ערך/חינוך

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי חינוך

גדרה

נחלקו הראשונים בגדר חובת חינוך, אם חובת המצווה מוטל על הבן אלא שהאחריות לקיום חובה זו מוטלת על האב, או שכלל לא שייך להטיל חובת מצווה על הקטן וכל החובה היא חובת האב לחנך את בנו.

דעת רש"י (ברכות מח. ד"ה עד) שאף שהמחוייב בדבר מדרבנן יכול להוציא את המחוייב בו מדאורייתא, מכל מקום קטן אינו יכול להוציא גדול שאכל שיעור דאורייתא בברכת המזון, כיון שאף מדרבנן אינו מחוייב אלא עליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה.

והתוספות (שם) חלקו בזה על דעת רש"י וכתבו דדוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך שחשיב אינו מחוייב מדרבנן אם אינו מחויב אפילו מדרבנן לא היה לו לפטור את אביו אף כשאכל שיעור דרבנן.

וכן מצינו שנחלקו במחלוקת זו הר"ן והרמב"ן לענין קטן המוציא את הגדול במקרא מגילה לדעת רבי יהודה (ברכות יט:), שהר"ן (שם ו: מדפה"ר) כתב שכיון שהקטן בר חיובא הוא מדרבנן לפיכך מוציא את הגדול במקרא מגילה שעיקר דינה מדרבנן. אמנם הרמב"ן (שם יב. מדפה"ר הו"ד בר"ן שם) כתב שאי אפשר לפרש כדברי התוספות כיון שלאו מצוה דידיה היא אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר, ולכך פירש שמקרא מגילה שאני שאף הם היו באותו הנס.

והגרי"ז חידש שיש שני דיני חינוך: א. מצוות חינוך שחייבו חכמים את הקטן, אך מאחר שאי אפשר לחייב לקטן לכן הטילו חובה זו על האב לקיים חובת הבן, והבן הוא המחוייב בעיקר החפצא של מצווה. ב. חינוך המוטל על האב לחנך את בנו ולהרגילו במצוות משום חנוך לנער על פי דרכו.

וכעין זה כתב רבינו מנוח (שביתת עשור פ"ב ה"י) שיש שני דיני חינוך, שעיקר חיוב חינוך שהוא חובה מדרבנן אינו שייך אלא באופן שמקיים המצווה כתיקונה וכמשפטה בשלימות, אלא שמלבד זאת יש חובה שאינה חובה מדרבנן אלא חובה המוטלת על כל אדם מעצמו ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו, ומחובה זו מחוייב לחנכו אף כשלא עושה המצווה כתיקונה וכדין חינוך שעות בתענית.

חובת האם בחינוך בנה

בגמרא בנזיר (כח:) שנינו האב מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, והגמרא מפרשת טעם חילוק זה "איש חייב לחנך בנו במצוות ואין האשה חייבת לחנך את בנה". וכן פסק השולחן ערוך (או"ח סימן שמג ס"א): קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו, ובמשנ"ב (סק"ב) למד שהוא מדין חינוך, ובמגן אברהם (סק"א) דקדק שדווקא אביו מצווה אך לא אמו וכדברי הגמרא בנזיר, ושכן כתב בתרומת הדשן (סימן צד). וכן לשון הרמב"ם (מאכלות אסורות פי"ז הכ"ח): אע"פ שאין בי"ד מצויין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר (משלי כב ו) חנוך לנער על פי דרכו וגו'.

אך מצאנו בדברי המפרשים כמה הגבלות לכלל זה:

א. יש שכתבו שאף שאין האשה מחוייבת בכך מצווה עליה לחנכם.

ב. יש שכתבו שכל דין זה אינו נוגע אלא לחינוך למצוות אך לאפרושי מאיסורא ודאי אף האם מחוייבת להפריש בנה מן האיסור ואסורה לספות לו איסור בידיים.

ג. יש שרצו לומר עפ"ד הגרי"ז שיש שני דיני חינוך, א' המוטל על הבן וא' המוטל על האב, ולפי זה רצו לומר שאין האם פטורה אלא מחובת חינוך המוטלת על האב אך החובה לקיים חובתו של הבן מוטלת אף על האם.

כוונה במצוה

דעת הטורי אבן (חגיגה דף ו) שאין דין חינוך על כוונה במצוות כיון שקטן לאו בר כוונה הוא. אמנם רבים חלקו עליו ונקטו שאף לקטן יש כוונת מעשה, וממילא שפיר יש חיוב חינוך אף על כוונה.

ולדעת הסוברים שיש מצות חינוך על כוונה, נסתפקו האחרונים, באופן שעשה הקטן מצווה ולא כיוון, האם יהיה מחוייב האב לשוב ולחנכו במצווה עם כוונה או שמא לא. ושורש הספק שהרי קי"ל דמצות צריכות כונה בדאורייתא, ובדרבנן אין צריכות כוונה, וכיון שחיוב קטן הוא רק מדרבנן נמצא שיצא ידי "חובתו" אף בלא כוונה, אך מאידך כיון ששורש דין חינוך להרגילו במה שייעשה לכשיגדל, אם כן יש לומר שצריך לדון דינו כאילו היה קורה דבר זה כשיגדיל, ואזי במקום שלא כיוון יש לדונו כגדול שלא כיוון, שבדאורייתא צריך לחזור ולעשות המצווה. ודעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שיחזור וקיים המצוה בברכה, והגרי"ש אלישיב חילק בזה בין אם האב בא לשאול שאז יש להורות לו כנ"ל שחייב לחנך בנו שוב בקיום המצווה, ובין אם הבן בא לשאול שאז מורים לו כפי דינו שאין צריך לחזור ולברך.

אם צריך הקטן לקיים המצוה כתיקונה או עכ"פ 'עצם המצוה'

עי' חדש על ה(מ)דף (סוכה מב).

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף