האלף לך שלמה/אורח חיים/לה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־17:39, 6 בינואר 2023 מאת נאשער (שיחה | תרומות) (האלף לך שלמה מוקלד מחדש ממהדורת בילגוריי תרצ"א)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

האלף לך שלמה TriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png לה

מה דנסתפק להסוברים בסי' מ"ז דמהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך, אם שומע ד"ת צריך לברך - אם שומע הוי כעונה.

הנה זה תליא בפלוגתת רש"י ור"ת בס"פ לולב הגזול והובא בטור וב"י (סי' ק"ד), דלרש"י דס"ל דמותר לשתוק באמצע התפלה ולכוין למה שהש"ץ אומר הרי דס"ל דשומע אינו כעונה ממש רק כמהרהר ואינו הפסק, ה"ה דאין לברך בה"ת על זה. אבל לר"ת וסייעתו דס"ל דלא ישתוק דשומע כעונה והוי הפסק, א"כ ה"ה דצריך לברך בה"ת, כיון דהוי כדבור ממש.

וכיון דאנן לא קיי"ל כר"ת וקיי"ל בסי' ק"ד דישתוק ויכוין ולא הוי הפסק ה"ה דא"צ לברך, ובפרט דלרש"י וסייעתו דקיי"ל כוותייהו דלא נחשב הפסק, מוכח בודאי דאינו כדיבור. ולהיפוך, לר"ת, אין ראי', די"ל התם כוונתו כיון דקיי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו א"כ י"ל התם כיון דהוי באמצע התפלה א"כ אינו ראוי לענות בפה שיהי' הפסק לכן בילה מעכבת בו ואין די בהרהור ובע"כ אם ישתוק יצטרך לומר דשומע הוי כעונה ממש וזה גופו דיבור הוא וא"כ אם מחשב כדיבור ממש שוב הוי הפסק, אבל בעלמא היכא שראוי לענות שוב י"ל אין בילה מעכבת בו ודי בהרהור לכך לא הוי בזה כדיבור ממש רק דינו כמהרהר ואף ר"ת מודה בזה וז"ב.

[והחריף ר' יוסף פיניליש מדאברמיל רצה לומר דזה דומה למ"ש הפוסקים בביטול חמץ דאין מברכין על דברים שבלב, הנה אין לו דמיון כלל. עמוד והבן, א"כ אם מבטל בפה יברך על הביטול כמו על ד"ת ולמה אין מברכין התם כלל על הביטול, אך בע"כ שאני דהתם עיקר המצוה הוי רק בלב ולכך כיון דעיקר המצוה הוי בלב ולא בפה אף אם אומר בפה נמי אינו מברך עליו, אבל בד"ת הוי להיפוך דעיקר המצוה הוי בדבור כמ"ש ושננתם לבניך ולכך אף אם הוא בהרהור נמי חייב לברך דבזה הוי להיפוך דהרהור הוי כדיבור.

ומ"ש דהרי אנן קיי"ל בסי' ק"ד דישתוק וישמע ואעפ"כ קיי"ל דערום לא יתרום ולא ישחוט דאסור להיות שומע כעונה, הנה הא לא קשיא דבשמיעה באמצע התפלה מה איכפת לנו אם ישמע ויכוין אחר דאינו כדבור להיות הפסק. אבל בשוחט או תורם כיון דהוא חייב לברך ואסור לעשות הדבר בלי ברכה א"כ הרי אינו ראוי לבילה דאינו ראוי לענות כיון דהוא ערום וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכיון דאינו ראוי לענות אינו יוצא בזה ידי הברכה, גם הוי תרתי דסתרי אהדדי אם הוי כעונה הוי ערום ואסור לענות, ואם אינו כעונה אינו יוצא ידי הברכה שהוא חייב, אבל באמצע התפלה מה איכפת לנו אם ישתוק ויכוין ונאמר באמת דאינו כדבור ואינו הפסק אבל להסוברים דאסור לשמוע דבע"כ הוי כדבור חייב אף לברך.

ומה שהקשה דלמה לא משני בנדרים דף ח' באומר אשנה פרק זה דלכך אינו מושבע ועומד מכח דיוצא בהרהור זה לק"מ דעיקר מצוה הוי הדיבור כמ"ש ושננתם לבניך וכדמוכח בברכות וכמה דוכתא דעיקר הלימוד הוי בפה ולכך הוי על זה מושבע ועומד לכך מה"ט אם מהרהר א"צ לברך דאין זה מן המצוה. ומ"ש לעיל דלכך אם מהרהר נמי צריך לברך היינו למ"ד הרהור כד"ד אבל אנן דקיי"ל הרהור לאו כד"ד א"צ לברך על ההרהור כמ"ש באו"ח סי' מ"ז רק אם שומע דלמ"ד שומע כעונה הוי כדבור ממש וחייב לברך ובזה שגה עוד במה שמדמה ספק הנ"ל לחמץ דהתם הוי די בהרהור לבד בלי שמיעה מאחרים ולכך לא הוי כמעשה אבל כאן מהרהר בד"ת באמת א"צ לברך רק בשומע ד"ת כתבתי דצריך לברך דבזה להסוברים דהוי כעונה ממש להפסק הוי כעונה ממש לברכה וד"ת נמי אינו יוצא בהרהור רק בדבור וא"ש.]

שוב ראיתי בצל"ח (דף כ"א ע"א) מבואר בו כעין ספק שלו והכל אחד עיי"ש ופשטו מהנ"ל. וכוונתי לדבריו בזה:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף