חובת התלמידים/ו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־00:15, 9 בדצמבר 2022 מאת Sije (שיחה | תרומות) (המשךי)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

חובת התלמידים TriangleArrow-Left.png ו

פרק ו'
ממחלת הישות.

הנה אף שלא נפרוט בקונטרסנו הזה כרוכלא את כל מחלות הנפש ותרופתן, מ"מ כמו שדברנו ממחלת העצלות וההתרפות, מפני שעיקרות הן, והמוכה בהן לא יוכל לפסוע אף פסיעה הראשונה על אדמת העבודה. כמו כן מוכרחים אנו לדבר בזה ממחלות הישות כי מחלה נואשה היא, והמוכה בה ח"ו עד שאול ירד. ולדאבוננו נתפשטה כעת הרבה בין אותם הנערים והבחורים החסרים דעת ולב אבן להם. כל נער וכל בחור כזה חושב א"ע ודעתו ליש בפני עצמו, הוא יודע איך להתנהג, הוא מבין מה טוב ומה רע לו ולנפשו. ויש לפעמים שהמלמד או האב אומר לו דבר ומדריכו, ונראה בעיני התלמיד שהוא מבין יותר, ובשביל זה הוא מביט על מלמדו כעל איש עריץ שבא לכפותו בכח לעשות דבר, רק מפני שהוא רוצה בכך, ולב התלמיד מתרחק ע"י זה מן רבו עד שכל דבריו, תורתו והדרכתו לא יועילו לו. ואם לא יחיש התלמיד בעצמו לגרש את מדה רעה זו מלבו, להשמידה לגמרי בקרבו עד בלתי השאיר לו שריד, ח"ו מרה תהי' אחריתו. אין שום דבר לקוות מנער כזה, ולא שום מעלה טובה תעלה בו, ואף הדברים טובים ומדות טובות הקבועות בלב כל איש ישראל, בו יתקלקלו, יתעקמו ויבאישו, וכולם יתהפכו בו לרע ח"ו. בדעתו יבין אך הפכיות, לאמר לרע טוב ולטוב רע, ובמדותיו ישמש לרע, מה שצריכים לאהוב ישנא ומהדברים שצריכים להתרחק יאהב ויתקרב. וגם עליו מקונן הנביא ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. דעת ישראל ומדות טובות קבועות בקרבו באשר הוא בחור ישראל, ואלקי ישראל קוה שיעשה ענבים, אבל ויעש באושים, הכל נתקלקל ולענבי רוש ואשכלות מרורות נתהפכו.

מין גאות היא זאת המחלה, וכבר חזו לנו קדושינו ז"ל מראש ואמרו, שבעיקבתא דמשיחא חוצפה יסגי. בדורות הקודמים הרגישו התלמידים הכנעה ובטול לפני הוריהם רבותיהם ומדריכיהם הטובים, הכירו בעצמם שקטנים הם בדעה קצרה ומעטה לעומת עבודה הגדולה אשר עליהם להדריך ולגדל א"ע לגדולי ישראל. וכאיש הבא אל התועה ביער בלילה להדריכו ולהוציאו מן חשכת יער האיום אל דרך ישוב בני אדם הי' רבם בעיניהם. אהבו אותו וברכוהו, וכל הגה אשר יצא מפיו קודש הי', בלעוהו ואל תוך נפשם ולבם הכניסוהו לא כן עתה שהנער מתגאה לאמר אני די לעצמי, דעתי טובה וישרה, עלי' אסמוך ובדרכי אלך.

שפטו נא אתם, אתם נערים ובחורים טובים, אשר את דברינו עד כה אל תוך תוכיותיכם התחלתם להכניס, ואשר כבר נוכחתם לדעת מהו בחור ישראל, איך ד' קשור בו מבלי להפרד והעול אשר עליו לגדל את עם קדשו. אמרו נא אתם, היש מכאוב כמכאובי המתגאים האלה ונגע כנגעתם. לכם בחורי ד' אין אנו צריכים להזהיר על מדה רעה זו, בטוחים אנו שדברי ד' איש אמו ואביו תיראו, ומורא רבך כמורא שמים, על לבבכם חרותים. יודעים אתם היטב שד' הוא המלמד אתכם תורה, וקול ד' בקול ודברי רבכם מתלבש, בשעה שמדבר אליכם דברי תורה, עבודה, אף דברי דרך ארץ ע"פ התורה. והמורא והשמחה, הפחד והאימה שהיו לישראל בשעה שעמדו על הר סיני ושמעו את קול ד' מלהבות אש, חלק מזה גם עתה לכם בשעה שאתם יושבים בישיבה, וכשאתם מזכירים א"ע שהחדר שבו אתם נמצאים עתה, מלא מלאכים ושרפים הוא, ומתוכם קול ד' יוצא, מתלבש בקול רבכם ונכנס אל אזניכם ולבכם, פחד ושמחה, יראה ואהבה מחלחל את גופכם ומרעיד את לבכם, ואת כל עצמיכם מכניע לתורת אלקינו הנשמעים בדברי רבכם.

לכם אין צריכים להזהיר על מדה רעה זו, אבל דעו נא שהמשנה אומרת (אבות פ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח, את הגאות צריכים להרחיק יותר מכל המדות הרעות ואף צל ממנה לא ישאר[א] לכן פן יש בכם תלמיד אשר לא נלקה הרבה בגאות כ"כ עד שגם יתנגד לרבותיו ולהוריו, אבל שמץ מן הגאות בקרבו, בלבו אינו נכנע להם ואינו מעריץ ומוקיר אותם ואת דבריהם, אז אף אם ידיו רב לו להתגבר על רעת הגאות אשר בו מפני שמצערה היא, ואף ששומע להם ומתגבר לעשות כמצותם, מ"מ כיון שבלבו ישות חזק ועצמות כאבן נמצא, גם הוא צריך כבוס ורחיצה עד אשר יטהר את לבו ונפשו מכל אבק גאות זו. ולא זו בלבד, אלא אף מי שמתגאה נגד חבריו, אם בשכלו אשר יותר חד מהם או בלא שום דבר, רק סתם מתגאה, גם זאת צפורני היצה"ר היא אשר נעץ בו ובנפשו. שמע נא את דברינו בחור כזה, קום מהר, חזק והוציאם אם חס אתה על נפשך, רחוץ וטהר אותה אם אין אתה רוצה להבאיש ח"ו את כל ימי חייך עד עולם.

ולמה באמת תתנשאו חברים יקרים זה על זה, למה לא תכירו את עצמיכם ואת חבריכם למלאכים טהורים צבאות ד', אשר שלח לעולם הזה לכובשו למענו. ראו נא אלקי השמים והארץ, בשם ד' צבאות נקרא, כלומר ד' של החיילות, ואיזה חיילות יש להקב"ה בעולם הזה, אשר על שמם נקרא, אבל זאת רמזה לנו חנה בתפלתה בשעה שהתפללה שיתן ד' לה בן, והזכירה בפעם הראשונה ד' צבאות בתפלתה, וחז"ל אמרו (ברכות ל"א ב') שכוונה בשם הזה לאמור, רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד, כבר רואים בזה את הכל.

אתם נערי ובחורי ישראל, צבאות וחיילות של הקב"ה אתם, ובן אחד מן צבאות אלו בקשה חנה. כמו מלאכיו במרום, אתם טהורי הנפש לפניו, את העולם למענו תכבשו ואותו ית' בו תמליכו. לא בחרב ולא בחנית רק ברוח ד' אשר בקרבכם, עם סגלה, עם קדוש מכם תעמידו ועל ידיכם את אורו יאיר ואת העולם בקדושתו יקדש, ולמה תתגאו ותרחיקו לב מלב אם את הד' צבאות בזה אתם מרחיקים, וכבר אמר ד' על המתגאה, אין אני והוא יכולין לדור כאחת וכאילו דוחק את רגלי השכינה.

אתם תלמידים טהורי לב, אהבו זה את זה, הזהרו בדברי המשנה שאומרת (אבות פ"ד) יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ולא תהא אהבתכם זה לזה רק בהכרח, כאיש שאוהב רק את עצמו בלבד, אך כיון שמוזהר ומצווה הוא לאהוב גם את חברו, מכריח א"ע שגם את חבריו לא ישנא, וכמו בתורת נדבה יתן מאהבת עצמו איזהו משהו גם לחברו. אהבה כזו אפס היא גם בקיומה ועד מהרה תתבטל ותמס.

אהבתכם תהי' מפני שתדעו ותזכרו שאתם כלכם שלוחי ד' ואין כל אחד מכם יכול לאמר, אני לעצמי וחברי טפל שבטפלים, שום דבר לא בכם תלה רק בהמשלח אתכם אשר במרום. אתם בכל כחכם תעבדו ואלקיכם ד' צבאות שלכם, את כל אחד מכם יעלה ויגדל בין ברוחניות בין בגופניות כפי עבודתו ומדת ענותנותו. וכמה פעמים כבר נוכחנו לראות נערים בהכשרות רבות, וע"י שהתגאו נשארו בשפלותם, ולא עוד אלא אף בגדול שכבר זכה להיות תלמיד חכם אמרו חז"ל אם מגיס דעתו הקב"ה משפילו, וכמה נערים ראינו שהיו נמוכים בקטנותם ואדירי ישראל בגדלותם.


  1. כנודע מח' פרקים להרמב"ם ז"ל.
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף