שו"ת הב"ח החדשות/עט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מעשה בצוזמיר בשמש שקיבל מטבע מב"ה בעד המס שוה ששה פשיטים שקורין זעקסר והי' מזויף ורצה להשיבו ומקמי ההשבה נתן המטבע לתינוקת שלו לשחוק בו והגיע המטבע ליד הנער משרתו ובאה בתולה א' לבית השמש ואמר לה הנער אני רוצה לקדש אותך במטבע זעקסר ואשת השמש גערה בו ויצאה מתוך הבית אח"כ חזר הנער ודיבר אל הבתולה הדברים שדבר תחלה וענתה הבתולה תן אותו לי וקדשיני בו אז השליך הנער המטבע על השלחן ורצתה הבתולה לקחת אותו ובא העד שהי' אצל המעשה וחטף המטבע מעל השלחן ולאחר כמה ימים החזיר העד המטבע להנער והנער מודה לדברי העד אבל אומר שלא הי' כוונתו כלל לקידושין רק דרך שחוק והיתול וגם אחר שנתן לו העד המטבע החזירו להשמש והבתולה גם היא מודה שכך היה המעשה אלא שאמרה שלא ידעה ולא הבינה עד היכן הדברים מגיעין ולא עלתה על לבה לשם קידושין. שאלה זו נשאלה לאדמ"ו חותני הגאון מ' יואל נ"י והשיב תשובתו הרמתה (עיין בשו"ת ב"ח סימן צ"ז) ושדרה לי לעיוני בה כפי ע"ד. והנה הנלענ"ד דיפה כיון ופסק שאין כאן חשש קידושין אף כי אין דבריו צריכין חיזוק מ"מ כי היכא דלימטי שיבא מכשורי הוצרך הגאון לזה ואענה כפי חלקי ואומר האמת שאין כאן חשש קידושין אך מטעמים אחרים מה שלא הזכיר הגאון הנ"ל כי הוא תלה עיקר ההיתר במה שלא היה כאן רק ע"א ואין חוששין לקידושין בעד א' רק לדעת הסמ"ג והמרדכי כל היכא ששניהם מודים לדברי העד דהוי קידושי ספק כמ"ש הטור סי' מ"ב ואסיק ב"י שהשוו כל הפוסקים דלא כסמ"ג אך שרמ"א הכריע עפ"י תה"ד שיש להחמיר כל שאין חשש עיגון וכתב מ"ו הגאון הנ"ל דכאן אפילו הסמ"ג מודה דהא אין מודים לדברי העד כיון שאומרים שנתכוונו לשם שחוק דזה מקרי הכחשה דהא העד מעיד שהוא הבין שהקידושין הם קידושין גמורים והם אומרים שלא הי' רק דרך שחוק ומה לי אם אומרים להד"ם. ומ"ש בהגהות מרדכי דקידושין וז"ל דאמרה בלבי לא הי' אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו ומעולם לא נתרציתי לו רק לחוכא ואטלולא דברים שבלב נינהו ואינם דברים ואע"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה רק להתלוצץ כו' גבי קידושין לא נסמך על אומדן דעתי' כו' כיון דאיכא למימר איתתא בכל דהוא ניחא לה עכ"ל היינו דוקא בב' עדים דלא מהני מה שהוא או היא מכחישים העדים הלכך אינה נאמנת לומר להתלוצץ נתכוונתי משא"כ כאן בע"א ודבריו תמוהין בעיני דאמאי קרי לה כאן הכחשה דהא לא בא העד להעיד על מחשבתן של הנערה והנער רק מה שראה בעיניו ושמע באזניו ובאמת דברו בזה לענין קידושין ובזה לא מכחישין אותו רק שאומרים טענה אחרת לבטל הקידושין וכיון דכל שהם מודים שעדות העד הוא אמת הוי העד כמו ב' עדים כדפרש"י במה שאמרו בפ' האומר בעו מיני' מרב יהודא שניהם מודים מהו ופרש"י מאי אמרינין הא דאין חשש קידושין בע"א משום דלא מהימן והא הימנוהו או דילמא כו' והך סברא קיימת לדעת הסמ"ג וראי' עוד דאפילו לענין ממון לא חשיב זה הכחשה כל שהוא מודה שהוא הודה לו בפני ע"א שחייב לו מנה ואמר אתה עד דמהני כמ"ש בח"מ סי' פ"א דהוי הודאה ופשוט הוא דאינו נאמן אח"כ לומר משטה הייתי בך ה"נ כאן דאע"פ שלא אמר אתה עד דלענין קידושין אצ"ל אתם עידי כמ"ש התוספת בפ"ב דקידושין דף מ"ג ד"ה ולא אמר לה אתם עידי כו' פשוט שא"נ אח"כ לומר משטה הייתי בקידושין ומ"ש מעכ"ת ראי' ממ"ש הב"י ריש סי' מ"ב בשם רשב"ץ וז"ל אבל אם יש הכחשה ביניהם לא כמ"ש הרשב"א באשה טוענת משטה הייתי וכו' לענ"ד אין זה כדאי לענין ראי' כיון שגוף הדין לא הועתק דאפשר שכתבו דרך מראה מקום שכתב הרשב"א דברים אלו באותו דין שטענה משטה כו' ועוד יש לדחות בפנים אחרים וא"צ להאריך בזה ומלבד כל אלה לא ידעתי החילוק למה יקר' בב' עדים זה הענין הכחשה יותר מע"א דבכל גוונא שאין אנו רואין הכחשה בפירוש למה נחשבוהו בע"א טפי להכחשה:
אך הנלענ"ד דאפילו הי' כאן ב' עדים אין חשש לקידושין ומכח תלת' טעמי כמו שנבאר בעזה"י הא' הוא דלא מצינו לענין קידושין דאהני זריקה שלא בא לידה רק כשהיא מתרצית תחלה שיזרוק לה וכ"כ בספר ב"ח ועיין מ"ש בגליון ש"ע סימן ל' השגה ע"ז ע"ש סעיף א'. וכמ"ש הרמב"ם להדיא והעתיקו כאן בש"ע סימן ל' וז"ל אלא כיון שרצתה לזרוק לה קידושין וזרק כו' וכן לשון הטור אלא אפילו זרק לה מדעתה ופשוט הוא דהאי מדעתה קאי אענין זריקה ולא אעיקר קידושין דהוא פשוט דצריכין להיות הקידושין מדעת האשה והטעם בכל זה דכ"ז שלא נתרצית בפירוש שיזרוק לה ויהי' ברשותה ודאי לא קיימא המטבע ברשותה עדיין. אם נאבדה משם וכדאמרינין בהדיא בפ' הזורק לענין חוב דבעי למימר זרוק לי חובי וכן בח"מ סימן ק"ך ואפילו זרוק לא מהני אא"כ אמר והפטר דדוקא בגיטין דמצי לגרש בע"כ של אשה שנינו בפ' הזורק דמהני זריקה אפי' שלא בהסכמתה משא"כ לענין חוב וקידושין וזה מבואר שם בר"פ הזורק בסוגיא: וא"ל למה לא שנה התנא לענין קידושין שאמרה זרוק לי כמ"ש לענין חוב נ"ל דבא להשמיעני מחצה יחלוקו וזה אין שייך גבי קידושין. ומה שרצה מעכ"ת לומר דלענין קידושין מ"מ קידושי ספק יש כאן אעפ"י שלא הסכימה בפי' על הזריקה והא דכתבו הפוסקים דבעינין שנתרצית לזריקה היינו לענין קידושי ודאי דוקא תמהני על פה קדוש יאמר כן הא כתב הרמב"ם והעתיקו בש"ע סעיף ג' היתה עומדת ברשות שהיא של שניהם וזרק לה קידושין מדעתה ולא הגיעו לידה ה"ז קידושי ספק אלמא דקא עסיק הרמב"ם גם בקידושי ספק ואפ"ה בעינין מדעתה וזה ודאי א"ל דאה"נ דבלא מדעתה הוי ג"כ ספק אלא דקמ"ל דאע"ג דהוא מדעתה מ"מ כיון שהוא רשות של שניהם לא הוי רק ספק הא לאו מילתא הוא דא"כ הי' לו לומר בסיפא לא אמרה זרוק ה"ז גט ספק דהוי היפוכא דרישא ותו דהאי לישנא דמדעתה איתא בגמרא שמשם בא דין זה כמ"ש ב"י ושם פרש"י בהדיא ע"פ צוויה ותו דאין רבותא זו תלוי בדין זה דכאן לא קמ"ל רק דינא דרשויות אם מהני הזריקה ברשות שניהם כמו ברשותה ומה רבותא יש כאן באמירה זרוק אלא הדבר ברור דכל שלא הסכימה תחלה בזריקה אפילו ספק אין כאן (הגה אבל לי נראה דאין משמע כן מלשון שו"ת מיימוני שמביא רמ"א ריש סי' מ"ב ע"ש גם לא משמע כן שכתב ב"י בש"ע סימן ל' סעיף ו' שכתב כיון דלא ארצי מעקרא לקדשי' משמע דאי ארצי לקדשי' מהני וצ"ע ועיין בשו"ת ריב"ש סי' ק"ע ע"ש עכ"ה) ותו נלענ"ד דכאן אפילו אי אמר לה בפירוש אקדש אותך במטבע זו והיא השיבה זרוק אותו על השלחן דאינה מקודשת לגמרי ודבר זה הוא ברייתא ערוכה בפ"ק דקידושין דף ח' ת"ר התקדשי לי במנה תנם ע"ג הסלע אינה מקודשת וה"נ דכוותי' כיון שהשלחן אינו של שניהם וא"ל שאני התם דכשאמרה תנם ע"ג סלע לא הזכירה שום קידושין משא"כ בנ"ד שאמרה בפירוש תן לי וקדשיני נמצא אלי זרוק על השלחן וקדשני הוי מקודשת ז"א דהא ברמב"ם כתב בפירוש אם אמרה הנח קידושין על מקום זו ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק עכ"ל ש"מ אעפ"י שהזכירה קידושין שלה מ"מ הוי ספק כיון שהוא ברשות שניהם ממילא כל שהוא ברשות שאינו של שניהם אינה מקודשת כלל ופשוט שאין לחלק בין שלחן לסלע שהרי הרמב"ם לא הזכיר סלע רק סתם מקו' ועוד ראי' דהך תני על הסלע מיירי אפי' אמרה בפי' ואקדש אני לך מ"מ לא סמכה דעתה כלל כל שאינה של שניהם דהא קודם לבבא זו מייתי בבא אחרת התקדשי לי במנה תנם לפלוני אינה מקודשת והקשו רש"י ותוספת וז"ל וא"ת אמאי קתני לעיל תן לפלוני ואקדש אני לך מקודשת וי"ל דלא דמי דהתם שהתחילה היא בדבר א"ל דדעתה להתקדש אבל הכא שאמר לה מתחלה התקדשי לי והיא משיבה תנם למי שתרצה א"ל דאין דעתה להתקדש אלא היא משטה בו ואינה חוששת עכ"ל משמע דהכל תלוי בהתחלה דוקא אבל לא בהזכרת קידושין בלשונה אלא אעפ"י שאמרה בפי' תנם לפלוני ואקדש אני לך אינה מקודשת כיון שלא היתה ההתחלה שלה וכן מוכח ג"כ מסוף דבריהם שכתבו אלא היא משטה בו כו' וזה מורה שבאמת אמרה לשון קידושין אלא שדרך השטאה היתה דאם לא אמרה כלל לשון קידושין אפי' השטאה אין כאן אע"כ דלא איכפת לן באם אמרה ואקדש אני לך כיון שלא היתה רק משיבה והאי בבא דתנם ע"ג סלע השנויי' אחרי' מיירי ג"כ בענין הנ"ל כנלענ"ד בזה וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ן הובא בב"י ובהגהת ש"ע סוף ס"ל וז"ל בתנם ע"ג הסלע ואמרה ואקדש אני לך וזה איירי באמרה היא מתחלה וכ"כ רמ"א להדיא אמרה היא מתחלה תן על הסלע ואתקדש אני לך כו' ואי ס"ד היכי דאמרה אקדש לך מהני אף היכא דהוא התחיל ל"ל לומר אמרה היא תחלה תן כו' ואקדש אני הלא זה מהני אף באומר הוא מתחלה אלא ודאי דז"א וק"ל:
הטעם השני דאע"פ שפסק הרמב"ם דאפי' ברשות שאינו של שניהם מתקדשת כל שזרק בהסכמתה קרוב לה דהיינו שתוכל לשמרו מ"מ נלענ"ד דהיינו דוקא ע"ג קרקע או על מידי שאינו כלי וקניא לקידושין מטעם חצרה דכל שתוכל לשמרה הוי כחצרה אפי' רחוק ק' אמה כדמשמע בר"פ הזורק דף ע"ח ד"ה ר' יוחנן כו' דזה הוי מטעם חצרה ועפי"ז נ"ל דהכא שהשלחן שהוא כלי כמ"ש הרמב"ם בהל' טומאת כלים וק"ו לענין חילוק רשות דאפילו פיסלא לא הוי רשות בפני עצמו לענין גט בר"פ הזורק ואפי' אינו גבוה י' רק שיש לו שם לווי חשיב ולא בטיל לגבי הרשות כלל ולא קנתה הקידושין כיון שהם בכלי של אדם אחר דהא איתא בפרק הספינה דף פ"ה במדה שאינה של שניהם דהיינו של הסרסור יש חילוק בין קודם שנתמלאה המדה או לאחר שנתמלאה ופרשב"ם דמיירי במדה שהשאיל הסרסור לשניהם משמע בלא שאלה פשיטא שאין להם זכות לקנות וה"נ דכוותי' ותו דאדרבה כאן פשוט הוא דלא ניחא לי' לבעל השלחן שהוא השמש שישאיל שלחנו לדבר שאינו הגון כזה לקדש אשה בלא ברכה ובלא שידוכין דרב מנגיד עלה ומצינו בפ' השואל דף צ"ו גבי מאן נמעול נמעול בעל התירא ניחא לי' דליקני איסורא לא ניחא דליקני ומזה יליף הרא"ש לענין קנית חמץ בבית ישראל ביום אחרון של פסח כמ"ש בטור א"ח. וא"כ ה"נ אמרינין כן בפרט שראינו שאשת השמש גערה בנער בדברו בענין קידושין ובודאי גם איהו לא ניחא לי' בזה. וראי' עוד ממ"ש הרמב"ם בפ"ה מה"ל ג' היתה עומדת על גג זו וזרקו לה ונפל בגג אחר סמוך לו אם יכולה לפשוט ידה וליטלו ה"ז מגורשת כו' שאין בני אדם מקפידין על מקום זה עכ"ל ורבים חולקין עליו ומפרשים דדוקא אם נפל על גג אחר ג"כ שלו וכיון שהשאילה גג שלו אמרינין דגם גג האחר השאיל כיון שאין דיורין קבועין בגג וכ"ע מודים אם נפל על מידי שיש לו שם לווי דהיינו חלוק בפני עצמו דאפילו אם ג"כ שלו דאינה מגורשת כ"ש היכא שאותו דבר שיש לו שם לווי הוא של אדם אחר פשיטא דפשיטא דאינה מגורשת וא"כ ה"ה הכא בשלחן שיש לו שם לווי ובהדיא איתא כתב הרשב"א בפ' הזורק דלא אתי רבנן לומר בקידושין דליהוי קידושין אם נפל קרוב לה רק משום לתא דגירושין ובגירושין עשו כן מפני תקנת עגונות א"כ דבר פשוט הוא שאינה מקודשת בכה"ג כנלענ"ד.
הטעם הג' דלא הוי קידושין משום דקדשה בגזל ומ"ש הוד מעכ"ת דהשמש אפקורי הפקירו בשעה שנתן לתינוקת לשחק תמהתי ע"ז דהא הוצרך להחזירו לב"ה שיתן לו אחר וא"כ יצטרך להחזיר לו המזויף דאל"כ לא יתן לו אחר והא ודאי לאו שופטני הוא שיפקיר את המטבע המזויף ויתן אחר טוב תחתיו אלא פשוט שלא הפקירו בזה דהיאך יפקיר מעות אחרים אלא שסבר ששום אדם לא יגנוב אותו מן התינוק כי אינו שוה להוציאו וגם הרבה פעמים שאדם נותן לתינוק לשחק על שעה א' ודעתו לחזור וליקחנו אח"כ ומ"ש רומעכ"ת על מאי דאמרינן בפ"ב דקידושין האי איתתא דמשיא כרעא אתא ההוא גברא חטף זוזי מחברי' ושדי לה אמר לה מקדשת לי אתא לקמי' דרבא אמר לית מאן דחש לדר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים הוי והקשה מעכ"ת דהא אסקינין בב"ק דף קי"ד דרבנן דפליגי עלי' דר"ש ס"ל דוקא בליסטים גוי לא מייאשי דדייני בגיותא פי' בגאוה ובזרוע אבל ליסטים ישראל מייאש כיון דאמרי מימר מייאש ופירש רש"י דאמרי צא תן לו ואין חובטין במקלות לאחר דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים שנגנבו ממך עכ"ל ומכח זה הקשה מעכ"ת דברי הטור ורמב"ם אהדדי דבח"מ סי' שס"ח פסק דבישראל סתם הוי יאוש ובא"ע סי' כ"ח פסק דאינה מקודשת אם קדשה בגזל קודם שנודע הייאוש ומתוך כך כתב מעכ"ת דבפ"ב דקידושין לא מיירי רק מקידושין שהם מן התורה ובזה אין חילוק בין ישראל לגוי רק בממון דרבנן יש חילוק ואשתומם על המראה כשעה חדא דאמאי סתמו ראשונים ואחרונים בא"ע דבגזל לא הוי קידושין ועל עיקר הקושיא נלענ"ד לתרץ דלא חילקו בין גוי לישראל רק כשלא גזלו בעדים כמו המוכסין דמיירי שם מיני' וזהו עיקר הטעם דמייאש דאומר בדעתו לא אוכל להביא עדים משא"כ בפ"ב דקידושין דנקט שם חטף זוזי מחברי' דהיינו בפני עדי' וכן בההיא דקדשה בגזל נקט שם או שחטף סלע מידה ומסתמא גם גזל אחרים דרישא מיירי ג"כ מזה ובזה ודאי לא מייאשי דאמר למחר נקיטנא לי' בדינא ותבענא לי' וגם דברי הפוסקי' מתורץ בזה ובהדיא כתב הרמב"ם בהל' גזילה הטעם בלסטים גוי דלא מייאש משום שהגוים מוציאים בראיות רעועות כו' וכ"פ בש"ע ובזה מרומז כל שיש ראי' ברורה לא מייאש אפילו מישראל וגם בח"מ סימן שס"ח משמע דמיירי בגזל שלא בעדים דהא מחלק שם בין גזלן לגנב וגנב הוא בלא עדים וא"כ גזלן הוא דכוותי' ובזה מחלק בין גוי לישראל משא"כ בא"ע מיירי בסתם גזל שהוא בעדים שסתם גזלן לא איכפת לי' בעדים כדאמרן במרובה ובזה ודאי לא מייאש דאל"כ כל קרקע לא תהני מחאה דנימא דמייאש מרה מיני' אלא פשוט דכל שיש לו ראי' לא מייאש וא"ל לפי ה"א של רש"י דפי' דאמרי צא תן לו ואין חובטין במקלות א"כ אין לחלק בין ראי' ברורה או לא נראה לתרץ דלאותו לישנא ס"ל דהלכה כל' ק' דגמרא שם דס"ל איפכא בליסטים ישראל לא מייאש כל העולה לענ"ד שיש לפסוק בקידושי גזל בחילוק זה דכל שהגזל נעשה בפירסום שיוכל להביא ראי' וזה הי' ידוע לו בשעה שנעשה הגזל אז דוקא לא הוי מקודשת משא"כ בגזל שנעשה בינו לבינו דסובר מי יימר שאוכל להוציא אז מייאש והוי לכל הפחות ספק מקודשת רק ר"ש ס"ל בכל גזל הוי סתם יאוש ולית מאן דחש לה וא"כ כאן שהי' גזל מפורסם אין כאן קידושין כלל. ומלבד זה יש כאן מקום לבטל הקידושין כפי הלשון שאמר אני רוצה לקדש אותך במטבע זעקסר משמע היוצא בהוצאה ששמו מורה שהוא שוה ששה גדולים ובאמת נתן לה מזויף שאינו שוה כן והוי קידושי טעו' אלא שיש מקום לומר דעכ"פ שמו זעקסר ושמא בעלמא קאמר לה וכההיא דפ"ק דבתרא כרם אני מוכר לך אעפ"י שאין בו גפנים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא בעלמא והוא דמתקרי כרמא ותו דהדברים מראין שהבתולה ראתה תחלה הזעקסר ואיכא למימר סברה וקבלה כדפריך בפ"ק דקידושין דף ח' אי דידעה סברה וקבלה ע"ש דוד הוא הקטן הלוי: ועיין תשובה ע"ז מאחיו בשו"ת ר"י הלוי סימן ז':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |