משמיע שלום/א
|
|
א) (גרסינן בשלהי מסכת ברכות) אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכו'. ויש לדקדק מדוע לא אמרו "תלמידי חכמים עושים שלום" (דלשון מרבים משמע דוקא שאין בכוחם לעשות שלום כ"א להרבות השלום). גם בלא"ה צריך הבנה דאטו כל ת"ח מחויב לילך לעשות שלום בעולם א"כ תורתן אימתי נעשית. אכן י"ל שהוא ע"פ מאמר הכתוב אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו וא"כ אין לבו שלם עם המקום ב"ה. וגם ע"פ מאמר חז"ל (שבת נ"ה) דאין מיתה בלי חטא ואין יסורים בלי עון. וע"פ מ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' תענית (שיבואר לקמן) דאם לא יזעקו ויריעו תוסיף להם ח"ו צרות אחרות וע"י התשובה תסור מהם הצרות והיסורים. וא"כ א"ש כי ע"י מה שהת"ח יעוררו את לבב אחב"י לשוב מדרכם. באמת נעשה שלום בין ישראל למקום ב"ה. וכמו כן כיון שעי"ז נגאלים ונפדים מכל צרותיהם נעשה שלום על ישראל. ובזה יש לכוון ג"כ מאמר הכתוב ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום" ור"ל דע"י התורה בודאי יזכו להתברך בשלום. ועפ"ז י"ל דזה ג"כ כוונת הכתוב אשר נשיא יחטא לאשמת העם דר"ל דעיקר חטאו של נשיא לאשמת העם ר"ל אם העם חוטאים ח"ו והוא אינו מעורר להבם להשיב שבותם בדברי כבושים להשיבם מדרכם בודאי לחטא גדול יחשב לו. כיון שיש בידו להציל ולא הציל אותם. ובודאי בכגון דא נאמר ואשמם בראשיכם וכמבואר ברז"ל. ויעוי' שבת (דף נ"ה) בהא דוהתוית תיו דאף במקום שיש לומר דלא ישמעו מ"מ אם אין זה דבר ברור מחויב להוכיחם ובאם לאו המה נתפסים בעונם:
ומ"ש לשון מרבים שלום דהנה לגמר השלום עדיין חסר תנאי אחד דהיינו שהשומעים יהיו מרוצים בכל לבם ויתנו אוזן קשבת לדברי התלמידי חכמים ובכגון דא בודאי יראו לתקן את דרכיהם עפ"י דעת התלמידי חכמים וממילא יהיה בכח הת"ח להרבות השלום כיון שגם השומעים עיקר לבם שלם עם המקום ב"ה והת"ח אינם כי אם מרבים השלום ומוציאים אותו לפועל ממש. משא"כ במקום שהשומעים אינם רוצים להטות אוזן ולציית לדברי התלמידי חכמים בודאי שוב א"א בשום אופן לעשות את השלום (ר"ל לברוא אותו יש מאין כיון שאין להם שום סיוע והכנה מאת השומעים). ואף דלכאורה לפ"ז אינו כי אם מחצה מצד השומעים ומחצה מצד הת"ח (כיון שמבלעדי רצון השומעים אין כלום) אכן י"ל שהוא ע"פ מה שנודע מאמר חז"ל דדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב וא"כ גם רצון דעת השומעים בא בסיבת דברי הת"ח וא"כ עיקרו ורובו של שלום הוא רק מהת"ח ואתי שפיר לשון מרבים שרובו של שלום אינו יוצא כי אם מהתלמידי חכמים:
עוד אפשר לומר שהוא על פי מאמר הכתוב בצל החכמה ובצל הכסף וכבר נודע מה שאמרו חדז"ל (ירושלמי פרק שלשה שאכלו מ"ב) בהא דג' מאות נזירים דשמעון בן שטח אמר לינאי המלך פלגא עלי ופלגא עלך והיינו שמחצה מהם התירם שמעון בן שטח על פי חו"ד תוה"ק ומחצה הב' הביאו קרבנותיהם מאוצרות המלך. והנה כבר נודע מאמר חז"ל דבשעה שהעני אין לו די הספקתו הוא עושה ח"ו מריבה עם הבורא ב"ה וכ"ש אם נחסר להם בצרכי שמים בודאי תגדל טענתם וכשהעשירים מספקים להם די צרכם עושים שלום בינם למקום.
אכן זה ידוע שאף שהמה מספיקים להם אכן הוא בקושי גדול כמאמר חז"ל שמתנתם מועטת וחרפתם מרובה ויהיו מזונותי מרורין כזית וכו' וכ"ש בכגון דא דנזיר וכיוצא בו שחיובו בא מצד נדרו וכדומה שבודאי אף אם יתנו להם יהי' בגודל תרעומות באמרם כי למה לו להיות נדרן ולהטיל צרכו על חשבון אחרים וא"כ עדיין אין בזה שלום על ישראל. אכן אם הת"ח באים בכח תוה"ק ומתירים לו נדרו וממילא נפטרו מחיובם באמת נתרבה השלום בעולם הן מצד העניים ששוב לא נחסר להם דבר והן מצד העשירים כי אינם צריכים ליתן על זה מאומה:
עוד אפשר לומר שהוא על פי מ"ש חז"ל (אבות פ"א מ"ב) על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. וכבר נודע מאמר חז"ל (מנחות קי) כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. וא"כ בת"ת עצמה יש בה ב' עמודים שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וא"כ בודאי הת"ח ע"י תורתם עיקרן ורובן של שלום העולם. ויעוי' בברכות (דף י') במ"ש דכל המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב תמידים יעו"ש ויעוי' סנהדרין (דף מ"ד) במ"ש דגדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידים דכתיב עתה באתי. ובמ"ש יש לכוון ג"כ מאמר הכתוב ד' עוז לעמו יתן ד' יברך וכו' דר"ל דע"י תוה"ק מתקיים כל העולם ומתברכים בשלום:
גם י"ל שהוא על פי מ"ש חז"ל על הפסוק הקול קול יעקב שבזמן שהקול קול יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו ויעוי' בתורת כהנים (והובא גם ברש"י עה"ת בריש פ' בחקותי) דמ"ש בחקותי ר"ל שתהיו עמלים בתורה וע"ז באה לנו הבטחתו ונתתי שלום בארץ הרי דת"ת גורם שיהיה שלום על ישראל וכן מבואר ג"כ (סוטה דף כא) דתורה מגנא ומצלא אף בעידנא דלא עסיק בה וגם כבר נודע דבכל צרתם לו צר וא"כ הת"ח ע"י לימוד תוה"ק מרבים שלום על ישראל וגם עושים שלום במרומים:
ובדרך צחות אמרתי על מעשה שהי' בעיר אחת שהי' שם רב אחד וקבלו עוד שני רבנים חדשים ומזה נקרעה הקהלה לג' גזרים ונתחלקה לג' צדדים. ונשאלת'י מגביר א' דהא ת"ח מרבים שלום ואיה השלום שלהם. והשבתי לו שנעלם מאתו מדה אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דריבוי אחר ריבוי אינו בא כי אם למעט וכיון שכן הנה ת"ח עצמם מרבים שלום ואתם הוספתם להרבות בת"ח (כי בודאי עיר קטנה כזו איננה צריכה לשלשה רבנים כנודע) וא"כ הו"ל ריבוי אחר ריבוי אשר ע"כ מזה נתמעט השלום לגמרי. ואף גם זאת הנה לא לחנם אמרו חז"ל בלשונם הטהור מרבים שלום ול"א עושים כי בחינת עושה שלום ר"ל בלי סיוע והכנה מאחר) אינו כי אם ביד הבוב"ה אכן הת"ח אין בכוחם כ"א להרבות שלום והיינו דוקא היכי שהבע"ב והצדדים גם המה רצונם ומאוים לשלום משא"כ אם המה למלחמה בודאי דאין בידם של הת"ח לעשות השלום:
סוף דבר הכל נשמע שבודאי הת"ח יש בכוחם להרבות שלום בעולם וגם לעשות שלום במרומים בין ישראל לאביהם שבשמים. אכן כ"ז אם משמיע דבריו לעם בדברים היוצאים מן הלב להשיב לב אבות ובנים ולחזק לבבם ולתקן דרכיהם. משא"כ אם ישים מחסום לפיו הנה בודאי לא די שאינו מביא שום תיקון לעולם אדרבה גורם בזה ח"ו רעה לנפשו כי נתפס ח"ו בעונם ורעה לעולם. כי כיון שרואים שהת"ח אינם מוחים בידם (ובפרט אם ח"ו מראים להם פנים שוחקות ומקרבים אותם כמצוי בעוה"ר) בודאי אומרים לנפשם מדלא מיחו בהן שנע מינה ניחא להו ואין בזה איסור כ"כ כנודע:
ואפשר דלזה דקדקו חז"ל בלשונם הזהב במ"ש תלמידי חכמים ולא אמרו לשון חכמים. כי עיקר השלום תלוי רק במה שהמה תלמידי חכמים ר"ל שמלמדים ומדריכים לעם משא"כ אם המה רק חכמים לעצמם ואינם שוקדים בתקנת אחיהם להרים כשופר קולם בודאי דלא יבוא לנו שום תועלת מחכמתם ובינתם. ואפשר דזה ג"כ כוונת הכתוב הקול קול יעקב ר"ל כשהחכמים מרימים קולם בבתי כנסיות ובבבתי מדרשות בקול יעקב לתקן המעוות ולשרש ולעקר מאחיהם כל המדות המגונות ולהחזירם למוטב ולעשות להם לב אחד וליטע בלבם אהבתו ויראתו ולעבדו שכם אחד כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה בעת פטירתו הנה בודאי בכה"ג אין הידים ידי עשו וכמ"ש ונתתי שלום בארץ. ואפשר דלזה נתכוון ג"כ הכתוב במ"ש דוקא קול יעקב דיעקב אבינו ע"ה הדריך בניו בדרכיו עד שהיתה מטתו שלימה ולא נמצא בבניו ח"ו שום שמץ דופי. ובהכי א"ש מ"ש חז"ל שכ"ז שא' מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד דכיון שהיו מתוקנים ע"פ קול יעקב שוב לא הי' באפשרות לשום אומה ולשון לשלוט בהם:
ואפשר דזה ג"כ כוונת הכתוב במ"ש הנה אנכי שולח לכם את אליהו וכו' והשיב לב אבות על בנים. ר"ל שבדברי תוכחה שישמיע לעם ויתקן דרכיהם לעבדו בלבב שלם ויתוקן עולם במלכות שדי יעשה שלום במרומים וישיב לב אבינו שבשמים על בניו שיוכל להשפיע לנו כל טוב ומ"ש לשון אבות אפ"ל שהוא ע"פ מ"ש חז"ל על הפסוק תנו עוז לאלקים כי ע"י מעשה המצות נשפע שפע רב בכל העולמות וכל עילה יוכל להשפיע לעילותיהם וכל עילה מכונה בשם אב לגבי עלוליו. גם י"ל שהוא ע"פ מאמר חז"ל על הפסוק כי אברהם וכו' שאברהם אבינו ע"ה ויעקב אבינו ע"ה יאמרו ימחו על קידוש שמך ובזה ישיב לב אבוה"ק לטוב עלינו. ולב בנים על אבות ר"ל שיעשה שלום על ושראל ולא יתרעמו ח"ו על אביהם שבשמים ובזה יהי' סוף וקץ לכל צרותינו ותחלה וראש לפדיון נפשנו ונזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה:
וכפי הנראה דלזה כוונו ג"כ חז"ל במה שאמרו (סוף עדיות) דאין אליהו בא כ"א לעשות שלום בארץ ור"ל השלום האמתי אשר הבטיחו לנו הנביאים וגר זאב עם כבש ור"ל דאף חיות הטורפות וכל המזיקים ישלימו אתנו וכמ"ש וגם אבני השדה וכו' וברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ומלאה הארץ דעה להכיר אחדותו ואלקותו ית"ש.
ובזה אמרתי לפרש מ"ש בתהלים הללו את ד' כל גוים וגו' כי גמר עלינו חסדו. ולכאורה צריך להבין דמה להם ולשמחה הזאת במה שגבר עלינו חסדו. אכן נלפענ"ד דלכוונה זו סיים הכתוב ואמת ד' וגו' דעיקר השמחה במה שעי"ז יתודע להם אמיתת אלקותו ויהיה ד' אחד ושמו אחד ויצאו מכל אופל טעותם ושבושם: