אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/מב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
< אוצר:מיזמים‏ | חדש על ה(מ)דף
גרסה מ־23:40, 6 בדצמבר 2022 מאת Sije (שיחה | תרומות) (משתמש:מי אדיר, נא לבדוק אם יפה הגהתי יחול במקום יכול.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שלישי י"ב כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף מב[עריכה]

דין מודר הנאה בפירות שביעית[עריכה]

איסור הנאה מפירות שביעית במדיר הנאה קודם שביעית

תנן בנדרים (מב.): המודר הנאה מחבירו לפני שביעית [- שהדירו חבירו קודם שנכנסה שביעית. מפרש], אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות [- מאותם פירות הנוטים חוץ לשדה]. ובשביעית [- אבל אם הדירו בשביעית] אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות.

ובגמרא נחלקו אמוראים בדין המשנה, דעת רב ושמואל שכל שאסר נכסיו קודם השביעית, חל הנדר ואסורים הפירות אף אם הגיעה שביעית. ודין הסיפא הוא רק באופן שהנדר היה בשביעית, שאז אינו יכול לאסור את הפירות אלא רק את כניסתו לקרקע, ולכן אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנוטות.

ואילו דעת רבי יוחנן וריש לקיש, שאף כשנדר קודם שביעית אין הפירות אסורים אלא קודם שביעית, אך כל שהגיעה השביעית שוב יכול לאכול מהפירות הנוטות כיון שאינם ברשותו, שהרי הפקר הם.

ורוצה הגמרא לתלות מחלוקתם בנידון אם אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו, או שכל כוחו אינו אלא לאסור את הדבר שברשותו כל שעה שהוא ברשותו, וממילא בשעה שיצא מרשותו כבר אינו בכלל איסור זה. דדעת רב ושמואל שיכול לאסור דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו, וכיון שכן – כל שנדר נדרו קודם השביעית והחיל האיסור, שוב אף שיצאו הפירות מרשותו בשביעית, כבר נאסרו ואינו אוכל מן הנוטות. משא"כ רבי יוחנן וריש לקיש סברי שאין בכוחו של אדם לאסור דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, ולכך כל שבאה שביעית ויצאו הפירות מרשותו – מותר למודר לאכול מהפירות הנוטות.

ומסקנת הגמרא שלא נחלקו אמוראים בדבר זה, אלא חילוק יש בלשון הנדר, שאם הדירו מ'נכסים' היינו אפילו אחר שיצאו מרשותו, ואם הדירו מ'נכסי' אזי אחר שיצאו מרשותו ואינם עוד נכסיו אינם בכלל הנדר.


תמיהת הגר"ד פוברסקי והקה"י שפירות שביעית לא היו מעולם ברשותו והם דשלב"ל

בשיעורי רבי דוד פוברסקי זצ"ל (אות רכב) תמה, מה הועילה הגמרא בנותנה טעם לחלות האיסור על פירות שביעית, ש"אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו" – הלא פירות שביעית אלו מעולם לא באו לרשותו כלל, וכיון שכן מעולם לא אסרם וכיצד יתפוס בהם האיסור בשביעית כשאינם ברשותו, הלא מעולם לא היו נכסיו.

ומלבד זאת תמוה כיצד יחול הנדר ביחס לפירות שביעית, הלא כיון ששעת הנדר היתה קודם השביעית, אם כן ביחס לפירות שביעית הו"ל דבר שלא בא לעולם וכיצד יכול לאוסרם. ואין לומר שהאיסור הנאה הוא "ממנו" ולא רק "מנכסיו" – שהרי עדיין יקשה כיצד אוסר הוא בכך פירות שביעית, הלא פירות שביעית כלל אינם שלו, ואין כאן הנאה "ממנו". ועוד שאם האיסור הוא ממנו, אם כן אין זה שייך לנידון הגמרא אם אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, שהרי כלל לא אסר את נכסיו – את הדבר שיצא ממנו – אלא אסר את ההנאה ממנו. ומכך שהגמרא תלתה מחלוקת האמוראים בנידון זה, ע"כ שאין מדובר שהאיסור הוא ממנו אלא מנכסיו – ואם כן עדיין צריך ביאור כיצד אפשר לו לאסור את פירותיו לכשיבואו בשביעית.

ומכח קושיות אלו כתב רבי דוד שנראה מוכרח שאין מדובר באופן שאסר את הפירות עצמם, רק אסר את הקרקע, והפירות אסורים מדין גידולים. ומעתה מבואר היטב, שמחד חל האיסור ואין כאן חסרון של דבשלב"ל שהרי הקרקע באה לעולם. כך גם דנה הגמרא אם יכול לאסור את פירותיו לכשיצאו מרשותו, כי אף שהקרקע היתה ברשותו והיא שנאסרה, הלא נאסרו גם גידוליה מדין גידולים, ועתה שיצאו חוץ לרשותו יש לדון אם עדיין עומדים הם באיסורם.


יסוד האחרונים שאיסור פירות שביעית הוא מדין 'גידולין' כשאוסר הקרקע והאילנות

על קושיות אלו עמד גם הקהילות יעקב (סימן כח): וצריך ביאור בהא ד'נכסים אלו' אסור בפירות שביעית כשהדירו לפני שביעית, משום דאוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, והרי אותן פירות שגדלו בשביעית מעולם לא היו של מדיר, והאיך יכול לאוסרן. ועוד, דלפני שביעית הא היו אותן פירות דבר שלא בא לעולם, ואין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו.

והפשוט בזה, מבאר הקהילות יעקב, דכוונת הגמרא הוא דהדירו לפני שביעית ואמר נכסים אלו, חל הקונם על גוף הקרקע והאילנות, ואותה קרקע ואילנות נאסרו גם לכשיצא מרשותו, דהיינו בשביעית. וממילא אסור בפירות שגדלו מהן מדין גידולין.

ודין גידולים נתבאר בדברי המשנה (נדרים נז.): קונם פירות האלו עלי... אסור בחילופיהן ובגידוליהן. וביאר הקה"י שאף ששם נידון המשנה הוא באוסר הפירות על עצמו, אך מסוגייתנו מוכח להדיא שהוא הדין באוסר הפירות על חברו. שהרי רק אם נפרש שגידולי הפירות נאסרים, אפשר יהיה לפרש את דין המשנה שבאוסר קודם השביעית חל האיסור גם על פירות שביעית. משא"כ אם ננקוט שדין המשנה בגידולים הוא רק כשאוסר הפירות על עצמו, אבל אם אוסרם על חברו אין נאסרים הגידולים – אם כן כיצד נפרש את דין המשנה בשביעית. הלא אם אסר את הפירות, פירות שביעית לא היו מעולם מרשותו ואף לא באו לעולם. ואם אסר את ההנאה ממנו, אין זה שייך לנידון אם אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא לרשותו, ואם אסר את הקרקע, הרי לא נאסר בגידולים. אלא על כרחך שדין המשנה לענין גידולין אמת הוא אף כשאוסרם על חברו.


פסק הרמב"ם שאוסר פירותיו על חברו גידוליהן וחילופיהן ספק

וברמב"ם (נדרים פ"ה הט"ז) פסק: האוסר פירותיו על חברו בין בנדר בין בשבועה, הרי גדוליהן וחלופיהן ספק. לפיכך חבירו אסור בגידולי פירות אלו בחלופיהן, ואם עבר ונהנה, נהנה.

ומקור פסקו בדברי הגמרא בנדרים (מז.) שם איתא: תנן התם, קונם פירות האלו עלי, קונם הן על פי, קונם הן לפי, אסור בחילופין ובגידוליהן. בעי רמי בר חמא, אמר קונם פירות האלו על פלוני, מהו בחילופיהן. מי אמרינן גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו, אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו, גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו. או דילמא משום דחילופין כגידולין דמי, לא שנא הוא ולא שנא חברו. ונשארה הגמרא בספק.

והנה ספק הגמרא הוא באוסר פירות על חבירו, מה דינו לענין חילופי הפירות. ויש לדון מה דינו לגבי גידוליהן, אם בכך פשיטא לגמרא לאיסור או להיתר, או שגם בכה"ג נסתפקה הגמרא ולא פשטה. וברמב"ם נראה שלמד שספק הגמרא הוא גם בנוגע לגידולין, ולכן כתב ש'גדוליהן וחלופיהן ספק' והכריע להחמיר מחמת הספק.


תמיהת הראב"ד מלשון הגמרא ויישובי הלחם משנה והכסף משנה

והראב"ד בהשגותיו תמה על פסק הרמב"ם: אמר אברהם, לפי הגמרא הגידולין אינן ספק אלא ודאי אסורין. וביארו הרדב"ז והכסף משנה שמקור הראב"ד הוא מדקדוק לשונו של רמי בר חמא, שבתוך ספקו אמר "או דלמא משום דחילופין כגידולין דמי לא שנא הוא ולא שנא חברו" – הרי נראה להדיא שדין גידולין פשוט היה לרמי בר חמא לאסור, ואין חילוק בהם בינו לבין חברו, וכל הנדון הוא אם דין חילופיהן כגידוליהן או שלגבי חילופיהן אינו כן.

וביאור החילוק שבין חילופין לגידולין לענין זה, מבואר בדברי הרא"ש (מז: ד"ה או דילמא), שכתב: וגידולים פשיטא כיון דיוצא מגוף האיסור אין חילוק בינו לבין חבירו, ע"כ. דהיינו שגידולים חשובים יותר כגוף האיסור כיון שיוצאים ממנו ואינם כמו חילופין שהם דבר אחר הבא תחת האיסור, ולכן פשיטא לרמי בר חמא – לדעת הרא"ש וכך דעת הראב"ד – שגידולים אסורים אף באוסר פירות על חברו, וכל ספק הגמרא הוא רק על חילופין.

והכסף משנה יישב דעת הרמב"ם, שבאמת ספקו של רמי בר חמא הוא על גידולין כעל חילופין, ומה שאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו, היינו לומר שגידולים חשובים יותר 'דבר שבא לעולם' מחילופין, וא"כ אפשר שאין לחלק לענין גידולין בינו לבין חברו, והוא הדין לענין גידולין שדינם כחליפין. אך כל זה רק לפי צד זה בספק, אך באמת לפי קושטא דמילתא דין גידולין וחליפין שוה, וכיון שנשארה הגמרא בספק לגבי חילופין הוא הדין לענין גידולין.

והלחם משנה לא ניחא ליה ביישוב הכסף משנה, וכתב לבאר באופן אחר שמה שמדוקדק בלשון הגמרא שפשוט הוא שגידולין אסורים היינו גידולין בדבר שאין זרעו כלה – שבאופן זה אכן מעורב האיסור בגידולין, ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. אבל במקום שאין זרעו כלה, יש להסתפק בגידולין כבחילופין. ואמנם לפי זה נמצא שמה שכתב הרמב"ם שגידולין אסורים רק מספק, היינו רק בדבר שזרעו כלה, ואילו בדבר שאין זרעו כלה – פשוט שאף הגידולין אסורים. והדבר דחוק קצת בלשון הרמב"ם שלא חילק, אלא סתם ואמר 'גדוליהן וחלופיהן ספק'.


תמיהת הקהילות יעקב על דעת הרמב"ם מפירות שביעית האסורים מדין גידולים

עכ"פ דעת הרמב"ם מבוארת שהאוסר פירות על חברו, דין הפירות בספק. ותמה הקהילות יעקב על דבריו מכח סוגיית הגמרא במודר הנאה מחברו בשביעית, שכפי שנתבאר מוכח שהאוסר פירות על חברו נאסרו גם גידוליהם. שהרי מבואר בגמרא שאם אסרו בהנאה קודם שביעית, ובאה שביעית, אם נוקטים שהאוסר דבר שברשותו אוסרו אפילו לכשיצא מרשותו, הרי זה אסור בהנאה מהפירות אף בשביעית כשאינם ברשותו.

ותמהו האחרונים בתרתי, א' שאותם הפירות היו בשעת הנדר 'דבר שלא בא לעולם' וכיצד חל הנדר. ב' אותם הפירות מעולם לא היו ברשותו, ומה שייך לדונם מכח דין האוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. והכריחו האחרונים מכח זה שאין לפרש שאסר את גוף הפירות, וכן אין לפרש שאסר את ההנאה ממנו. והעלו האחרונים בביאור הדרתו, שהדיר את חברו מהקרקע, ודין הפירות כדין גידולים האסורים, ומוכח שגידולים אסורים אפילו כשמדיר את חברו.

בכדי ליישב את דעת הרמב"ם מעלה הקהילות יעקב חילוק אפשרי בין סוגיית הגמרא בשביעית לסוגיית הגמרא בגידולין. שכן סוגיית הגמרא דשביעית עוסקת כשהמדיר אוסר על חברו את הקרקע והאילנות, באופן שבזמן שיגדלו הגידולין יהיה קיים עדיין גוף האיסור – ובכה"ג יש לומר שפשוט גם לדעת הרמב"ם שכל היוצא מהדבר האסור, אף הוא כמותו ונתפס באיסורו. שונה מכך סוגיית הגמרא בגידולין בה עוסק הרמב"ם, שכן שם מדובר בגידולי פירות בדבר שזרעו כלה, כך שבשעה שהגידולים לפנינו, הדבר האסור בקונם כבר כלה ואיננו, ובזה סובר הרמב"ם שנסתפק רמי בר חמא שמא אין גידולים אלו אסורים.


דין הפקר באילנות ובקרקע בשביעית

והנה נתבאר בדברי האחרונים שכל סוגיית הגמרא היא באופן שאוסר את הקרקע והאילנות, והפירות נאסרים ממילא מדין גידולין. ועל זה מבואר בסוגיא שאם אסר כן קודם השביעית, אזי אפילו בשביעית נאסרו הפירות, כדין אוסר דבר שברשותו שאסור אף לכשיצא לרשותו. אבל אם אסר כן בשביעית עצמה – בכה"ג לא חל האיסור כלל כיון שאינם ברשותו.

על כך תמה הקהילות יעקב תמיהה רבתי, שכן בשלמא אם היינו מפרשים את הסוגיא כפשוטה – באוסר הפירות עצמן, הרי פשוט שבשביעית הפירות יצאו מרשותו והוא אינו יכול לאוסרם. אך כיון שנתבאר שלא זהו האופן בו עוסקת הסוגיא, אלא נידון הסוגיא הוא באופן שאסר את הקרקע והאילנות על חברו – אם כן יש להקשות מדוע יהיה חילוק לענין זה בין מדיר את חברו קודם השביעית למדירו בשביעית עצמה – הלא לכאורה גם בשביעית לא יצאו הקרקע והאילנות מרשותו אלא רק הפירות, ואם כן אם יאסור על חברו את ההנאה מהקרקע והאילנות, ייאסרו גם הפירות כדין 'גידולין' וכמו באוסר על חברו לפני שביעית.

ואין לומר שבשביעית חל ההפקר גם על האילן, שכן שנינו בכלאים (פ"ז מ"ד-ה) המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חברו, הרי זה קידש וחייב באחריותו. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. אמר רבי יוסי, מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית, ובא מעשה לפני רבי עקיבא, ואמר, אין אדם מקדש דבר שאינו שלו.

וכתב הר"ש שכל דין המשנה הוא רק לגבי הענבים, שכיון שאין הענבים שלו אינו יכול לאוסרם בכלאי הכרם. אבל לגבי הגפנים אם הוסיפו מאתים, ואין הכלאים שבהם מתבטלים באחד ממאתים, אזי נאסרו בכלאי הכרם, ואין כאן טענת 'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו' – "שאין הזמורות הפקר". הרי שגוף האילנות אינו הפקר בשביעית.

כך גם לגבי הקרקע, פשוט שהיא שלו, לבנין והריסה ולכל דבר, ורק לענין לקיטת פירות מבואר בגמרא שרחמנא אפקריה לכל אדם שתהיה לו זכות דריסת הרגל ללקוט פירות, ואף זה רק ללקיטת פירות ולא לדבר אחר, וכמבואר בסוף הסוגיא בנדרים שגזרו שמא ישהה בעמידה – ולענין זה לא הפקירה התורה ולא נתנה זכות דריסת הרגל אלא ללקיטת הפירות לחוד. וכן מבואר ממה שאמרו בסוגיא בנדרים שבאילנות העומדים על הגבולים כיון שיכול ללקט הפירות מרשות הרבים אין לו זכות דריסת הרגל.


יסוד הקהילות יעקב שלגבי כח היניקיה והצמיחה אף הקרקע והאילן הפקר

ומכח הערה זו ייסד הקהילות יעקב, שגם בשביעית שגוף הקרקע והאילנות הוא של הבעלים. מכל מקום "לגבי כח היניקה והצמיחה – הוי גוף הקרקע והאילנות הפקר, והוה ליה לגבי הבעלים בשביעית כאילו מכר דקל לפירות לשנה זו, דכל מה שנוגע לענין הפירות הוי גוף הדקל מכור, והכי נמי בשביעית הוו גוף הקרקע ואילנות הפקר לפירות. וכמו דהקרקע הוי הפקר לענין דריסת הרגל ללקיטת פירות, הוא הדין דהוי הפקר לצמיחת פירות".

ובספר מנחת משה דקדק שלפי יסוד זה נמצא שאין דין הפקר בפירות שביעית תלוי בקדושת שביעית, שהרי גוף הקרקע והאילנות ודאי אינו קדוש בקדושת שביעית ואעפ"כ נוקט הקה"י שחל עליהם דין הפקר.