק אם נזירות עבד הלכה אינו לוקה ואי נזירותו תורה לוקה וגם הכא היה נראה דצ"ל לא כפפו רבו ונטמא דאי כפפו רבו מפני מה ילקה כיון דהלכה שישמע לרבו ועיין פ"מ:

גמ' לימא בדשמואל קמיפלגי כו' משמע דדוקא אליבא דשמואל דאמר אין צריך גט שחרור הוא דלא ישתה לר"מ אבל למ"ד יצא לחירות וצריך גט שחרור ישתה וקשה כיון דיצא לחירות ואין גופו קנוי לרבו עוד אמאי ישתה הא לא שייך גביה דרשא דלאסור איסר על נפשו ולפי דרשת הירושלמי מכי נזר אלהיו מי שאין לו אלא אדון אחד א"ש דכיון דצריך גט שחרור עדיין מיקרי יש לו אדון כדאיתא בגיטין פ' השולח לענין קנס ותרומה אבל לענין נדרים ושבועות וודאי נראה דכל שיצא לחירות ואין היזק לרבו נדרו ושבועתו קיימת אע"ג דצריך גט שחרור וק"ל:

גמ' מאן דאמר ישתה סבר סוף סוף מיהדר כו' מסתימת פי' הראשונים ולשון הרמב"ם ז"ל משמע דפלוגתייהו דר"מ ור"י כשברח בלא כפיה רבו ור"מ ס"ל דיכול לשתות כי היכי דלא לכחוש ור"י ס"ל דאסור לשתות כי היכי דליהדר גביה וק"ק מ"ש אם לא ברח אסור לשתות אם לא ע"י כפית רבו וכי ברח מותר לו לשתות בלא דעת רבו אבל מד' התוספתא נראה דאחר הכפיה פליגי וס"ל לר"מ דאפילו אם כפהו לא ישתה אלא בפני רבו אבל שלא בפניו אסור לשהות ור' יוסי ס"ל כיון שכפהו מותר לו לשתות בין בפניו בין שלא בפניו וי"ל דשמעתין נמי בהכי מיירי ור"מ טעמא קאמר מ"ש דלא הותר לו שלא בפניו משום דניחא ליה לרבו שלא ישתה כי היכי דליהדר ור"י ס"ל דשלא בפניו כבפניו דמי וכיון שכפהו בפניו הותר נמי אפילו שלא בפניו ובירושלמי הבאתיו לעיל אמרינן דכפי' לדבר אחד אי מועיל גם לכל הדברים שייכא בפלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ דאמר דכפיה לא מהני אלא בפניו ולא שלא בפניו ה"ה דכפיה לשהוה יין אינו מועיל לטומאה ולר"י דכפי' דבפניו מועיל אפילו שלא בפניו ה"נ כפיה דיין מועיל לכל הדברים ובתר הרי מסיק שם דהיכא דאמר ליה בפירוש שתה בפני לכ"ע אסור שלא בפניו וכי פליגי בסתמא וא"כ אם כפהו לשתות יין לכ"ע עדיין אסור בשאר דברים אלא צריך לכפותו לכל הדברים בפרט ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף