שדי חמד/כללים/א/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים טז

טז אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש לא אמרי' להתיר עפ"י זה להציל עצמו בממון חבירו כן מדברי רש"י בב"ק ס' ע"ב ד"ה ויצילה כמ"ש הרב פרשת דרכים דרוש י"ט (ד"ה וסימנין) ותמה ע"ז דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חברו וכתב דמדברי התוס' והרא"ש שם מתבאר דמותר רק שצריך לשלם אח"כ ועיין בדברי הרמב"ם והראב"ד ולח"מ פ"ח מהל' חובל ומזיק ה"ד ובמראה הפנים ע"ד הירוש' סוף פרק החובל (בד"ה אבל) הביא שם דברי הרמב"ן דמתבאר מדבריו דקאי בשיטת התוס' דמה שנסתפק דוד המע"ה היינו אם צריך לשלם ומשמע דלהציל עצמו ע"מ לשלם פשוט דמותר וכן נראה מתוך השקו"ט דרבוותא שהביא שם ומפורש כתב בטור ח"מ סי' שנ"ט דאם הוא בסכנת מות רשאי ליטול משל חברו להציל נפשו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אבל לא יקחנו אלא ע"ד לשלם אח"כ וכן פסק מרן שם בס"ד ועי"ש להרב ב"ח שביאר כונת התוס' והרא"ש כמ"ש הרב משל"מ דודאי מותר להציל עצמו בממון חברו משום פק"ן ומ"ש בש"ס דאסור היינו ע"מ שלא לשלם והמעיין בדברי הראשונים שהביא בשטמ"ק לכתובות עמ"ש בש"ס ד' י"ט ע"א קסבר ר"מ עדים שאמרו להם וכו' יהרגו ואל יחתמו שקר יראה דפשוט מאד בעיניהם דכללא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש איתיה גם בממון חברו דאינו חייב ליהרג כדי שלא להזיק חברו ויש מהם שפירשו דלר"מ הוא משום מדת חסידות ורבא ס"ל דגם משום מדת חסידות אין כאן עי"ש דב"ק ורש"ל ביש"ש פרק הכונס סי' ז"ך מלבד שפסק דמותר להציל עצמו בממון חברו אפי' שלא ברשות כתב ואדרבא מחוייב ואי לא עביד מתחייב בנפשו ומה שהשיבו סנהדרין לדוד דאסור כבר פי' התוס' והרא"ש דהיינו ע"מ שלא לשלם וכן עיקר עכ"ל:

והרב מוהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה חיו"ד סי' מ"ז נסתפק בזה ובתחלה ר"ל דהגם דקי"ל בכל איסורין שבתורה חוץ מע"ז וג"ע וש"ד יעבור ואל יהרג היינו במה שבין אדם למקום ב"ה דוקא ושוב הביא דברי הרא"ש שהביא הריב"ה בסי' שנ"ט הנ"ל (שם כתב זה בשם תשו' הרא"ש והוא שלא בדקדוק כי זה שכתב רבינו הטור אינו בתשו' הרא"ש כי אם בפסקיו) וכתב (הרב ב"י) דנ"ל דאפי' אם אין לו עתה כדי לשלם רשאי ליקח על סמך שירויח וישלם אח"כ ועם שכתב דצריך להתיישב בזה מסתברא דרשאי גם בכה"ג כל שלוקח על דעת לשלם אח"כ אם יש לו סכנת נפשו לולא זה והרב ישרי לב בד' מ"ט אות ז' הביא דברי הרב בית יהודה דאפי' על סמך שירויח אח"כ שרי וסיים מדנפשיה ואמר ע"ז וצ"י בזה וכבר כתבתי דגם הרב ב"י לא החליט לומר כן והרב המגיה נר"ו כתב שנעלמה תשו' זו מהמשבצות זהב (תשו') סי' מ"ג ואמ"א לראות מאי קאמר מר וראיתי להרב דרכי שלום בפרשת וישב ד' ל"א שתמה עמ"ש הרב בית יהודה דאפי' אין לו לשלם עכשיו יכול להציל עצמו על דעת שישלם כשירויח דזה היפך דברי הרא"ש בפרק הכונס סי' י"ב דגדישים של פלשתים של עדשים לא היו מזומנים אלא רצו ליקח שעורים של ישראל וכשיזדמן להם גדישי עדשים של פלשתים ושלמו להם ומשו"ה הוא דאסור וכו' דש"מ דכל שאין התשלומין במזומן אסור ומסיק דברי הב"י בצ"ע עי"ש ואני שמעתי ולא אבין מאי ק"ל ומה ענין שמיטה וכו' דהרא"ש מיירי להצלת בהמתו בממון חברו אהכי קאמר דכל שאין התשלומין מזומן אסור ואילו הרב ב"י מר הוא דאמר להציל גופו מסכנת נפשו בממון חברו ובזה שפיר מצינן למימר דאין לך דבר שעומד בפני פק"ן ויכול להציל עצמו ע"מ לשלם כשיזדמן לו ואין ראיה מדאסור להציל בהמתו בכה"ג כנלע"ד פשוט ודבריו צ"ע:

וראיתי בהגהות הרב מוהר"ץ הירש חיות בחי' לב"ק שם שהביא מ"ש בפרשת דרכים הנ"ל וכתב דמצינו בירושלמי פרק שני דע"ז ה"ב דאמרו לא סוף דבר האומר הרוג את פ' אלא אפי' אמר חמוס את פ' חייב למסור נפשו וכ' שהרב פ"מ פי' דהירוש' אזיל בשיטת ר"מ דאמר בכתובות ד' י"ט אם אומרים לעדים חתמו שקר יהרגו ואל יחתמו שקר ואנן קי"ל כמאי דמתמה רבא שם מדאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פק"ן וציין לעיין פסק ארוך שהביא בשטמ"ק פרק הגוזל בשם הראב"ד אתו"ד הנך רואה דאף שרצה ליישב דעת רש"י עפי"ד הירושלמי לא הונח לו לפי מ"ש הרב פ"מ. ובקובץ על יד בהל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה' כתב בשם הרא"ה בההיא דכתובות שמצא במדרשא ובמכילתן על ג' עבירות יהרג ואל יעבור ר"מ אומר אף על הגזל עי"ש (ספר חידושי הרא"ה אין בידי ודבר זה כתוב בשטמ"ק שם בשם הרמב"ן בשם איכא דאמרי שנמצא בברייתא חיצונית ג' דברים וכו' ר"מ אומר אף על הגזל ובשם הרא"ה כתב יישוב אחר כיעי"ש ואולי גם הרא"ה הביא דברי האיכא דאמרי שהביא הרמב"ן) ולולא דמסתפינא אמינא דמ"ש הרא"ה שמצא במדרש וכו' כונתו על הירושלמי הנ"ל כי ידוע כי לפעמים מכנים הראשונים את הירושלמי בשם מדרש (עיין לדוגמא בשטמ"ק בפרק החובל ד' פ"ז ע"א ד"ה גדול המצווה ועושה וכו' שכתב בשם הרב המאירי דאמרו במדרש כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. והדבר ידוע כי דבר זה נאמר בש"ס ירושלמי ספ"ב דברכות) ועכ"פ דברי הרב נכונים מאד דודאי לית לן למינקט כדברי הירושלמי כמו שלא חשו הפוס' הנ"ל והתירו לגזול משום פקוח נפש על מנת לשלם. ודברי הראב"ד שציין בהגהות מוהרצ"ח הנ"ל הם בפרק הגוזל בתרא ד' קט"ז ע"ב עי"ש תוך ד"ה אין לך פדיון שבוים וכו' ושם כתב מפורש דאם אמרו יהרג ואל יעבור חברו לא אמרו יהרג ולא יפסיד ממון חברו. ושם (בהדרכים שהם לפיטור בדרך השני) כתב דקשה בענין זה דיש מקומות שאמרו דאסור להציל עצמו בממון חברו ויש מקומות שאמרו שחייב אדם להציל בממונו את חברו וכתב ליישב שיש לחלק בין בפניו לשלא בפניו דממונו של אדם שלא בפניו לא נתחייב להצלת חברו וכו' וסיים דכללות הדבר הוא דיכול להציל עצמו בממון חברו בין בפניו בין שלא בפניו ובלבד שישלם לו פסידתו וכו' עי"ש הרי מפורש יוצא מפי הראב"ד דמותר להציל עצמו בממון חברו אף שלא בפני חברו כל שדעתו לשלם אח"כ:

ותמיה לי על מה שראיתי בשו"ת בנין ציון החדשות שכ' בסי' קע"ד שנשאל על מה שחקר בספרו בנין ציון (ח"א סי' קס"ז ולא שכיח גבאי) אם מותר להציל עצמו מפני פקוח נפש בממון חברו וכתב וז"ל והשיב מר ממה שהובא בשמ"ק ב"ק ד' קי"ד בשם המאירי לחלק בין הבעלים שם או לא והבין שלהציל ממונו איירי אבל לענ"ד ברור דלהציל גופו בממון חברו איירי כמבואר ממה שהובא שם ד' קי"ד בשם הראב"ד דרק בפני בעלים דחייב בעל הממון משום השבת גופו להצילו מותר להציל גופו בממון חברו אבל שלא בפני בעלים לא ושלכך אמרו לדוד שאסור לשרוף הגדיש מפני שלא היו הבעלים שם וכבר כתבתי שזה ג"כ שיטת רש"י עכ"ל והמובן מדבריו הוא דבספרו כתב לאסור וע"ז השיגו הרב השואל מדברי הרב המאירי שכ' לחלק בין בפני הבעלים לשלא בפני הבעלים דשלא בפני הבעלים אסור ושזה דוקא להציל ממונו בממון חברו אבל להציל גופו שרי בכל ענין ולזה השיב לו דנ"ל ברור דמיירי להצלת גופו. והאמת שכן הם דברי הראב"ד שכ' לחלק כן להצלת גופו אבל תמיה לי דלא שפיל לסיפיה דמילתיה דסיים בכללות דבריו דמותר להציל עצמו בין בפניו בין שלא בפניו ובלבד שישלם לו פסידתו כאמור לעיל דמבואר מזה דדעת הראב"ד דמותר להציל עצמו בממון משום פ"ן וצריך לעיין בגוף ספרו אם הביא שיטת התוס' והרא"ש בב"ק ד' ס' ודברי הריב"ה וש"ע ח"מ סי' שנ"ט הנז"ל ואם הזכיר דברי הראשונים בשטמ"ק לכתובות ד' י"ט הנ"ל דמתבאר מדב"ק דהדין פשוט דמותר להציל עצמו בממון חברו כמו שכתבתי למעלה:

ומן האמור בענין חזות קשה הוגד לי על מה שראיתי בהגהות הרב מוהר"ץ הירש חיות ביומא אההיא דאמרינן שם בד' פ"ג ע"ב דר' יהודה ור' יוסי הוו בארחא אחזו בולמוס לר' יהודה קפחיה לרועה אכליה לריפתא שהגאון מפסערבורג בתשו' אליו על ספרו תורת נביאים הקשה דאיך עשה כן הרי אסור להציל עצמו בממון חברו אפילו במקום סכנת נפשות רמב"ם פ"ח ה"ד מהל' חובל ומזיק ובאמת אפ"ל דהרועה הכיר חליו ונתן לו מעצמו ובפרט היכא דידע שיחזיר לו גם הרמב"ם מודה שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש עכ"ל והנה מ"ש דאפ"ל דהרועה נתן לו מעצמו זהו היפך פשט לשון הש"ס והיפך פירש"י שכתב שכפאו ולקח ככרו מידו וכונתו ודאי לומר דהרמב"ם יפרש שהרועה נתן לו מעצמו דלא כפירש"י אך בכל זאת יש לתמוה דאנן מה נענה לדעת רש"י בב"ק ד' ס' הנ"ל דס"ל דאסור להציל עצמו בממון חברו ולדידיה פירוש קפחיה היינו בע"כ והיכא עביד הכי הא אסור להציל עצמו בממון חברו. ומ"ש בשם הגאון דאסור להציל עצמו כמ"ש הרמב"ם וכו' דמשמע דכן כתב הרמב"ם בפי' ליתנהו להני מילי כמו שיראה הרואה דכל מ"ש הרמב"ם שם הוא לענין אם נשא ונתן ביד האנס אם חייב לשלם אבל שיהא אסור להציל עצמו בממון חברו אינו מובן כן מדברי הרמב"ם וכל שדעתו לשלם נלע"ד דגם הוא מודה דשרי ואין צריך שידע בעל הממון שדעתו לשלם (כמ"ש הרב מוהרצה"ח) דבדעת הניצול סגי ותמיה לי על הגאון ההוא איך נקיט בפשיטות דאסור להציל עצמו בממון חברו ונעלם ממנו דברי כל הראשונים הנ"ל דנקטי בפשיטות דמותר וגם על הרב מוהרצה"ח יש לתמוה דשתיק ליה בזה ושכח מה שהביא הוא עצמו בחי' לבב"ק דברי הרב משל"מ בפר"ד שדעת התוס' והרא"ש דלא כדמשמע מדברי רש"י וגם היו למראה עיניו דברי הראב"ד בפסק שהביא בשטמ"ק וא"כ איך אפשר לתפוס השיטה כמ"ד דאסור. ודוחק להעמיס שכונתו להקשות על סברת הרמב"ם (לפי מה שהבין בדעתו) ממה שעשה כן ר"י דאין זה במשמעות דבריו:

והגאון שרמז בהגהות מוהרצה"ח לפי הנראה מר ניהו החת"ס ומצאתי תשובתו בזה (ע"ד ס' תורת נביאים) הלא היא בחלק א"ח סי' ר"ח (ששם השיב לו בקבלת ספרו הנ"ל) ובפרט זה כתב שם קרוב לסופו וז"ל ומ"ש פר"מ אי מותר להיות חמסן להציל נפשו יעויין פרק יוה"כ פ"ג ע"ב קפחתי את הרועה והא דאל יחתמו שקר כתובות י"ט ע"א מילתא דעכ"פ היה להם לשלם להך מכיסם אחר שחתמו עכ"ל והנה לא נזכר בדבריו כלל דאסור רק כתב לפשוט לו ספקו דמותר מדקפחיה ר"י לרועה ואההיא דכתובות כתב דאינו ר"ל שאסור להציל עצמו ע"י שיזיק ממון לחברו אלא ר"ל שהיה להם לשלם אח"כ. ואין במשמעות דבריו דנקיט דאסור (כמ"ש בשמו הרב מוהרצה"ח) ומצאתי שבתשו' חת"ס חיו"ד סי' שי"ט (בדה ולא עוד) נקיט בפשיטות דדינא הוא שיכול להציל עצמו בממון חברו רק שצריך לשלם אח"כ ממון לבעלים וציין לדברי רש"י ביומא ד' פ"ג הנ"ל וכונתו דלפי פירש"י שכפאו לרועה שמעינן דשריותא היא ליטול של חברו בע"כ להציל נפשו ולא נפלאת לומר שר"י היה דעתו לשלם להרועה אח"כ ובכה"ג שרי לדעת כל הראשונים הנ"ל:

ומצאתי בשו"ת שו"מ (מ"ק ח"ב סס"י עק"ד) שהביא מה שהקשה הרב משל"מ בפרשת דרכים דרוש י"ט אההיא דמאכילין את החולה הקל קל תחלה ונחלקו בש"ס אי טבל חמור מתרומה או תרומה חמורה מטבל דאמאי לא נתקן להפריש התרומה ולחזור ולערבה ולבטל ברוב דאין מבטלין איסור הא רק מדרבנן והשיב ע"ז דל"ש לומר דיערב התרומה ויבטלנו ברוב דלהפסיד ממונו של כהן איכא גזלה ובכה"ג אין לנו להתיר משום פקוח נפש עיין בב"ק ד' ס' גבי דוד ובשטמ"ק ב"ק ד' פ' במעשה דחסיד שגדל בהמה דקה והרבה הארכתי במ"א עכ"ל ונוראות נפלאתי על גדול שכמותו איך פ"ק יאמר דבר זה דאסור להציל עצמו מסכנת מות בממון חברו והוא היפך דעת כל הראשונים הנ"ל וביותר יגדל התימה שציין לההיא דב"ק ד' ס' גבי דוד והרי שם מבואר בדברי התוס' והרא"ש וכן נפסק ההלכה בטוש"ע סי' שנ"ט דמותר להציל נפשו בממון חברו רק שצריך לשלם. ולא עוד אלא דלענ"ד י"ל גבי תרומה שהיא ממון שאין לו תובעים גם למה שנראה מדברי רש"י דס"ל דאסור להציל עצמו בממון חברו מ"מ בממון שאין לו תובעין נראה פשוט דגם לרש"י יכול להציל עצמו מסכנת מיתה ע"י ממון זה ואפילו אם רגיל ליתן התרומה למכירי כהונה נלע"ד דבכה"ג שבא להציל נפשו לא חשבינן לתרומה כאילו מטא ליד כהן שיהא אסור להציל עצמו בה. ואף אם נאמר דלרש"י גם בתרומה אסור להציל עצמו. עכ"פ פשוט דאנן נקיטינן כדעת כולהו רבוותא הנ"ל ושפיר קא מותיב מרן המשל"מ בזה:

ומה שהביא מדברי השטמ"ק במעשה דההוא דחסיד לענ"ד אין מדבריו הכרח דאסור להציל עצמו בממון חברו כשדעתו לשלם וז"ל השטמ"ק (בשם רב המאירי) מהאי עובדא שמעינן דאעפ"י שבמקום פקוח נפש הותרו האיסורין להתרפאות בהם דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר עכ"ל ומתבאר מדב"ק דרק משנת חסידים היא דראוי להחמיר בו ולא נאמרו דברים הללו אלא לאנשי שם חסידים ואנשי מעשה כר"י בן בבא (מאריה דהאי עובדא כמובא בשטמ"ק שם בשם גאון ועיין במה שרשמתי במערכת המ"ם אות רי"א) והטיב אשר דבר הרב קרבן העדה בש"ק על הירושלמי פ"ט דמס' סוכה הלכה יו"ד שהוקשה לו בהאי עובדא כדק"ל להרב המאירי דהא אין דבר שעומד בפני פק"ן אפי' איסור תורה כ"ש דאינו אלא איסור תקנתא דרבנן ולא נחה דעתו במ"ש מוהרש"א דהיה חולי שאין בו סכנה (ויש לו רב תנא דמסייע ליה הוא רב המאירי הנ"ל דגם הוא משמע ליה דהיה סכנה בחולי ההוא) ותירץ דודאי לא היה עון גמור אלא ממדת חסידות הו"ל לפרוש מזה וכדארע"ק מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חברי והחכמים שהלכו לבקרו וכיון שראו העז חזרו לאחריהם היינו לפי שלא ידעו שצריך לו לרפואה עכ"ל וכיון שאינו אלא מדת חסידות פשיטא דלכל אדם מותר וחייב נמי (לפי מ"ש ביש"ש הנ"ל דהוי מתחייב בנפשו) להציל עצמו בממון חברו וחי בהם אמר רחמנא ועיין לקמן אות קכ"ט. ועוד נלע"ד מדקדוק לשון הרב המאירי דבגזל ממש אין צריך להחמיר אפילו ממדת חסידות ורק בדבר שהוא מכח תקנתא דרבנן וכו' הוא דיש להחמיר ביותר דאל"כ הי"ל לומר בקיצור דש"מ דבמקום גזל לא נאמר יעבור ואל יהרג ועוד אף אם נאמר דכונת הרב המאירי דגזל חמור משאר איסורין ולא ניתן לדחות מפני פק"ן (כמו שנראה שהבין מדבריו הרב שו"מ) מ"מ אינו סותר דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים הנז"ל שפסקו דמותר להציל עצמו בממון חברו על דעת לשלם אח"כ. דהכא שאני דהוא דבר שלא ניתן לתשלומין דאין ידוע משד' של מי אכלה וכמה אכל' כדי שיוכל לשלם אח"כ וכיון דליתיה בתשלומין י"ל דמשו"ה הוא דס"ל להרב המאירי דאסור. סוף דבר דברי הרב שואל ומשיב בזה נפלאו ממני וצ"ע. ועיין עוד בשואל ומשיב (מ"ק ח"א תוך סי' קכ"ד):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף