קרן אורה/נזיר/לה/ב

קרן אורה נזיר לה ב

דף ל"ה ע"ב

בד"ה מכדי תרי פרטי וכללי כו' עיין בזה באריכות בדברי התוס' חולין דף ס"ו ומבואר בדבריהם שם ג"כ דהכא ר' אליעזר גרסינן דדריש בעלמא ריבה ומיעט וכבר כתבתי דלי נראה דר' אלעזר גרסינן הכא:

בד"ה איכא דאלו כו' ומיהו קשה בריבה ומיעט וריבה ריבה קמא למאי אתי דהא במיעט וריבה לחוד ג"כ מרבינן כל מילי כדאמר ר"א לעיל ולפי גרסתם דבמיעט וריבה לא מרבינן עלין הקשים קצת א"כ מצינן למימר דע"י ריבה ומיעט וריבה מרבינן כל מילי יותר ממיעט וריבה. וכן אינו מספיק לפ"ז סברת ר"ת ז"ל דלהכי לא דרשינן מיעט וריבה ומיעט דא"כ מיעט בתרא למאי אתי בהא שפיר איצטריך מיעט בתרא לרבות כל מילי כמו בריבה ומיעט וריבה דמרבינן יותר ממיעט וריבה וה"נ במיעט וריבה ומיעט ולזה י"ל דלא מסתבר למימר דמשום מיעט יתירא מרבינן יותר מאילו לא כתב המיעוט שני כלל אבל בריבה ומיעט ודאי מצינן למימר דמרבינן יותר ממיעט וריבה לחוד וכבר כתבתי לעיל דהנכון כגרסת הש"מ ז"ל דבמיעט וריבה מרבינן גם עלין אבל בכלל ופרט לולבין אין עלין לא וא"ש קושיתם בפרט וכלל פרטא מאי אהני דשפיר אהני למעט עלין ובלא"ה לא הבנתי קושיתם דהא אפילו לגרסת התוס' ז"ל משמע דלא מרבינן אלא עלין אבל שבשתא שפיר אימעיט מפרטא וא"כ שפיר אהני פרטא והיכי כתבו דפרטא כמאן דליתיה ובטל לגמרי ובכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט שפיר הקשו דכללא מאי אהני ועוד צ"ע מ"ש דבכלל ופרט בטל הכלל לגמרי ואין בכלל אלא מה שבפרט ובפרט וכלל אהני פרטא למעט מקצת כדמשמע הכא ומסתמא דהש"ס דכולה דוכתא משמע דפרט וכלל בטל הפרט לגמרי ונעשה כלל מוסיף על הפרט ולפי דברי רש"י ז"ל בסנהדרין יש לחלק דכלל ופרט הוי פרט פירושו של הכלל ולא מרבינן שום דבר מהכלל אבל בפרט וכלל לא שייך למימר דהכלל הוא פי' של הפרט ולהכי לא בטל לגמרי וממעטינן מיניה קצת וצ"ע בת"כ בזה בברייתא דר' ישמעאל:

גמ' אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין כו' חוץ מנזיר דכתיב וכל משרת כו' אני טרם אבוא לביאור סוגיא דשמעתין בפרש"י ותוס' צריך לבאר עיקרי הלכה זו בפרטיו. וג' עיקרים הם אשר הלכה זו הולכת עליהם והם א היתר מצטרף לאיסור ב היכא דנתערב איסור בהיתר ויש באיסור כזית בכדי אכילת פרס ג טעם כעיקר היינו טעמו של איסור כעיקרו והלכות עמוקות הם והשי"ת יהיה בעזרנו לבארם ואל יצל מפינו דבר אמת:

הנה עיקרו של דין היתר מצטרף לאיסור ילפינן מנזיר ממשרת שאם שרה פתו ביין ויש בו מפת ומיין כדי לצרף כזית חייב והיינו משום דהיתר מצטרף לאיסור וא"כ י"ל דע"כ לא מצטרף היתר לאיסור אלא בכה"ג שנתערב יחד וכן הוא דרך אכילה אבל אם אכל חצי זית איסור וצירף עמו חצי זית היתר שאינו מעורב לא אמרינן בזה שיצטרף ההיתר עם האיסור אבל רש"י ז"ל בפסחים כתב דאפי' אינן מעורבים מצטרפין יחד כיון דגלי רחמנא דבתערובות מצטרפי ה"ה שלא בתערובות וכן מוכרח לפי פירושו בהא דזעירי דמפרש מקצתו מנין היינו חצי זית שאור וחצי זית מצה משמע אפילו אינו מעורב דבתר הכי קאמר עירובו מנין משמע דמקצתו היינו שלא בתערובות אולם התוס' ז"ל בפסחים פרק אלו עוברים הקשו על דבריו ז"ל וכתבו דמהא דדרשינן בחטאת עד שיבלע בבשרה וקרי לה היתר מצטרף לאיסור משמע דאין היתר מצטרף לאיסור אלא בתערובות ואפשר לומר דבהא נחלקו ר"י ור"א דר"י מרבי בנזיר אפילו אוכלין אע"ג דאין מתערבין משום דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור אפילו בלא תערובות ור' אלעזר לא מרבי אלא משקין משום דס"ל דאין מצטרף אלא ע"י תערובות ופירשו התוס' ז"ל דזעירי יליף היתר מצטרף לאיסור בשאור מהא דמרבינן עירובו היינו חצי זית שאור וחצי זית מצה מעורבים וי"ל דרש"י ז"ל לא ניחא ליה בזה דמנ"ל דמרבינן אפילו חצי זית שאור כו' דלמא לא אתרבי אלא היכא דאיכא כזית שאור ואפ"ה ס"ד אמינא כיון דמעורב הוא במצה אינו עובר עליו קמ"ל וכן כתבו התוס' ז"ל בעצמם לאביי דאפילו בחצי זית לחוד חייב אפ"ה איצטריך לרבות עירובו כיון דאינו בעין ואינו ניכר.

וא"כ לזעירי נמי מנ"ל דעירובו היינו חצי זית שאור ולדברי התוס' ז"ל י"ל דמסתבר דקרא איירי בשיעור הקטרה היינו בכזית ובהא מרבינן אפילו עירובו ועוד י"ל דהיכא דאיכא כזית בתערובות לא איצטריך לרבות עירובו דממילא הוא כמאן דאיתיה וכמו שכתבו הפוסקים גבי בל יראה דכמאן דאיתיה דמי אפילו בתערובות וכן לענין טומאת משא אמרינן בבכורות דאפילו נבילה שבטלה בשחוטה מטמא במשא דכמאן דאיתיה דמי וה"נ לענין הקרבת שאור הרי הוא כמאן דאיתיה אלא דלאביי דאיצטריך לרבות עירובו ע"כ צ"ל דלא הוי כמאן דאיתיה וה"א דהיתר מבטלו וכמו שכתבו התוס' ז"ל וכך כתבו במנחות דף נ"ח דלרבא לא צריך להכי דלא בטל כיון דאיכא כזית וע"כ עירובו היינו חצי זית שאור וחצי זית מצה וקמ"ל דהיתר מצטרף לאיסור ומדבריהם אלו נראה דס"ל דלרבא נמי כזעירי ס"ל דעירובו היינו היתר מצטרף לאיסור ואין זה מוכרח די"ל דרבא ס"ל כאביי בהא דאיצטריך לרבות עירובו משום דה"א דליבטל בהיתר אלא דמשמע מדבריהם דהיכא דאיכא כזית לא מסתבר דליבטל. ודוקא לאביי דאפי' בחצי זית חייב בהא איצטריך היכא דנתערב בהיתר לאשמעינן דלא ליבטל אבל לא היכא דאיכא כזית. אבל לא ידענא לחלק בין חצי זית לאביי לכזית אליבא דרבא ועיין מהרש"א ז"ל בפסחים שם פרק אלו עוברים בתוס' בד"ה כמאן כר"א ולכאורה בהקטרת שאור לא מסתבר למימר היתר מצטרף לאיסור אם אינן מעורבין דמי מחברן דבשלמא גבי אכילה י"ל כיון שאוכל ההיתר והאיסור יחד חשיב הכל אכילה אחת אבל בהקטרה אמאי לא חשיבי האי לחוד והאי לחוד ואטו אם הקריב חצי זית שאור בזוית זה וחצי זית מצה בזוית זה חייב משום הקטרת שאור וכן כי הקריבן בבת אחת ע"י מה יתחברו וצ"ל כיון דבבת אחת מקטירן חשיב הקטרה אחת אע"ג דניכר כ"א לעצמו:

ומ"מ יקשה לשיטת רש"י ז"ל מנ"ל דמצטרף אפי' שלא בתערובות כיון דכולהו קראי דמרבו דהיתר מצטרף לאיסור מיירי בתערובות. קרא דמשרת וקרא דחמץ דמרבי כותח הבבלי וי"ל דמהא גופא מוכח כשיטת רש"י ז"ל דאי נימא דדוקא בתערובות קאמר ששרה פתו ביין א"כ מנ"ל דמשום היתר מצטרף לאיסור דלמא משום טעם כעיקר וע"כ צ"ל כמש"כ רש"י ז"ל בפסחים דשרה כזית פת ביין ולא נבלע היין אלא בחצי זית ומצטרף החצי השני של הפת אע"ג דאינו מעורב וש"מ דמצטרף אפי' שלא בתערובות ולשיטת התוס' ז"ל צ"ל דנהי דהיין מובלע בכל הפת מ"מ כיון דליכא בזה אלא חצי זית יין לא לקי עלה משום טעם כעיקר דלא עדיף הטעם מאילו היין בעין דלית ביה אלא חצי זית ולא לקי עלה וע"כ משום דמצטרף היתר לאיסור:

והתוס' ז"ל כתבו לקמן גבי הא דגלי רחמנא גבי חטאת דהיתר מצטרף לאיסור דמי לא עסקינן דנבלע חצי זית שומן חטאת בחצי זית שלמים דלטעם כעיקר הא ילפינן מגיעולי עובדי כוכבים משמע מדבריהם ז"ל דאם נבלע חצי זית בכזית שלמים הוי בכלל טעם כעיקר ואין צריך לצרף ההיתר וא"כ ה"ה בנזיר ששרה פתו ביין הוא בכה"ג ששרה חצי זית פת בחצי זית יין אך לא הבנתי דבריהם ז"ל דע"כ צ"ל דבשניהם יחד איכא כזית וא"כ אכתי למה לי לצרף ההיתר כיון דאכל כזית בטעם יין ממילא לוקה משום טעם כעיקר וכולו איסור הוא ועוד קשה לי בין לשיטתם בין לשיטת רש"י ז"ל דלא נבלע האיסור אלא בחצי זית א"כ מאי פריך הש"ס בזבחים פרק דם חטאת וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לא תעשה דאכילת פסולין ולפי הנ"ל אין כאן עשה כיון דליכא אלא חצי זית שלמים ומנ"ל דבחצי זית איכא עשה דאכילת קדשים כיון דליכא שיעור אכילה וקרא קמ"ל דחייב עליו כיון דבשניהם איכא כזית. וכן לשיטת רש"י ז"ל היכא דאכל כזית ובחציו נבלע איסור ובשני לא נבלע אפ"ה חייב משום דהיתר מצטרף לאיסור אבל בחצי שנבלע בו האיסור ליכא משום אכילת קדשים אבל לפי מש"כ דאפי' נבלע חצי זית איסור בכל כזית היתר אין בו מלקות משום טעם כעיקר אלא משום דהיתר מצטרף לאיסור א"ש הא דפריך ליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ת וכן מוכח מהא דאמרינן דבחמץ נמי היתר מצטרף לאיסור מהא דאמר ר"א דלוקה אכותח הבבלי והרי בכותח ודאי איכא טעם חמץ בכולו ולמה ליה לצרופי היתרא אלא ש"מ כיון דמיחייב אכזית ממנו ובודאי ליכא כזית איסור בטעם המובלע בכזית כותח. ע"כ לא לקי אלא משום צירוף ההיתר ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין בס"ד:

והנה קושית התוס' ז"ל ודאי גדולה היא על שיטת רש"י ז"ל מהא דאמרינן בקדשים עד שיבלע בבשרה וכן מוכח מהא דאמרינן התם בזבחים צריכותא בין מנחה לחטאת. דבשניהם אמרה תורה דמתקדשת בבלוע ואי נימא דהיתר מצטרף לאיסור אפי' כל חד לחודיה ואוכלן יחד לא א"ש הצריכותא התם דהאי קרי והאי רכיך ע"ש ועוד קשה לי לשיטת רש"י ז"ל הא דבעי אביי למימר דבכל איסורין שבתורה היתר מצטרף לאיסור ע"כ היינו משום דילפינן בק"ו מנזיר וא"כ בשאר איסורין אין לוקין על צירוף היתר דהא אין מזהירין מן הדין ולאיסור בעלמא בלא"ה לכ"ע חצי שיעור ג"כ אסור מה"ת ומאי נפ"מ אי מצרפינן להיתרא אי לא (ויש לומר בזה שרש"י סובר כשיטת הה"מ ברמב"ם פ"ב מהל' מא"א דאם יש איסור בלא הק"ו מזהירין וא"כ ה"נ בלא ק"ו חצי שיעור אסור מן התורה ואהני ק"ו למלקות ועיין במהרש"א סנהדרין ס"ד ולפי דבריו ג"כ יתורץ קושיא זו ע"ש בשלמא לשיטת התוס' דאינו מצטרף אלא ע"י תערובות ובנתינת טעם י"ל דאין זה אלא גילוי מלתא בעלמא דטעם כעיקר לגמרי וההיתר ג"כ מצטרף או י"ל דלאיסורא נמי איצטריך למילף מנזיר דח"ש ע"י תערובות אפשר דאין בו איסור תורה דלא שייך ביה כ"כ חזי לאיצטרופי ואין זה מוכרח ועיין בחולין פ' גיד הנשה דף צ"ח בעובדא דפלגא זיתא דתרבא דאמרינן התם להדיא דאפילו ע"י תערובות אסור ח"ש מה"ת אע"ג די"ל דהיינו הך דקאמר התם לא תזלזל בשיעורין דרבנן ועוד האמר ר"י ח"ש אסור מה"ת דאין זה מדוקדק דאטו למר בר רב אשי מספקא ליה כמאן הלכתא אי כר"י אי כר"ל. אלא דבכה"ג אפילו לר"י אינו אסור אלא מדרבנן ונהי דהוי מיקל בדבר שעיקרו אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ הכא עיקרו אסור מה"ת והיינו דקאמר ועוד כו' אבל פשט הסוגיא התם משמע דאסור מה"ת. וי"ל שיטת רש"י ז"ל בדרך חידוד דלמאי דבעי אביי למימר דבכל איסורין היתר מצטרף כו' ע"כ ח"ש מותר מה"ת דלא שייך למימר הך חומרא דחזי לאיצטרופי דהא בהיתר ג"כ איתא להך מלתא דחזי לצירוף אבל ז"א דהיתר אינו מצטרף אלא בבת אחת ואיסור אפי' בזא"ז וכדאיתא בסוף שמעתין ומהך סוגיא איכא סייעתא דהיתר מצטרף לאיסור אפי' שלא בתערובות כשיטת רש"י ז"ל דאי דוקא ע"י תערובות ליכא לחלק בין בת אחת לזאח"ז וי"ל דהיינו הך דקאמר דבזא"ז אינו מצטרף כיון שהוא שלא בתערובות וכ"ת אי הכי אפילו בבת אחת נמי אינו מצטרף שלא בתערובות י"ל דבבת אחת ע"כ מתערב הוא בשעת אכילה (ודוחק לאוקמי קרא דמרבה דאו"א מצטרף איירי בבת אחת וכגון דבלע בב"א או שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה וא"כ לא נתערב כלל כל זה דוחק להכי צריך לומר דאו"א איירי בזא"ז):

הן אמת דבהא גופא איכא למידק דלכאורה מהא דמייתי התוס' ז"ל ראיה מהא דאמרינן בקדשים עד שיבלע בבשרה משמע דאינו מצטרף היתר לאיסור אלא בתערובות לח ובנתינת טעם אבל מהא דילפינן היתר מצטרף לאיסור בשאור מהא דאמרינן עירובו מנין משמע דאפילו ע"י תערובות יבש ביבש ג"כ מצטרף ולפ"ז ליכא נפ"מ בין שיטת רש"י לשיטת התוס' ז"ל אלא לענין שאור דכי מקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה שלא בתערובות אינו חייב לשיטת התוספות ז"ל אבל לענין נזיר ליכא נפ"מ כלל דהא בשעת אכילה מתערב הכל יחד:

שוב ראיתי בבעה"מ ז"ל ובמלחמות ריש פ' אלו עוברין שנחלקו בענין היתר מצטרף לאיסור דעת בעה"מ ז"ל דאפי' בלא נתינת טעם כלל היתר מצטרף לאיסור והמלחמות ז"ל כתב דדוקא בתערובות ובין אוכלין בין משקין שנתערבו איסור בהיתר נעשה ההיתר איסור ולקי ע"י צירוף ההיתר ובתערובות יבש ביבש לא ידענא היכי שייך בזה נתינת טעם והמלחמות ז"ל הבין בדברי הבעל המאור ז"ל שכ' דאפי' בלא נתינת טעם היתר מצטרף לאיסור היינו שנתערב איסור מעט ואין בו כדי נתינת טעם בהיתר ולזה הקשה עליו דאם כן מצינו חמץ במשהו מה"ת. ולענ"ד לא נתכוין בעה"מ לזה ומש"כ דאפילו אין בו נתינת טעם היינו דלא נתערבו בטעמן ויתבאר עוד דבריהם ז"ל לקמן ביתר עיקרי הלכה זו בס"ד ועיין בדברי בעה"מ ז"ל שם משמע קצת מדבר. דאפי' בכל דהו איסור שנתערב שייך ביה היתר מצטרף לאיסור ובאמת משמע הכי מברייתא דקטורת ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ואפי' קורטוב דבש בכל השס"ח מנים אסור ועירובי שאור ודבש היינו היתר מצטרף לאיסור וע"כ צ"ל כן דבקורטוב לבד אין בו שום שיעור בשעת הקטרת פרס בכל יום ואפ"ה משמע דמה"ת אסור ומ"מ נראין בזה דברי המלחמות ז"ל והא דתני בברייתא מפני שהתורה אמרה כו' היינו דמדרבנן אסור אפילו בתערובות כ"ש וע"כ צריך אתה לומר כן דמדרבנן הוא דאסור דבלאו הכי תיקשי מנ"ל לאסור עירובי דבש דהא עירובי שאור נפקא מכי כל ובדבש לא נאמר אלא וכל דבש לחוד ומנ"ל לרבות עירוב אלא ש"מ דמדרבנן בעלמא הוא אלא דמשום הא לא אריא דהא בדבש לא איצטריך קרא למקצתו דהא לית ביה שיעורא כלל וע"כ אתי לרבות עירובי דבש אבל לאביי דפי' מקצתו היינו חצי זית הדק"ל בדבש מנ"ל לרבות עירובו דלמא כל אתי לרבות מקצתו היינו חצי זית דלאו הקטרה היא בעלמא אפ"ה בדבש אסור וי"ל כיון דאתרבי עירוב בשאור ה"ה דאתרבי בדבש אף ע"ג דעבדינן צריכותא לריבויי דדבש ושאור למה נאמר בשניהם כדאיתא במנחות דף נ"ט אפ"ה כיון דאתרבי דבש לחד מילי דשאור ה"ה דאתרבי לאינך ובמנחות דף נ"ח מבואר דלקי גם אעירובי דבש ועיין תוס' ז"ל שם ומדברי הירושלמי בשמעתין נמי מוכח דאפילו בנתינת טעם כי לקי עליה בכזית הוא משום היתר מצטרף לאיסור ובנזיר לחוד וכמו שיתבאר באורך לקמן בס"ד:

והנה למאי דמשמע מפשטא דשמעתין אין לדידן אליבא דהלכתא שום איסור דנימא ביה היתר מצטרף לאיסור דבנזיר ר"ע הוא דדריש הכי אבל רבנן פליגי עליה הכא ודרשי ליה למשרת לטעם כעיקר היכא דיש ביה טעם מכזית איסור אבל אין היתר מצטרף ובחמץ ושאור ר"א הוא דס"ל הכי דהיתר מצטרף דדריש כל אבל לרבנן בחמץ ושאור גם כן אין היתר מצטרף וכן פסק הרמב"ם ז"ל גבי נזיר דאין היתר מצטרף לאיסור וכן לענין חמץ כתב דאינו חייב אלא כדי אכילת פרס ואין היתר מצטרף וכמו שיתבאר בס"ד אבל גבי שאור כתב דחייב על עירובי שאור ודבש ואפילו בכ"ש שנתערב חייב וכמשמעות ברייתא דקטורת אילו היה נותן בה כו' ולמה יצאו שאור ודבש מכלל כל האיסורין דאין היתר מצטרף לאיסור ובשאור ודבש היתר מצטרף לאיסור ועיין בלח"מ בפ"א מהל' חמץ ומצה ובכ"מ שם באורך ולפי מש"כ שם דהרמב"ם ז"ל פסיק כר"א דדריש כל ומוקי לה להיכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס א"כ באיסורין הוא דאיכא למימר הכי דאתי לכזית בכא"פ. אבל גבי שאור ודבש לא שייך ביה הך שיעורא דאכילת פרס וכי מרבינן עירובו היינו להצטרף שיעור הקטרה אלא דעיקר שיטה זו נפלאה היא וכמו שיתבאר:

ובאמת איכא למידק אמאי מוקים לה הש"ס לברייתא דשאור דמרבינן מכל עירובו כר"א דדריש כל ואמאי לא מוקמינן לה ככ"ע ולאיסורא בעלמא דהא רבנן נמי מודו דדרשינן כל לאיסור וכר' יוחנן בח"ש דאסור מה"ת מריבויא דכל וה"נ נרבה דלאיסור היתר מצטרף לאיסור וכ"ת לאיסור לא צריך קרא דבלא"ה בכלל ח"ש הוא ז"א דלענין הקטרה נראה דאין בח"ש איסור תורה דהא לא שייך ביה חזי לאצטרופי דבכל הקטרה ליכא כזית ולאו הקטרה היא ולפי מאי דמשמע מדברי רש"י ז"ל בשבת דלענין שבת נמי אם הוציא חצי שיעור אסור מה"ת אע"ג דהתם נמי ליכא למימר חזי לאצטרופי ה"נ גבי הקטרת שאור אסור מן התורה ואין כאן מקומו בזה:

והא דמשמע משמעתין דחכמים לא דרשי ריבויא דכל כבר הקשו התוס' ז"ל בפ' אלו עוברין דמצינו בכמה דוכתי דדרשינן כל לכ"ע ועיין בכריתות דמרבינן מכל דם כוי וכתבו ז"ל התם דלא פליגי אלא לרבות דבר שהוא נגד המסתבר היינו דהיתר מצטרף לאיסור והתוס' ז"ל כתבו לקמן דח"ש ג"כ לא מסתבר לרבויי ואפ"ה מרבי ר"י מכל ומנ"ל כיון דכל איצטריך לרבות חלב כוי ומש"כ בפסחים דלאיסורא בעלמא לכ"ע מרבינן מריבויא דכל א"כ אטו אחלב כוי לא לקי אלא ודאי ריבוי מעליא הוא והא דלא לקי אח"ש הוא משום דכתיב אכילה בכל האיסורין וסייעתא להרמב"ם ז"ל דפסק כברייתא דשאור לכ"ע וכ"כ הלח"מ ז"ל בפ"א מהל' חו"מ.

אלא דאכתי יש לדקדק מנ"ל לר' יוחנן לרבות מכל חלב ח"ש ואמאי לא מרבי דהיתר מצטרף לאיסור דאשכחינן להאי חומרא בשאר איסורין בנזיר וחטאת אבל ח"ש לחוד מנ"ל וי"ל דכוי וח"ש מענין אחד הוא דכוי ג"כ קצת כעין ח"ש הוא דבא מחיה ובהמה. וכבר דברנו מזה במקום אחר ולפי שיטת התוס' ז"ל דהיתר מצטרף לאיסור אינו אלא ע"י תערובות א"ש בלא"ה דלא מרבינן ליה אלא מקראי דמשמע לשון תערובות כגון משרת דכתיב גבי נזיר וכל אשר יגע בבשרה דחטאת ומחמצת דכתיב גבי חמץ אלא דגבי שאור מרבינן עירוב מכל שאור וה"נ הוי מצי לרבות מכל חלב וצ"ע ובפירושא דשמעתא יתבאר עוד בפרט הזה:

ונבוא לביאור פרט השני כזית בכדי אכילת פרס ורב דימי הוא דמפרש להאי מלתא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא בכל האיסורין ומשמע דמסברא פשיטא ליה הכי כיון דאכיל כ"כ שיש בו איסור כזית ולא שהה אלא כדי אכילת פרס הרי אכל איסור כזית. והנך תרתי דיני בין היתר מצטרף לאיסור בין דאיכא כזית בכדי אכילת פרס לא שייכא להך מלתא דטעם כעיקר דמצי מיירי בגוף האיסור שנתערב בהיתר ואי היתר מצטרף לאיסור מיחייב על כזית לחוד מן התערובות ולמאן דאמר דבעינן כזית בכאכ"פ היינו שיאכל כ"כ מן התערובות עד שיהיה בו איסור כזית בכאכ"פ:

אלא דאי נימא דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ אפי' יש בו כזית בכאכ"פ אמאי לא ליבטיל ברוב היתר דבשלמא אי טעם כעיקר דאורייתא הרי חזינן דאיסורא כמאן דאיתיה ומש"ה כי אכל כזית בכדי אכילת פרס חייב לכ"ע ואפי' כרת חייב בהנך איסורי שיש בהן כרת דהוי כאוכל כזית בכדי אכילת פרס בלא תערובות. אבל אי טעם כעיקר לאו דאורייתא ליבטיל האיסור ברוב ונראה דהא שייכא בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש ז"ל בחולין ביבש שנתערב חד בתרי אי יכול לאוכלן כולן בבת אחת דלמאן דס"ל דיכול לאוכלן בבת אחת והאיסור ג"כ נעשה היתר ע"כ צ"ל דמין בשאינו מינו שאני משום דטעם כעיקר דאורייתא ולא אמרינן גביה דליבטיל ברוב אבל למאן דס"ל דאסור לאוכלן בבת אחת ואיסורא כמאן דאיתיה י"ל דאפילו טעם כעיקר לאו דאורייתא מ"מ כי אכיל לאיסורא כזית בכדי אכילת פרס חייב דקאכיל איסור כזית. ולפ"ז יש לומר דאפי' במין במינו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא כיון דאיסורא כמאן דאיתא דמי ואכיל כזית איסור בכאכ"פ וראיתי בהר"ש ז"ל פ"ב דטבול יום במתניתין דשום ומקפה שכתב כן דגם במין במינו כזית בכאכ"פ מה"ת ע"ש דבריו באורך ומצאתי קצת מדברי שכתבתי לענין היתר מצטרף לאיסור ג"כ בדבריו שם ומפרש הכי הא דאמר ר"י בעבודת כוכבים טעמו וממשו אסור ולוקין והיינו בכדי אכילת פרס היינו במין במינו ואפי' בתערובות יבש ביבש כמו חטים בחטים והכריח כן מהא דאמר ר"י שם טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין ואי במין בשאינו מינו הא לוקה אטעם כעיקר וכמו שהקשו התוס' ז"ל שם במסכת ע"ז ובכמה דוכתי ור"ת ז"ל מפרש נמי להא דר"י במין במינו אלא שפירש טעמו וממשו היינו היכא שמכירו אבל בתערובות בטל ברוב ושיטתו ז"ל יתבאר לקמן ומה שתירץ הר"ש ז"ל שם על הא דפריך הש"ס בחולין גבי גיד שנתערב בין הגידים וליבטיל ברובא. ותי' דמיירי דליכא כזית בכדי אכילת פרס. קשה קצת מחתיכה בחתיכות התם דפריך נמי ליבטיל ברובא ומשמע אפילו חתיכה אחת בב' חתיכות שייך ביטול ברוב אלא בלא"ה קושיית הש"ס התם א"ש דנהי דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא מ"מ כמה בני אדם מותרין לאכלן דלענין זה בטל ברוב וכמו שכתבתי. ודוקא לאכלן כולן בבת אחת הוא די"ל דאסור מה"ת אפילו במינו דאיסורא כמאן דאיתא אבל כמה בני אדם ודאי דמותרים דמהיכי תיתי למימר דלא בטיל ברוב לענין זה ושפיר פריך הש"ס אמאי תנן סתמא התם דכולן אסורים:

והרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מאכלות אסורות פירש להא דאמר ר"י טעמו ולא ממשו אין לוקין היינו היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס וטעמו וממשו היינו בדאיכא כזית בכאכ"פ דזה חשיב ממשו של איסור אבל כל שאין בו כזית בכאכ"פ או שאין בו אלא טעם בעלמא אינו אסור אלא מדברי סופרים וזה דוקא במין בשאינו מינו אבל מין במינו ברובא בטיל והכל מותר משמע דס"ל כהרא"ש ז"ל דהאיסור בטל לגמרי ונעשה היתר וא"כ לשיטתו תיקשי מנ"ל דבמין בשאינו מינו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא כיון דטעם כעיקר ס"ל דלאו דאורייתא א"כ מנ"ל לחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו בתרווייהו ליבטיל ברובא כיון שאין האיסור ניכר אלא דהוא ז"ל כתב בפ"ה מהל' נזירות דממשרת ילפינן כזית בכדי אכילת פרס וכן לענין חמץ כתב דמכל מחמצת ילפינן כזית בכדי אכילת פרס וכיון דילפינן מקראי מסתברא דלא איתרבי אלא במין בשאינו מינו דכל מחמצת ודאי מיירי במין בשאינו מינו וכן משרת דנזיר ששרה פתו ביין ג"כ היינו מין בשא"מ אבל מין במינו לא ילפינן מינה אבל מדבריו ז"ל בפ"ה מהלכות נזירות נראה קצת דהיכא דנתערב גוף האיסור וישנו בעין כגון יין שנתערב בדבש מסברא קים לן דלוקה בכזית בכאכ"פ וכי איצטריך קרא דמשרת לשרה פתו ביין דאין היין בעין וה"א דזה כמו טעמו ולא ממשו קמ"ל דזה נמי חשיב ממשו כיון דהיין עצמו נבלע בפת אבל גבי חמץ בפ"א מהלכות חמץ משמע דאפילו לתערובת ממשו של איסור צריך קרא דכל מחמצת והיינו דכתב התם דאין בתערובות חמץ אלא לאו בעלמא אבל לא כרת אפילו יש בו כזית בכאכ"פ וכ"כ במנין המצות שלו ובאמת מוכרח הוא ז"ל לומר כן דמקרא ילפינן לה לפי שיטתו דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ היכי קים לן הכי מסברא דכזית בכאכ"פ לא בטיל וכי היכי דמין במינו בטיל ה"נ במין בשאינו מינו ליבטיל ברובא וע"כ מקראי ילפינן לה ועי' בלח"מ פ"ה מהל' נזירות:

אלא דיש לדקדק לפ"ז מנ"ל דבכל האיסורין לוקה בכזית בכאכ"פ אי משום דילפינן מנזיר ונהי דלא תיקשי הא אין מזהירין מן הדין משום דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא אבל הא קשיא הא הוי נזיר וחמץ ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דחמץ מנזיר ודאי מצינן למילף דאיסור חמור הוא מנזיר וע"כ אתי לב' כתובים וי"ל דחמץ לא מצינן למילף מנזיר כיון דעיקר איסורו מחמת חימוצו הוא ה"א כל שהוא בתערובות לא מיקרי חמץ להכי איצטריך קרא בגופיה ושפיר מצינן למילף כל האיסורין מנזיר ואכתי קשה דא"כ רבנן נמי דרשי כל כר"א. וילפינן מיניה כזית בכאכ"פ. א"כ מאי קאמר הש"ס כמאן כר"א דדריש כל הא רבנן נמי דרשי כל ועי' בלח"מ פ"א מהל' חו"מ שכתב דהא דכתב הרמב"ם ז"ל קרא דכל מחמצת הוא לאו דוקא הרי בדבריו ז"ל במנין המצות מבואר דדרשה גמורה היא ובלאו מיוחד מנאו לתערובות חמץ וי"ל דתערובות חמץ כגון זה דאיכא כזית בכדי אכילת פרס שמעינן מכוליה קרא דכל מחמצת כו' דאי תימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דעיקר קרא דכל מחמצת אתי לנתחמץ מחמת דבר אחר וכדאמרינן בפסחים דא"כ היכי מנאו בלאו מיוחד לתערובות חמץ כיון דעיקרו לנתחמץ מחמת דבר אחר ומריבויא דכל הוא דמרבינן תערובות אין זה לאו מיוחד אלא ודאי משמע דעיקרו אתי לתערובות חמץ ובכזית בכאכ"פ ור"א דריש כל ומרבי דלוקה אכזית מתערובות לחוד משום דהיתר מצטרף לאיסור ועי' בכ"מ ז"ל שם שהאריך לפרש דהרמב"ם ז"ל פסק כר"א ע"ש בכמה אנפי אבל העיקר כנ"ל ופסק כחכמים וכ"כ הה"מ ז"ל שם ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל דין נתחמץ מחמת דבר אחר וגם יש לדקדק לפ"ז דכל מחמצת אתי לתערובות חמץ בכזית בכדי אכילת פרס א"כ תיקשי מנ"ל לר' יהודה קרא לאחר זמנו הא איצטריך כל מחמצת לתערובות בשלמא אי נימא דאתי לנתחמץ מחמת דבר אחר וחמץ גמור הוא י"ל כדאמרינן התם בפסחים דף כ"ח דזה נפקא לן מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת ואפ"ה עיקר קרא אתי לאחר זמנו אבל לתערובות חמץ ודאי דצריך קרא לגופיה והדברים עתיקים בזה וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל:

ולפי שיטה זו א"ש הא דאמר אביי וכזית בכאכ"פ דאורייתא. דמשמע דס"ל דלאו דאורייתא הוא ואי נימא דמסברא קים להו הכי א"כ מ"ט דאביי דמספקא ליה בהא אבל למש"כ דמקרא ילפינן לה י"ל דהוי ס"ל לאביי דרבנן דר"א פליגי בכל תערובות חמץ אפי' בכזית בכאכ"פ ומאן דמחמיר ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור ובכזית מן התערובות לחוד לוקה ויש עוד לדקדק לשיטה זו דר"א דדריש משרת להיתר מצטרף לאיסור מנ"ל דלהכי הוא דאתי דלמא לא מרבינן אלא כזית בכאכ"פ דבנזיר ליכא למילף מחמץ דקיל איסוריה כי היכי דלדידן אתי משרת להכי וכמש"כ הרמב"ם ז"ל ואין לומר דגילוי מלתא בעלמא הוא כמו לדידן בכל איסורין וכמש"כ לעיל דא"כ תיקשי לדידן למה לן משרת להכי נילף מחמץ דגילוי מלתא בעלמא הוא אלא ע"כ איצטריך לאשמעינן דאפילו שרה פתו ביין דאין היין בעין אפ"ה חייב בכזית בכאכ"פ וכמש"כ לעיל א"כ לר"ע נמי איצטריך להכי וי"ל דר"ע ס"ל טעם כעיקר דאורייתא וכדיליף לקמן מגיעולי עובדי כוכבים וא"כ לדידיה לא איצטריך קרא בנזיר לשרה פתו ביין דהא אפילו טעם בעלמא ג"כ הוי כעיקר לדידיה והיכא דאיכא טעם כזית בכאכ"פ לוקה וע"כ משרת אתי דהיתר מצטרף לאיסור אבל לשיטת הרמב"ם דטעם כעיקר לא ס"ל שפיר איצטריך לאשמעינן גבי נזיר דשרה פתו ביין לא חשיב טעם אלא עיקרו של איסור:

ואכתי תיקשי רבנן דילפי טעם כעיקר ממשרת מנ"ל דלמא לא מרבינן אלא שרה פתו ביין דעיקר איסור הוא אבל לא טעם בעלמא וי"ל דמשמע להו הכי פשטיה דקרא וכל משרת ענבים לא ישתה היינו ששרה ענבים במים וצריך לדקדק עוד בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דשרה פת ביין ויש כזית בכאכ"פ חייב ואמאי הא הוא ז"ל פסק דבמשקין שיעורו בכדי שתיית רביעית ולא בכדי אכילת פרס ואמאי מצרפין הכא בכאכ"פ וצ"ל כיון דדרך אכילה בפת אכיל ליה שיעוריה כשיעור אכילה בכאכ"פ ועדיין קשה ממה שכתב שם יין שנתערב בדבש ג"כ שיעורו בכדי אכ"פ והא הכא תרווייהו משקין הם ושיעורן בכדי שתיית רביעית ולזה י"ל דמיירי בדבש שהוא כאוכל כמבואר בדבריו ז"ל בפ"א מהל' טומאת אוכלין ואי קשיא הא קשיא הא דאמרי רבנן בשרה ענבים במים דחייב ע"כ היינו נמי דהוי טעם של כזית או רביעית איסור וכמו שכתבתי לעיל דאל"ה היינו היתר מצטרף לאיסור והוא דבר שא"א דברביעית מים יהיה בה טעם מרביעית יין ועוד תיקשי משכר המדי וחומץ האדומי דתרווייהו משקה נינהו ולמה משערינן בזה כזית בכאכ"פ הא כתב בהל' מאכלות אסורות דכל שהוא דרך שתיה שיעורו בכדי שתיית רביעית אפי' המחה איזה מאכל ושתאו ע"ש בפי"ד ומשכר המדי תיקשי עוד לפי מה שנראה מדבריו ז"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא וכמו שהסכימו ג"כ מפרשי דבריו ז"ל וכן מוכח מהא דלא כתב להך דשרה ענביו במים וא"כ בשכר המדי הא אין בו אלא טעם ולא ממש וכדאמרינן בפסחים דשדו ביה מי שערי כו' ולמה ילקה עליו ויתבארו דבריו ז"ל עוד לקמן בענין טעם כעיקר:

ובפ"ו מהל' חו"מ לענין עיסה מן החטים ומן האורז דיוצא בה ידי חובת מצה אם יש בה טעם דגן. כתב הראב"ד ז"ל התם והוא שיש כזית בכאכ"פ והרמב"ם ז"ל לא כתבה והיינו משום דלא מהני שם כזית בכאכ"פ משום דבכל אכילה יש רוב אורז ואתי אכילה דרשות ומבטלת אכילת מצוה ומש"כ התוספות ז"ל בזבחים ובמנחות דדוקא מרור מבטל טעם מצה מפני מרירותו לא משמע הר אחים שם דאם כן למה היה כורך בזה"ז יאכל מצה תחלה ואח"כ אכל מצה ומרור דלא אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן דהא עכ"פ איכא טעם מרור וע"כ צ"ל כטעמו של הירושלמי דאורז נגרר א רגן וגם זה יתבאר יותר בענין טכ"ע בס"ד:

וגבי קדשים נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מעה"ק דבקדשים הוי טעם כעיקר מן התורה וכפשטיה דשמעתא דחולין ולא בעינן בזה כזית בכאכ"פ כיון דלוקה אטעמו ולא ממשו ומצטרף היתר לאיסור בקדשים לחוד כן נ"ל בביאור ד' הרמב"ם ז"ל:

ויש בזה עוד שיטה אחת בדברי הראשונים ז"ל דהיכא דאיכא כזית בכדי אכ"פ לוקה אפי' אכזית מן התערובות ופירשו כן דברי ר' יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקה ולא הבנתי טעמו של דבר לשיטה זו כיון דאטעם לחוד ליכא מלקות או משום דלאו דאורייתא או משום דאין מזהירין מה"ד א"כ מנא ליה הא דלוקה בכזית מן התערובות כי איכא בתערובות כזית בכאכ"פ דמסברא לית לן למימר הכי וקרא לא שמענו ועי' רא"ש ז"ל בפ' גיד הנשה בדברי ר' חיים ז"ל ויתבאר בזה בסוגיא דשמעתין וכבר הביא הר"ש ז"ל דברי הירושלמי בשמעתין דמוכח מינה דאינו לוקה על כזית מן התערובות לחוד אלא למ"ד היתר מצטרף לאיסור ולמאן דלא ס"ל היתר מצטרף לאיסור צריך שיאכל כזית מן האיסור וכשיטת הרמב"ם ז"ל:

עוד יש לי הערה קטנה בהאי ענינא למאי דמסקינן בגמ' דמש"ה פליגי רבנן בכותח הבבלי דליכא כזית בכאכ"פ אי מישטר קשטר לה משום דשוהה יותר מכאכ"פ וא"כ הא דאמרינן בפסחים שם דרב נחמן לא מוקי מתניתין כר' מאיר דמחמיר בנוקשה משום דנוקשה חמיר ליה אבל בתערובות אפשר דר"מ מיקל ולפי הנ"ל הא אשכחן לר"מ מלקות בתערובות אפי' אי מישטר קשטר ליה דהא לר"מ שיעור אכילה כאילו אוכל קליות ואפילו אוכל כל היום בלי הפסק אכילתו מצטרפת כדאיתא במשנה דכריתות אלא דבלא"ה יש לדקדק דבזבחים סוף פרק חטאת העוף משמע דר"מ נמי ס"ל שיעור אכילת פרס באכילת נבלת העוף ע"ש בדף ע' ודו"ק וידעתי כי כבר האריכו הראשונים ז"ל בענינים אלו ואני לא באתי אלא לרשום לעצמי הלכות אלו ע"פ פשטיה דהש"ס ולא נתבררו הלכות אלו עדיין וגם בדברי הראשונים ז"ל רבו הדעות בזה הש"י יאיר עינינו במאור תורתו:

ועתה נבוא לביאור עיקר השלישי היינו טעם כעיקר דילפינן לה מקרא משמע דמסברא לא הוי אסרינן טעמא בעלמא ומלתא דפשיטא היא דבין באיסור אכילה בין באיסור הנאה לא הוי אסרינן לטעמא בעלמא מסברא מתרי טעמי או משום דטעם אינו גוף האיסור והתורה לא אסרה אלא גוף האיסור אבל לא טעמו. או משום דאינו בעין ומובלע הוא במין אחר וכמו שיתבאר ולהכי אפילו באיסורי הנאה לא היה נאסר ומש"ה איצטריך למילף בק"ו לערלה וכלאים אע"ג דאיסורי הנאה הם וכן מוכח מהא דבעינן למילף מבשר בחלב דהוי איסור הנאה אלא דמהא אין ראיה דהכי קאמרינן אם טעם האיסור אינו בכלל האיסור למה אסרה תורה בשר בחלב דהא לא נאסר זה מזה אלא בטעמא מ"מ פשוט הוא דאפילו באיסורי הנאה טעם האיסור לאו בכלל האיסור הוא ולא מיבעי למאן דס"ל דטעם כעיקר הוא היינו דכל ההיתר נחשב כאיסור ולוקה על כל כזית ממנו דודאי לא אמרינן הכי מסברא בעלמא אלא אפילו אי נימא דלא לקי אלא אי איכא טעם מכזית איסור ג"כ לא הוי אסרינן ליה אי לאו קרא וכו' או משום דטעם לאו גוף האיסור הוא או מפני שהוא בתערובות ואינו בעין ונפ"מ בין הני תרי טעמי יין שנבלע בפת או חלב שנבלע בבשר דהני לאו טעמי הוא אלא גוף האיסור הוא שנבלע בפת דלהאי טעמא דמשום דטעם בעלמא לא אסרה תורה הני לא צריכי קראי ומסברא בעלמא אסירי כיון דגוף האיסור נבלע בפת ובבשר אבל להאי טעמא משום דהוא בתערובות ואינו בעין אפילו הני צריכי קראי והיה נראה דעיקר הטעם דצריך קרא הוא משום דהוא בתערובות דלטעמו של איסור ע"י בישול לא צריך קרא דזה עדיף ממי פירות של איסור דאסורין וכמו שהארכתי בזה בנדרים וע"י בישול יוצא יותר הטעם מע"י כתישה כמבואר בדברי התוס' ז"ל ברכות לענין פירות מבושלין וכדאמרינן שם בגמ' מיא דשלקי כשלקי ומברכין עלייהו בפה"א והרא"ש ז"ל כתב דגם על כל הפירות מברכין על רוטבן בפה"ע וכן משמע מפשטיה דשמעתא פרק גיד הנשה דמאן דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא הוא משום דמדאורייתא ברובא בטיל תדע דאי לאסור טעם האיסור הוא דאיצטריך קרא מנ"ל דלא ליבטל ברוב היתר דלמא לא מיירי קרא אלא בשרה ענבים כדי רביעית במים כדי רביעית דלא שייך ביטול וקמשמע לן דטעמו של איסור גם כן אסור הוא. אם לא שנאמר דנגד הטעם איך שנתערב הכל ההיתר רובא הוא ולפ"ז אם נאמר דהא דאיצטריך קרא הוא משום תערובות וביטול הוא אפי' יין וחלב של איסור שנבלעו בהיתר ג"כ צריך קרא. אבל מלישנא דברייתא דלענין טעם כעיקר נקטה שרה ענבים במים ולא נקטה לגוונא דר"א ששרה הפת ביין משמע דזה אינו בכלל טעם כעיקר ולגוף האיסור יחשב וכבר כתבתי לעיל לדקדק אמאי לא איצטריך קרא אפי' לגוף האיסור שנתערב דלא ליבטיל ברוב היתר. ואי כמו שצדדתי לעיל דאיסורא כמאן דאיתיה ולא נהפך להיתר וא"כ לא שייך ביטול אלא בטעמא בעלמא דאין כאן גוף האיסור אבל איכא למישדי בה נרגא חדא דבכמה דוכתי בש"ס לא משמע הכי.

ועוד דאפילו נימא דאיסורא כמאן דאיתיה ה"מ בדבר יבש שנתערב דכל חד לחודיה קאי אבל לא בדבר לח שאינו נאכל אלא בתערובות לעולם. ועוד דאי נימא דאיסורא כמאן דאיתיה אפילו בדבר לח שנתערב א"כ היכי יליף ר"י מדם הפר והשעיר דמין במינו לא בטיל ורבנן ילפי דעולין אין מבטלין זא"ז ומנ"ל כיון דאיסורא כמאן דאיתיה א"כ כי מזה התערובות שפיר קא מזה דבכל הזיה איכא ג"כ דם השעיר אלא ודאי כי נתבטל כמאן דליתא דמי ועיין תוס' סוטה דף ט"ז ע"ב ד"ה מביא מינו כו' מה שהקשו שם ועיין תוס' זבחים פרק התערובות ד"ה רואין לדם כאילו הוא מים ויש לדקדק בדבריהם ז"ל ואין כאן מקומו:

ובאותו ענין יש לי לדקדק לר"ל דאמר דחצי שיעור מותר מה"ת מאי נפ"מ בהא דר' יהודה דמין במינו לא בטיל לענין איסורא הא מ"מ ליכא איסורא דאורייתא בתערובות דכי אכל כזית מן האיסור לא הוי בכא"פ. ובח"ש ליכא איסורא דאורייתא ולפמ"ש לעיל דאפילו לר"י ח"ש בתערובות לאו דאורייתא תיקשי לכ"ע ועיין בר"ש ז"ל פ"ב דטבול יום שהבאתי לעיל ונהי דלענין הזית דם פר ושעיר קמ"ל קרא דלא בטיל אבל לענין תערובות איסור ליכא נפ"מ כלל אי בטיל אי לא ובכמה דוכתי משמע דלר"י באיסורא ג"כ מה"ת לא בטיל מין במינו עי' חולין ד' ל"א ע"ב וביבמות סוף פ' הערל ואי נימא דר"י אמר דמין במינו לא בטיל אפילו בתערובות יבש ביבש א"ש דנאסר כל התערובות משום חתיכת האיסור אבל כבר הוכיחו התוס' ז"ל בכמה דוכתי דר"י לא קאמר אלא בלח בלח. והדק"ל מאיזה טעם יאסר התערובות מה"ת אע"ג דהא מלתא טעמא בעי הא דחמיר ליה לר' יהודה תערובות לח בלח מיבש ביבש ולדידן הוי איפכא דתערובת יבש ביבש חמיר דכזית בכא"פ דאורייתא אפי' במין במינו וכמו שצדדתי לעיל וכן הוא שיטת הר"ש ז"ל כנ"ל:

הדרנא לקמייתא מ"ט לא צריכינן קרא אפילו לגוף האיסור שנתערב דלא ליבטיל ומ"ש לעיל להוכיח משרה ענביו ביין דע"כ משום תערובות וביטול הוא דאיצטריך קרא דאי לטעם כעיקר מנ"ל דלא בטיל ברוב דלמא מיירי ששרה ענבים במים שוה בשוה בלא"ה זה אינו דא"כ יין גמור הוא ולא גרע מתמד וגם עיקר יין מזוג במים הוא מ"מ פשטיה דשמעתא נראה לטעם שהוא כעיקר איצטריך קרא וכן משמע מהא דבעינן למילף מבשר בחלב לאו טעם בעלמא הוא ואסור וכבר כתבתי לעיל דלשיטת הרמב"ם ז"ל א"ש קצת דלגוף האיסור שנתערב כבר שמעינן לה מחמץ דהיכא דאיכא כזית בכא"פ לא בטיל וע"כ קרא דמשרת אתי לטעם כעיקר ומהיכי ילפינן לה להאי דינא דטעם כעיקר הוא פלוגתא דתנאי ר"ע יליף לה מגיעולי עכו"ם ורבנן ילפי לה ממשרת דגיעולי עכו"ם חידוש הוא ומשמע דלמאן דס"ל טעם כעיקר לוקה על כל כזית מן התערובות כיון דאיכא טעמא דאיסורא דאי דווקא דאיכא טעמא של כזית איסור בכא"פ א"כ מנ"ל לאסור עד ששים. כל זמן דאיכא טעמא הא בזה וודאי לא אמר ר"י דח"ש אסור מה"ת דאין זה בכלל חצי שיעור כיון דכל שההערובות גדולה יותר הטעם קליש יותר ומנ"ל דאסרה תורה בכה"ג וכן מוכח לר"ע דיליף מגיעולי עכו"ם וא"כ לר"ל דאמר חצי שיעור מותר מה"ת אמאי נאסרו גיעולי עכו"ם הא בשיבשלו בכליהם וודאי לא יהיה כזית בכא"פ אלא וודאי טעמא דאיסורא בעלמא אסרה תורה כעיקרו ולמאן דיליף ממשרת בנזיר וודאי לוקה אטעם כעיקר לחוד אלא אפילו לר"ע דיליף מגיעולי עכו"ם ג"כ משמע דהוי כעיקרו ממש ולקי עלה דגלי רחמנא במה שהצריכה הגעלה דטעמו של איסור הוא כעיקרו לגמרי דאי נימא דמגיעולי עכו"ם לא שמעינן אלא איסורא בעלמא וכמש"כ התוס' ז"ל בחולין ובע"ג ובשאר דוכתי א"כ הדק"ל דילמא משרת אתי לטעם כעיקר ולמלקות ואין לומר כיון דשמעינן איסורא מגיעולי לא מוקמינן קרא דמשרת לזה דז"א דהא בהיתר מצטרף לאיסור ג"כ בלא"ה איכא איסורא דחצי שיעור ואפ"ה מוקי ר"ע למשרת להיתר מצטרף לאיסור ולמלקות וכן לרבנן דילפי שאר איסורין בק"ו מנזיר לאו ק"ו גמור הוא למימר דאין מזהירין מה"ד וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם להאי סברא דא"כ מאי פריך לקמן לר"ע נמי נילף בק"ו דהיתר מצטרף לאיסור בכל האיסורין ואי לאיסורא בעלמא מאי נפ"מ בהאי ק"ו הא בלא"ה אסור משום ח"ש ועי' בר"ש שם פרק ב' דטבול יום אלא ודאי משמע דלא אמרינן בזה אין מזהירין מה"ד וסברא בעלמא היא דלא חמיר איסור נזיר משאר איסורין וכן מוכח מהא דאמרינן לקמן דלר"ע הוי נזיר וחטאת ב' כתובים משום דחטאת מצינן למילף בק"ו מנזיר ואי אין מזהירין מה"ד א"כ איצטריך למיכתב בחטאת דלילקי עלה אלא וודאי כי ילפינן מנזיר למלקות נמי ילפינן וכן משמע דלאו ק"ו הוא אלא גילוי מלתא מהא דאיתא בספרי הובא בילקוט פ' נשא דיליף בק"ו לכל איסורין שמצטרפין זע"ז מהאי ק"ו גופא והתם וודאי לאיסורא לא איצטריך וע"כ למלקות גמיר לה ויתבאר בזה בסוף שמעתין בס"ד וכן מוכח מהא דתנן בעיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי מצה ופי' הראשונים ז"ל משום דטעם כעיקר וכמשמעות הש"ס בזבחים פ' התערובות ובשלמא אי טעם כעיקר לגמרי ולמלקות י"ל דה"ה לאכילת מצוה דהוי טעם כעיקר ויוצא בה ידי מצה אלא אי אמרת דלענין איסור נמי לא הוי טעם כעיקר לגמרי א"כ מנ"ל דלענין אכילת מצוה הוי ג"כ טעם כעיקר דילמא באיסור לחוד הוא דאסרה תורה אלא אפי' נימא דלענין איסור טעם כעיקר לגמרי ולמלקות מ"מ איכא למידק לענין מצה וחלה וכי משום טעמא לחוד מיקרי לחם לצאת בו ידי חובת מצה ונהי דאיכא טעם מצה לחם לא מיקרי וכבר כתבתי לעיל לד' הרמב"ם ז"ל דמטעם גרירה הוא דאורז נגרר אחר חטים ולא תיקשי שמעתא דזבחים כנ"ל משום דסוגיא דמנחות דף ק"ג ע"ב גבי הא דתיבלה בקצח דס"ד דהוי רובה תבלין ופריך התם ליבטיל ברוב והקשו התוס' ז"ל התם היכי שייך ביטול בדבר הנותן טעם דהא מ"מ איכא טעם מצה וכתבו דהך סוגיא פליג אסוגיא דפ' התערובות וע"כ צ"ל דמפרשי למתניתין דעיסה מן החטים ואורז דיוצא ידי מצה היינו משום גרירה ובירושלמי שם מייתי פלוגתא דאיכא מ"ד דבעינן שיהיה רובא דגן:

ובסוגיא דמנחות שם יש לי לדקדק אמאי ניחא ליה אפילו למ"ד בתר בטל אזלינן דנהי דמב"מ לא בטיל אכתי אמאי יוצא ידי מצה ברובה תבלין הא אתי טעם תבלין ומבטלין טעם מצה ונהי דלא בטיל מ"מ ליכא טעם מצה וכמש"כ לעיל לד' הרמב"ם ז"ל דמש"ה לא מהני לענין מצה אפילו איכא כזית בכא"פ ועיין בלח"מ פי"ב מהל' מעה"ק שדקדק על הרמב"ם ז"ל שלא כתב דבעינן רוב מצה דהא הוא ז"ל פסק בפ"א מהל' אבות הטומאה דבתר מבטל אזלינן והוי מין בשאינו מינו ולא הוי צריך לזה דבלא"ה ע"כ צריך לומר דמיירי ברובה מצה דבכה"ג מודה הרמב"ם ז"ל דבכל גוונא מין במינו בטיל בין אי בטל הוי כמבטל או אפכא דקיי"ל כרבנן דר"י דמין במינו בטיל וע"כ לא כתב הרמב"ם ז"ל לחלק בהא דנבילה ושחוטה אלא לענין טומאה וכמש"כ הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל שם פ"א מה' אה"ט אבל בשאר דוכתי לא מצינו לחלק ובכל גוונא בטל ברוב ודרך אגב יש לי לדבר קצת בד' הרמב"ם ז"ל בהא דנבילה בטילה בשחוטה שכתב שם וז"ל שא"א לשחוטה שתיעשה נבילה אבל הנבילה אפשר שתטהר שתסרח לפיכך תיבטיל והבינו מפרשי דברי וז"ל דעיקר הטעם דבטיל הוא מה שא"א לשחוטה שתיעשה נבילה והוי מין בשאינו מינו ולהכי הקשו על דבריו ז"ל הא לדידן אפילו מין במינו בטיל ולפ"ז מש"כ אבל הנבילה אפשר שתטהר הוא מיותר אבל הדבר מבואר דהרמב"ם ז"ל יש לו שיטתא אחריתא בזה ובא ליתן טעם היכי תבטל הנבילה ובמה תטהר מטומאתה דהא כל היכי דאיתה נבילה היא ואמאי תיטהר במגע אפילו אם נגע בכולן יחד לזה כתב כיון דאפשר לנבילה שתטהר יכולה היא ליטהר גם עתה ע"י ביטול אבל שחוטה א"א שתחזור נבילה ומש"ה שחוטה אינה בטילה בנבילה וכי נגע בחתיכה תולין ולא שורפין אלא דהדבר פלאי אמאי לא כתב להאי דינא דשחוטה אינה בטילה בנבילה בפירוש והרבה יש לדבר בעיקר הך סברא אי איסור או טומאה כמאן דאיתא אחר הביטול אי לא ויש בזה סוגיא ארוכה בבכורות דף כ"ב לענין טומאה שבטלה אי חוזרת וניעורה ע"ש בתוס' ז"ל שהאריכו ג"כ בזה ואין ענינם פה להאריך בזה אך זה לבד מש"כ התוס' ז"ל שם בבכורות דהא דמטמאה במשא הוא מדרבנן בעלמא לא משמע הכי בירושלמי בפרקין דאמר ריב"ח נבילה בשחוטה בטלה מגעה דבר תורה משמע דלענין משא לא בטלה דבר תורה ועיין לעיל ד' כ"א מש"כ בד' הרמב"ם ז"ל שכתב דמועלים בדמי חטאת ועולה ושלמים שנתפרשו ואח"כ נתערבו לישב קושית הר"י קורקוס ז"ל והיינו הך דשחוטה בטילה בנבילה:

אחר כל הנ"ל בהא סלקינא דלפשטא דשמעתא טעם כעיקר לגמרי אפילו למלקות אבל כבר הקשו הראשונים ז"ל לפ"ז אמאי פליגי חכמים אר"א בכותח הבבלי וכל אינך יאסרו מפני טעם כעיקר וכן הקשו התוס' ז"ל בשמעתין בד"ה וכזית בכא"פ כו' דאפי' אי כזית בכא"פ לאו דאורייתא תיקשי ליה לאביי מטעם כעיקר. ותירצו ז"ל דלמאי דס"ד דאביי דכזית בכא"פ לאו דאורייתא ה"ה דטעם כעיקר לא שייך אלא אם אוכל כזית מן הטעם בב"א כגון שהבליע כזית יין בב' זיתים פת ואכלן בבת אחת. ואין דבריהם ז"ל מובנים דלמאן דיליף מגיעולי עכו"ם וודאי דליכא למימר הכי דבבישול בכלי איסור וודאי דליכא כזית בבת אחת ולזה י"ל דלא ילפינן מגיעולי עכו"ם דטעמו של איסור הרי הוא כעיקרו ומ"מ אינו לוקה אלא בדאיכא טעם מכזית איסור דלא עדיף טעם מעיקרו אבל הך סברא גופא ע"כ ליתא לשיטה זו דטעם כעיקר דאורייתא ולוקה על כל כזית מן התערובות הרי דטעמו עדיף מעיקרו וההיתר נמי נהפך לאיסור כל שיש בו טעמו של איסור ואילו בגוף האיסור שנתערב בלא נתינת טעם לכ"ע אינו לוקה אלא בכדי אכילת פרס.

ועוד דמה שנראה מדברי התוס' ז"ל דלאביי נמי אי אכיל לאיסור שנתערב עם ההיתר בבת אחת דחייב לדידי מספקא לי דלענ"ד אביי הכי ס"ל דאי אין ההיתר מצטרף לאיסור לא יתחייב כלל על אכילת התערובות כיון דאכיל ליה בתערובות היתר וליכא נפ' אי אכיל בבת אחת או בכא"פ דבכא"פ כבת אחת דמי ואפ"ה פטר ליה אביי כיון דאכיל ליה בתערובות היתר וה"ה אי אכיל בבת אחת ומדברי התוספות אלו משמע דיין הנבלע בפת חשיב טעם בעלמא וכנראה מדבריהם ז"ל בע"ג דף כ"ח ג"כ וכבר כתבתי לעיל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דיין הנבלע בפת לא חשיב טעם אלא עיקרו של איסור:

ולענין הך קושיא דאמאי פליגי רבנן אכותח הבבלי כתב רש"י ז"ל בפסחים דבאמת לא ס"ל טעם כעיקר ומגיעולי עכו"ם לא ילפי דחידוש הוא וכבר האריכו התוס' ז"ל בשיטתו בחולין וע"ג וזבחים ולדידי קשיא דא"כ מאי קאמר התם דלא מוקי למתניתין כר"מ דנוקשה חמיר ולא מודה בתערובות ואמאי לא מודה בתערובות הא לר"מ גיעולי עכו"ם לאו חידוש הוא ויליף מינה דנ"ט לפגם בעלמא ג"כ אסור כדאיתא בע"ג שם:

ומדברי בעה"מ ומלחמות ז"ל בפסחים נראה דטעם כעיקר לא הוי אלא היכא דאיכא כזית מטעמו של איסור תוך כדי צירופו היינו בכא"פ וכבר כתבתי מה שיש להקשות על שיטה זו ועוד יתבאר בזה בסוגיא דשמעתא בס"ד:

ושיטת הרמב"ם ז"ל כבר בארתי דמוקי לקרא דמשרת לטעמו וממשו היינו כזית בכא"פ וטעם כעיקר משמע דס"ל דלא הוי אלא מדרבנן וכ"כ מפרשי דבריו ז"ל אבל קשה אמאי לא ילפינן מגיעולי עכו"ם דהא הוא ז"ל כתב בפי"ז מהל' מא"א דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא וכחכמים דר"מ שם בע"ג דלא ילפינן מינה דנטל"פ אסור משום דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא פגמה וש"מ דטעם כעיקר דאורייתא ולא אמרינן דחידוש הוא וראיתי להתוס' ז"ל שם שכתבו דרבנן דר"ש התם ורבנן דר"ע הכא תרווייהו כהדדי ס"ל והא דאמרי הכא דחידוש הוא היינו דאי לאו דכתבה רחמנא גיעולי עכו"ם היה שרי אפי' פגם פורתא ולאידך תירוצא כתבו התם דרבנן דהכא ילפי באמת לנטל"פ מאיסור שהוא לשבח כשהוא בעין עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דא"כ דילפינן מינה לעלמא א"כ לרבנן נמי אמאי לא ילפינן מינה דטעם כעיקר בעלמא ומאי נפ"מ אם חידוש הוא כיון דילפינן מינה וע"כ צ"ל דרבנן דהכא ס"ל דחידוש הוא ולא גמרינן מינה משום דכל פרשת גיעולי עובדי כוכבים גזה"כ הוא ולאו משום נתינת טעם הוא דאצרכה רחמנא להגעיל ורבנן דהכא פליגי אר"מ ור"ש דר"מ ור"ש תרווייהו ילפי מגיעולי עובדי כוכבים ור"מ יליף מינה דאפילו נותן טעם לפגם אסור ולא יהבינן לה בחידושא ור"ש נמי ס"ל דלאו חידושא הוא ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ורבנן דהכא ס"ל דחידוש הוא ולא ילפינן מינה כלל וכ"כ התוס' ז"ל בפסחים שם בפ' אלו עוברין וא"כ הדק"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל אמאי לא ילפינן מגיעולי עובדי כוכבים דטעם כעיקר דאורייתא ולפי הנ"ל יש לדקדק אמאי לא קאמר הש"ס התם בעבודת כוכבים לר"ש דאמר דנטל"פ מותר דבגיעולי עובדי כוכבים נאמרה אפי' קדירה שאינה ב"י וס"ל דחידוש הוא כרבנן דהכא וכן הא דפריך בסוף מכילתין שם למ"ד נטל"פ מותר גיעולי עובדי כוכבים דאסרה רחמנא היכי משכחת לה ומאי קושיא לימא דחידוש הוא:

ורש"י ז"ל כתב ג"כ לפי שיטתו דגיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא ולפי מה שפסק במין במינו כר"י דלא בטיל כלל לכאורה בלא"ה ליכא למילף מגיעולי עובדי כוכבים דדלמא משום מב"מ הוא דצריכי הגעלה דמשהו מיהא איכא אבל מין בשאינו מינו לאו טעם כעיקר הוא ומפני זה תיקשי לי נמי ארב דסבר נותן טעם לפגם ומנ"ל ע"כ משום דיליף מגיעולי מדין כר"מ והרי רב ס"ל כר' יהודה דמין במינו במשהו וא"כ לא שמעינן מגיעולי עובדי כוכבים דטעם לפגם אסור דהא במין במינו אפילו לפגם אסור דמשהו מיהא איכא וכי"א בש"ע א"ח בהל' פסח וראיה מכאן להנך דס"ל דגם באיסור משהו שייך נותן טעם לפגם והלכה זו עמוקה היא מאד ולא אבוש כי לא אוכל הגיע עד תכליתה וכבר האריכו בזה כל הראשונים ז"ל ג"כ ועדיין לא נתבררה עד יבוא מורה צדק ויורה לנו טעמי התורה:

אך עוד זאת צריך לבאר הא דאמרינן הכא דלר"ע טעם כעיקר דאורייתא ויליף מגיעולי עובדי כוכבים והרי ס"ל לר"ע במשנה תרומות פ"י דכל המתבשלים זע"ז מותרים אלא עם הבשר אלמא דס"ל דאפילו ע"י בישול אין בו איסור נתינת טעם אלא עם הבשר וא"כ גיעולי עובדי כוכבים אמאי אסירי אטו קדירה הבלוע מאיסור עדיף מאיזה מין אחר דלא יהיב טעמא לר"ע חוץ מבשר ע"י בישול ונהי די"ל דהבלוע בקדירה יוצא ע"י בישול גם לר"ע דבלוע בכלי קל לצאת יותר מהיוצא מן הפרי ע"י בישול דלאו טעם גמור הוא אכתי תיקשי היכי בעי למימר דלר"ע משרת לטעם כעיקר אם שרה ענבים במים הא לכ"ע אין אוסרת בזה כלל בשום דוכתא אפי' ע"י בישול וכש"כ ע"י שרייה ואולי י"ל דר"ע מודה בענבים במים יוצא מהם טעם גמיר דיין דלמשקין הם עומדים ויש ליישב עפ"ז הא דבזבחים דף צ"ח תנא משמיה דר"ע מנחה מה מנחה מתקדשת בבלוע כו' ועביד התם צריכותא דאיצטריך למיכתב מנחה ואיצטריך למיכתב חטאת. דה"א דמנחה מתקדשת בבלוע משום דרכיך או חטאת משום דקריר ואי ר"ע ס"ל בכל גוונא בישול דטעם כעיקר א"כ למה לי תרתי במנחה וחטאת הא בכל מין איסור קיי"ל דאוסר בבליעתו ע"י בישול אבל לפי הנ"ל ניחא דלר"ע אינו מתקדש בבלוע אלא בשר ומנחה דרכיך אלא דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר בכל מיני בישול תיקשי תרתי למה לי במנחה וחטאת דלהיתר מצטרף לאיסור ליכא נפקא מינה אי רכיך אי לא וכמו שכתבתי לעיל אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דבקדשים לחוד הוא דהוי טעם כעיקר אתי שפיר דאיצטריך בתרווייהו:

ויש לדקדק עוד לרבנן דאמרי דגיעולי עובדי כוכבים חידוש הוא משום דפגמא א"כ אמאי אסרה תורה כלי חרס שנתבשל בו קדשים הא לא מצינו טעם לפגם שנאסר בקדשים וברש"י בסוף שמעתין יתבאר בזה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף