משנה למלך/טומאת מת/יא

משנה למלך ‏ טומאת מת יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ארץ העכו"ם בתחילה גזרו על גושה בלבד וכו'. בפ"ק דשבת עלה ט"ו מוכח דג' תקנות הוו דיוסף ויועזר גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דבשמונים שנה גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואאוירא כדקאי קאי והתוס' הקשו שם מהא דתנן במסכת אהלות פ"ב מ"ג אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל ארץ העכו"ם כו' ותירצו דהתם מיירי כגון שהביא עפר מארץ העכו"ם לא"י ע"כ. וטעמא דאינו מטמא באהל הוא משום דבהביא עפר מארץ העכו"ם לא"י ליכא למיחש כי אם לעצם כשעורה דומיא דבית הפרס ועצם כשעורה אינו מטמא באהל אבל במאהיל בארץ העכו"ם איכא למיחש דלמא יאהיל על המת. ולפ"ז הא דגזרו טומאת אהל בארץ העכו"ם אתיא כרבנן דפליגי ארשב"י וסברי דעכו"ם מטמאים באהל א"נ אפשר לומר דאף לרשב"י דסבר דקברי עכו"ם אינם מטמאים גזרו טומאת אהל בארץ העכו"ם כדי שלא יצאו מא"י לח"ל ועל כרחין אית לן למימר טעם זה לפי מה שנסתפקו בגמרא בפ"ז דנזיר עלה נ"ד אי גזרו טומאה בארץ העכו"ם אאוירא ג"כ וכמ"ש התוס' שם והר"ש בפ"ב דאהלות כתב כדברי התוס' הלזו דמתניתין איירי בגוש הבא מארץ העכו"ם. ואגב גררא ראיתי לדקדק בדבריו שכתב דהכא בגוש הבא מארץ העכו"ם או בגוש הבא מבית הפרס דמטמא במגע ואינו מטמא באהל וקשה דבית הפרס לא הוה צ"ל דמיירי בגוש הבא מבית הפרס דהא בית הפרס אפי' במקומו אינו מטמא באהל כיון שאין לחוש כי אם לעצם כשעורה וכדתנן בפרק ח"י מאהלות מ"ב וסבור הייתי לומר דס"ל להר"ש דהאי בית הפרס כולל לב' מיני בית הפרס דהיינו שחרש בו את הקבר ושדה שאבד בו הקבר ושדה שאבד בו הוא דמטמא באהל וכדתנן בפרק ח"י מ"ג ומש"ה מוקי לה בגוש הבא מבית הפרס אלא שקשה לזה מ"ש בס"ד ומתניתין דהכא בשדה שנחרש קבר שם דמשמע דלא מוקי למתני' בשדה שאבד בו קבר משום דמטמא אף באהל כמ"ש הרב בעל תיו"ט ולפי מ"ש בתחילת דבריו דמיירי בגוש הבא מבית הפרס הוה מצי לאוקומי מתני' בשדה שאבד בו הקבר סוף דבר תחילת דברי הר"ש עם סופם לא יכולתי לישבם. ודע מה שפירש"י בפרק הלוקח בהמה עלה כ"ב וז"ל גוש עפר שיעורו לטמא באהל וכו' ט"ס הוא וצ"ל לטמא במגע דהא התם במביא עפר מחוצה לארץ איירי הן אמת שגם בפ"ה דסנהדרין עלה י"ב פירש"י דגוש הבא מארץ העכו"ם מטמא באהל וכבר הקשו התוס' שם על דברי רש"י הללו וצ"ע. עוד תירצו התוס' דמתני' דאהלות רשב"י היא דקאמר קברי עכו"ם אינם מטמאים באהל עוד תירצו דההיא משנה נישנית קודם שגזרו על אוירא אלא על גושא בלבד. עוד תירצו בפ"ז דנזיר דאף שגזרו טומאת אהל בארץ העכו"ם אינו מיטמא עד שיכנס שם ראשו ורובו ולא כשמכניס ידו לבד ואילו באהל המת אפי' במכניס ידו וטעמא דהקלו בטומאת אהל לומר שלא יתטמא כי אם עד שיכנס ראשו ורובו נ"ל משום דס"ל כרשב"י דעכו"ם אינם מטמאים באהל ומן הדין אפי' אם יכנס שם ראשו ורובו הוא טהור אלא דרבנן גזרו בארץ העכו"ם טומאת אהל כדי שלא יצא מא"י לח"ל ולא גזרו כי אם בנכנס שם ראשו ורובו אבל לרבנן דפליגי ארשב"י נראה דכיון דגזרו טומאת אהל בארץ העכו"ם פשיטא שנטמא אפי' לא הכניס כי אם ידו לבד ומתניתין דאהלות רשב"י היא. שוב ראיתי שאין זה מוכרח שהרי כפי מה שתירצו דמתני' דאהלות רשב"י היא וא"כ ע"כ ההיא דפ"ק דשבת רבנן היא וא"כ יש לדקדק דכיון דשוה מגע לאהל אף בעכו"ם מה טעם חלקו לשרוף אגושא ולתלות אאוירא ותו מעיקרא דסבר דגזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום אי כרבנן אתיא תיקשי דמאיזה טעם חלקו בין טומאת מגע לטומאת אהל אלא ודאי דאף לרבנן כיון שטומאה זו דארץ העכו"ם אינה כי אם מדרבנן לא גזור כי אם בטומאת מגע שהיא כוללת בכל הטומאות אבל באהל לא גזור לשרוף כיון דאינה כי אם במת בלבד ועוד כדי להודיע שטומאה זו היא מדברי סופרים ונ"מ לטמא שאכל מן הקדש או שנכנס למקדש שלא לחייבו קרבן דומה קצת למ"ש רבינו בספ"ב מהלכות מטמאי משכב ומושב יע"ש. ולפ"ז מצינו לומר דאף לרבנן אפשר לומר דלא גזרו טומאת אהל בארץ העכו"ם אלא בנכנס רובו כי היכי דלא גזרו לשרוף אטומאת אהל אע"ג דשוים הם מגע ואהל:
עוד כתבו התוספות בפ"ק דשבת דהא דבעי בנזיר ארץ העכו"ם משום אוירא גזרו עליה או משום גושא גזרו עליה הא פשיטא דאאוירא נמי גזרו כדקאמר הכא אלא התם הכי פירושו משום אוירא גזרו עליה שלא יכנס באויר ארץ העכו"ם בשום ענין אפילו ע"י שידה תיבה ומגדל או משום גושא שהוא מאהיל על הגוש אבל כשאינו מאהיל על הגוש כגון ע"י שידה תיבה ומגדל טהור ע"כ וכ"כ בפרק כה"ג וכ"נ שהוא דעת רש"י שפירש בשבת אוירא לתלות תרומה הנכנסת באוירה ואין דבר מפסיק בינתים כגון שידה פרוצה מתחתיה ע"כ ואוירא דכה"ג פירש כגון דנכנס בה בקרון או בספינה הרי כדברי התוספות ממש דאוירא דשבת היא טומאת אהל ואוירא דנזיר הוא שאינו מאהיל על הטומאה אלא שיש דבר מפסיק בינו לגושא. ולפ"ז הא דאמרינן בנזיר ת"ש ומזה בג' ובז' ואי אמרת משום אוירא הזאה למה לי אלא לאו משום גושא ותירצו לא לעולם אימא לך משום אוירא וכי קתני אשארא ע"כ דמשמע דפשיטא ליה דבאוירא ליכא הזאה היינו דוקא באוירא דנזיר שאינו מאהיל אבל באוירא דשבת שהיא טומאת אהל פשיטא דצריך הזאה וכ"כ התוס' דאי אמרת משום אוירא הזאה למה לי דאינו סברא שיצטרכו בכה"ג הזאה ג' וז' הואיל ומטמא אף כי הפסיק בינו ובין הגוש דאינו כלל מענין טומאת אהל המת הצריך הזאה ג' וז' וכ"נ מדברי רש"י שם והדבר מוכרח מצד עצמו דהא סתמא דתלמודא סבר דאי קאי ומזה בג' ובז' אארץ העכו"ם קאי לכל מאי דגזרו טומאה בארץ העכו"ם ומש"ה הכריח דארץ העמים משום גושא ואי אמרת דבטומאת אהל ליכא הזאה היכי ניחא ליה אי אמרינן משום גושא אכתי קשה דבמאהיל הזאה למה לי אלא ודאי כדכתיבנא דבאהל פשיטא ליה דצריך הזאה. ולפ"ז יש לתמוה על רבינו שכתב טומאת אויר ארץ העכו"ם לא עשו אותה כטומאת עפרה אלא קלה היא ממנה כו' אבל הנטמא באוירה אינו צריך הזייה ג' וז' אלא טבילה והערב שמש ע"כ. ומדבריו בתחילת הפרק נראה שאוירא המוזכר בדבריו היא טומאת אהל וא"כ יש לתמוה דמנא ליה דבמאהיל ליכא הזאה ג' וז' דבגמרא לא מיעטו הזאה אלא באויר בלא אהל וכדכתיבנא. ונראה דס"ל לרבינו דסוגיא דנזיר אתיא כרבנן דאית להו דקברי עכו"ם מטמאים באהל ומש"ה הוה פשיטא ליה לתלמודא דטומאת אהל מזה ג' וז' כטומאת אהל המת אבל אוירא בלא אהל ס"ל דליכא הזאה כיון שהיא טומאה מחודשת אבל לדידן דקי"ל כרשב"י דעכו"ם אינם מטמאים באהל וכמו שפסק בפ"א מהלכות אלו דין י"ג כי היכי דטומאת אויר בלא אהל הוי טומאה מחודשת הכי נמי טומאת אהל בארץ העכו"ם וא"כ בטומאת אהל נמי לרשב"י אין צריך הזייה ג' וז' וסתמא דתלמודא הוה סבר דומזה בג' וז' קאי אכולהו ומש"ה הוה מוקי למתניתין כרבנן והוה בעי למפשט דמשום גושא הוא ודחו דלעולם משום אוירא וכי קתני אשארא. ולפ"ז מתני' אתיא ג"כ כרשב"י ואף שכתבו התוס' בנזיר דמה שגזרו טומאה בארץ העכו"ם הוא מפני רוב ישראל שנהרגו בחוצה לארץ ולפ"ז טומאת אהל אינה מחודשת י"ל דרבינו ס"ל דמה שגזרו טומאה בארץ העכו"ם הוא משום מתי מבול וכמ"ש התוספות וע"כ אית לן למימר הכי דהתוספות עצמם שכתבו בשבת לחד שינויא דמתני' דאהלות אתיא כרשב"י ס"ל דטומאת ארץ העכו"ם היא משום מתי מבול. ועוד שמדברי רבינו בפירוש המשנה נראה דטעמא דגזרו טומאה על ארץ העכו"ם הוא לפי שאין להם מקום מיוחד לקבור מתיהם וקוברים אותה בכ"מ. ודע דלסברת רבינו הלזו דבאוירה לא בעי הזאה ג' וז' ניחא מה שהקשו התוס' בפ"ג דמסכת חגיגה עלה כ"ה דהיאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה רצועה נטמא ובעי הזאה ג' וז' כו' ולפי דברי רבינו ניחא דאותה רצועה היו מהלכין ע"ג שידה תיבה ומגדל ואע"ג דהוי אהל זרוק מ"מ אין כאן כי אם טומאת אויר ולא בעי הזאה כלל כי אם טבילה והערב שמש:
תו גרסינן התם לימא כתנאי הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר מאי לאו רבי סבר משום אוירא גזרו וכיון שנכנס אויר מלמעלה שהן פתוחין או דרך פתחים הוי טמא שהרי נכנס לאויר ארץ העכו"ם ורבי יוסי סבר משום גושא ולא משום אוירא וכיון דקרקעית שידה תיבה ומגדל מפסיק בינו לבין הגושא הוי טהור ודחי לה דכ"ע משום גושא ורבי דמטמא סבר אהל זרוק לא שמיה אהל ולא הוי הפסק וכמאן דמהלך ממש על גבי קרקע ורבי יוסי סבר דאהל זרוק הוי אהל ומש"ה מטהר שהרי יש הפסק בינו לבין הגושא ופריך בגמרא והתני רבי יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה ואם היתה מונחת טהורה אלמא דס"ל לרבי יוסי דאהל זרוק לא שמיה אהל וא"ת ולדידיה דמוקי לפלוגתייהו באי גזרו משום גושא או משום אוירא וקאמר דטעמיה דרבי יוסי דמטהר הוא משום דאית ליה משום גושא אכתי תיקשי מברייתא זו דהיכי מטהר רבי יוסי בשידה תיבה ומגדל אף דאית ליה דמשום גושא גזרו כיון דהוי אהל זרוק ואית ליה דאהל זרוק לא שמיה אהל כבר תירצו בתוספות דהוא מוקי לפלוגתייהו בשידה המונחת ורבי מטמא משום אוירא ורבי יוסי מטהר משום דאית ליה משום גושא אבל השתא דאמרת דפליגי באהל זרוק לא מיתוקמא פלוגתייהו במונחת דא"כ רבי לא הוה מטמא דאהל מעליא הוא אלא ודאי דבזרוק הוי פלוגתייהו ורבי יוסי דמטהר הוא משום דסבר דאהל זרוק שמיה אהל וא"כ תיקשי מברייתא דקאמר דרבי יוסי אית ליה דאהל זרוק לא שמיה אהל ומשני אלא דכ"ע משום אוירא ורבי יוסי דמטהר כיון דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן ורבי דמטמא אית ליה דאע"ג דלא שכיחא גזרו ביה רבנן ועיין במ"ש התוס' בפ"ג דחגיגה עלה כ"ה ד"ה אהל. ונראה דלהאי אוקימתא פלוגתייהו דרבי ורבי יוסי הוי בשידה המונחת דלא הוי אהל זרוק וא"כ משום גושא ליכא ואף דאיכא משום אוירא ס"ל דכיון דהוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן כיון דליכא טומאה כי אם מאוירא אבל אם לא היתה מונחת אז היה מטמא רבי יוסי מטעם גושא דאית ליה אהל זרוק לא שמיה אהל ואף דהוי מילתא דלא שכיחא מ"מ לגבי טומאת גושא אין לחלוק בין שכיח ללא שכיח דאי אמרת דלרבי יוסי דאית ליה מילתא דלא שכיח לא גזרו הוי אפילו באהל זרוק דאיכא משום גושא א"כ אמאי לא קאמר דכ"ע משום גושא ורבי יוסי מטהר אף דהוי אהל זרוק משום דהוי מילתא דלא שכיחא. ומיהו אפשר לדחות ולומר דלעולם דפלוגתייהו הוא אף באהל זרוק והא דקאמר דכ"ע משום אוירא להודיעך כחו דרבי יוסי דאף דאיכא טומאת גושא ואוירא כיון דהוי מילתא דלא שכיחא לא גזרו ודברי התוס' קצת נוטים לזה ובגמרא הביאו סייעתא לתירוץ זה הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה ובאיסקרייא טמא והאי ברייתא רבי יוסי היא ובשידה ודכוותיה מטהר משום דהוי מילתא דלא שכיחא ובקרון ודכוותיה מטמא משום דהוי מילתא דשכיחא ולפי הפי' הראשון שכתבנו שידה וקרון מיירי במונחת דליכא משום גושא כי אם משום אוירא. ולפי פירוש השני מיירי אף במהלכת. ואפשר עוד לומר דלעולם דפלוגתייהו הוי אפילו באינה מונחת והא דקאמר דכ"ע משום אוירא ולא קאמר דכ"ע משום גושא הוא משום דבגמרא בעי למדחי דממחלוקת זה דרבי ורבי יוסי ליכא למיפשט אי משום גושא או משום אוירא ואידך דחיי' דשמא הוציא ראשו ורובו הוא דכ"ע משום גושא מש"ה נקט בהך דכ"ע משום אוירא לומר דעדיין לא נפשטה בעיין ודרך זה ישר בעיני. עוד דחו בגמרא ואבע"א הכא שמא הוציא ראשו ורובו לשם פליגי ופירש"י דכ"ע משום גושא ולכ"ע אהל זרוק שמיה אהל ורבי דמטמא הוא משום דגזר שמא יוציא ראשו ורובו חוץ משידה תיבה ומגדל ורבי יוסי לא גזר והתניא רבי יוסי אומר הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא לשם או ראשו או רובו וא"ת ורבי יוסי היכי מצי סבר דאהל זרוק שמיה אהל והא ברייתא דתיבה שהיא מלאה כלים מוכח מינה דאית ליה דאהל זרוק לא שמיה אהל תירץ רש"י דההיא לאו משום דסבר דאהל זרוק לאו שמיה אהל אלא כיון דזורקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי ולעולם דסבר דאהל זרוק שמיה אהל ומאי דקתני בסיפא ואם היתה מונחת טהורה היינו אע"ג דאורחיה דמטלטל לה ע"כ והא דלא קאמר דפלוגתייהו הוא בשידה תיבה ומגדל אי הוי אהל זרוק או לאו דרבי אית ליה דהוי אהל זרוק ורבי יוסי אית ליה דלא הוי אהל זרוק הוא משום דבעי למימר דלא פליגי אפילו באהל זרוק אי הוי אהל. ולפ"ז בעיין לא איפשיטא ואפשר דכ"ע אית להו משום גושא או משום אוירא וגם באהל זרוק אי שמיה אהל ליכא שום הוכחה מברייתא זו דאפשר דכולהו אית להו דלא שמיה אהל או דאית להו דשמיה אהל וא"ת כפי אוקימתא זו דכולהו אית להו משום גושא ואית להו דאהל זרוק שמיה אהל ברייתא דקתני הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון כו' טמא כמאן אתיא אי כרבי הא רבי מטמא אפילו בשידה משום גזירה ואי רבי יוסי אפילו בקרון ליטהר דהא לא גזר. וי"ל דלעולם ר"י וכי לא גזר היינו בשידה דאין נקל כל כך להוציא ראשו אבל בקרון מודה דטמא משום גזירה דשמא יוציא כי נקל להוציא ראשו ורובו מספינה וקרון לחוץ וכן כתבו התוס'. והתוס' כתבו עוד פירוש אחר בסוגיא במאי דדחי מעיקרא דכ"ע משום גושא מר סבר אהל זרוק שמיה אהל משום דרגלי האדם או הבהמה הנושאים השידה נוגעות בארץ ומשום הכי מטהר רבי יוסי ומייתי סייעתא לזה מדתניא תיבה שהיא מלאה כו' דאם היתה מונחת על גבי בהמה או אדם דחשיב אהל. ולפ"ז צריך לגרוס ואי בעית אימא דכ"ע משום אוירא וטעמא דרבי יוסי דמטהר הוא משום דהוי מילתא דלא שכיחא ורבי אית ליה דאף במילתא דלא שכיחא גזרו ומייתי סייעתא לתירוץ זה מדאמרינן דנכנס לארץ העכו"ם בשידה טהור בקרון טמא וע"כ ברייתא זו רבי יוסי היא אלמא אף לרבי יוסי דמטהר בשידה מטמא בקרון וע"כ טעמא הוא משום אוירא ואבע"א משום גושא ורבי יוסי לא גזר שמא יוציא אבל בקרון ובספינה מטמא רבי יוסי משום דהתם נקל להוציא ראשו ורובו. ודע דלכל הפירושים בעיין לא איפשיטא דממתניתין כבר דחו דקאי אשארא ומפלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה ליכא הוכחה כלל דאפשר דכולהו סברי משום אוירא או כולהו משום גושא וכיון דלא איפשיטא בעיין פשיטא דאזלינן לקולא דהא ספיקא בדרבנן היא וכן נראה מדברי רבינו שאין טומאה באוירא אלא במאהיל עליה והיא טומאה הנזכר בפ"ק דשבת:
ודע שראיתי לרבינו בסוף פ"ב מהלכות אלו דארצות העכו"ם אינם מטמאים כי אם במגע ובמשא ובריש פ"ג הביא המשנה השנויה בפ"ב דאהלות דמני בכלל המטמאין במגע ובמשא ואינם מטמאין באהל ארץ העכו"ם ובית הפרס. והנה תירוץ ראשון של תוס' דמתניתין איירי בעפר הבא מארץ העכו"ם לא יצדק לרבינו משום דהיה לו לפרש ולומר דבעפר הבא מארץ העכו"ם איירי גם תירוץ ב' דמתני' רשב"י גם זה ליתא דא"כ כפי תירוץ זה סוגיא דשבת היא דלא כהלכתא לסברתו שפסק כרשב"י ובפי"א פסק כסוגיא דפ"ק דשבת גם תירוץ ג' דמתני' קודם גזירה גם זה ליתא דא"כ לא היה לו להביא משנה זו והתירוץ הרביעי ניתן ליאמר לסברת רבינו דהתם מיירי בסתם טומאת אהל דהיינו משיאהיל ידו על הטומאה נטמא ומש"ה כתב דארץ העכו"ם אינה בכלל זה ובפי"א ביאר דאף שאין בה סתם טומאת אהל מ"מ אם נכנס בה ראשו ורובו נטמא משום אהל ומ"מ הנכון אצלי בדעת רבינו דס"ל דמאי דקאמר מתני' דאינם מטמאין באהל הוא ע"פ מה שפסק בפי"א שאין בטומאתו טומאת שבעה כי אם טבילה והערב שמש. וזהו שסיים בפ"ג בסוף דבריו וארץ העכו"ם ובית הפרס הכל שבעה ודומה לזה כתב רבינו בפרק ח"י ממסכת אהלות מ"ו עלה דההיא דתנינן בים ובשונית טהור ואע"ג דאיכא משום אוירא כתב שם ויהיה ענין אומרו טהור שלא תחייבהו דיני טומאת מת ר"ל הזאה שלישי ושביעי ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם לפי שזהו דין אוירא ר"ל שהגזירה היא הגושא לשרוף ואוירא לתלות ואינו צריך כי אם טבילה והערב שמש וזהו האמת אצלי עכ"ד. ומה שלא נרגש רבינו בפרק ב' הוא משום דהתם מילתא דפשיטא היא דכוונת אומרו דאינם מטמאים באהל הוא כסתם טומאת אהל דבעי' הזאה שלישי ושביעי דומיא דמגע ומשא אבל בפרק ח"י דקתני טהור הוקשה לרבינו דהיכי קתני טהור כיון דסוף סוף איכא טומאה ואפ"ה כתב דכוונת טהור הוא מטומאה חמורה ומה שלא צדדו התוס' תירוץ זה הוא משום דאזלי לשיטתם דאויר ארץ העכו"ם בעי הזאה שלישי ושביעי וכמו שנראה מדבריהם בפרק כה"ג וכדכתיבנא לעיל ולפי דבריהם מתני' דקתני בים ובשונית טהור מיירי קודם גזירה וליכא למימר דמאי דקתני טהור הוא לפי שאין שורפין עלה תרומה וקדשים דמלבד שהדבר מצד עצמו הוא דחוק תיקשי דא"כ אמאי לא תירצו דמתניתין דפ"ב דקתני דאינם מטמאים באהל הוא לפי שאין שורפין תרומה וקדשים וסבור הייתי להעמיס תירוץ זה שכתבנו לדעת רבינו במ"ש התוספות בפ"ק דשבת דמתני' דאהלות רשב"י היא ולכאורה קשה לומר דרשב"י יחלוק ארבנן דשמונים שנה ואתקנת אושא אלא כוונתם היא לומר דלעולם אף רשב"י מודה בגזירת ארץ העכו"ם בכל תנאיו אלא דלדידיה כשגזרו על אוירה לא גזרו כ"א דניבעי טבילה והערב שמש ולא שיהא צריך הזאה שלישי ושביעי ומש"ה תני במתני' דאינו מטמא באהל כלומר שאין לו טומאת אהל שיהא צריך הזאה שלישי ושביעי אבל לעולם דאף רשב"י מודה בתקנת ארץ העכו"ם דגזרו על אוירא אך מדברי התוספות בפ"ק דגיטין עלה ח' לא משמע הכי יע"ש. ודע שלתירוץ ראשון של תוס' שהסכים בו הר"ש דמתניתין איירי בגוש הבא מארץ העכו"ם קשה דסוף סוף אמאי לא מני ארץ העכו"ם עצמו בהדי הנך דמטמאים באהל ועיין בתיו"ט פכ"ב דאהלות מ"ג:
ודע שהתוס' בפ"ק דגיטין עלה ח' כתבו עוד תירוץ אחר דמתני' דאהלות איירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחוצה לארץ ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא טומאה עליהם וטהורים ע"כ. ודבריהם צ"ע דמדברי הר"ש בסוף אהלות נראה דמקומות הסמוכים לארץ ישראל לא גזרו עליהם משום ארץ העכו"ם ועיין במ"ש רבינו בפירקין דין ו' ובמה שהשיג הראב"ד שם:
ודע שבכ"מ שהוזכר טומאת ארץ העכו"ם לא הוזכר כי אם מגע ומשא ואויר אבל אהל לא הוזכר וי"ל למה שינו את שמו ואמרו אויר במקום אהל בטומאה זו של ארץ העכו"ם ונראה דהטעם הוא לפי שכל טומאת אהל שבעולם כיון שהאהיל ידו או אחד מאיבריו על הטומאה נטמא אבל בארץ העכו"ם לא נטמא אלא א"כ הכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העכו"ם וכמ"ש רבינו וא"כ לא מיקריא טומאת אהל אלא טומאת אויר דגזרו חכמים שאם נכנס לאויר ארץ העכו"ם דנטמא ומיהו לא גזרו כי אם באויר גושה אבל אם היה דבר מפסיק בינו לבין הגוש והוא שיהיה דבר שחוצץ בפני הטומאה ונכנס שם ראשו ורובו לא נטמא אף שיש שם אויר משום דאויר שאינו של גוש היא בעיא דלא איפשיטא בנזיר פרק כה"ג ואזלינן לקולא במילתא דרבנן וכמ"ש לעיל אבל באויר גושה גזרו ואינו נקרא טומאת אהל כי אם טומאת אויר וכ"כ רש"י פ"ק דגיטין עלה ח' דגזרו על גושה מגע ומשא ולא אהל כגון אם האהיל עליו כדאמרינן פ"ב דאהלות ועל אוירה שיהא הנכנס לאוירה טמא ואפילו לא נגע ולא הסיט את גושה עכ"ד ובכלל דבריו תירץ הקושיא שהקשו התוספות מההיא דאהלות דלעולם ליכא טומאת אהל בארץ העכו"ם וכפשטא דמתניתין דאהלות ולא גזרו כי אם אאוירה דהיינו הנכנס בה וכבר הוזכר תירוץ זה בתוספות בפ"ק דשבת ובפ"ז דנזיר אך לא ידעתי למה לא הזכירו דברי רש"י ובפ"א דגיטין הקשו קושיא זו ולא הזכירו דברי רש"י כלל. ומ"ש רש"י בפ"ג דעירובין עלה ל' דארץ העכו"ם מטמאה באהל לאו דוקא אלא הכוונה היא על אוירה. ובאהל זרוק אי הוי אהל או לא פסק רבינו דלא הוי אהל שכתב הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא שאהל זרוק אינו קרוי אהל ע"כ ודין זה הוא מחלוקת רבי ורבי יוסי ופסק כרבי מחבירו ואע"ג דבפ"ז דנזיר עלה נ"ח אמרינן בשנויא בתרא דטעמא דרבי הוא דלמא יוציא ראשו ורובו אבל לכ"ע אהל זרוק שמיה אהל. בפרק חומר בקדש עלה כ"ח ובפ' בכל מערבין עלה ל' אמרינן בפשיטות דטעמא דרבי הוא משום דאהל זרוק לא הוי אהל ופסק כרבי מחבירו וכמו שכתב מרן. ודע שראיתי להרב בעל לח"מ בפ"ז מהלכות נזירות דברים תמוהים שהביא דברי רבינו הללו והקשה דכיון דגזרו על אוירה למה כתב הנכנס לארץ העכו"ם כו' הא בלאו ה"ט דאהל זרוק כיון דגזרו על אוירה טמא כדאמרינן בגמרא דרבי מטמא גבי נכנס לשידה תיבה ומגדל משום האויר הנכנס דרך פתחים אע"ג דאהל זרוק שמיה אהל והאריך הרבה בקושיא זו ע"ש. ואחרי בקשת המחילה הראויה לא עיין היטב בשמועה זו ועתה אפרש דתרי מיני אויר הם הם האחד הוא שמאהיל על הגוש בלא שום הפסק והוא האויר המוזכר בפ"ק דשבת ובפ"ק דגיטין דגזרו על אוירה. ויש עוד אויר אחר והוא אף שיש הפסק בינו לבין הגוש ועל אויר זה הוא שנסתפקו בפ"ז דנזיר אי ארץ העכו"ם משום אוירה גזרו וכמ"ש שם התוס' ורש"י. ומה שפסק רבינו דגזרו על אוירה הוא על האויר המוזכר בפ"ק דשבת דהיינו המאהיל על הגוש אבל בשאינו מאהיל על הגוש ס"ל לרבינו דלא גזרו ואף שבגמרא נסתפקו בזה מ"מ כיון דלא איפשיטא פסק לקולא כיון דלא הוי כי אם מדרבנן וכמו שכתבתי לעיל ומש"ה כתב דהנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל טמא משום דאהל זרוק לא הוי אהל דאי הוי חשיב אהל היה טהור כיון שלא האהיל על הגוש דאע"ג דגזרו על אוירה היינו דוקא באויר גושה ובסוריא דלא גזרו אפי' באויר גושה יכול ליכנס שם בשידה תיבה ומגדל אף דהוי אהל זרוק ולא חשיב אהל וכדאיתא בפ"ק דגיטין ומאי דאמרינן בנזיר דכ"ע משום גושה ורבי דמטמא הוא משום דסבר אהל זרוק לא שמיה אהל הכוונה היא משום אויר גושה וכל זה הוא ברור כשמש למי שיעיין היטב בדברי התוס' ורש"י ולפי זה שידה תיבה ומגדל שכתב רבינו מיירי אף בפתוחה מן הצד ודלא כמ"ש הרב לח"מ דמיירי בסתום לגמרי וכ"נ מן הגמרא דמיירי בפתוחה דלחד אוקימתא טעמא דרבי הוא דלמא יוציא ראשו ורובו ובסתמא ליכא למגזר וזה פשוט:
ודע שראיתי לרבינו בפרק ה' מהלכות נזירות דין ח"י שכתב נזיר כו' או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה כו' וכיוצא לזה כתב בפ"ג מהלכות אבל דין ו' והיא אוקימתא דרב פפא בפרק ג' מינים עלה מ"ג ולפי מה שפסק דשידה תיבה ומגדל לא חשיב אהל משום דהוי אהל זרוק קשה דא"כ אף שלא יפרע גג התיבה כבר נטמא משום דלא חשיב הפסק מה שנכנס בשידה תיבה ומגדל ונראה דעד כאן לא אמרינן דאהל זרוק לא חשיב הפסק אלא דוקא במאהיל על המת דאז לא חשיב הפסק כיון דהוי אהל זרוק אבל בנכנס לאהל המת דאינו מאהיל על המת אלא דגזירת הכתוב היא דחשיב כל אויר הבית כאילו הוא מלא טומאה ומשום הכי נטמא בהפסק כל דהו שאינו נכנס בו האויר מהני ואפשר דכל הני דתנן במסכת אהלות דאינם חוצצים היינו דוקא למי שמאהיל על המת אבל להפסיק בינו לבין האויר אפשר דמהני משום דאנן לא בעינן אלא שלא יכנס בו אויר אותו הבית:
עוד נראה לומר דהא דאמרינן דאהל זרוק לא שמיה אהל היינו דוקא כשהם באויר אבל במונחים חשיב הפסק וזהו שכתב הפורחים באויר כלומר שאינם נוגעין בארץ וההיא דנזירות ודאבל מיירי במונחים בקרקע וגררו השידה והכניסוהו לבית המת והא דכתבו התוס' בפ"ג דעירובין עלה ל' דרבי יוסי בר יהודה דסבר דאהל זרוק הוי אהל הוא דוקא כשמונח אבל בשעת זריקה אפילו רבי יוסי מטמא דבאותה שעה לא חשיב אהל כלל וא"כ משמע דלרבי דקי"ל כוותיה אפי' במונח לא חשיב אהל האי מונח דהתם לא הוי מונח ע"ג קרקע אלא במונחת ע"ג בהמה או אדם הנושאין אותה טהור דאהל זרוק כה"ג דרגל הנושאים נוגעים בארץ שמיה אהל לחוץ בפני הטומאה אבל בשעת זריקה אפילו רבי יוסי מודה דלא חשיב אהל וכ"כ התוס' בפכה"ג עלה כ"ה ורבי דמטמא ס"ל דאף דרגל הנושאים נוגעים בארץ לא חשיב אהל כיון שהשידה היא מהלכת באויר אבל כשמהלכת על הקרקע אף רבי מודה דחשיב אהל. עיין בתוספתא פי"ג דנגעים הביאה הר"ש שם מי"ב דתניא רבי אומר השידה והתיבה והמגדל שבבית המנוגע אע"פ שהן מכוסין כלים שבתוכן טמאים ופירש שם הר"ש דרבי אזיל לשיטתיה דאהל זרוק לא שמיה אהל ופשטא דתוספתא במונחין מיירי גם לפי החילוק הראשון שכתבנו קשה מתוספתא הלזו. הן אמת שלא ראיתי לרבינו הלכות נגעים שהביא תוספתא זו ואולי דחאה משום ההיא דרב פפא דפרק ג' מינים והדבר צריך תלמוד וצ"ע. ודע דהא דתנן ברפ"ח ממסכת אהלות דשידה תיבה ומגדל מביאין וחוצצין אינו ענין לזה כלל דהתם לא מיירי במהלכת אלא במונחת על גבי הטומאה ובזה אליבא דכ"ע חשיב אהל להביא ולהפסיק ומחלוקת רבי ורבי יוסי מיירי במהלכת ולפ"ז היה אפשר לומר דההיא דנזירות ודאבל מיירי במונחת ולא במהלכת וכגון שהיתה השידה והתיבה והמגדל בפתח הבית והיה פתח התיבה מבחוץ ונכנס שם שלא ניטמא כי אם כשפרע המעזיבה דדרך הפתח לא נכנסה הטומאה לפי שלא היתה התיבה פתוחה לצד הבית כי אם חוץ לבית. ולפ"ז אפשר דכל שמהלכת אף שהיא על הקרקע חשיב אהל זרוק. אך מדברי רבינו שכתב הפורחין באויר נראה דבמהלכת על הקרקע חשיב אהל ודוקא במהלכין באויר לא חשיב אהל. ולפ"ז מ"ש התוס' בפכה"ג עלה נ"ה ד"ה לימא דבמונחת אינו מטמא רבי דאהל מעליא הוא האי מונחת לאו דאינה מהלכת אלא כל שאינה מהלכת באויר קרי לה מונחת. והא דאמרי' בפ"ג דחגיגה עלה כ"ה דלא היו מביאין מן הגליל יין ושמן לנסכים משום דרצועה של כותים מפסקת ואף בשידה לא היו מביאין משום דמתניתין רבי היא דסבר אהל זרוק לא שמיה אהל. ולפי מה שכתבנו הרי היו יכולין להביא בשידה תיבה המהלכין על גבי קרקע הא לא קשיא משום דהך שידה מיירי בגדולים הבאים במדה דאי לא פשיטא דאינם חוצצין אף דלא הוי אהל זרוק וכדתנן בפ"ח דאהלות וכן פירש"י בפרק ג' דעירובין וכיון שכן לאו אורחייהו לגוררן ע"ג קרקע אלא להוליכן באויר ע"י אדם או בהמה הנושאים אותם וזה לא מהני משום דהוי אהל זרוק ולא חשיב אהל. והא דכתבו התוס' בפרק המוכר פירות עלה ק"א ד"ה ותו דהא דאמרינן חצר הקבר העומד בתוכה טהור דמיירי דאזיל בשידה תיבה ומגדל דאי לא לר"ש היכי אזיל כיון שיש ד' מערות לד' רוחות וכן פירש שם רשב"ם י"ל כמ"ש לעיל דמיירי במונחת אי נמי דמיירי דנכנס באמה שבין כוך לכוך ואע"ג דקיי"ל דמת תופס ד' אמות מ"מ כיון דאינו אלא משום הרחקה בעלמא מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל אף דלא הוי חציצה בעלמא וכן כתבו התוס' בפרק בכל מערבין עלה ל"א ד"ה היכי:
ודע שהתוס' בפ"ב דסוכה עלה כ"א הקשו עלה ההיא דתנן חצרות היו בנויות בירושלים וכו' ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות דלמ"ד אהל זרוק לא הוי אהל לא היו מועילים כלל הדלתות עם השוורים כיון דהוי אהל זרוק ותירצו דמאן דאית ליה דאהל זרוק לא הוי אהל סבר לה כר"י דלא היו מביאין דלתות אלא שוורים ואע"פ שגם הם הוו אהל זרוק מ"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל וכן כתבו בפרק בתרא דזבחים עלה קי"ג ובפרק בכל מערבין עלה ל"א ותירוץ זה אינו עולה לרבינו שהרי בפ"ב מהלכות פרה אדומה דין ז' פסק כסתם מתניתין דפ"ג דפרה דהיו מביאין שוורים ועל גביהן דלתות והוא פסק כרבי דאהל זרוק לא הוי אהל. גם מ"ש התוס' בפרק בכל מערבין בשם רשב"א דדלתות על גבי שוורים לכ"ע הוי אהל לא יצדק תירוץ זה לדעת רבינו וכמ"ש הרב בעל תיו"ט בפ"ג דפרה מ"ב. והנראה אצלי לומר לדעת רבינו הוא דשאני פרה דמעלה הוא דעשו בה דהא קי"ל כר"י דכל א"י בדוקה היא וכדאיתא בפרק פרת חטאת עלה קי"ג אלא דמשום דכשרה בטבולי יום חששו שמא יבאו לזלזל בה ומפני זה עשו בה הרחקות יתירות וכמ"ש רבינו ברפ"ב מהלכות פרה ואין ספק דאם לא עשו בה כל הרחקות הללו דכשרה דהא קי"ל דאם שחטה חוץ ממקום הבדוק לה דכשרה וכר"י וכיון דאינו אלא משום הרחקה בעלמא בהיכר כל דהו סגי דהיינו באהל זרוק דומה למ"ש לעיל בשם התוס' דבהא דקי"ל דמת תופס ד' אמות מהני אהל זרוק כיון שאינו אלא משום הרחקה בעלמא. ודע דלשני התירוצים שתירצו בתוס' קשה מתניתין דפרק חומר בקדש דאמאי לא היו מביאין יין ושמן על גבי שוורים או ע"ג דלתות לסברת רשב"א וכבר הקשה קושיא זו הרב תיו"ט ותירץ דלא רצו להתיר בכה"ג דלמא יוציאו השמן והיין לחוץ אבל בשידה תיבה ומגדל ליכא למיחש לשמא יוציא ואי לאו טעמא דאהל זרוק לא הוי אהל היו יכולים להביא נסכים מן הגליל והא דלא חששו גבי פרה לשמא יוציא התם מעלה בעלמא הוא דעבוד וכמו שכתב הרב עץ החיים יע"ש:
ודע שראיתי למרן שכתב על מ"ש רבינו עפר ארץ העכו"ם ועפר בית הפרס מטמאין במגע ובמשא פרק ב' דאהלות ע"כ. ונראה דכוונתו היא עלה דמתני' דתנן אלו מטמאין כו' עצם כשעורה ובית הפרס וס"ל דמתני' מיירי בגוש הבא מארץ העכו"ם וכמ"ש הר"ש ואין צורך לזה דלרבינו מתני' מיירי בארץ העכו"ם ממש ואפילו הכי תני דאינו מטמא באהל כיון דאינו טמא טומאת שבעה ולא בעי הזאה וכמ"ש רבינו בפרק בתרא דאהלות מ"ו ועיקר הדין דעפר ארץ העכו"ם דמטמא נלמד מההיא דתנן בפי"ז דאהלות מ"ה עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק כו' ומההיא דתנן בריש פ"ה דמסכת טהרות גוש מארץ טהורה וגוש מארץ העכו"ם וכל הני מיירי בגוש הבא מחוצה לארץ לא"י ומה שאינו מטמא משום אויר הוא מילתא דפשיטא דלא גזרו כי אם באויר ארץ העכו"ם דוקא:
תנן בפרק בתרא דאהלות המהלך בארץ העכו"ם בהרים וסלעים טמא בים ובשונית טהור ע"כ. והנה טעמא דבהרים ובסלעים טמא אע"פ שלא יקברו שם מת כתב רבינו בפי' המשנה שהוא להשתפך שם עפר ארץ העכו"ם ומה שבים ובשונית טהור היה נ"ל לומר דטהור מכל וכל ואפילו טומאת אויר ליכא וטעמא כיון דליכא משום גושה אף משום אוירא ליכא דטומאת אויר הנזכר בפ"ק דשבת הוא דוקא אויר הגוש אבל אויר בלא גוש היא בעיא דלא איפשיטא בנזיר ואף למאן דאית ליה דגזרו על אוירה אפי' במקום דליכא גוש היינו דוקא בדאיכא גוש באותו מקום אלא דאיכא חציצה בינו לבין הגוש אבל במקום דליכא גוש אז אליבא דכ"ע לא גזרו על אוירה ומש"ה תני מתני' דבים ובשונית דליכא משום גוש לא גזרו אפילו על אוירה ומש"ה תני טהור לומר דאין בו שום צד טומאה כלל והא דתנן בנזיר פכה"ג דהנכנס בקרון או בספינה טמא היינו בנהרות דבנהרות איכא למיחש דילמא קברו שם ומש"ה הנכנס שם בספינה טמא משום אויר הגוש או למ"ד דחשיב אהל משום אויר דס"ל דגזרו אף על אויר בלא גוש או משום טעמא דדילמא יוציא ראשו אבל בים דליכא למיחש דדילמא קברו שם טהור מכל וכל ואפילו טומאת אויר ליכא אלא שראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב דאומרו טהור הוא מטומאת גושה אבל טומאת אויר איכא וכן פסק בחיבורו בפרקין דין ה' והדבר תמוה אצלי כפי מה שכתבנו לעיל דלא גזרו כי אם על אויר גושה ומכאן יש סיוע למה שכתבנו לעיל בשם הרב בל"מ דנראה דס"ל דגזרו על אוירה אפי' היכא דליכא גוש. ומ"ש רבינו דנכנס בשידה טמא משום דהוא אהל זרוק מיירי בשידה הסתומה מכל צדדיה אבל בפתוחה מלמעלה בלאו טעמא דאהל זרוק טמא משום אויר ולפ"ז ס"ל לרבינו דבימים אף דליכא משום גושה טמא משום אויר והדבר צריך תלמוד וכעת צ"ע:
ודע שמ"ש לחלק בין נהרות לים כן חילק הר"ש עלה דמתניתין אך אני תמיה במאי דתנן בתוספתא הביאה הר"ש בפ"ב מ"ז אר"ש יכול אני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבציידן ושבעדירות שבלבלן מפני שסמוכים לים או לנהר ע"כ ובמקום אחר נאריך בזה:

ד

המביא תנורים וספלין וכו'. תוספתא פ"ג דכלים ופי"ז מאהלות הביאה הר"ש פ"ב דאהלות מ"ג ודע דאף דקי"ל דאין כלי אדמה טמאים היינו עד שלא הוסקו אז נקראים כלי אדמה אבל משהוסקו כלי חרס מיקרו וכמ"ש רבינו סוף פ"א דהלכות כלים. ונראה דהא דאמרינן דמשהוסקו טמאין משום כלי חרס היינו דוקא שהוסקו בארץ העכו"ם שנטמאו שם בארץ העכו"ם אבל אם הוסקו בא"י כיון דאזדא לה טומאת ארץ העכו"ם בהיסק הרי נטהרו לגמרי ומהיכן תבא להם הטומאה וליכא למימר דעד שלא הוסקו אית בהו תרי טומאות האחת משום כלי חרס שנטמא והב' משום עפר ארץ העכו"ם ולפי זה אף שהוסקו בא"י ואזדא מינייהו טומאת ארץ העכו"ם אכתי פש גבייהו טומאת כלים הא ליתא דעד שלא הוסקו אינם מקבלים טומאת כלים וזה פשוט. ובתוספתא מסיים נמצאת אומר בשעה שהם טמאים משום ארץ העכו"ם טהורים משום כלי חרס הרי לך בביאור כמ"ש וא"כ מאחר שלא היה בהם טומאת כלים כי אם טומאת עצמה והטומאה אזדא לה בהיסק מעתה טהורים הם לגמרי:
גרסינן תו התם בתוספתא הביא עפר ממקום הטומאה וגבלו במקום הטהרה או ממקום טהרה וגבלו במקום הטומאה טמא גבלו על גבי הסלע אפי' במקום טהרה טמא הלובן לבנים מבית הפרס במקום הטומאה טמא במקום הטהרה טהור ר"ש אומר אפי' לבנה מבית הפרס במקום הטומאה טהור שלא אמרו טמא אלא גוש בלבד כברייתו ע"כ. והנה החלוקה הראשונה דהיינו היכא דהביא עפר ממקום הטומאה וגבלו במקום טהרה דטמא טעמא דמילתא הוא משום דס"ל לברייתא דמביא עפר מחוצה לארץ דמצטרף וכסברת ר"א דתנן בפי"ז מאהלות מ"ה עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק מצטרפין. שוב ראיתי דאינו ענין לההיא דר"א והכא טעמא אחרינא הוא משום דלא גזרו טומאה על העפר אף שיש בו הרבה כי אם על הגוש וס"ל לברייתא דכל שגבלו ונעשה גוש טמא אף שלא היה גוש מתחילת ברייתו והיינו ההיא דגרסינן בפי"ג מאהלות מ"ו דלבנה מבית הפרס לר"מ אינו ממעט וחכ"א הלבנה ממעטת מפני שעפרה טהור וע"ש ומיהו בלובן לבנים מבית הפרס חלקו בתוספתא שאם עשה הלבנה במקום הטומאה טמא כגוש שהוא מתחילת ברייתו אבל אם גבלו במקום טהרה טהור ומצינו כעין זה שחלקו בתוספתא פי"ז מאהלות עלה דההיא דנחלקו ר"א וחכמים בעפר הבא מבית הפרס ועפר ח"ל דלר"א מצטרפין כחותם המרצופין וחכ"א עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופין ואמר רבי יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על עפר שהוא בא מבית הפרס הבא בירק שהוא טהור עד שיהא במקום אחד כחותם המרצופין על מה נחלקו על עפר הבא מארץ העכו"ם בירק כו' וכבר הביאה הר"ש תוספתא הלזו בסוף פי"ז מאהלות ורבינו ג"כ בפי' המשנה רמזה. נמצינו למדים דלת"ק בעפר ארץ העכו"ם בין שגבל במקום טהרה או במקום טומאה טמא ובעפר בית הפרס אם גבל במקום טומאה טמא במקום טהרה טהור ור"ש נחלק על ת"ק ואמר דאפילו לבנה מבית הפרס במקום הטומאה טמא שלא אמרו טמא אלא גוש כברייתן שמדובק מעצמו ולא שגבל הוא ודבק דלא מצטרף וכמו שפירש הר"ש בפ"ב דאהלות. ולפ"ז מחלוקת ר"מ וחכמים דסוף פי"ג מאהלות הוא דוקא בשעשה הלבנה במקום טומאה וסבר ר"מ כת"ק דר"ש דאם גבלו במקום הטומאה טמא אבל אם הביא עפר ועשה לבנה במקום טהרה אליבא דכ"ע ממעט לפי שהוא טהור ולא נחלק אדם בזה וחכמים דפליגי אדר"מ וסברי דממעט נסתפק הר"ש אי ס"ל כת"ק דר"ש ואפ"ה אית להו דממעט משום דאם החזירה לעפרה הוי טהור מש"ה ממעטת או דילמא טעמייהו דחכמים הוא משום דס"ל כר"ש דאפילו לובן לבנים בבית הפרס טהור ומאי דקאמרי מפני שעפרה טהור ה"ק מפני שעפרה של בית הפרס טהור אפילו גבלו אח"כ הלכך האי לבנה נמי טהורה ומדברי רבינו בסוף פט"ו מהלכות אלו נראה דאית ליה דחכמים דר"מ אית להו כר"ש יע"ש:
ודע דלפי הנראה לא נחלק ר"ש אלא דוקא בעפר בית הפרס אבל בעפר ארץ העכו"ם אף ר"ש מודה דמצטרף מדלא נחלק את"ק כי אם בבית הפרס וכבר כתבתי דיש להחמיר בארץ העכו"ם יותר מבית הפרס ות"ק נמי אית ליה הכי שהרי אם גבלו במקום טהרה עפר ארץ העכו"ם טמא ועפר בית הפרס טהור. ולפי זה ניחא שלא נחלקו ר"מ וחכמים כי אם בלבנה מבית הפרס אבל בלבנה מארץ העכו"ם אליבא דכ"ע אינה ממעטת אלא דלפי מה שצדד הר"ש דאפשר דטעמיה דרבנן הוא משום דאם החזירה לעפרה טהור א"כ אף בלבנת ארץ העכו"ם מטהרים חכמים. וראיתי להר"ש שכתב בפ"ב דאהלות מ"ג ובתוספתא דכלים פליגי תנאי דרבנן סברי דאפי' הביא עפר וגבל טמא ור"ש סבר דלא אמרן אלא גוש כברייתו ומהמשך דבריו נראה דמיירי בעפר ארץ העכו"ם מדקאמר הביא עפר וגבל ואי בבית הפרס כל שגבלו במקום טהרה אף רבנן מודו דטהור אלא ודאי דמיירי בעפר ארץ העכו"ם. ולפ"ז יש לתמוה דמנא ליה דר"ש חולק בארץ העכו"ם. והנה רבינו לא הזכיר בפירוש חלוקות אלו אם גבל עפר בית הפרס או ארץ העכו"ם מה יהיה דינו. ונראה שסמך על מה שפסק בספט"ו מהלכות אלו דאם עשה לבנה מעפר בית הפרס הרי זו טהורה וממעטת שלא אמרו אלא גוש כברייתו ופסק כר"ש משום דחכמים קיימי בשיטתו ובפ"י דין ז' כתב ג"כ כלשון הזה ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו. ונראה דס"ל כסברת הר"ש דאית ליה דגם בארץ העכו"ם לא גזרו טומאה כי אם על גוש כברייתו ואם גבל עפר טהור שהרי בפי"א דין ג' גבי ארץ העכו"ם כתב שלא גזרו כי אם על גוש כברייתו והוא הלשון עצמו ששנו גבי בית הפרס ולרבינו לא תיקשי דמנא ליה דר"ש חולק גם בארץ העכו"ם וכמו שהקשינו לעיל לר"ש וכמו שאפרש לקמן: ודע דהא דנחלקו ר"א וחכמים בסוף פי"ז ממסכת אהלות על עפר בית הפרס ועפר ח"ל שבא בירק דלר"מ מצטרפין כחותם המרצופין וחכ"א עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופין לכאורה נראה דמחלוקתם הוא בשצירף וגבל העפר שבא בירק עד שנעשה במקום אחד כחותם המרצופים דר"א מטמא משום דאית ליה דכיון דנעשה כשיעור במקום אחד מצטרף ומטמא ואף דבית הפרס לא מהני גיבול כי אם במקום טומאה היינו דוקא לעפר אבל לגוש אלא שאין בו כשיעור מצטרף וחכמים אית להו דאינו מצטרף משום דלא אמרו אלא גוש כשיעור כברייתו וכמ"ש ולפי זה ע"כ חכמים לא אתו כת"ק דר"ש דהא ת"ק דר"ש אית ליה דגיבול מהני אפילו לעפר וכ"ש לגוש. ולפ"ז יש לתמוה על מה שצדד הר"ש בספי"ג מאהלות דחכמים דר"מ ס"ל כחכמים דר"ש ולפי דרכו צ"ל דחכמים דפרק י"ג פליגי אחכמים דספי"ז וזה הוא דוחק גדול. ועוד יש לתמוה במ"ש בפ"ב דאהלות מ"ג ובתוספתא דכלים פליגי תנאי כו' ולפמ"ש הוא מחלוקת תנאים במתניתין דספי"ז ואולי דמייתי התוספתא לומר דאפילו בעפר איכא מאן דאמר דמהני גיבול ומצטרף וגם זה דוחק. והנכון אצלי דר"א דקאמר מצטרפין לאו בשגבלם במקום אחד אלא שאם נגע בכולם כאחד טמא דומה לנוגע בשני חצאי זיתים דטמא וכמו שפסק רבינו בספ"ד מהלכות אלו ורבנן אית להו דאינו מצטרף אבל היכא דגבלם כאחד בהא לא מיירי ואפשר דאף לרבנן אם גבלם מטמאין ורבינו שכתב בפירקין דין ג' עפר בית הפרס ועפר ח"ל שבא בירק אם יש במקום אחד כחותם המרצופין מטמא ואם לאו אינו מצטרף שלא גזרו אלא על גוש כברייתו אפשר דאית ליה דטעמייהו דחכמים הוא משום דלא גזרו כי אם על גוש כברייתו אף בארץ העכו"ם וכסברת חכמים דר"מ בבית הפרס דלסברת רבינו חכמים דר"מ אית להו כר"ש דגיבול לא מהני לטמא ואף דאותו גיבול הוא לעפר ס"ל לרבינו דאין חילוק בזה וכמו שגיבול לא מהני לעפר ה"נ לא מהני לגושים דלית בהו כשיעור אבל לסברת הר"ש דאית ליה דחכמים דר"מ אית להו כחכמים דר"ש ע"כ חכמים דר"א לא מיירי בגבל אלא בנוגע בשניהם כאחד ואית להו דאינו מצטרף. והא דאמרינן תו בתוס' ממקום טהרה וגבלו במקום הטומאה טמא למדנו מזה דאף לדידן דלא מהני גיבול אפילו לעפר טמא מ"מ אם הביא גוש כשיעור ממקום טהרה למקום טומאה מטמא כגוש ארץ העכו"ם ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ובמאי דאמרינן תו בתוספתא גבלו על גבי הסלע אפילו במקום טהרה טמא לא הבנתי כוונת התוספתא מאי אתא לאשמועי'. וראיתי להר"ש בפ"ב דאהלות שכתב כבר שנה דאפי' במקום טומאה טמא אלא סלע איצטריך ליה דלא תימא במקום טהרה שיש לחוש דטומאה תחתיו קמ"ל אפי' סלע דמששת ימי בראשית דליכא למיחש אפילו הכי טמא עכ"ד וגם בזה לא נתיישב דעתי שהרי עפר זה אינו מקבל טומאה אלא הטומאה היא מצד עצמה שהעפר הוא טמא וא"כ מה לי שגבלו בסלע או במקום שיש לחוש לטומאה תחתיו. ויש להסתפק במביא גוש מארץ העכו"ם ועשאו עפר מהו מי אמרינן כיון דהיה גוש וחלה עליו טומאה תו לא פקע מינה או דילמא דכיון דנעשה עפר אזדא לה טומאה. וראיתי להר"ש שכתב בפי"ג דאהלות מ"ו דטעמייהו דרבנן דסברי דלבנת בית הפרס ממעטת היא משום דאם החזירה לעפרה עפרה טהור. ונראה דדוקא התם שהיתה מתחילה עפר ונעשה לבנה בהא ס"ל לרבנן דאם החזירה לעפרה עפרה טהור. אבל בגוש מתחלת ברייתו אף אם החזירו לעפר עפרו טמא דאי לא לרבנן מאי איריא דלבנה ממעטת אפילו גוש נמי ממעט אלא ודאי דבגוש לא מהני מה שמחזירו לעפר:

ה

המהלך בארץ העכו"ם בהרים ובסלעים כו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל דין ג'): הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל כו'. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל דין א'):

ו

סוריא עפרה טמא כחוצה לארץ וכו'. והנה מה שכתב דבסוריא לא גזרו על אוירה הכי אמרינן בפ"ק דגיטין עלה ח'. ולפי הנראה דאפי' באינה סמוכה נמי לא גזרו על אוירה אלא דכל שאינה סמוכה לא מצי ליכנס בטהרה בשידה תיבה ומגדל אף שלא גזרו על אוירה משום דדבר טמא מפסיק וא"כ כבר נטמא קודם שיכנס לסוריא. ולפ"ז הא דתנן בפרק בתרא דאהלות מ"ז הקונה שדה בסוריא סמוכה לא"י אם יכול ליכנס לה בטהרה טהורה ואם אינו יכול ליכנס לה בטהרה טמאה לא יכולתי להלום כוונת המשנה דאי בגושה אף בסמוכה טמאה וכמו שפסק רבינו ואי באוירה אף באינה סמוכה אין בה טומאת אויר ומה שאינו יכול ליכנס לה בטהרה אינו מצד עצמה וא"כ לא שייך בזה לומר טמאה וטהורה. וראיתי להר"ש שכתב דמאי דאמרינן דטהורה הוא לומר דאפי' גושה טהורה דמתני' איירי בקונה שדה בסוריא וכיון שהיא סמוכה לא"י ואותה שדה היא של ישראל אפי' גושה טהורה וכן פירש רבינו עובדיה ולפי דבריהם אתיא שפיר מתניתין אך קצת קשה לפי דבריהם הא דאמרי' בפ"ק דגיטין עלה ח' והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים ואמרינן למאי הלכתא אמאי לא קאמר לומר דאפילו גושה טהור ואולי דלא רצו לאוקומי דמיירי דוקא בסמוכה דתרתי הצריך הר"ש לטהר גושה סמיכות ושתהיה של ישראל. אך לרבינו שלא הבין פירוש זה במשנה מדלא הביא דין זה לא יכולתי להלום כוונת המשנה וכעת צ"ע. ומ"ש רבינו וכן ארץ העכו"ם כו' היא תוספתא בפרק ח"י מאהלות וההפרש שיש לדעת רבינו בין סוריא הסמוכה לארץ העכו"ם הסמוכה הוא דסוריא הסמוכה יכול ליכנס לה בטהרה אף בלא בדיקה כגון בשידה תיבה ומגדל אבל בארץ העכו"ם אף בסמוכה אינו יכול ליכנס בטהרה כמו שגזרו על אוירה ומ"מ מהני לה הסמיכות לענין דמהני לה בדיקה משא"כ בשאר ארץ העכו"ם שאינם סמוכות ונראה דכל שנבדקה בטהרה אפי' גושה ואין צריך ליכנס בשידה תיבה ומגדל. וזהו גבי סוריא כתב רבינו שידה תיבה ומגדל ואלו הכא כתב סתם נבדקת וטהורה דנראה דסוריא פשיטא דמהני לה בדיקה ונראה דהוכרח לומר דמאי דאמרינן בתוספתא דארץ העכו"ם אם יכול ליכנס לה בטהרה טהורה דהיינו לענין דלא גזרו עליה אבל מ"מ צריכה בדיקה ממאי דאמרינן בפרק חומר בקודש עלה כ"ה ביהודה אין בגליל לא מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהם ויש לעיין רצועה זו אי היתה סמוכה לא"י בלי הפסק טומאה או לא אם היה הפסק ביניהם מקום טומאה המטמא באהל מאי איריא מפני רצועה של כותים תיפוק ליה מפני דבר הטמא המפסיק ביניהם ואם לא היה הפסק טומאה הא לא גזרו על אוירה בסמוכה אלא ודאי דאף בסמוכה גזרו ומיהו מהני לה הסמיכות לענין דמהני ליה בדיקה. שוב ראיתי דההיא דפרק חומר בקודש אינו ענין לזה כלל דהתם לא היתה הטומאה משום ארץ העכו"ם דדבר זר הוא שתהיה רצועה של ח"ל מפסיק בין הגליל ליהודה אלא התם משום מדור העכו"ם היתה הטומאה וכ"כ הרב בעל כפתור ופרח בפ"י עלה נ"ה וע"ש ומיהו מדברי רש"י נראה שהיתה הטומאה מפני ארץ העכו"ם ודו"ק. ודע דהא דאמרינן דכל שמפסיק דבר טמא דלא מהני הסמיכות גבי סוריא פשיטא דהיינו דוקא דבר טמא המטמא באהל לפי שהיא מצד עצמה לא גזרו על אוירה וא"כ כל שאין ביניהם דבר המטמא באהל הרי יכול ליכנס לה בטהרה. ומ"ש רבינו בית הפרס כבר כתב מרן דהיינו שדה שאבד בו קבר דאילו שדה שנחרש בו קבר מאחר שאינו מטמא באהל כי מפסיק מאי הוי אך בשאר ארץ העכו"ם הסמוכה יש להסתפק אי כל דבר טמא אף שאינו מטמא באהל חשיב הפסק לענין דלא מהני לה בדיקה. וזהו דסתם רבינו וכתב ואין ביניהם דבר טמא ואילו גבי סוריא לא סתם דבריו. ולפ"ז ההיא דחומר בקדש דכתבנו לעיל דמהתם הכריח רבינו לומר דאף בסמוכה גזרו על אוירה אין הכרח מהתם דאפשר דהתם שדה שנחרש בו קבר היה מפסיק בין רצועה של כותים לא"י ואי לא היתה הרצועה היו יכולים להביא בשידה תיבה ומגדל אך הנכון אצלי דגם בארץ העכו"ם לא חשיב הפסק כי אם דבר המטמא באהל ומה שסתם רבינו לומר ואין ביניהם דבר טמא סמך על מה שכתב גבי סוריא:
ודע שראיתי להר"ש שכתב בפרק ח"י מאהלות מ"ו ואפילו נהרות לא מיתוקמא אם יכול ליכנס להם מארץ ישראל בלא הפסק קרקע שאינה בתולה כמו שאפרש מתוך התוספתא. ובמשנה ז' עלה דההיא דתוספתא דאם יכול ליכנס לה בטהרה כתב אם יכול ליכנס לה בטהרה לים או לנהר ותנן נמי בים ובשונית טהור ואפילו בתולה של ח"ל סלעים וכיוצא בהן הסמוכים לארץ בלא הפסק דליכא אפילו תלם אחד מהקרקע שאינה בתולה נכנס לה בטהרה כגון בשידה ותיבה ומגדל טהור דאכי האי לא גזרו על אוירה עכ"ד. והנראה מתוך דבריו דכל דבתולת ח"ל סמוכה לא"י לא גזרו על אוירה אבל אם היה תלם אחד מקרקע שאינה בתולה מפסיק ביניהם חשיב הפסק וטמאה והדבר צריך תלמוד. ודע דלהר"ש כל ח"ל הסמוכה לא"י לא גזרו על אוירה כיון שאין דבר טמא מפסיק ביניהם וי"ל דלפי דבריו אין חילוק בין סוריא לח"ל כי אם בקונה שדה וא"כ קשה ליה ההיא דפ"ק דגיטין עלה ח' דאמרינן בג' דרכים שוותה סוריא לא"י וחשיב דהרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס מאי איריא סוריא כל ח"ל ג"כ אם היא סמוכה נכנס לה בטהרה וסוריא ג"כ בסמוכה מיירי וכמו שפירש הר"ש. ולרבינו ניחא דלא מהני בח"ל הסמיכות כי אם לענין בדיקה ואולי נאמר דבסוריא כל שאין דבר טמא המטמא באהל מפסיק ביניהם נכנס לה בטהרה לפי שהיא מצד עצמה לא גזרו על אוירה אלא שכל שדבר טמא מפסיק אינו יכול ליכנס לה בטהרה מפני הדבר הטמא לא מצד עצמה אבל בח"ל דוקא בסמוכה לא גזרו על אוירה ולפיכך כל דבר טמא המפסיק ביניהם ואפילו תלם קרקע שאינה בתולה חשיב הפסק ואינו נכנס בטהרה לפי שגזרו על אוירה ועדיין יש להתיישב:
ודע דהא דאמרינן דגזרו טומאה על ארץ העכו"ם כל ח"ל קרי לה ארץ העכו"ם. ונראה שאין תלוי זה בכבוש עולי מצרים או בכבוש עולי בבל אלא אף כבוש עולי מצרים חשיב כא"י שהרי כתב רבינו בפ"א מהלכות תרומות דין ז' איזהו ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים כו' וכל ארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך הרי היא בחזקת א"י וטהורה משום ארץ העכו"ם וכו' וכל ח"ל היא טמאה אף בעיירות של ישראל וכמ"ש הר"ש בפ"ח דמקואות מ"א וכל א"י טהורה אף בעיירות של עכו"ם וכדתנן בריש פ"א דמקואות א"י טהורה וכמו שפירש הר"ש שם ולפי זה הא דתנן בפרק חומר בקדש עלה כ"ה ביהודה אין בגליל לא מפני שרצועה של כותים מפסקת נראה שהטומאה היתה משום מדור העכו"ם דקי"ל דטמא בא"י דאין סברא לומר דרצועה של ח"ל היתה דזה לא יתכן. ועוד מאי איריא של כותים ת"ל דאפילו של ישראל כיון שהיא ח"ל אלא ודאי דההיא משום מדור נגעו בה וכ"כ הרב בעל כפתור ופרח בחלק י' עלה כ"ה. הן אמת שדברי רש"י שם אינם נוטים לזה. אחר שכתבתי כל זה ראיתי למהרימ"ט בח"א סי' מ"ז שכתב בפשיטות דכל שלא החזיקו בני בבל טמא משום ארץ העכו"ם והביא ראיות לזה. ומדברי רבינו בפ"ה מהלכות בכורים נראה כסברת מהרימ"ט. הן אמת שדברי רבינו דפ"א מהלכות תרומות קשים לזה והדבר אצלי צריך תלמוד. ודע דתניא בתוספתא דמקואות ארץ הכותים טהורה מקוואותיה ושביליה ומדוריה טהורים ארץ העכו"ם טמאה מקוואותיה ושביליה ומדוריה טמאין וכתב הר"ש בפ"ח דמקואות פירוש ארץ הכותים לא יתכן כלל לפרש אלא בעיירות של כותים שבא"י דאי בח"ל הא גזרו טומאה על ארץ העכו"ם אפילו בעיירות של ישראל ול"ד דכותים דאפילו עכו"ם נמי שבא"י טהורה אלא נקט כותים משום דבעי למיתני מדורים ושבילים ע"כ. ולפ"ז ארץ העכו"ם דקתני טמאה מיירי בח"ל דאי בא"י אפי' עיירות של עכו"ם טהורים וכמו שפירש הר"ש שם בראש הפרק. וראיתי להר"ש בפרק בתרא דאהלות מ"ט שכתב דהא דתניא בתוספתא דמקואות ארץ העכו"ם טמאה מקואותיה ומדוריה ושביליה טמאין התם בעיירות של עכו"ם שבא"י וקרי להו ארץ העכו"ם כדפרישית פ"ח דמקואות וגזרו טומאה בעיר ושביל ומקוה אע"פ שלא גזרו חוץ לעיר ע"כ. וזה סותר למה שכתב בפ"ח דמקואות דבא"י אפילו עיירות של עכו"ם טהורים ודבריו צריכים תלמוד וכעת צ"ע ועיין בספר כפתור ופרח חלק י' עלה כ"ה שנראה שגירסא אחרת היתה לו בתוספתא. עוד כתב הר"ש ומיהו יתכן לפרש בסוסיתא וחברותיה ואשקלון וחברותיה דאין בהם משום ארץ העכו"ם כדתניא בתוספתא בסוף אהלות ובמקום העכו"ם גזור במקום הכותים לא גזור ע"כ וכ"כ בסוף אהלות ולפי דבריו הא דאמרינן דאשקלון אין בו משום ארץ העכו"ם היינו דוקא שלא במקום עכו"ם אבל במקום עכו"ם גזרו בו טומאת ארץ העכו"ם. ולפ"ז לא ידעתי מאי איריא דנקט מדורים תיפוק ליה דכל העיר טמאה משום ארץ העכו"ם:

ז

מקום ששכנו בו עכו"ם וכו'. פ"ב דאהלות מ"ז מדורות העכו"ם טמאים. ונראה מדברי רבינו דכל מה שגזרו בארץ העכו"ם גזרו נמי במדורות וא"כ אויר המדורות נמי טמא דומיא דארץ העכו"ם ואף דרבינו פסק כרשב"י דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל כבר כתבנו לעיל דבארץ העכו"ם אף רשב"י מודה דגזרו על אוירה וא"כ מדורות נמי עשו אותם כארץ העכו"ם. אך רש"י בפ"ק דפסחים כתב מדורות העכו"ם טמאים מפני שקוברים נפליהם בבתיהם ועכו"ם מטמאין במיתתם אף באהל לרבנן ולרשב"י נמי דאמר קברי עכו"ם אינם מטמאים במגע ובמשא מודה הוא דלא אימעוט אלא מטומאת אהל דלא מיקרו אדם ע"כ. וכ"נ מדברי התוספות בפ"ט דמציעא עלה קי"ד ובפרק הבא על יבמתו (דף ס"א) ד"ה ממגע. ומיהו חלוקים הם תוס' ורש"י בחדא דלרש"י מתני' דמדורות דברי הכל היא ולתוס' רבנן דפליגי על רשב"י היא ולרבינו מתני' דמדורות לא שייכא לפלוגתא דרשב"י ורבנן כלל דהכא מדין טומאת ארץ העכו"ם נגעו בה ועיין במ"ש הרב בעל תיו"ט עלה דמתני':

ח

ומ"ש רבינו אפי' איש שאין עמו אשה גזירה משום מדור שתהיה בו אשה הר"ש כתב דטעמא דגזרו אע"פ שאין עמו אשה דעכו"ם פרוצים בעריות ומביאים נשים לבתיהם בלילה ע"כ. ובמה שכתב רבינו אפילו עבד וסריס או אשה הקשה מרן מאי קמ"ל דכיון דגזרו על איש ואע"פ שאין עמו אשה ממילא משמע דגזרו על אשה ואע"פ שאין עמה איש. וכתב הרב תיו"ט דקמ"ל דלא תימא דדוקא איש דדרכו לכבוש ולהביא אשה למדור שלו לזנות עמה משא"כ באשה שאין דרכה בכך להביא איש אליה קמ"ל שאף נשי העכו"ם פרוצות עכ"ד. ולא דק דלהר"ש דכתב דמה שגזרו אע"פ שאין בו אשה הוא משום דעכו"ם פרוצים בעריות אפשר היה לחלק בין איש שאין עמו אשה לאשה שאין עמה איש אבל לרבינו שכתב שהוא משום מדור שתהיה בו אשה אין לחלק כלל בין איש בלא אשה לאשה בלא איש וזה פשוט:

ט

מדור העכו"ם שחרב וכו'. תוספתא בפ"ב דאהלות הביאה הר"ש שם. וכתב בהשגות במשנה שנינו רשב"ג אומר כו'. ונראה דהראב"ד לא בא ליישב דברי רבינו אלא לפי שראה שדברי רבינו הם מהתוספתא השיגו דלמה לא הביא דין המשנה דאפשר דיש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב וא"כ לא פליגא התוספתא עם רשב"ג. וכן כתב הר"ש דיש לחלק בין מדור שחרב ושאר העיר ביישובה לעיר שחרבה כולה ודברי מרן בזה תמוהים הם בעיני דמה שהקשה איך נתפייס הראב"ד כבר כתבנו דהראב"ד לא בא ליישב דברי רבינו אלא ליישב התוספתא עם המשנה. גם מ"ש מהיכן הוציא לחלק כו' הוא מוכרח דאי לא פליגא התוספתא אמתניתין ומתני' שנויה בסתם בלתי מחלוקת. גם מ"ש ועוד היאך אפשר לטמא כו' לא ירדתי לסוף דעתו שהרי החילוק הוא מבואר דדוקא בעיר שחרבה כולה אין בה משום מדור העכו"ם לפי דכיון שנחרב הכל מצויים שם חיות וגוררים הנפלים אבל במדור שחרב ושאר העיר ביישובה לא שכיחי חיות ומשום הכי אמרו בתוספתא דטמא משום מדור העכו"ם. ומ"ש עוד מרן ולכן נ"ל שרבינו סובר כו' ולפ"ז הדבר ברור כו' דברים תמוהים הם ולא יכולתי ליישבם דההיא דבור שאני דאיכא ודאי טומאה שהטילו שם נפלים ומש"ה אין ספק דחולדה וברדלס מוציא מידי ודאי טומאה. אבל הכא מדור העכו"ם אינו ודאי טומאה דאפשר דלא קברו שם נפלים. וראיה לזה ממ"ש רבינו בדין ח' דתרומה וקדשים שנטמאו מחמת מדור העכו"ם תולין ואילו היה ודאי טומאה אמאי אין שורפין. ותו דרבינו כתב סמוך לזה וכ"מ שהחזיר והחולדה יכולים להלך א"צ בדיקה. וע"כ טעמיה הוא משום דס"ל דמדור העכו"ם הוי ספק טומאה. וא"כ כל היכא דאיכא למימר דלמא גררוהו טהור משום דהוי ס"ס דומיא דבור שהטילו בו ספק נפל והכי אמרינן בהדיא בפ"ק דפסחים (דף ט) דטעמא דמדור העכו"ם א"צ בדיקה במקום דאיכא למיחש לגררוהו הוא משום ס"ס אימור הוה אימור לא הוה ואת"ל הוה אימור אכלתיה. גם מ"ש מרן בסוף דבריו דטעמא דלא פסקינן כרשב"ג הוא משום דבגמרא אמרו בחד תירוצא דלא כוותיה כו'. לא יכולתי להלום דבריו אלו דהרואה סוגיית הגמרא דהביא מרן יראה דחד תירוצא הוי דלא כרשב"ג וחד תירוצא הוי כרשב"ג ודלא כרבנן וא"כ הדרא קושיית מרן ז"ל לדוכתה דאמאי לא פסקינן כרשב"ג ומאותה סוגיא אין להוכיח כלל דהא ע"כ איכא חד תירוצא דהוי דלא כהלכתא וצ"ע. ודע דהתוס' פרק הבא על יבמתו (דף ס"א) ד"ה ממגע כתבו דהלכה כרשב"ג יע"ש:

יא

ואין מדור העכו"ם ובית הפרס בח"ל. תוספתא הביאה הר"ש בסוף אהלות והקשה הא ח"ל כולה טמאה ומה שייך למיתני בה הכי וכ"ת דאיצטריך משום סוסיתא וחברותיה ואשקלון וחברותיה שהם ח"ל ולא גזרו עליהן טומאת ארץ העכו"ם הא מוכח בתוספתא דאשקלון יש בה משום מדור העכו"ם. וי"ל דאיצטריך משום כהנים דאסירי במדור העכו"ם ובמדור ובבית שבח"ל שרו הכהנים שבח"ל דדוקא בא"י גזור משום דאיכא תרומות ומעשרות דאורייתא ואשקלון מפני שקרובה לא"י אבל בח"ל לא גזרו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף