רב פעלים/ב/יורה דעה/כח

רב פעלים ‏ ב יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. אשה יש לה מכה בדד, ונעשה נקב בבשר הדד, והרופא הניח לה חוטי פשתן שקורין פתיל"י, והנקב עמוק הרבה, וחוטי הפשתן שקועים בעומק בתוך הבשר, ואין נראה מן הפשתן בחוץ אפילו משהו, והרופא נתן לה רשות לטבול, ורק בתנאי שלא תסיר הפשתן הנז' מן הדד, שאם תסיר אותו יבואו מים בתוך הנקב ויזיק לה נזק של סכנה, ולשאול הגיעה אם יש חציצה בכך, או לאו, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. פסק מרן ז"ל בסי' קצ"ח סעיף י"א, חץ או קוץ התחוב בבשר, אם נראה מבחוץ חוצץ, ואם אינו נראה אינו חוצץ, והלכה זו משנה ערוכה סוף מקוואות, חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ, ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו, ופירש הר"ש ז"ל שם בזמן שנראה מבחוץ, אי אפשר שלא יהיה מקצתו על הבשר וחוצץ, וכתב הרא"ש ז"ל, הילכך אשה שיש לה קוץ בבשרה, אם הוא נראה לא תטבול עד שתסירנו ע"כ, וכתב הגאון הלבוש ז"ל סעיף י"א, אחר עיוני בבית יוסף, נ"ל דה"פ חץ או קוץ שהוא תחוב בבשר, אם נראה מבחוץ כלומר שהוא בולט קצת, או שהוא שוה לבשר, כיון שאינו משוקע בבשר חוצץ, מפני שאי אפשר שלא יהיה מקצתו מונח על בשר העור אשר מבחוץ וחוצץ בין המים ואותו מיעיט הבשר, והו"ל מיעוט שמקפיד עליו להסירו שחוצץ, ואם אינו נראה מבחוץ, לא שאינו נראה כלל, אלא שהוא משוקע בבשר, שכבר עבר מן בשר העור ולפנים, אע"פ שעדיין נראה מונח על הבשר הפנימי אינו חוצץ שלא נאמרה בטבילה ורחץ בשרו במים, אלא על בשר העור החיצוני, ולא על הפנימי, שאפילו ראוי לביאת מים לא בעינן גביה רק בבית הסתרים עכ"ל, ולכן לפ"ז בנידון השאלה נמי כיון דאין הפשתן נראה מבחוץ, אלא משוקע בבשר הפנימי שכבר עבר מבשר העור ולפנים, אינו חוצץ:

וראיתי הרב תשובה מאהבה בסימן זה, שכתב נשאלתי באשה שיש לה מכה ונפתחה, באופן שצריכים הרופאים לתת לתוך נקב המכה תחת הרטיה גרר מבגד עדים של פשתים, והגרר הזה אינו נראה, אע"פ שנוטלים משם הרטיה, כי הנקב הוא בעומק, והוריתי אפילו אם כשנוטלין הרטיה מעל המכה אינן נראין גררי פשתן אלו, אפ"ה חייצי, ואין זה דומה לחץ שאין סופו לצאת, כמ"ש הר"ש ז"ל סוף מסכת מקוואות, ועיין תיו"ט שם משנה א' ביתידות שנשברו, כיון שאינו להתקיים כך וזה ברור לענ"ד עכ"ל. הנה נידון הרב ז"ל הוא כמו נ"ד ממש, וסבר מר דחוצץ, כי מחלק בין דין זה לדין החץ, משום דחץ אין סופו לצאת, ודבריו תמוהין, כי הנה דין זה שפסק מרן בש"ע חץ או קוץ התחוב בבשר אם נראה חוצץ, ואם אינו נראה אינו חוצץ, הביא מרן ז"ל בב"י, ומקור דין זה הוא מן התוספתא דמפורש שם על חץ, והביא על זה טעם הר"ש שפירש, הא דאם נראה חוצץ משום דאי אפשר שלא יהיה מקצתו על הבשר ולכן חוצץ, ודין הקוץ דדמי ליה, מקורו בהרא"ש ז"ל שהביא דין החץ, וכתב הלכך אשה שיש לה קוץ בבשרה אם הוא נראה לא תטבול עד שתסירנו, נמצא דין זה של חץ וקוץ שפסק מרן בש"ע, הטעם דאם נראה חוצץ הוא משום דא"א שלא יהיה מקצתו על הבשר, ובאינו נראה דאינו חוצץ משום דאינו על הבשר אפילו מקצתו, ולאו משום דזה אין סופו לצאת, ומ"ש בהר"ש דבשל מתכת איכא סכנה להוציאו, וכן בשל מתכת אינו נדבק כ"כ ועיילי ביה מיא, זה נאמר על דברי חכמים בתוספתא שאמרו בד"א בשל מתכת, אבל בשל עץ חוצץ, ומרן בב"י האריך בדבר זה, ומור"ם בד"מ כתב דבריו מגומגמין, ויישב הדבר, ועיין בש"ך ובהגהות מהרלב"ח ושאר אחרונים, ומה לנו בזה, הא לענין הלכה בש"ע לא נכנס מרן ז"ל בדבר, ומ"ש בש"ע חץ או קוץ איירי גם בסופו לצאת, דהא קוץ ודאי סופו לצאת, דקפדי להוציאו, ועכ"ז פסק להלכה, דאם אינו נראה אינו חוצץ:

ועוד נ"ל, דאין לנו לחוש לאיסור זה, שאסר הרב תשובה מאהבה ע"פ החילוק אשר חדש מדעתו, דהא כאן הוא בית הסתרים שהוא איסור דרבנן דוקא, וקי"ל מיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ, ועיין להגאון חתם סופר יו"ד סי' קצ"ג שכתב וז"ל, נמצא לפ"ז במיעוט המקפיד בכל הגוף, איכא ספק דאורייתא, ויש להחמיר וכו', אבל בית הסתרים לבד הוי דרבנן ממ"נ וכו' ע"ש, והכא בנ"ד אע"פ שסופה להסיר הפשתן אחר שתתרפא, מ"מ כל זמן שנקב המכה פתוח אינה מקפדת להוציאו, אלא אדרבה מקפדת להניחו, מפני שאם תסירנו יהיה לה נזק, וכיון דהוא בין הסתרים דרבנן אינו חוצץ כדין מיעוט דאינו מקפיד:

ומ"ש הש"ך ז"ל בס"ק י"ד בשם כה"ג גבי כחל, דאם לרפואה חוצץ, כתבתי בתשובה אחרת דאיירי בהיכא דלית לה צער בהסרתו, דכן האמת יורה דרכו, מה צער יש לה בהסרת הכחל, ולכן כל דלא הוי לנוי חוצץ. ועיין להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תניינא ח"ג סי' ק"ח דף מ"ב ע"א שכתב, אמנם מצד החציצה לכאורה היה נראה דלא שייך כאן חציצה, כיון שהיא עושה כן משום רפואה, וא"כ הוי זה ודאי אינה מקפדת וכו', ובלי ספק כ"ע אי הוו צריכין ח"ו לזה היו עושין כן, ולא שייך לומר דבטלה דעתה בדבר שצריך לרפואה לעשות כן, וראיה ברורה מדתניא בתוספתא, והובא בהר"ש סוף מס' מקוואות, הנכנס לו חץ בירכו, ר"א אינו חוצץ וחכ"א ה"ז חוצץ בד"א בשל מתכות, אבל בשל עץ ה"ז חוצץ, ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ, ופירש הר"ש דבשל מתכות עיילי מייא טפי משל עץ, שאינו נדבק כ"כ עם הבשר, א"כ בשל מתכת איכא סכנה טפי כשמוציאו, ודבר שאינו מקפיד אינו חוצץ, וכ"כ המרדכי הובא בד"מ סי' קצ"ח אות ה', וא"כ יקשה מה בכך שאינה סכנה והיא אינה מקפדת, והא רובא דעלמא מקפידין אף שהיא אינה מקפדת אזלינן בתר רובא דעלמא, וגם הא יותר הי' נוח לה שלא יתחוב חץ ולא היתה צריכה להסירו, וע"כ דעיקר אנו דנין אם היה אנשים או נשים ח"ו במעמד הלז אם היו מקפידות, וא"כ מזה ראי' דכל שצריך לרפואה ועשתה לרפואה, דאין צריך להסירה, וזו ראי' נפלאה עכ"ל ע"ש, ומכל זה תמצא סעד לדברינו להתיר בנ"ד, ודלא כהרב תשובה מאהבה ז"ל:

גם הגאון רע"א ז"ל בדרוש וחידוש דף ק"ג ע"א כתב, כל שהוא מיעוט אף משום צערא מקרי אינה מקפדת. עוד כתב שם אפילו דאיכא פוסקים דס"ל בצערא לבד וליכא סכנה מקרי מקפדת, מ"מ כיון דאיכא פוסקים דס"ל גם בצערא בלבד מקרי אינה מקפדת, אזלינן לקולא דמיעוט כיון דהוא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא ע"ש, וכ"כ מהרש"ק בקנאת סופרים דף נ"ד ע"ב, דמחמת צער נחשב אינו מקפיד ע"ש, ובגוף האדם תליא מלתא דבשלו הן שמין ע"ש, ועיין אמרי אש ח"א ביו"ד סי' מ"ד דף נ"ב ע"ב ע"ש:

עוד ראיתי להגאון כתב סופר בנו של הגאון ח"ס ז"ל, ביו"ד סי' צ"א, שנשאל מרב אחד באשה אשר ראשה כאיב לה, ויצו הרופא להניח לה רטיה ותחבושת על צדעיה, ומשפט הרטיה להדבק במקום הנחתו כמשלש ירחים למרק החלאה, ובמשך הנז' בלתי אפשר להפריד הרטיה ממקומה, ואולי ע"י רופא אומן תוכל להסירה, ואפשר גם ע"י עצמה תוכל להסירה על ידי יסורין, וכאב מרובה, ואחר תום הזמן הנז' תפול הרטיה מעצמה, ועל זאת שאל הרב מה תעשה האשה בהגיע עת טבילתה, דאם הרטיה חוצצת או לאו, ורב אחד הורה בה היתר, ולא גילה טעמו של הרב המתיר מה הוא, והשיב הגאון כתב סופר הנז' להקל, ממ"ש ב"י בשם סמ"ק ומרדכי, בגרב ושחין וכו' דמבואר שם כל שמצטערת ואין דעתה להסיר עתה, הגם שבדעתה להסיר אח"כ כשיתייבש הרבה, ובקל להסיר או יפול מעצמו, כל שעתה יש לה צער לא מקרי מקפיד אלא שרגילות להסיר מחומרא, דמבואר בא"ה בבית יוסף ורמ"א, דמעיקר הדין כל שמצטערת בנטילתו ליכא חציצה, ורק החמירו על עצמן בטבילה ולא בנטילה, ובסו"ד כתב אע"פ שנראה לו לסמוך להתיר בזה להיות כי מיעוט המקפיד הוא חומרא דרבנן, עכ"ז לא סמך להתיר בדין הרטיה, כי השואל שאל לגאון אחד ואסר ע"ש, נמצא רק בנידון הרטיה ההיא ושאינה בבית הסתרים חושש להחמיר, אך בנ"ד שהוא בבית הסתרים כ"ע מודי להתיר בשופי, כי הטעמים שכתב שם ישנם בנ"ד, ועיין להגאון דברי חיים מצאנז ז"ל ביו"ד שי' ס"ה, באודות האשה שיש לה רטיה על מכתה וקליעת שערה ע"פ צווי הרופאים שכתב וז"ל, אם אפשר בקל להסיר הרטיה בלא חשש כאב, בודאי תסירנה, ואם חוששת לסכנה וכאב גדול ח"ו סגי שתדיח היטב במקום הרטיה במים חמין מה דאפשר, וכן במקום קליעת שער ותטבול, ולא הוי חציצה כלל, עכ"ל ע"ש:

הנה כי כן לענין הלכה בנדון השאלה, מלבד טעם ההיתר שכתבנו לעיל, דדמי נ"ד לדין חץ וקוץ דאינו נראה דלא חייץ, עוד יש לנו טעם מספיק להתיר בנ"ד, שהיא מנחת הפשתן לרפואה, שאם תסיר אותו תנזק והוא מונח בבית הסתרים, ועתה בזמן המכה מקפדת שלא להסירו בכניסתה למים, וכיון דהוי מיעוט יש להתיר בשופי, מכל טעמי הנז"ל, ומכל דברי הרבנים הנז"ל, דהתירו בכה"ג שהוא מיעוט בבית הסתרים באיסור דרבנן, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.