אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/טז

יום חמישי ט"ז חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף טז

עשה דוחה לא תעשה בנדר לבטל את המצוה

שנינו במשנה בנדרים (טז.): וחומר בנדרים מבשבועות כיצד, אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח. בנדרים - אסור, בשבועות - מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות.

ובגמרא (טז:) מנין שאין נשבעין לעבור על המצות, תלמוד לומר "לא יחל דברו" (במדבר ל ג) - דברו לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים. ומקשה הגמרא: מאי שנא נדר דכתיב "איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו", שבועה נמי הא כתיב "או השבע שבועה לה' לא יחל דברו" [- דלה' קאי נמי אהשבע שבועה. [[ר"ן/נדרים/טז/ב|ר"ן]. ומסקנת הגמרא: אמר רבא, הא דאמר 'ישיבת סוכה עלי', והא דאמר 'שבועה שלא אשב בסוכה'.

וביאור יישוב הגמרא, על פי החילוק המבואר בגמרא בנדרים (ב:) לפי בנדרים 'מיתסר חפצא עליה' ואילו בשבועות 'קאסר נפשיה מן חפצא'. דהיינו, שבנדר אדם אוסר על עצמו את ה'חפצא', דהיינו את ישיבת הסוכה, ושוב אין מאכילים לאדם דבר האסור לו, והמצוה ממילא נפקעת. משא"כ שבועה גדרה שאוסר את ה'גברא' מהחפץ, ובסוכה - שבועתו שלא אשב בסוכה, ועל דבר זה עצמו הוא מצווה ב'מצות סוכה' - שמצווה לשבת בסוכה, ואין בכוחו להשבע שבועה זו המפקיעה ממנו את מצות סוכה שהוא מצווה בה.

עכ"פ מבואר בגמרא שהנודר מ'חפצא' של מצוה, כגון שנודר עצמו מישיבת סוכה וכיו"ב, חל נדרו, ושוב אינו יכול לשבת בסוכה. על כך מקשה הרשב"א מדוע לא נאמר 'עשה דוחה לא תעשה' ויבוא העשה של סוכה וידחה את הלא תעשה של 'לא יחל דברו'. ויישב הרשב"א, שנדרים יש בהם מלבד הלא תעשה של 'לא יחל דברו', גם עשה של 'ככל היוצא מפיו יעשה', וכלל הוא בידינו שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

גם החינוך (מצוה ל) עמד על קושיא זו ויישב אף הוא כיישוב הרשב"א, וז"ל: ואם תשאל, מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצווה עליו לאכלו, איך לא יאכלו, שהרי אותו דבר מצווה הוא עליו בעשה, ויבא עשה וידחה לא תעשה ד'לא יחל', כי כן אמרו חכמים בכל מקום 'אתי עשה ודחי לא תעשה'. תשובתך, שהנדר, עשה ולאו יש בו, לאו ד'לא יחל', ועשה ד'ככל היוצא מפיו יעשה', ע"כ.

בהגהת המשנה למלך על ספר החינוך (נדפס בספרו דרך מצותיך, חלק רביעי), תמה על יישובו מכח גמרא מפורשת במסכת נזיר (נח:) שם מבואר שנזיר שנצטרע מגלח כדין מצורע, כיון דאתי עשה דמצורע ודחי ללא תעשה דנזיר, ומקשה הגמרא שהרי בנזיר יש מלבד הלא תעשה גם עשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ומיישבת הגמרא: מכל מקום שאני נזיר דקיל הואיל ואיתיה בשאלה. ומבואר א"כ בגמרא שאין אומרים לדין זה ש'אין עשה דוחה לא תעשה ועשה', במקום שהלא תעשה ועשה ישנם בשאלה, וא"כ מה יישבו החינוך והרשב"א שאין המצוה דוחה את הנדר, כיון שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, ובנדרים איכא נמי עשה, סו"ס כיון שאפשר בשאלה - אומרים עשה דוחה את לא תעשה ועשה - ומה חילוק יש בין נזיר לנדרים, והניח בצ"ע.

ובאמת שאלה זו כבר נשאל הרשב"א עצמו בתשובה (ח"ג סימן שמג), ותורף תשובתו שסברא זו אותו מעלה הגמרא בנזיר וביבמות (ה.) 'לאו בדוקא נאמר אלא דחיאתא בעלמא נינהו'. והרשב"א מוסיף שאין הכרח בדבר, כי אפשר שמה שעשה דמצורע דוחה ללא תעשה שיש עמו עשה של נזיר, אינו מחמת חלישות ה'עשה' דנזיר, אלא אדרבה מחמת גודל העשה דגילוח מצורע, שיש בו משום שלום בית, וכסברת הגמרא בחולין (קמא.) דהואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים, אף האי מצורע כל כמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה, ויש במצותו משום שלום הבית. וא"כ יש לומר שמחמת כן דוחה עשה דמצורע את לא תעשה ועשה של נזיר, ואין ללמוד מכאן לכל מקום שעשה דוחה לא תעשה ועשה כשישנו בשאלה.

ובאמת יישוב זה כיוון לו השער המלך, וכתב ליישב קושיית המל"מ על הרשב"א והחינוך, עפמש"כ התוספות בבבא מציעא (ל.) שם הקשו התוספות מכח כלל דומה המבואר בגמרא בנזיר שם שעשה דוחה לא תעשה ועשה כשאינו שוה בכל, ויישבו התוספות שאינו כלל לכל מקום, ורק לענין עשה דמצורע שאני כיון שהוא עשה חמור משום דגדול השלום. ועפ"ז כתב המל"מ ליישב דעת החינוך והרשב"א, שכל מה שעשה דמצורע דוחה לא תעשה ועשה דנזיר כיון דאיתיה בשאלה, היינו דוקא עשה דמצורע שהוא חמור, אבל עשה בעלמא אינו דוחה לא תעשה ועשה אפילו אם איתיה בשאלה.

ובהגהות מעשה חושב על השער המלך כתב שרוח ה' דיבר בו, שכן כתב הרשב"א בהדיא בתשובה [- היינו התשובה הנזכרת לעיל], "ובחנם הקשה עליו המשנה למלך המובא בספר בני דוד הנ"ל, וכן מה שהקשה בפרשת דרכים על ספר החינוך הנ"ל" [אגב, המשנה למלך המובא בספר בני דוד הוא לכאורה דבריו בהגהותיו לחינוך שנדפסו בספרו פרשת דרכים, והוא באמת מקור אחד].

ואמנם הקשה המע"ח שעדיין יקשה לדעת הסובר (מו"ק ז:) שמצורע בימי חילוטו מותר בתשמיש המיטה, ואם כן אין סברת גדול השלום שייכת במצורע, וע"כ שעשה דמצורע דוחה ל"ת ועשה דנזיר מחמת קלישות העשה של נזיר, וזאת משום שישנו בשאלה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שהוא הדין עשה דכל מצוה ידחה לאת עשה ועשה דנדרים.

וכה"ק בשלמי נדרים (טז:) שלמאן דס"ל דמצורע מותר בתשה"מ בימי חילוטו, אם כן גם עשה דמצורע לא אלים כ"כ ואפילו הכי דוחה לעשה ולא תעשה דנזיר, וע"כ שהוא משום שהעשה והל"ת דנזיר קילי כיון שישנם בשאלה, וא"כ יקשה גם באומר קונם סוכה שאני עושה, מפני מה לא תדחה מצות סוכה את העשה ול"ת דננדרים שהם קלים כיון שישנם בשאלה.

ובשלמי נדרים הביא עוד ליישוב שהביא בספר עצי לבונה (יו"ד סימן רטו) בשם ספר שמלת בנימין, שכיון דכלל הוא שאין עשה דוחה לא תעשה היכי דיכול לקיים שניהם, ממילא הכא נמי כיון שיכול להישאל על נדרו, נמצא שיכול לקיים שניהם, שלא לעבור על נדרו ומאידך לקיים המצוה - ובכה"ג אין אומרים עשה דוחה לא תעשה ועשה ולכן מתבטל נדרו בפני מצוותו.