שדי חמד/כללים/א/קצז

קצז אין שלד"ע חידש הג' מח"א בהל' שילוחין סי' ט' דבאיסור שבודה אדם מלבו כגון שבועה נשבע שלא לקדש וקידש ע"י שליח חשיב שלוחו ולא אמרי' אין שלד"ע דהג' מלא הרועים במע' שלד"ע אות י"ט פקפק ע"ז מדלא המציא רבא בקידושין מ"ג נזיר שאמר לאחר שתה יין דבכה"ג שאין האיסור מצד עצמו ישלד"ע ולא הי' צריך לאשכוחי אליבא דמ"ד ישלד"ע וכן בנודר מן היין עי"ש כונתו דהו"ל לרבא למימר דנזיר שאמר שתה יין ושתה אינו חייב הנזיר משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ולעד"ן פשוט די"ל דאם היה אומר רבא חידוש דין זה אליבא דהלכתא היה אפ"ל דדוקא לדידן דבעלמא נקיטינן אין שלד"ע ורק באיסור שבודה הוא דישלד"ע אמטו להכי בזה נהנה וכו' חזר הדין להיות כבעלמא לומר דאין שלד"ע משום האי סברא דל"מ זה נהנה וכו' אבל למאן דאית ליה בכל התורה דישלד"ע אף דאיכא סברא אלימתא דדברי הרב וכו' הוה אמינ' דה"ה לדידי' גם בזה נהנה וכו' אית ליה שלד"ע אהכי אשמועינן רבא דבכה"ג ודאי לכ"ע זה נהנה וכו' לא אמרי' ובל"ז ל"ז להבין מה ענין שלד"ע לכאן דאיזו עבירה נעשה בשתיית יין מי שאינו נזיר ואינו מודר עפ"י ציווי הנזיר או המודר דלפי הנר' אין כאן מעשה עבירה כלל ולא דמי לשליח המקדש למי שנשבע שלא לקדשה דכיון שהקידושין חלין כאילו קידשה הוא עצמו שכך שורת הדין דהקידושין חלין בין על ידי עצמו ובין על ידי שליחו אם אנו אומרים דחל שליחותו א"כ איכא עבירה אבל הכא הנאת גרונו של שותה מי חשיבא כאילו נהנה הנזיר או המודר אתמהא. ועיין להרב טל אורות בשו"ת אה"ע סי' א' שלא זכר שר בענין זה להרב מח"א כיעי"ש והרב קהלת יעקב בתוס' דר' אות ה' בסופו כ' דהרבנים מוהר"ם ומוהרימ"ט לא ס"ל כהרמח"א עי"ש והנה מזמ"ר כתוב אצלי דמתשו' הרדב"ז החדשות סי' רי"ד שכ' שמי שנשבע שלא לשחוק בקובייא אסור לשים שליח לשחוק דשלוחו שא"כ כעי"ש אין להכריח דבאיסור שבועה לא אמרי' אין שלד"ע דהתם לאו לענין חיוב ופיטור וקיום וביטול המעשה קאמר אלא לענין איסור ובכל איסורין דקי"ל אין שלד"ע אסור לומר לחבירו שיעשה דבר איסור וענוש יענש בד"ש כדאמרי' בקידושין דמ"ג דינא רבא ודינא זוטא איכא בנייהו עי"ש ולפי זה לכאו' קשה ע"ד המוהר"ם שהביא בקה"י שמי שנשבע שלא לשחוק אינו יכול ליתן לחברו לשחוק בעדו דשלוחו שא"כ אף דקי"ל אין שלד"ע הא מסקי' דה"מ היכא דשליח בר חיובא ולית הלכתא כר"ס דאמר אי בעי עביד וכו' ע"כ דלמה הוצרך לומר דלית הלכתא כר"ס דאף אי נימא כר"ס דכל היכא דאי בעי עביד וכו' אמרי' אשלד"ע מ"מ אסור ניתן לחברו לשחוק בעדו דאף דאשלד"ע איסורא מיהא איכא. וס' שו"ת מוהר"ם אמ"א. אך לפי מה שאני מבין ממ"ש בשמו בקה"י והשיב דשלוחו מיקרי וכאילו שחק הוא עצמו הוי וכו' ע"כ. דר"ל דחשיב שינוחו ועובר משום שבועתו כמו בישראל שקדש מגורשת בשליחות הכהן למאן דס"ל דכל שאין השליח בר חיובא לא אמרי' אשלד"ע וחייב המשלח. והכא נמי ס"ל למוהר"ם דעובר המשלח. משום דלא קי"ל כר"ס (דאי הוה קי"ל כר"ס נהי דאיסורא מיהא איכא מ"מ אינו אלא משום גרמא בעלמא אבל לא חשיב כאילו הוא עצמו עשה איסור) אלא כרבינא דהיכא דשליח לא ב"ח לא אמרי' אשלד"ע:

שו"ר דאין זה פשוט דאיכא איסורא מיהא בגוונא דאשלד"ע וכמה דיות נשתפכו בזה וצריך להתיישב במ"ש הרבנים ש"ך בח"מ סי' ל"ב סק"ג ומש"ל (רפ"ב מהל' רוצח) וטל אורות בשו"ת אה"ע סי' א' ד' י"ד ע"ג ואילך (ובקה"י שם בחי' החמישי ציין בזה שו"ת חו"י (סי' קס"ו) ואמ"א וקצ"ת שלא הביא דברי הש"ך ומל"מ הנ"ל) ושו"ת שו"מ (מהדו' ג' ח"ג סי' קס"ז) ובשו"ת אגודת אזוב מדברי ד' ג' ע"ג ד"ה איברא וכו' כ' דהאמירה לנכרי פועל אסור מה"ת לפמ"ש המח"א דפועל יש שליחות לנכרי ואין להק' דהא אשל"ע וכו' דמ"מ איסורא איכא כמ"ש דינא רבא ודינא זוטא א"ב עכ"ד ולמה שכתבתי לעיל ע"ד המה"ר שכתב לפקפק ע"ד המח"א כנז"ל עיין בנו"ב מהדו' קמא אה"ע סי' ע"ה ושם בד"ה והנה בגוף הדבר וכו' כ' להכריח דקי"ל כמ"ד דתלי באי בעי עביד מדלא המציא רבא אליבא דהלכתא טמא שאמר לטהור אכול קדשים ומדמי לאיש שאמר לאשה אקפי לי קטן וכו' עי"ש ודוק:

וראיתי בשו"ת תפארת יוסף בא"ח סי' כ"ה בהגהת כליל תפארת אות א' כ' דהב"מ אה"ע סי' ק"ך ס"ל דגם בשבועה שייך אשלד"ע ונעלם ממנו דברי מח"א הנ"ל ונ"ל להסביר טעם המח"א דהא דאמרי' אשלד"ע והמעשה בטל הוא משום דכ"מ דאמ"ר ל"ת אי עביד ל"מ וכמקח שנעשה באיסור דבטל. וידוע מ"ש התוס' דבאיסור שבדה מלבו לא אמרי' כ"מ דאמ"ר ל"ת אי עביד ל"מ וממילא בשבועה לא אמרי' אשלד"ע דהוי איסור שבדה מלבו עכ"ד. ועם כי לא נפניתי לעיין בזה ואני אמרתי בחפזי לפום ריהטא לפי"ז נפלנו ברברוותא דהא סברת התוס' הנ"ל דבשבועה וכיוצא לא כ"מ דאמ"ר ל"ת אעל"מ אינה מוסכמת וכמו שמתבאר מתוך מה שרשמתי לקמן במע' הכ"ף אות ז"ן וגם אינו פשוט דקי"ל כרבא דאמר אעל"מ כמו שמתבאר ממה שרשמתי שם אות ס' אך לפי ענ"ד הם שני עניינים נפרדים ולא תלו זה בזה. וראיתי להג' עמודי אש נרו בד' פ"ב אות ל"ה שכ' וז"ל ביו"ד סי' רי"ז סמ"ח הנשבע שלא יצחוק אסור גם ע"י שליח ובש"כ שם סקל"א נר' שמסכים לזה וצ"ע דמקורו הוא מתשו' מוהרמ"מ סי' תצ"ג ובח"ג סי' רי"א ומבוא' שם דהוא משום דקי"ל כרבינא דתלי בבר חיובא אבל לר"ס דתלי באי בעי עביד מותר ע"י שליח דאשלד"ע א"כ הש"ך שפס' בח"מ סי' קפ"ב כר"ס איך מסכים כאן למוהר"ם וצ"ל דכאן אזיל לשיטתו שביו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"ב דפוס' כרבינא וכו' ועי"ל דס"ל כהמח"א ובאיסור שבדה מלבו לא אמרי' אשלד"ע. ובקה"י השיגו מדברי מהר"ם הללו ואינו השגה כלל דהא המח"א בעצמו הביא דברי מוהר"ס ש"ל דמוהר"ם כ' כן לרווחא דמילתא דאפי' נימא דבאיסור שבדה מלבו אמרי' אשלד"ע עכ"ז אסור בכאן דתלי בב"ח עכ"ד נרו הנה מ"ש שהש"ך נר' כמסכים בס"ק ל"א למוהר"ם וכו' עיינתי שם ולא מיירי בזה. ובס"ק מ"ד דמיירי בזה הנה הוא רק מראה מקום לענין זה אך אף אי נימא דהכי ס"ל (מסתמא כיון שלא חלק על דין שפסק הש"ע ודרישה וב"ח שציין) מ"מ נר' דל"ק על הש"ך אף למאי דפסק בח"מ כר"ס לפי שיטתו שבסי' ל"ב סק"ג הנ"ל דמשמע ליה בפשט הש"ס (דינא זוטא וד"ר א"ב) דלכ"ע אף דאשלד"ע חייב בד"ש ובמידי דליכא חיובא איסורא מיהא איכא מד"ש ולכן אסור לעשות ע"י שליח. ומ"ש ע"ד הקה"י דאינו השגה דהמח"א עצמו כבר הביא לדברי מוהר"ם הנה שו"ת מוהר"ם אמצ"א לראות דב"ק כי במח"א הביא מ"ש בסי' רצ"ט דפסק כרבינא ולפי הנר' לא זו היא התשו' דאיירי בה הקה"י שהוא ציין סי' תצ"ה. ובעמודי אש ציין סי' תצ"ג וח"ג סי' רי"א על כן לא מצינא לאישתעויי מידי ועכ"פ מוכח דמוהר"ם לא ברירא ליה ס' המח"א ואמטו"ל הוצרך למאי דקי"ל כרבינא וק"ל וע"ע בעיקר כללין בס' פרת יוסף להג' מסלאנים בתשו' סי' ט':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף