נזר הקודש/מכות/ו/א
א] גמרא. אמר רבא, והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור. ופירש"י דקאי אמתני' דמאה כשנים, אבל אם העידו השנים ולאחר זה העידו האחרים וכו'. ופי' התוס' בכוונת רש"י דקאמר לכל דבר, דקאי אף לענין קרוב ופסול. ודעת רש"י דקרוב ופסול אינו פוסל הכשרים רק בשהעידו כולן בתוך כדי דיבור. ובזה הקשו התוס' מהא דקאמר בש"ס הרוג יציל, וע"כ דסגי גם בראייה לחודיה.
והנה לכאורה אפשר לומר דשיטת רש"י כשיטת הרמ"ה הובא בטור (חו"מ סי' לו), דסבר דתרי דינים יש בזה לענין לפסול עדות הכשרים, או שכיוונו להעיד בשעת ראיית הדבר אף על פי שלא העידו כלל, או בהעידו ביחד אף על פי שלא נתכוונו להעיד בשעת ראיית הדבר. דסברת הרמ"ה דעיקר קרא בשעת הגדה קאי, והובא בסמ"ע (שם ס"ק ד) יעוי"ש. ואפשר שזהו גם כן דעת רש"י, וסבר רש"י דבאופן הצטרפות הפסולים עם הכשרים שבשעת הגדה באופן דלא כיוונו להעיד בשעת ראיה, בעינן שתהיה צירופם בהגדה שהוא בתוך כדי דיבור. וכנראה שרמז לזה הש"ך שם (ס"ק ו). וע"כ דעת התוס' דאם לא נעשה פסול בשעת הראיה שוב לא מהני צירוף דהגדה.
ב] והא דלא נחתו התוס' לפרש בכוונת רש"י דמיירי באופן שבשעת הגדה לא כיוונו להעיד, ולהכי בעינן דצירופם בשעת הגדה יהיה בתוך כדי דיבור, משום דסברת התוס' דאין סברא לומר דלבעי תוך כדי דיבור אלא בהתחלת הצטרפותם, וכמו בענין דהזמה כיון שנמצאו כת אחת זוממין, ונמצא דעיקר הצטרפותם הוא בשעת הגדה, וכמו"ש התוס' לקמן, מה שאין כן באופן שכבר נצטרפו בראיה, אף על פי שלא כוונו להעיד, מכל מקום יש בזה מעט הצטרפות, כערך ענין תוך כד דיבור, והיינו דהראיה בעצמותה לענין עדות פועלת הצטרפות, ולהכי אין סברא לומר דלבעי בהגדת העדות תוך כדי דיבור דוקא.
וסברא זו מוכרחת לשיטת התוס' לקמן (ד"ה שמואל אמר), שכתבו דלפי המסקנא שמסיק הש"ס יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר, להכי אין הפסולים מגרעים עדות הכשרים רק בהגדה דבי"ד. והיינו דסברי התוס' דתרווייהו בעינן לבטל עדות הכשרים, היינו ראיה והגדה בעינן. ומכל זה כתבו שם התוס' דמהני הגדה לאחר כדי דיבור גם כן. ולכאורה כיון דבעינן הגדה בבי"ד, ובהצטרפות הגדת הכשרים עם הפסולים ביחד בבי"ד מגרעים עדות הכשרים, א"כ מדוע מהני גם לאחר כדי דיבור. וכבר עמד בזה המהרש"א ז"ל.
אמנם בדברינו ע"כ סברת התוס' דהצטרפותם בראיה שראו ביחד סגי להיות נחשבים לכת אחת שתפעול הגדתם בבי"ד לבטל עדות הכשרים אף לאחר כדי דיבור, מטעם דרק יש להם ייחוס של הצטרפות כמו ערך תוך כדי דיבור.
ומטעם זה גם לשיטת רש"י, אף באופן שלא כיוונו להעיד בראשונה בשעת ראיה, מכל מקום הראיה בעצמותה יש לה הצטרפות לענין זה דלא בעינן הגדה דאח"כ שתהיה תוך כדי דיבור דוקא, כיון דעכ"פ היתה להם איזה ייחס של הצטרפות. ומטעם הזה לא פירשו התוס' לפרש בכוונת רש"י דמיירי באופן שלא כיוונו להעיד בשעת ראיה, דלבעי תוך כדי דיבור בשעת הגדה, דזה ליתא כיון דכבר נצטרפו בראייתן.
ג] ומטעם זה אין ליישב פירש"י דכוונת רש"י כשיטת התוס' דתרווייהו בעינן ראיה והגדה, ובעינן בשעת הגדה תוך כדי דיבור. ומטעם זה לא קשה מה שהקשו התוס' מהא דהרוג יציל, והיינו דכוונת רש"י לפי המסקנא דש"ס דתרווייהו בעינן, וכסברת התוס'. וא"כ אמאי הקשו התוס' לרש"י, הא שפיר יש לפרש דכוונת רש"י לפי המסקנא. וכנראה שזהו גם כן כוונת המהרש"א ז"ל בתוד"ה שמואל אמר. אמנם ע"כ דסברי התוס' דהסברא פשוטה דכיון דהראיה היתה ביחד, ע"כ הצטרפותם בראיה לא גרע מתוך כדי דיבור לענין הצטרפות, וכמוש"נ.
ד] ובעיקר כוונת רש"י, יש לפרש דבא להורות באופן שנתקבלה עדות כת השניה לאחר כדי דיבור של הראשונה, והוזמה כת הראשונה, דלא נתבטלה כת השניה כלל והעדות דכת השניה בתקפה. וכבר פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד פרק כ' מהל' עדות (ה"ג), ודעת רש"י כדעת הראב"ד דבאופן זה הכת השניה בתקפה. ומצאתי בש"ך (חו"מ סי' לו ס"ק ו) שנחית גם כן לפרש כוונת רש"י באופן זה.
ה] גמרא. אמר ליה כל חד וחד בתוך כדי דיבור של חבירו. ובאופן זה כל העדים הם כעדות אחת לענין הזמה, ואין נענשין עד שיזומו כולן. ואם היה הפסק בין זה לזה יותר מכדי דיבור, כתב הרמב"ם בפרק כ' מהלכות עדות (ה"ג) דנחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין, והשנים האחרונים וכו' אין נענשין, ואף על פי שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה, יעוי"ש. מבואר מדברי הרמב"ם דבאופן שהעידו לאחר כדי דיבור, אף על פי דהוי שתי כתות לענין הזמה, מכל מקום לענין ביטול העדות הרי הם ככת אחת, יעוי"ש.
ודבריו מרפסין איגרי, דממה נפשך, אם נחשבים לכת אחת הרי הם עדות אחת גם לענין הזמה, והיאך נענשין הראשונים בלעדי ההזמה דאחרונים. ואם נחשבים לשתי כיתות, א"כ עדות השנים אין להם שייכות לראשונים, וא"כ למה תיבטל עדות הכת האחרונה. וזהו כוונת הראב"ד בהשגה. והנה מה שכתב מרן בכס"מ וברדב"ז שם, דכיון שבאו ביחד מהני להיות כת אחת לענין ביטול העדות יעוי"ש. אבל דוחק לומר כן, דבשביל ביאתן לבי"ד ביחד יבטל עדותן, כיון דעכ"פ קבלת העדות לא היתה ביחד. וגם רבינו הש"ך בחו"מ (שם) הרבה לתמוה בדברי הרמב"ם, ועי' בקצוה"ח שם (ס"ק ג). ולדעתינו נראה לבאר שיטת הרמב"ם והראב"ד וסברת הפלוגתא ושיטתם בזה.
ו] ונראה בביאור דברי הרמב"ם, דתרי עניני צירוף יש, א: צירוף שהוא בתור התאחדות. ב: צירוף שהוא בתור התחברות. וביאור הדברים, דבזה יובדל תורת הזמה מתורת ביטול העדות, והיינו דלענין הזמה בדין הצטרפות העדים בעינן שתהיה ההצטרפות בתור התאחדות, והיינו שהתורה אמרה בדין הזמה והנה עד שקר ענה באחיו, ומזה נלמד דלא מהני הזמה עד שיזומו כולן, והיינו מפני שהתורה כללן לכל העדים בתור עד, והיינו שאף ממאה עדים אין כאן אלא הגדת עדות אחת, וממילא בעינן לענין הזמה הזמת כולן, ובלעדי הזמת כולן אין כאן הזמה כלל מטעם דאין הזמה לחצי עדות. משא"כ לענין ביטול העדות לענין הדין דנמצא קרוב או פסול בטלה כל העדות, לא בעינן הצטרפות בתור התאחדות, רק סגי בצירוף שהוא בתור התחברות גרידא.
ז] והנה לפי זה, הא דקאמר הש"ס דבעינן לענין הצטרפות העדים שיעידו כולן כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו, שזהו ענין צירוף שהוא בתור התאחדות, והיינו שע"י שהעדים העידו בתוך כדי דיבור נעשים כל העדים כעדות אחת. אמנם לענין ביטול העדות סבר הרמב"ם דסגי בצירוף העדים שהוא בתור התחברות גרידא, להכי לא בעינן שתהיה הגדת העדים בתוך כדי דיבור, אלא גם באופן שיודעים זה את זה בדבר הגדת העדות סגי לענין ביטול להיות נחשב עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וזהו סברת הרמב"ם שכתב דאף על פי שהקבלת עדות היתה בהפסק יותר מכדי דיבור ואין בזה תורת צירוף התאחדות לענין הזמה, אמנם עכ"פ יש כאן תורת צירוף העדים לענין התחברות, והוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ומדויק היטב שיטת הרמב"ם, דכיון דעכ"פ יש כאן צירוף עדים הכת הראשונה עם השניה, ממילא כשנתברר לנו דהכת הראשונה זוממין, אין לנו היכולת להרוג הרוצח, כיון דכבר נעשה משפט בהזוממין שהיה להם התחברות עם העדים השניים הבאים לחייב את הנידון.
ח] עוד יש לומר בסברת הרמב"ם, דסבר דאין לבי"ד לעשות שתי מעשים הסותרים זה את זה, והיינו דכיון שיש לעשות משפט בהזוממין הכת הראשונה, שוב אין לעשות משפט הרוצח עפ"י כת השניה. ביאור הדברים, דאף על פי שיצוייר שהרא שונים נעשין זוממין מכח המזימין שאמרו להם עמנו הייתם, ומכל מקום יצוייר שהרוצח הרג נפש בזה הזמן ובזה המקום, וכמו שהעידו הכת השניה, ויצוייר שאין בזה הכחשה, וכמבואר במשנה לקמן, היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה וכו', לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין, יעוי"ש.
והנה גם באופן שהעדים העידו שהיו רואין את המאורע מחלון אחד גם כן יצוייר שלא תהיה הכחשה, וכמבואר בקצוה"ח (שם ס"ק ג). אמנם עכ"פ כיון שמעידין על דבר המאורע שראו שתי הכיתות ביחד מחלון אחד ממש, סבר הרמב"ם דאף על פי שיוכל היות דהאמת כהכת השניה בדבר הרציחה, מכל מקום סבר הרמב"ם דע"כ נתנה התורה הנאמנות לכח המזימין, דאף על פי שאינם מעידין על עצם העובדא, מכל מקום התורה ירדה לכח ענין הזמה אשר גם עצם העובדא לא היה וכל המאורע שקר בפי העדים.
וכיון שכן ע"כ אין לבי"ד לאחוז הענין בשני ראשים, דהיינו להרוג הזוממין שזה בירור דהנידון לא הרג נפש, ולהרוג גם את הנידון. ואין זה ענין לדין המשנה דהוא והן נהרגין, דשאני התם דכל כת מסמנת מקום אחר לראייתן, משא"כ בנידון דהרמב"ם דאפילו אם אמרינן דמיירי באופן דליכא הכחשה בין המזימים לבין שנים האחרים, דהיינו דמיירי שהיו רואין זה את זה דרך ראיה כללית ולא באופן שיוכלו להכחיש את המזימין, אמנם כיון דעכ"פ מסמנים מקום אחד, ואף שהאחרונים אינם יודעים בבירור לומר על הזוממין שהיו עמהם ביחד, ורק אומרים כמדומה, ומטעם זה נעשו הראשונים זוממין, אמנם כיון שעכ"פ מדומה להם שהיו עומדים ביחד במקום אחד זה סגי לבטל את משפט הנידון.
וזהו סברת הרמב"ם, דסבר דכיון דכבר הוזמו הראשונים שהעידו בדבר הרוצח בזה הזמן ובזה המקום, להכי אין מקום לחייב את הנידון במשפט הריגה שהרג נפש בזה הזמן עצמו, דהוי תרתי דסתרי, ומכח זה נעשה ביטול גם בהכת השניה, והוי כעין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. זהו סברת הרמב"ם. וסברת הראב"ד, דעיקר משפט הזמה בעמנו הייתם אף באופן שדבריהם אמת בדבר הנידון כנידון דהכא, ולהכי מקיימינן תרתי, משפט הזוממין ומשפט הנידון. ותצא מזה נפק"מ לדינא בין הרמב"ם והראב"ד באופן שהדבר אמת בדבר הנידון, וכמוש"נ.
 |
ספרי נזר הקודש מונגשים לציבור באדיבות נכד המחבר המו"ל רבי נתן גינזבורג (הזכויות שמורות) |