קרן אורה/נזיר/נז/א

קרן אורה נזיר נז א

דף נ"ז ע"א

גמ' איבעיא להו עצם כשעורה הלכה או רביעית דם הלכה ופירשו רש"י ותוס' ז"ל דעצם כשעורה הלכה היינו דהנזיר מגלח עליו ורביעית דם הלכה היינו דטומאתה לאו מקרא אלא מהלכתא ולא ניחא להו לפרש דעצם כשעורה הלכה היינו נמי על טומאתה דלא על טומאתה בא לידון אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב דטומאת עצם כשעורה הלכה היא ואין דנין ממנה ול"נ לפרש דבתרווייהו הלכה לענין גילוח הנזיר הוא ומיבעי ליה אי עצם כשעורה הלכה ואין דנין ממנה או דילמא רביעית דם הלכה דאין מגלח עליו דע"כ צריך לומר דהלכה נאמרה דלא יגלח דבלא"ה מנ"ל שלא יגלח דאטו הלכה לאו דאורייתא היא וכיון דאיתמר הילכתא דשיעור דם ברביעית אמאי לא יגלח הנזיר עליו כמו על כזית מן המת דשיעורו הלכה אלא ע"כ כך נאמרה הלכה שלא יגלח הנזיר עליו ור"ע מחמת הק"ו בא לחלוק על הלכה זו והשיב לו ר"א דאין דנין ק"ו בזה וע"כ צריך אתה לומר כן דאל"ה למסקנא דמסיק דטומאת רביעית לאו הלכה היא אלא מקרא נפקא א"כ למה ליה לר"ע למילף בק"ו למה לא יגלח אלא ע"כ לר"א נאמרה הלכה שלא יגלח ור"ע מכח ק"ו רצה לחלוק ע"ז והשיב לו ר"א דאין דנין ק"ו בזה ודו"ק וכן נ"ל לר"מ לעיל דיליף בק"ו משרץ דחייב על ביאת מקדש היינו ג"כ לגלויי דהילכתא דנזיר לא נאמרה לענין ביא"מ דאל"ה אין עונשין מה"ד:

פרק שמיני

תוס' בד"ה מגלחין כו' ואומר כו' ל"ד נקט ואומר אלא זה יקרב לשם מי שהוא ול"נ כיון שלקחו הקרבנות בשותפות צריכין שיאמרו בפירוש דנותן לו חלקו בקרבן שכ"א מחויב וכהאי תנאה מצינו נמי בכריתות פ"ק:

שם בד"ה וסופרין ל' יום כו' דיבור זה קאי אמתניתין דלקמן במת אחד מהם דשם הוי הקרבן טומאה ספק וק"ל:

גמ' ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם אבל אם היה שלשה הוי רה"ר דומיא דסוטה דלא הוי אלא בועל ונבעלת ומינה גמרינן לספק טומאה ברה"י והקשו הראשונים ז"ל הא בסוטה ג"כ אפילו קינא לה משנים הוי קינוי וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בהל' סוטה פ"א ואע"ג דהוי תלתא סתירה היא ואין זו קושיא כ"כ דכל כמה דמקנא לה מינייהו כחד חשיבי וכש"כ לפי שיטת הראב"ד ז"ל דלא הוי תלתא רה"ר אלא אם כולם במעמד אחד וכולם יכולין ליכנס בהספק וכמש"כ בפ"ט מהל' נזירות וודאי לא תיקשי דהכא בבועל ונבעלת אפילו כמה בועלים לא הוי אלא ספק בועל ונבעלת ועל כ"א אין בו אלא ספק זה והלח"מ ז"ל ביאר שם כוונת הראב"ד ז"ל דווקא היכא דלשנים אלו שנפל הספק טומאה ביניהם מסופקים גם בשלישי אע"ג דהוא עצמו יודע שלא נטמא זה הוי רה"ר אבל אם כולם יודעים שאין השלישי בספק טומאה לא חשיב רה"ר כיון דאין הספק אלא בשנים ולא משמע הכי לישנא דהש"ס ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם והיינו דהשלישי אמר דספק טומאה בין שניכם הוא וזה לא מהני אלא צריך דהשנים ידעו דאין השלישי בספק ועיקר חסר מן הספר ועוד לדבריו דלא הוי ס"ט. ברה"ר אלא היכא דהשנים מסופקים גם בשלישי א"כ בלא"ה כולן טהורים דכ"א י"ל מרובא הוא ולא נטמא אלא אחד ועוד כיון דבמעמד אחד היו כולם. והשנים לא ידעו מהטומאה כלל אלא ע"פ השלישי וא"כ אינן יודעין בבירור דהשלישי אינו בספק אלא ע"פ של השלישי אבל להם אין הדבר ברור וא"כ אכתי הוי ס"ט ברה"ר והעיקר נראה דלד' הראב"ד ז"ל הדבר תלוי אם הם במעמד אחד דיכול הספק ליפול בכולם. ומתניתין מיירי דלא היו במעמד אחד והיינו דקאמר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דהוא לא היה עמהם במעמד וקאמר הש"ס דיקא נמי ואיני יודע איזה מכם אבל הוא לא היה מהם שלא היו במעמד אחד כנ"ל וזה ברור:

ולד' הרמב"ם ז"ל דס"ל כל דאיכא תלתא מיקרי רה"ר ג"כ לא תיקשי מקינוי משנים משום דלשיטתו לא ילפינן ספק טומאה ברה"ר מסוטה כלל אלא מטומאה שהותרה בציבור וס' טומאה ברה"י הוא דגמרינן מסוטה ומסתם סוטה גמרינן דלא הוי אלא בועל ונבעלת אבל בשלשה לאו רה"י הוא וכן משמע בסוטה דאמרינן התם אי מסוטה ה"א דבעינן דעת נוגע ומגיע והרי בסוטה ג"כ לא בעינן תרווייהו ואפילו מקנא לה ע"י חרש שוטה וקטן אסורה אע"ג דלאו בני דעה הם וחשיבי אין בהם דעת לישאל אלא ס"ד למיגמר מסתם סוטה דאית בהו דעתא דתרווייהו:

תוס' בד"ה באומר ראיתי שנזרקה ביניכם כו' והקשו ז"ל אמאי לא יביא כ"א קרבן טומאה דספק רה"י הוי כוודאי טמא דשורפין עליו את התרומה ותי' דע"כ לא גמרינן מסוטה אלא דבר שאפשר להיות אבל הכא שניהם וודאי לא טמאין הם ואחד וודאי טהור הוא ולהכי אין יכולין להביא כ"א קרבן טומאה אלא בתנאי בשותפות ומשמע מדבריהם דאם נולד ספק טומאה לנזיר אחד יכול להביא קרבן טומאה דכוודאי טמא הוא. וא"כ תיקשי מסיפא דמתניתין מת אחד מהם יבקש אחד מן השוק כו' ולמה ליה כולי האי הוא עצמו יביא קרבן טומאה כיון דהוא לבדו נשאר וכטמא וודאי הוא ועוד דאפילו אם שניהם בעולם אמאי לא יביא כ"א קרבן טומאה כמו בב' שבילין ברה"ר דאם באו לישאל כ"א לעצמו מטהרינן ליה וכשבאו בב"א מטמאינן להו ה"נ אם באו כ"א לעצמו יאמרו לכ"א טמא הוא ויביא קרבן טומאה ואם באו לישאל בבת אחת אפילו הוי ספק טומאה ברה"ר מאי הוי הא שניהם טמאים מספק מידי דהוי אב' שבילין והלך הא' בראשון והשני בשני דמטמאינן להו אם באו לישאל בבת אחת וה"נ אמאי לא יביאו קרבן טומאה שניהם בספק ועיין בתוס' פסחים דף י' שכ' דברה"ר אפי' באו לישאל בבת אחת אינן טמאים אלא מדרבנן א"ש דאם היה ספק טומאה ברה"ר אפילו באו לישאל בבת אחת לא היו מביאין קרבן טומאה בשותפות וע"כ צריך לומר כן דהא משמע הכא דאילו היה ספק טומאה ברה"ר היו שניהם מביאין קרבן טהרה ומקריבין ע"ג המזבח קרבנות טהרה והכהנים אוכלים והרי זה כמו בת אחת ואפ"ה מחזקינן להו בטהורין וודאין ולפ"ז גם בגוונא דמתניתין דהספק נולד ברה"י אין יכולין להביא כ"א קרבן טומאה דהיכי יקריבו אותם ע"ג המזבח וא' מהן חולק כיון דלא מחזקינן להו בטמאין וודאין ולא ילפינן מסוטה בכה"ג דלא אפשר' אבל סיפא דמתניתין דמת אחד מהם וודאי יקשה אמאי לא יביא לעצמו קרבן טומאה וע"כ צריך לומר דשיטת התוס' ז"ל כל שנולד הספק בשנים דא"א להחזיק שניהם בטמאין וודאין אפילו כי מת אחד מהם אח"כ השני אין עליו אלא ספק טומאה וצריך לומר עוד דמש"כ דבכה"ג לא ילפינן מסוטה אין כוונתם דלא ילפינן ליה מסוטה כלל דא"כ היה ליה לאוקמי אחזקה כ"א ולטהרו לגמרי כמו ברה"ר אלא הכי קאמרי דאם נולד הספק בשנים ליכא למילף מסוטה להחזיקן בטמאין וודאין כיון דלא אפשר ומ"מ זה שפיר ילפינן דלא מוקמינן ליה בחזקת טהרה לטהרו לגמרי אלא שניהם ספק הם ולפ"ז בכה"ג אם נגע בטהרות תלויות הם אפילו ברה"י כיון דלא הוי אלא ספק ולא עוד אלא דהטהרות טהורות מן הדין דהא טהרות איכא לאוקמי בחזקת טהרה וא"כ הא דתנן בפ"ה דפרה בב' שבילין אם נשאלו זה בפ"ע וזה בפ"ע טהורים מצי מיירי אפילו ברה"י דהא הכא נולד הספק בשנים וא"א לטמאות שניהם דומיא דהכא וכ"א לא הוי אלא ספק והטהרות טהורות אלא דהא לא פסיקא מילתא לטהר הטהרות מטעם חזקה כיון דהם טמאים מספק ד"ת אבל עיקר סברא זו אינה מוכרחת נהי דאם ישנן לשניהם בעולם י"ל דהוי כמו באו לישאל בבת אחת וכנ"ל אבל כי מת אחד מהם אמאי לא יהיה השני טמא ודאי וכה"ג אשכחן לענין ס"ט ברה"ר גבי ב' שבילין דאם ישנן לשני הטהרות שניהם תלויות אבל אם נאכל אחד מהם השניה ג"כ טהורה וה"נ דכוותה כ"ז ששניהם בעולם א"א לדונן לטמאים וודאי אבל אחר שלא נשאר אלא אחד למה לא יהיה נדון ככל ס' ברה"י דטמא וודאי הוא אלא דהתם במשנה טהרות פ"ה משמע דווקא אם נאכלו הראשונות קודם שנולד הספק השני הוא דהשניות טהורות אבל אם קיימות היו בשעה שנולד הספק בשניות אפילו נאכלו אח"כ ג"כ השניות תלויות כיון דכבר חל עליהם ספק טומאה וא"כ ה"נ ברה"י כיון דתחלת טומאתן לא היה אלא ספק אפילו אחר שלא נשאר אלא אחד ג"כ בספק לחוד הוא עומד ועיין מל"מ ז"ל בפי"ט מה' אה"ט שנסתפק בזה ולפי הנ"ל הדבר מוכרח מסיפא דמתניתין ע"ש במל"מ ז"ל שהאריך בזה:

ולענ"ד היה נראה מפשטיה דשמעתין דהא דקי"ל ס' טומאה ברה"י טמא לא מחזקינן ליה בטמא וודאי אלא בספק טומאה ומש"ה אינו יכול להביא קרבן טומאה דמידי ספק לא נפק וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' שגגות שכ' להאי דינא דב' שבילין הלך בראשון ונכנס למקדש פטור מפני שהוא ספק טמא ואי בשביל רה"ר קמיירי אפילו ספק טמא לא הוי אלא ודאי. משמע דאפילו ברה"י לא הוי אלא ספק טמא ועיין במל"מ ז"ל שם שרמז שם לדברי התוס' ז"ל בשבועות שכ' דבשביל רה"י חייב על הליכה ראשונה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דאינו אלא ספק טומאה והכי משמע שם בברייתא דאחר הליכה ראשונה תני הזה ושנה וטבל ואי ברה"ר הזאה וטבילה למה לי הא טהור גמור הוא אלא דאין זו ראיה דבפ"ה דטהרות תנן נמי הכי גבי טהרות הזה ושנה וטבל והתם וודאי ברה"ר מיירי ועיין תוס' י"ט בפי"ב דפרה גבי המזה בחלון של רבים ובד' הר"ש ז"ל שם דמוכח דס"ל דחייב על ביאת מקדש בס' טומאה ברה"י ובפי' המשנה להר"מ ז"ל שם ג"כ משמע הכי שכ' שם בטעמא דמחלון של יחיד חייב משום דהוי כספק טומאה ברה"י אבל בחיבורו פט"ו דפרה כתב משום דמחלון של רבים אנוס הוא ולא הוי ליה למידע דפסולים היו המים אבל בחלון של יחיד הוי ליה למידק ולאו אנוס הוא וכן יש לפרש דבריו בפי' המשנה ולאו משום דס"ל דבס' רה"י חייב אלא דמוהי מדמי לה כי היכי דטעמא דמילתא לחלק בין רה"ר לרה"י הוא משום דבמקום רבים הקילו וכמבואר בד' ז"ל בהל' אה"ט. ה"נ דכוותה דברה"ר הקילו וברה"י החמירו ובשבועות שם גופא משמע דברה"י איירי מדקרי לה התם מקצת ידיעה או ספק ידיעה ואי ברה"ר מיירי הא לא הוי ידיעה כלל כיון דטהור הוא ואפילו אם לא שכח ידיעה זו היה נכנס למקדש ואין כאן ידיעה ולא העלמה וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל גבי סוטה עצמה דאין לוקה עליה משום דאין זה אלא ספק וכמש"כ בפי"א מהל' גירושין וע"ש במגיד משנה ז"ל. והא דשורפין את התרומה על ספק רה"י י"ל דרבנן החמירו בזה ולפ"ז א"ש נמי מתניתין דלקמן נזיר שהיה טמא בספק והיכי אשכחן טמא בספק דאי ברה"ר טהור וודאי הוא ואי ברה"י טמא וודאי הוא ודוחק הוא לאוקמי דווקא בספק כי האי שנולד הספק לשנים:

וראיתי בירושלמי בפירקין דפליגי בזה ר' אושעיא ור' יוחנן אי הנזיר מגלח על ספק רה"י ור' יוחנן אמר דאינו מגלח כיון דאינו חייב על ביאת מקדש משמע דהא פשיטא להו דעל ביאת מקדש אינו חייב ואפילו ר' אושעיא מודה בזה ולא ידעתי לחלק בזה דאם פטור על ביאת מקדש היינו משום דלאו כוודאי טמא הוא א"כ נזיר נמי היכי מגלח עליו ומקריב קרבנות טומאה ועוד דלר' אושעיא תיקשי מתניתין אמאי לא יביא כ"א קרבן טומאה והיה נראה דלר' אושעיא מיירי מתניתין בספק רה"ר ואפ"ה צריך לאתנויי כי היכי דאמרינן התם בר"פ נמי אם אמר לשנים ראיתי אחד מכם שנזר דנוהגין נזירות על פיו אע"ג דקי"ל דספק נזירות להקל אפ"ה אם אמר לשנים צריכין לנהוג נזירות ע"פ ה"נ בספק טומאה ברה"ר אע"ג דטהור הוא אבל בשנים דאיכא בוודאי טומאה ביניהם צריכין לגלח ולהביא קרבן טומאה מספק אלא דא"כ תיקשי סיפא דמתניתין במת אחד מהם למה לו להביא קרבן טומאה מספק הא בלא"ה טהור הוא ויותר נראה דמה שאמרו בירושלמי ראיתי א' מכם שנזר דשניהם נוהגין נזירות ע"פ היינו למ"ד ס' נזירות להחמיר אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה"נ לא כתב כן דכתב בראיתי א' מכם שנזר דחייבין בנזירות והוא ז"ל פ' ספק נזירות להקל וצ"ע וכבר הארכנו לעיל בכמה דוכתי במכילתין בהאי דינא דספק נזירות וע"כ לר"א צריך לחלק בין יחיד שנטמא בס' רה"י לשנים שנטמאו. וכשיטת התוס' ז"ל ור' יוחנן ס"ל דאפי' יחיד שנטמא אינו מגלח משום דלא הוי אלא ספק וגם אינו חייב על ביאת מקדש ופליגי התם בירושלמי ר' אושעיא ור"י גם ביחיד שנטמא בספק רה"י לענין פסח דר"א אמר דידחה לפסח שני והיינו דוודאי טמא הוא ור"י אמר דצריך לשלחו בדרך רחוקה משום דספק הוא דילמא בר חיובא בראשון הוא ולא ידחה לפסח שני ומש"ה משלחין אותו בדרך רחוקה ובציבור שנטמאו בס' רה"י ר"א אמר יעשו בטומאה ור"י אמר יעשו בספיקן ומסיק דאף ר"א מודה שיעשו בספיקן ולא אמר יעשו בטומאה אלא לחומרין וגם בהך פלוגתא יש לדקדק כיון דס"ל לר"א דכוודאי טמא הוא ומגלח עליו וכן ביחיד שנטמא לענין פסח דאין צריך לשלחו בדרך רחוקה והיינו משום דכוודאי טמא הוא א"כ אמאי מודה בציבור דיעשו בספיקן אם לא שנאמר דלבתר דמסיק הש"ס דר' אושעיא נמי לא אמר אלא לחומרין אי דחייה פלוגתייהו בנזיר. ולכ"ע אינו מגלח וכמשמעות פשטיה דמתניתין דילן דבספק דיינינן ליה והיינו טעמא דלא כתב הרמב"ם ז"ל להא דר"א לענין גילוח נזיר אע"ג דלענין יחיד וציבור שנטמאו בס' רה"י משמע דפסק כר' אושעיא וכמש"כ בפ"ז מה' ק"פ דיחיד נדחה לפסח שני ואין צריך לשלחו בדרך רחוקה וציבור יעשו בטומאה היינו משום דלענין שידחה לפסח שני סגי בס' טומאה לבד וציבור שיעשו בטומאה היינו ג"כ לחומרין אבל הנזיר וודאי אינו מגלח:

ועדיין צריך לדקדק במאי פליגי ר"א ור"י כיון דתרווייהו מודו דלא הוי אלא ספק ובשלמא ביחיד שנטמא בס' רה"י יש לומר דר"א ס"ל דאין צריך לשלחו בדרך רחוקה אע"ג דס"ל טהור הוא ור' יוחנן ס"ל דצריך לשלחו בדרך רחוקה אבל בציבור במאי פליגי דאי לענין חומרא דאין המיעוט עושה פסח שני דשמא נעשה הראשון בטומאה וכשנעשה בטומאה תו ליכא פסח שני הא ר' יוחנן נמי מודה בהא כיון דספק נעשה בטומאה ומש"כ הפ"מ שם דלר' אושעיא עושין בטומאה אפילו מיעוט הטהורים ג"כ אינו נראה דבהא נמי ניזול לחומרא ושמא טהורים כולם ולמה יעשו המיעוט בטומאה והיה נראה לומר עוד דבהא פליגי לר' אושעיא הוי ספק מדאורייתא ומש"ה עושין בטומאה לחומרא דאין המיעוט עושה פסח שני. ור"י ס"ל דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ומש"ה לא מודה בחומרא זו דהמיעוט לא יעשו פסח שני כיון דמדאורייתא טהורים הם הוי כפסח שנעשה בטהרה דהמיעוט עושה בשני וכן ביחיד שנטמא לר"א א"צ לשלחו בדרך רחוקה כיון דספק טמא ד"ת הוא ממילא נדחה לפסח שני ולר' יוחנן דלא הוי אלא מדרבנן צריך לשלחו בדרך רחוקה כדי לפוטרו מדרבנן וכדאמר ר"י נטמא בבית הפרס משלחין אותו בדרך רחוקה וכדגרסינן בירושלמי פסחים והשתא י"ל נמי דבתגלחת נזיר ג"כ פליגי בהא לר"א דהוי ספק ד"ת צריך לגלח ולהביא קרבן טומאה מספק ולר' יוחנן אינו מגלח כלל כיון דלא הוי ספיקא מדרבנן וכדתנן כל טומאה שאין הנזיר מגלח אינו חייב על ביאת מקדש. והיינו בכל טומאות של דבריהם וכמש"כ לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל. ולענין הלכה פסק הרמב"ם ז"ל כר' אושעיא דהוי ספק ד"ת ואין צריך לשלחו בדרך רחוקה וציבור יעשו בטומאה ולענין גילוח הנזיר כבר ביאר בדינא דמתניתין דמגלח מספק אלא דלפ"ז יקשה לר' יוחנן ממתניתין דתנן דמגלח ומביא קרבן טומאה מספק ומאי טעמא דר"י דאמר דאינו מגלח מספק ואולי יש לומר כמש"כ לעיל דהכא בב' נזירים מודה ר"י דמגלח מספק כיון דא' וודאי טמא הוא. ואפילו אם מת אחד מהם השני בספיקו עומד וכבר נתחייב בתגלחת ספק עד שלא מת השני ועדיין תיקשי ממתניתין דלקמן נזיר שהיה טמא בספק דמגלח תגלחת ספק ועדיין אין הספק הזה ברור אצלי עד יבא ויורה צדק ועיין בזה בד' הר"ש ז"ל בפ"ח מהל' תרומות ובד' הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות תרומות ובפי"ג י"ד ט"ו מהל' אה"ט. ועי' לח"מ ז"ל פ"ט מהל' נזירות שכ' בדברי הרמב"ם ז"ל דמשכחת לספק טומאה בגוונא אחרינא היינו דשנים מודיעים שאחד מהם נגע בטומאה. אבל אין יודעים איזה מהם ולשיטת התוס' ז"ל ז"א דזה הוי ככל ספק ברה"י דספק לו אם נגע בטומאה או לא כיון דאין כאן מי שיעיד ע"ז ולשניהם ספק אם נגעו בטומאה אלא דאין זה מוכרח:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף