ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/לג
< הקודם · הבא > |
ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה לג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ולא תחללו שם אדון. אזהרה דחילול השם. דנפק"ל מדכתיב (בפרשת אמור) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו'. והנה הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו סיפא דהך קרא דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. מצוה בפ"ע במנין העשין. מלבד מה שמנו רישא דקרא ולא תחללו במנין הלאוין. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל שתי מצות אלו (בסה"מ עשין ט') ובלאוין (ס"ג) עיי"ש. ואזלי לשיטתייהו שכן דרכם בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה למנות שניהם. הלאו במנין הלאוין והעשה במנין העשין. וגם הסמ"ק אע"פ שאין זו דרכו בשאר מצות כיו"ב. מ"מ כאן מנה שתיהן. (בסי' מ"ד) מנה עשה דקידוש השם מקרא דונקדשתי. ובסי' פ"ה מנה לאו דחילול השם מקרא דולא תחללו את שם קדשי עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה אלא הלאו דולא תחללו. ולא מנה העשה דונקדשתי במנין העשין. אע"ג דבאזהרותיו (בדבור אנכי) מנה עשה דקידוש השם (ובדבור לא תשא) חזר ומנה גם לאו דלא תחללו עיי"ש. ואמנם כבר עמדנו על זה לעיל (ריש מנין העשין). וביארנו דגם בזה רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל. דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה אלא אחד מהן. ואם אחד מהן כולל יותר מהשני דרכו למנות אותו שכולל יותר בלבד. וכאן הלאו הוא שכולל יותר מהעשה. כמו שביארנו שם. ולכן מנה רק את הלאו בלבד. וחזר בו מדבריו שבאזהרותיו שם. וגם נתבאר שם אצלנו מה שלא מנה מצות עשה דאהבת השם ג"כ מהאי טעמא עיי"ש. אבל הסמ"ק מלבד שמנה גם עשה דקידוש השם מנה ג"כ (בסי' ג') עשה דאהבת השם. אע"פ שבכל שאר מצות כיו"ב הוא אזיל בזה בשיטת רבינו הגאון ז"ל. כמו שביארנו בכמה דוכתי. ולפי הנראה ממשמעות דבריו שם ס"ל דהנך שלש מצות חלוקות הן וענינים חלוקים. דעשה דאהבת השם קאי על ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים. דאפי' בצנעא יהרג ואל יעבור. ובכללה ג"כ לעבוד את השם בשמחה. כמש"כ (בסי' ג') שם עיי"ש. ועשה דקידוש השם קאי על שאר עבירות בפרהסיא שיהרג ואל יעבור משום קידוש השם ומשמע שם (בסי' מ"ד) דמשום עשה דאהבת השם לא הוה מחייב למסור נפשו בשאר עבירות אפי' בפרהסיא. אי לאו דאית בה מצוה דקידוש השם. ולאו דלא תחללו ס"ל לסמ"ק דלא קאי אלא להזהיר לת"ח להיות נזהר במעשיו שלא יגרום בהם חילול השם. כדאמרינן בפרק בתרא דיומא וכמש"כ (בסי' פ"ה) עיי"ש ובמש"כ שם בהגהות סמ"ק החדשות. שכבר העיר שם דמברייתא דספרא לא נראה כדעת הסמ"ק עייש"ה. וגם בלא"ה יש לי מקום עיון בדבריו מכמה צדדים ויש מקום אתי להאריך בזה. אלא שאין זו שיטת רבינו הגאון ז"ל. ולכן לא אאריך כאן בזה. ודברי רבינו הגאון ז"ל ברורים עפ"מ שביארנו שם. דס"ל דלאו דלא תחללו איתי' אפי' בצנעא. אע"ג דהעשה דונקדשתי ליתא אלא דוקא בפרהסיא. ודלא כדעת הר"ב מרה"מ שהעלה דגם עשה דונקדשתי איתא נמי בצנעא. וגם דלא כדעת הפר"ח שפשוט אצלו דגם לאו דלא תחללו ליתא בצנעא. אלא כדעת הרב המבי"ט והלח"מ שהבאתי שם עיי"ש:
ועפ"ז תתבאר לנכון סוגיא דריש פ"ק דיבמות (ג' ע"ב). דאמרינן התם טעמא דכתב רחמנא עליה. הא לא"ה ה"א אחות אשה מתייבמת. מ"ט דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת. אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת. ל"ת גרידא. ל"ת שיש בה כרת מי דחי. ותו ל"ת גרידא מנ"ל דדחי דכתיב וכו'. תינח ל"ת גרידא ל"ת שיש בה כרת היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עלי' למיסרה. עיי"ש לקמן דהכי מסיק להך קושיא בתרייתא. ולכאורה הדבר תמוה טובא מאי הוסיף יותר בקושיא בתרייתא מבפירכא קמייתא. דלכאורה היינו הך קושיא גופא ממש. והנראה בזה עפ"מ דחזינא בתשובת בשמים ראש (סי' ש"א) שהגדיל המדורה להתפלא במאי דשקלינן וטרינן בכולה ההיא סוגיא לומר דהוה סד"א לילף ממלאכת שבת שתדחה איסורא דערוה מקמי עשה דיבום אי לאו דגלי קרא דעליה. וכתב דכמו זר נחשב בעיניו היכי תיסק אדעתין דאיסור ערוה יהא נדחה משום עשה דיבמה יבא עלי' מילפותא דשבת. דשאני לאו דמלאכת שבת שנדחה מקמי פקוח נפש. משא"כ לאוי דעריות שאין פיקוח נפש הדוחה כל שאר לאוין שבתורה דוחה אותן. ואדרבה קל וחומר הוא שלא נדחה. ומה פיקוח נפש הדוחה מצות יבום בלא ספק. כשאר מצות שבתורה. מ"מ איסור עריות אינו דוחה. מצות יבום שנדחה מפני פיקוח נפש אינו דין שלא תדחה איסור עריות. והפליג לומר שהיא פליאה נשגבה ואין פותר. וחתר על כל הצדדים ולא השיגה ידו אם לא שנאמר דההיא סוגיא אזלא אליבא דרבי ישמעאל דס"ל דאף עריות נדחין מפני פיקוח נפש. דהרי ברייתא דעלי' מיתוקמא שפיר כרבי ישמעאל. ולהכי לא מצי לאקשויי עלה הכי. דאימור כר"י אתיא עיי"ש בדבריו שהאריך בזה:
ואמנם לדידי אם קושייתו קושיא אין מקום לתירוצו כלל. דמלבד דלפי דברי התוס' (בפרק בן סורר ומורה ע"ד ע"ב) בד"ה והא אסתר וכו'. ובד"ה בן נח וכו' אפי' רבי ישמעאל לא פליג אלא בע"ז דוקא. אבל בגילוי עריות ושפיכות דמים גם לדידי' ס"ל דאפי' בצנעא יהרג ואל יעבור עיי"ש ובמש"כ המהרש"א שם. והכי משמע בהדיא לעיל בסוגיא דהתם. מדפרכינן התם ובע"ז לא והתניא רבי ישמעאל אומר וכו' עיי"ש. משמע להדיא דגם רבי ישמעאל לא קאמר אלא בע"ז. וכן מוכרח מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל (סו"פ בן סו"מ) מדכתבו דרבא כרבי ישמעאל ס"ל עיי"ש. והשתא הרי רבא גופי' גבי ההיא דמארי דוראי. קאמר התם בהדיא דבשפיכות דמים אפי' בצנעא יהרג ואל יעבור. והכי דן למעשה עיי"ש. וע"כ מוכרח מזה דאפי' רבי ישמעאל לא קאמר אלא בע"ז בלבד. איברא דראיתי להתוס' (בכתובות י"ט ע"א) בד"ה דאמר מר וכו'. ובע"ז (כ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה יכול אפי' וכו'. דמבואר דס"ל דרבי ישמעאל בכולהו פליג לומר דבצנעא יעבור ואל יהרג עיי"ש. וכן מבואר ברא"ש שם ובהגהת אשרי (פ"ק דכתובות סי' ד') עיי"ש. ודבריהם תמוהים טובא לכאורה. אם לא דנימא דבההוא דמארי דוראי. רבה היתה גירסתם. כדאיתא באמת בגירסא שלפנינו בסנהדרין שם. ולא כדאיתא בפסחים (כ"ה ע"ב) ובפרק בתרא דיומא (פ"ב ע"ב) רבא עיי"ש. אבל בכל הראשונים ז"ל וגם ברי"ף וברא"ש הגירסא רבא. וא"כ מוכרח כדכתיבנא. ועי' בתוס' רבינו אלחנן ז"ל בע"ז שם עיי"ש היטב. ועי' בריטב"א (ע"ז נ"ד ע"ב) דנראה מדבריו דס"ל ג"כ דדוקא בע"ז הוא דס"ל לרבי ישמעאל הכי עיי"ש. ולפ"ז אין מקום לתירוצו של בעל בשמים ראש אפי' בדרך דוחק. ומלבד זה נראה דע"כ ההיא סוגיא דיבמות לא אזלא אליבא דמ"ד דגילוי עריות בצנעא יעבור ואל יהרג. דא"כ עיקר הך פירכא דפרכינן התם מעיקרא ליתא. דהא איכא למימר דשפיר איצטריך קרא דעלי' למיסר ערוה במקום יבום לאשמעינן דבמקום ערוה ליתא למצות יבום כלל. ונפק"מ לענין היכא שהיה אנוס לבוא על ערוה זו שהיא יבמתו. דלמ"ד יעבור ואל יהרג אפי' בעריות. א"כ אין כאן לא לאו ולא כרת. דהא אפי' לכתחילה מותר לבוא עלי' מפני האונס. ואם לא הוה אמינא דאינה מתייבמת אלא משום טעמא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. בכהאי גוונא דליכא כרת לא פקע מיני' מצות יבום. וכגון שהתחיל האונס עוד בחיי הבעל. דמיד בשעת נפילה קורא אני בה יבמה יבא עלי'. וא"כ אסורה להנשא עד שתתייבם היא או צרתה או תחלוץ. וגם נפק"מ לענין אם רשאי להחמיר על עצמו ליהרג ולא לעבור. דאפי' להסוברין דבעלמא רשאי להחמיר על עצמו ליהרג אפי' במקום שאמרו יעבור ואל יהרג. מ"מ כאן דאיכא מצות יבום פשיטא דאינו רשאי להחמיר ולבטל מצות יבום. וגם נפק"מ לענין אם צרתה רשאה להנשא קודם שנתייבמה זו. וגם נפק"מ אם נקרא בכך עוסק במצוה כדי ליפטר בכך ממצוה אחרת. אבל השתא דגלי קרא דעלי' דלא רמיא ליבום. שוב אין כאן מצות יבום כלל. אפי' במקום שהותר לבא על הערוה. כיון דגלי קרא דבאחות אשה וחברותיה ליתא לעשה דיבמה יבא עלי'. ולא קיימא עלייהו כלל. וא"כ שפיר איצטריך קרא דעלי'. ומאי פריך. וע"כ צ"ל דלא ניחא לי' לתלמודא לאוקמי הך ברייתא כרבי ישמעאל. אי משום דלא קיי"ל כוותי'. או משום דבגילוי עריות כ"ע מודו דיהרג ואל יעבור כמשכ"ל. או מטעמא אחרינא. ועפ"ז נראה להביא ראי' משם לדעת הסוברין דבגילוי עריות אפי' להנאת עצמן יהרג ואל יעבור. וזו היא דעת רוב הראשונים ז"ל. דלדעת הרז"ה ז"ל (סו"פ בן סו"מ). וכן דעת הרב המאירי ז"ל הובא בדינא דחיי (לאוין ב'). וכן נראה מדברי השאילתות (פרשת וארא) והבה"ג (הלכות ע"ז). דלהנאת עצמן אפי' בגילוי עריות יעבור ואל יהרג. הדרא קושיא לדוכתה. דשפיר איצטריך קרא דעליה בכהאי גוונא. ואין לומר דאע"ג דדינא הוא דיעבור ואל יהרג. מ"מ כיון דאנוס הוא אין כאן קיום מצות יבום. דאונסא כאילו לא עבד. דליתא. דהא ביאת יבום אפי' באונס גמור קנה ונעשית מצותו. כמבואר בפרק הבע"י (נ"ד ע"א) עיי"ש. ועי' ג"כ בפ"ג דר"ה (כ"ח ע"א) ובראשונים שם ואכמ"ל בזה. ודברי הרז"ה וסייעתו ז"ל צ"ע כעת:
ועיקר תמיהת בעל בשמים ראש נראה דמלבד דעיקר יסודו ליתא. כמבואר בספרא (פרשת ויקרא. דיבורא דחובה פ"א) דתניא התם כשהוא אומר מכל מצות השם לרבות את האם ואת אשת האב ואת הכלה שהן בסקילה כע"ז וכו'. וכשהוא אומר מכל מצות ה' לרבות בת אשתו ובת בתה ובת בנה שמשנאסרו לא הותרו כע"ז וכו'. וכשהוא אומר מכל מצות השם לרבות נערה המאורסה ומחלל את השבת. אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת. ובשבת מה שאין בנערה המאורסה. נערה המאורסה יש לה היתר והשבת אין לה היתר. השבת הותרה מכללה ונערה המאורסה לא הותרה מכללה וכו'. וכשהוא אומר מכל מצות השם לרבות אשת איש והנדה. אלא שיש בא"א מה שאין בנדה ובנדה מה שאין בא"א וכו'. וכשהוא אומר מכל מצות השם לרבות אחות אשתו עיי"ש. ופי' הראב"ד ז"ל שם דמשום דכתיב ארבעה פעמים מכל מצות השם. במשיח ובעדה ובנשיא וביחיד. דרשינן בהו כל. ודרשינן מצות. והו"ל תמניא ריבויי. ולהכי דרשינן מינייהו לרבות כל הנך שיתחייבו עליהן על שגגתן חטאת כמו בע"ז. ומרבה אותן שהן שקולין כמו שבת ונערה המאורסה. שיש בזה מה שאין בזה. ושקולין הן ויבואו שתיהן מריבוי אחד. וכן אחריני כיו"ב עיי"ש בדבריו ז"ל. והנה הא דקתני שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה. פי' הראב"ד ז"ל שם דשבת הותרה מכללה בעבודת מקדש. וכן פירשו שאר מפרשים שם עיי"ש. אבל בירושלמי (פי"ד דשבת ה"ד ובפ"ב דע"ז ה"ב) מייתי להך ברייתא. וקאמר עלה שבת הותרה מכללה לאו להתרפאות. ודכוותה נערה המאורסה לא הותרה אפי' להתרפאות. ומייתי התם מינה ראי' דבכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים עיי"ש. הרי דמפרש הא דקתני שבת הותרה מכללה ונערה המאורסה לא הותרה מכללה. לענין פיקוח נפש. ומ"מ חשיב להו לשבת ונערה המאורסה שניהם שקולין. וקמרבינן להו תרוייהו מחדא ריבויא. ואחות אשה חשיב לה תנא קילא מכולהו. מדקרבי לה מריבויא בתרא. דמבואר מזה דאי לאו דאייתר לן עוד חדא ריבויא. לא הוה נפקא לן אחות אשה מכל הנך דאיתרבו מכל הנך ריבויי קמאי. משום דחמירי טפי מינה. אלא משום דאייתר לן עוד חדא ריבויא בקרא. מרבינן מינה גם אחות אשה. הרי מבואר מזה דאע"ג דשבת הותרה לצורך פיקוח נפש. מ"מ שקולה היא כנערה המאורסה שהיא ערוה ולא הותרה לצורך פיקוח נפש. משום שיש בזה מה שאין בזה. ואחות אשה קלה משניהן. והשתא א"כ שפיר ילפינן בסוגיא דיבמות שם משבת לאחות אשה ושאר עריות שיהיו נדחין מקמי עשה דיבום אי לאו דגלי קרא דעליה למעטינהו ממצות יבום. ואין מקום לקושית בעל ב"ר. וגם ק"ו שלו ק"ו פריכא הוא:
ובלא"ה אין בזה סרך קושיא כלל. דהרי אע"ג דאין פיקוח נפש דוחה איסורא דעריות. מ"מ היינו רק לענין דלכתחילה אמרינן לי' דיהרג ואל יעבור. אבל מ"מ הרי נדחה איסורא דעריות לענין שאם עבר ולא נהרג פטור מן העונשין של עריות אלו שעבר עליהן. ואין עליו לא מיתה ולא כרת ולא מלקות. אלא שאם עבר בפרהסיא עובר בל"ת דלא תחללו ובעשה דונקדשתי. ובצנעא גם עשה ליכא כמשכ"ל. ולדעת הפר"ח גם לאו דלא תחללו ליכא בצנעא. ומעתה א"כ אם אתינן לדון ק"ו מפקוח נפש לעשה דיבום. פשיטא דאית לן למימר דיו לבמה"ד להיות כנדון. וא"כ גם בעשה דיבום. הי' ראוי לומר דאע"ג דלכתחילה אסור לייבם את הערוה בק"ו מפקוח נפש. מ"מ הרי היא כפקוח נפש לענין שאם עבר ובא עלי' קנאה ועביד מצוה. וכ"ש שאין עליו שום עונש. דבאמת איסור ערוה נדחה משום פיקוח נפש. אלא דעדיין יש בה איסור לכתחילה משום לאו דחילול השם. ומילתא אחריתא היא. ואין שום עונש עליו בזה. דאונס רחמנא פטרי' בכל התורה כולה. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות יסוה"ת ה"ד) עיי"ש. וא"כ ה"ה למצות יבום דגמר מפקוח נפש. והשתא א"כ שפיר איצטריך קרא דעליה לאשמעינן דבמקום ערוה ליכא למצות יבום כלל. והו"ל ערוה גמורה שלא במקום מצוה דענוש עלי' כרת ומיתה. וכן על צרתה. ובשוגג מיחייב עלה שתי חטאות משום אשת אח ואחות אשה. או ערוה אחרת. וזה פשוט מאוד. ואין מקום לקושיא זו אלא בדרך פירכא כי אתי למילף יבום דערוה ממלאכת שבת. דאיכא למיפרך מה לשבת שכן נדחה מקמי פיקוח נפש. משא"כ לעריות שאין נדחין מקמי פיקוח נפש איכא למימר דאין נדחין נמי מקמי עשה דיבום. אבל גם זה לק"מ. דאיכא למימר אשת אח תוכיח. דאע"ג דהו"ל ערוה כשאר עריות מ"מ שריא במקום מצות יבום. ואי פרכת מה לאשת אח שכן מצותו בכך. כמש"כ התוס' שם (לעיל ג' ע"ב) בד"ה ל"ת שי"ב כרת עיי"ש. איכא למימר שבת תוכיח שנדחה מקמי עשה אע"פ שאין מצותו בכך. וכי פרכת מה לשבת שכן נדחה מקמי פיקוח נפש. נימא אשת אח תוכיח. והדר דינא ואתי במה הצד. וכיו"ב כתבו התוס' (בפ"ק דמנחות ו' ע"א) בד"ה מה לכלאים וכו' עיי"ש. וזה ברור ופשוט מאוד. ובעל ב"ר שגה בדבר הפשוט. וגם לחנם נתלבטו קצת אחרונים בפירוק קושיא זו:
אמנם עפ"ז אכתי קשה טובא לכאורה בהך סוגיא. דאפי' מיתוקמא ברייתא כרבנן. מ"מ מאי פריך טעמא דכתב רחמנא עליה וכו' ל"ת שיש בה כרת מי דחי. והא שפיר איצטריך קרא דעליה לאשמעינן דבמקום ערוה ליתא למצות יבום כלל. ונפק"מ לענין אם אנסוהו לבוא על הערוה אשת אחיו. ובתוך כך מת אחיו בלא בנים. דאיסור ערוה ליכא הכא כיון דאנוס הוא ואונס רחמנא פטרי'. ולית כאן אלא משום חלול השם שיש בו אזהרה מיוחדת מקרא דלא תחללו את שם קדשי. ואם לא הוה נפק"ל למיפטר עריות מן היבום אלא משום דאין עשה דיבום דוחה. איסור ערוה דהו"ל לאו שיש בו כרת. הוה לן למימר בנדון זה דמתייבמת בביאה זו. ומיקיימא בהכי מצות יבום. דאע"ג דאכתי יש כאן לאו דלא תחללו. מ"מ הרי אין זה אלא ל"ת גרידא שנדחית מקמי עשה דיבום. וקצת הי' מקום לדון ולומר דלא שייך כאן חילול השם כלל. כיון שאינו עושה כן אלא משום עשה דיבום. אלא דז"א דכיון דאי לא שנאנס לא הי' כאן מקום לעשה דיבום. משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. שוב יש כאן חלול השם כשבא עלי' באונס. והו"ל בכלל לאו דלא תחללו. אבל מ"מ הא ודאי שייך לדון בזה משום עשה דוחה ל"ת. וא"כ שפיר איצטריך קרא דעליה לאשמעינן שאין כאן עשה דיבום כלל. ומאי פריך. מיהו נראה דאע"ג דבההוא גוונא שנאנס לית בי' כרת ומיתה. מ"מ מאחר דבעיקר מעשה זו יש בה כרת מדינא. אלא שנפטר מצד האונס. הילכך כיון דמיהת יש בדבר לאו דלא תחללו. שוב הו"ל לאו שיש בו צד כרת דחמיר עכ"פ משאר לאוין גרידא שאין בהן שום צד כרת כלל. וכיו"ב מבואר בפ"ק דיבמות שם (לקמן ה' ע"ב). דפרכינן מה למילה שדוחה שבת בזמנה שכן כרת עיי"ש. אע"ג דבמילה בזמנה לית בה כרת. שהרי אינה מוטלת אלא על האב או הב"ד דלית בהו חיוב כרת כלל משום מילת הבן. ומה"ט פרכינן בפסחים (פרק אלו דברים ס"ט ע"ב) איפכא מה למילה דליכא כרת עיי"ש ובפירש"י שם. מ"מ בסוגיא דיבמות שם פרכינן מה למילה שכן כרת. משום דבעיקר מצות מילה עכ"פ יש בה צד כרת מיהת לגבי הנמול עצמו לכשיגדל. אף דבעשה דביום השמיני ימול שדוחה שבת לית בה כרת. דמ"מ חמירא משאר עשין שאין בהן צד כרת כלל. וכן כתב הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל בזה שם. וא"כ אף אנן נימא הכי הכא בלאו דלא תחללו. דקאי על אונס בצנעא דע"ז גילוי עריות ושפ"ד. אע"ג דהשתא בפעולה זו ליכא כרת. כיון דעכ"פ בעיקר עבירות אלו יש בהן כרת ומיתה הו"ל לאו חמור טפי משאר לאוין גרידא שאין בהן צד כרת כלל. וא"כ לא הוי דומיא דכלאים בציצית דלפינן מיני' בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת. ולא מצינן למיגמר מיני' למידחי לאו כזה שיש בו מיהת צד כרת:
ומעתה מתבאר על נכון פירכא בתרייתא דהתם. דקושיא אלימתא באפי נפשה היא. וגם עיקר פירכא קמייתא עלה הוא דסמיך. משום דהוה אפשר לדחויי ולמימר על קושיא קמייתא דשפיר איצטריך קרא דעלי' לענין אנוס כדכתיבנא. ולהכי מוסיף לאלומי קושיא טפי וקאמר. ותו ל"ת גרידא מנ"ל דדחי מכלאים בציצית. א"כ תינח ל"ת גרידא. דהיינו שאין בו שום צד כרת. אבל ל"ת כזו שיש בו צד כרת מנ"ל דדחי. דאין לנו אלא ממש דומיא דכלאים בציצית. ובהכי ניחא ומדוקדק מאי דקאמר ותו ל"ת גרידא מנ"ל דדתי דכתיב וכו' תינח ל"ת גרידא וכו'. דהלשון מגומגם טובא. היכי מתחיל וקאמר ותו ל"ת גרידא מנ"ל דדחי וכו' דמשמע שהי' קצת מקום לתרץ קושייתו בהכי. אלא דדחי לי' תינח ל"ת גרידא וכו'. והרי כיון דקאמר ותו ל"ת גרידא וכו'. א"כ ידע גם בס"ד מיד שאין לו מקום ילפותא למידחי יותר מל"ת גרידא לחודה. וכדדחי לי' בתר הכי. וא"כ מאי חידש במאי דדחי תינח ל"ת גרידא וכו'. וגם מאי ס"ד במאי דקאמר ותו ל"ת גרידא מנ"ל דדחי וכו'. מאי נפקותא בכך מנ"ל ל"ת גרידא. סוף סוף לא שמענו אלא ל"ת גרידא. והכי הוא דהו"ל לומר ותו ל"ת מנ"ל דדחי וכו' תינח ל"ת גרידא וכו'. דהך לישנא הוה אתי שפיר. דאתי למימר דהי' אפשר לעלות על הדעת דמילפותא דשמעינן דעשה דוחה ל"ת איכא נמי למשמע אפי' ל"ת שיש בו כרת דחיוב כרת נמי זמנין דמשכחת בי'. ועל זה קדחי לי' דליתא. דליכא למשמע מהתם אלא ל"ת גרידא דוקא. משום דמכלאים בציצית הוא דילפינן לה. ובכלאים לא משכחת לה כרת כלל. אבל הך לישנא דקאמר ותו ל"ת גרידא וכו'. תינח ל"ת גרידא. אינו מובן כלל. אבל לפמש"כ מדוקדק לישנא שפיר. והכי קאמר ודאי לא שמענו דדחי אלא ל"ת גרידא. אלא דמ"מ אפשר דממקום שבאנו ללמוד דעשה דחי ל"ת גרידא איכא למשמע נמי ל"ת גרידא כזו שיש בו מיהת צד כרת בעלמא. אע"ג דהשתא בפעולה שעושה עכשיו ליכא כרת. ולפ"ז הוה אתי שפיר עיקר הקושיא. דשפיר איצטריך קרא דעליה לענין אונס. דלא הוי אלא ל"ת גרידא אלא שיש בו צד כרת בעלמא. והיינו דפריך וקאמר ותו ל"ת גרידא מנ"ל מכלאים בציצית תינח ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מנ"ל דדחי דאיצטריך עלי' למיסרה. כלומר דכיון דמכלאים בציצית הוא דילפינן לה ובכלאים לא משכחת לעולם צד כרת כלל. א"כ אין לנו אלא ל"ת כזו שאין בה שום צד כרת אלא ל"ת גרידא ממש בכל ענין. אבל ל"ת כזו של עריות אפי' במקום אונס. דהשתא לית בה כרת ומ"מ צד כרת אית בה. היכא אשכחן דדחי דאיצטריך עלי' למיסרה. ובזה באו הדברים מדוקדקים היטב. ואין להאריך בזה יותר. ועכ"פ שמעינן מזה דבגילוי עריות בצנעא ליכא אלא ל"ת דלא תחללו גרידא. ודלא כהפר"ח שכתב דגם עשה דונקדשתי אית בי'. דלפי דבריו אפי' באונס לא מיתוקמא דליצטריך קרא דעלי' שלא תתייבם. דהא אכתי הו"ל ל"ת ועשה דאין עשה דוחה אותן. ומיהו אין זה ראי' אלא לדעת הסוברין דחייבי ל"ת ועשה הו"ל לענין יבום כחייבי כריתות. ועי' בשעה"מ (פ"ו מהלכות יבום ובשאר אחרונים בזה. אבל להחולקים בזה אין מכאן הכרח וכמבואר. ואין להאריך בזה. דבלא"ה הדבר ברור כדכתיבנא כמו שנתבאר לעיל (בריש מנין העשין)). וא"כ ניחא שפיר מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל אלא הלאו דלא תחללו ולא עשה דונקדשתי. משום דהלאו כולל יותר מהעשה. דאיתי' אפי' בצנעא. משא"כ העשה דליתא אלא בפרהסיא. וגם חוץ מזה יש בכלל הלאו מה שאינו בעשה כמו שנתבאר שם עיי"ש:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |