עין זוכר/ח

עין זוכר ‏ ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

<דף זה מרכז את כל סימני מערכת הח' לפונדק אחד, לעריכת הדפים יש להקליק על הקישור "עריכה" ליד אות הסימן שאותו רוצים לערוך>

מערכת הח'

א  [עריכה] א. חמשה מקראות שאין להם הכרע. כתב מרן הקדוש בתשובות אבקת רוכל אשר נדפסו חדשות מעתה סוף סימן ד'. וז"ל ומה שתמהת על ההיא דפ"ק דחגיגה ועל ההיא דחמש פסוקים שאין להם הכרע למה לא הכריעו מפיסוק טעמים שכתב עזרא אין זו קושיא דבפסוק טעמי עזרא איכא כמה מילי דאית בהו פלוגתא בין מערבאי למדנחאי ובין בן אשר לבין נפתלי עכ"ל:

ואם אמרנו נבא העי"ר אנכי העירותיהו חדא דאמאי לא זכר רבינו שכדבריו כתב הריב"ש בתשובה סימן רפ"ד. ותו לא זכר דהריטב"א בחידושי יומא (דמייתי להו כמה זמני) על דף נ"ב כתב בהא דה' מקראות דהשתא דאיכא פיסוק טעמים נתברר הספק ע"ש והוא שלא כדבריו. והרב יבין שמועה כלל תע"ג מייתי שכ"כ הרא"ש בתוספותיו:

ב  [עריכה] ב. חיישינן. כי קאמר הש"ס זמנין דהוי ודאי. כן כתבו התוספות בגיטין דף מ' וכן כתב הרב באר שבע ריש פרק אלו טרפות עיין בדבריהם ועיין להרב כנסת הגדולה בסוף חלק ארח חיים בכללי התלמוד אות קס"ז ועיין בכללי הגמרא למרן דף ק' ע"ב מספר יבין שמועה ע"ש וביבין שמועה כלל שנ"א:

ג  [עריכה] ג. חכמים עשו חזוק לדבריהם. הרב החסיד בספרו הנחמד יד מלאכי אות רפ"ז הוכיח במישור דחכמים עשו חיזוק אף בדברים שיש להם עיקר מן התורה. ותמה עמ"ש מרן בכ"מ פ"ג דנדרים דמילי דרבנן שיש להם קצת סמך מן התורה לא אתו לזלזולי בהו ואינם צריכים חזוק וכו' ע"ש. והביא דברי התוספות בבתרא דף מ"ט שכתבו דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שרש מהתורה וכו' והאריך בזה ע"ש וכבר קדמו הרב החסיד בספר המשובח ארעא דרבנן מ"ק אות רנ"ו שתמה על מרן מדברי התוספות דבתרא הנזכרים ואסקיה בצ"ע:

הן אמת דאי לא אשכחן אלא דברי התוספות דבתרא לית אנחנא חשחין דמרן כתבו לדעת הרמב"ם ומה אכפת אם התוספות סברי איפכא דזה יאמר מרן גברא אגברא קרמית שהוא כתב כן לדעת הרמב"ם אשר כח בו לחלוק על התוספות אמנם הרב יד מלאכי הכריח שזה דעת הרמב"ם הפך מרן ע"ש אך לא נתישבתי בדבר גם אשו"ר ברהטי"ם תוך הי"ד ואגב ארע"א:

ד  [עריכה] ד. חכם ותלמיד חכם. הרב החסיד בספר יד מלאכי אות ר"ץ יד"ו פתוחה הוא המביא דברי הרב מהר"ש הלוי בי"ד סימן ח'. דשם חכם יורה דהוא מורה הוראה ותלמיד חכם הוא תלמיד בשעת לימודו והוא הביא קצת ראיות לזה וכתב דמהרח"ש שם סימן ט' פליג דכלם נכללים בשם תלמיד חכם ובמחלקת היא שנויה ע"ש:

ואני בעניי אומר דודאי הא והא איתא ברם עיקר שרשוהי דשם חכם ושם תלמיד חכם היינו כמ"ש מהר"ש הלוי וכאשר הביא הרב יד מלאכי ראיות. וכן יש להוכיח נמי מקדושין דף מ"ט על מנת שאני תלמיד ע"מ שאני חכם. ואמרו שם. אין אומרים כשמעון ן' עזאי ופרק הרואה דף נ"ז אמרו ג' ת"ח בן עזאי וכו' והביאה הרמ"ך. וזה שלא כדברי מהרח"ש דאינו יוצא מגדר חכם אלא שם תלמיד לחוד שהרי קרו לבן עזאי וכו' תלמיד ותלמיד חכם:

כל קבל דנא דבר ה' בפי מהרח"ש אמת דחכם נמי בשם ת"ח מיקרי וכאשר הוכיח הוא מהרח"ש ז"ל מדברי הרמב"ם ומסוגית פ"ג דברכות ע"ש. וכן יש להוכיח ממ"ש בקמא דף מ"א ובשאר דוכתי את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים ופירשו רשב"ם פרק ע"פ והתוספות והרשב"א דבחכם מופלג איירי אלמא חכם מופלג בשם תלמיד חכם יכונה. וכן משמע מאותה שאמרו בגיטין דף ס' אחריהם קורין ת"ח הממונים פרנסים על הצבור ופירש"י ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום והיינו לדון ולהורות כמ"ש הרב מנחת יעקב בקונטריס התשובות אשר שם סימן א' והרי דלחכמים מופלגים קרו ת"ח. וא"כ הרי שתי הסברות יש להם עיקר בש"ס ואיך יכונו יחדיו:

לכן נראה דעיקר שם חכם ות"ח כדתרגמה הרב מהר"ש הלוי. אלא דגם החכמים לפי רוב הענוה נקראו ת"ח וכן תפסו הש"ס והפוסקים קראו בשמותם של הגדולים ת"ח גם כן ודוק ואחר זמן ראיתי מ"ש הרב החסיד בלשון חכמים אות ר"ס ואות תקכ"ו ע"ש:

ה  [עריכה] ה. חדא ועוד קאמר. כי משני הש"ס הוי דוחק וכ"ש תרי חדא ועוד דאין לאומרו כ"כ מרן בכסף משנה בהלכות סנהדרין פ"ו דין ג' ע"ש ובבית יוסף ח"מ סימן כ"ה:

אמנם זה חזיתי להתייר הגדול הרב מהראנ"ח בדרשותיו שאסף ובזרועו יקבץ מכמה דוכתי דיש לומר חדא ועוד הגם דלא נאמר בש"ס ע"ש פרשת בחוקותי ועיין להרב כנסת הגדולה בכלליו הבאים סוף חלק ארח חיים כלל ק"ס קס"א קס"ב קס"ג ע"ש שוב ראיתי להרב החסיד הרמ"ך ביד"ו המלאה שתמה על מרן דאשכחן תרי חדא ועוד בש"ס והאריך בזה אות ער"ה ע"ש ומשם באר"ה:

ו  [עריכה] ו. חלה. אין לה שיעור מהתורה ומד"ס להפריש א' מכ"ד והנחתום אחד ממ"ח והביאו הרב החסיד אל ארצו ארעא דרבנן מ"ק אות רי"ז:

ודע דהאידנא נהוג עלמא להפריש דבר מועט על פי דברי הרב המבי"ט בתשובותיו ח"ב סימן מ"ז שכתב דעתה אף לכתחילה אינו מפריש אלא כל שהוא. והביאו הרב פרי חדש בלקוטי י"ד סימן שכ"ב וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ריש פ"ג דתרומות שכתב גבי תרומה ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהו לכתחילה עכ"ל. וכ"כ הרב מהרימ"ט בח"א סימן פ"ה והרב הגדול מהר"ש גרמיזאן בתשובה כ"י ומז"ה מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י והרב החסיד מהר"א אזכרי בספר חרדים ומטי בה משם מהר"י בי רב זלה"ה. וכן עמא דבר כמ"ש הרב פר"ח. ואחר זמן רב ראיתי בספר חדש שמו עטרת תפארת שתמה על הרב של"ה שכתב דחלה בזה"ז כל שהוא בלי ראיה ודעת שום פוסק בעולם והאריך ע"ש בדף אחרון מקונטריס מסגרת טופח וצר לי המקום שאיני יכול לעמוד בדבריו אבל אינם דברי השל"ה רק מספר חרדים וכבר כתב שם והובא בשל"ה שכך הורו גדולי עולם הרב מהר"י בי רב והרב המבי"ט הלכה למעשה וכן המנהג בא"י וכל זה מפורש בספר חרדים והועתק בשל"ה דף ע"ז ומה לו כי יזעק על השל"ה ואם הרב הנזכר נראה בעיניו איזה חילוק מי ישמע לו נגד גדולי עולם ולעת פנאי בל"נ אעמוד על דבריו:

ואולם רבינו האר"י זצ"ל שער המצות פרשת שלח כתב דגם עתה דלשריפה אזלא ידקדקו להוציא א' ממ"ח על דרך האמת ע"ש אבל לא שמיע לן דשום חסיד ומקובל בדורנו נהג כך. וראה בעיניך מה שדקדק רבינו האר"י זצ"ל שיוציאו א' ממ"ח על דרך האמת ומוכח דעל פי הדין א"צ בהוראת רבנן קדישי ודלא כהרב מהר"ר לוי במסגרתו ודוק:

ז  [עריכה] ז. חשבון המועדות שבידינו. הרמב"ם הלכות קדוש החדש פ"ה כתב דבר זה הל"מ הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראיה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על פי החשבון הזה שאנו מחשבין בו היום עכ"ל. ורבינו חננאל הביאו רבינו בחיי פרשת בא על פסוק החדש הזה האריך להוכיח דהחשבון הזה הוא העיקר מעת אשר נאמר למשה רבינו ע"ה החדש הזה:

וחזה הוית להרשב"א בתשובה כ"י כלל ב' סימן י"ח שכתב דהחשבון הל"מ כדברי הרמב"ם ואפילו בזמן הראיה היו מדקדקים שיהא מכוון לחשבון. וסיים וקבלה בידינו שהסדר הזה תקנו הלל בן בנו של רבינו הקדוש אבל לא ידעתי שום מקום לדבר הזה עכ"ל. גם הרמב"ן בספר המצות כתב שהוא מיסוד הנשיא רבינו הלל וכן כתב הריטב"א בחידושי סוכה על דף מ"ג דרבי הלל יסד החשבון הזה וקדש ר"ח ומועדות ועבר שנים עד יבא מורה צדק וכ"כ בספר החינוך פרשת בא ובספר ארחות חיים דף קי"ו. וכן ראיתי שכתב הר"ן בפירוש ההלכות פרק השולח גבי פרוזבול ובחידושיו לסנהדרין על דף י"א כתב וקבלה בידינו מפי הגאונים שרבי הלל בנו של רבי יהודה הנשיא הוא שעשאן מיסוד הרמב"ן ז"ל עכ"ל וקצת יש להרגיש על הרשב"א שכתב דלא ידע איה מקום דבר זה שהרי הרמב"ן כתב שהוא קבלה מהגאונים. גם מ"ש הרשב"א בתשובה הנזכרת הלל בן בנו של רביוו הקדוש לאו דוקא. ועיין בתשובות הרשב"ץ ח"א סימן קל"ה וקל"ו. ובתשובות מהרלנ"ח:

והן עתה נדפסו תשובות רבינו מהר"י הלוי ן' מיגש תלמיד הרי"ף זכרם לברכה חדשות מעתה וראיתי בסימן קמ"ו שנשאל וז"ל לאיזו סיבה בטלה היום עדות החדש וכבר מצינו במקומות רבים מהמשנה והתלמוד שעדות החדש היתה אחר החרבן וכו' התקין ריב"ז שיהיו מקבלין וכו' ומהו הדבר שבטלה אחר זה ואם הסיבה דידעינן בקבועא וכו' מ"ט לא נקדש על הראיה ואם הוא בפני הבית נאמר שהמאמרים הנזכרים שהם מורים על עדות החדש היו בלא קדוש. והרב ז"ל אחר שהשיב לשאלת השואל בנתקלקלו הלויים בסוף התשובה כתב וז"ל ומה שחויב בזמן הזה שאין מצטרכין לעשות קדוש על הראיה הוא משום דידעינן בקבועא דירחא לא הוצרכו לקדשו בב"ד הגדול שכבר קדשוהו שמים עכ"ל ודברי השואל ותשובת הרב ז"ל כאשר ירדוף הקור"א הם סתומים. על השואל דנראה שהיה מתעסק בש"ס כמו שהביא ראיות. ובסוף שאלתו על נתקלקלו וכו' היה דור"ש מ"ט בטלה עדות החדש. ויש להרגיש אטו לא ידע דבעי סנהדרין או סמוכים ובטלה סמיכה ואיך יקדשו החדש עתה מבלי סנהדרין או סמוכים. ותו דמביא ראיה מריב"ז שבימיו עדות החדש וגדולה מזו הי"ל להביא שבימי אביי ורבא היו מקדשין ע"פ הראיה כמבואר בראש השנה דף כ"א. ותו מה שצדד דלא היו מקדשין הרי אמרו שם דף כ"ה דאמר רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשיה ולא נאריך בהערות על השואל. רק נבא העי"ר על תשובת רבינו הרב ז"ל דמלבד שלא הודיעו לשואל דחסריה ליה כמה עיקרים גדולים ניחזי אנן מאי קאמר הרב דטעמא שאין מצריכין לעשות קדוש על הראיה ה"ט דידעינן בקבועא דירחא לא הוצרכו לקדשו בב"ד הגדול והדבר קשה דמאי לא הוצרכו לקדשו בב"ד הגדול לימא דלא מצו דליכא ב"ד הגדול ובטלה סמיכה. ותו דגמר אומר שכבר קדשוהו שמים ומה טענה היא זו הלא הקב"ה מסר הדבר לב"ד אשר תקראו אתם וציוה לקדש החדש וכבר כתב רבינו חננאל רבה דרביה הרי"ף דהחשבון הוא עיקר מעת שנצטוה משה רבינו ע"ה החדש הזה ואפ"ה כתיב אשר תקראו אתם. והא ודאי מדברי רבינו הרב ז"ל מוכח דאין דעתו כמ"ש הרמב"ן דרבי הלל יסד החשבון הזה והוא קדש כל המועדות ור"ח וי"ט עד יבא מורה צדק כמ"ש הריטב"א דהא נ"ט שכבר קדשוהו שמים:

ואפשר לומר בדוחק דהוא לא חש למשקל ולמטרי בהדי השואל והשיב בקצרה. וכונת דבריו היינו דכבר הוה פשיטא ליה דזו הל"מ דכי איכא סנהדרין קובעין על פי הראיה וכי ליכא סנהדרין קובעין על פי החשבון הזה כמ"ש תלמידו הרמב"ם וז"ש דמה שאין מצריכין לעשות קדוש עפ"י הראיה הוא משום דידעינן בקבועא דירחא כלומר דכך ציונו ה' שנתנהג על פי החשבון ולא הוצרכו לקדשו בב"ד כלומר שב"ד הגדול כשהיה מצוי יהיו הם מקדשין כל החדשים עד יבא מורה צדק. וה"ט שכבר קדשוהו שמים דהל"מ היא שנתנהג על פי החשבון זה נראה אגב ריהטא משום יתובי דעתא בתשובת רבינו הרב ז"ל ודבריו סתומים וקיצר את הרחב. ואולי שהשואל לא היה בר הכי להאריך ולהסביר לו הדברים וקדם וסלקו בדברות שתים. ובמה שרמזנו דלקדש החדש בעי סמוכים או סנהדרין איכא פלוגתא דרבוואתא כמו שתראה בתשובות אש"ל אלוני מורה הרב מהר"ר לוי ן' חביב בקונטריס הסמיכה ועמ"ש הרב חוות יאיר בתשובה סימן קצ"ב אות נ"ה:

וסוגיית ר"ה דף כ"א שזכרנו לעיל דמוכח מינה בהדיא דבימי רבא היו מקדשין על פי הראיה הויא תיובתא כלפי סאני דהר"ן והריטב"א ומהרש"ל בדין אי מערבין על תנאי בי"ט והגהות מיימוניות ריש הלכות מגילה דאשתמיט להו סוגיא הנזכר דעד רבא היו מקדשין עפ"י הראיה הפך דבריהם. והדבר מפורש בדברי הרמב"ם ריש פ"ה דקדוש החדש שכתב וז"ל ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון הזה מסוף חכמי הגמרא בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע אבל בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי הגמרא עד ימי אביי ורבא על קביעות ארץ ישראל היו סומכין עכ"ל ועיין בספר יסוד עולם להרב תוכ"ן הרבה מהר"ר יצחק הישראלי חיבור קדמון מזמן הרא"ש ונדפס מקרוב במאמר הרביעי פרק הששי ע"ש באורך:

ח  [עריכה] ח. חצי הדבר אם הוא ככלו. יש סוגיות מתחלפות לכאורה והתוספות האריכו בזה והביאו כמה סוגיות ודרשות כגון דפליגי אי שה אפילו מקצת שה ומקצת כסף ככסף וכיוצא עיין מנחות דף י"א ע"ב ובבכורות דף ג' ע"א ועמ"ש הריטב"א בחידושיו למציעא דף צ"ו ד"ה ונשאל לא' מהם ומשם באר"ה ועמ"ש הרב שבות יעקב ח"א סימן ל"ו:

ט  [עריכה] ט. חיסור בשכחת התנא אנו תולים אבל לא חילוף. הרב באר שבע בסוטה דף ס"ה ע"ב. הרב המגיד פ"י מהלכות זכיה דין י' כתב אין לנו ליחס הטעות להאומר הראשון בין לאו להן שאינו מצוי לטעות כך לכך אמרינן דטעה בפרעון שהוא לאב ונקטיה ליתומים:

י  [עריכה] יוד. חיישינן לתקלה לשהות מידי דאסורא זמן י"ב חדש. מרן בי"ד סימן נ"ז דין ך' פסק דאם רבים הם הנדרסים אסור להשהותם י"ב חדש כדי שלא יבא לידי תקלה. והרב פרי חדש ס"ק נ"ב כתב דעיקר הדין לחוש לתקלה אפילו באחד. והרב מהר"י עייאש בספר לחם יהודה דף ס"ב עמד על דברי הרב פרי חדש הנזכרים והביא כמה ענינים ומסיק דיש חילוקים בזה ע"ש ובספר בית יעקב סימן קנ"ה:

יא  [עריכה] יא. חסורי מחסרא. מדברי ספר הקדוש קנה הנדפס מחדש דף פ"א ע"ג מבואר דחסורי מחסרא בכונה קיצר הלשון רבינו הקדוש מהמשנה שלפניו וכל מקום שקיצר רבינו הקדוש את המשנה ואין התלמוד יכול לתרצה חוזרים האמוראים חסורי מחסרא כלומר מחוסרת המשנה משלפניה וכו' והבאתי דבריו בקונטריס פתח עינים מציעא על דף ל"ג ע"ש:

יב  [עריכה] יב. חסורי מחסרא. כתבו התוספות בברכות דף ט"ו דאין בשום מקום דקאמר חסורי מחסרא ולאוקומה אליבא דחד תנא ע"ש. והרב מהרש"א בחידושי הלכות הרגיש על זה ממאי דאמרינן בסוף פרק הכותב כלה רשב"ג וחסורי מחסרא וכו' ע"ש ואני בעניי הרגשתי מעין דוגמא דאמרינן בכתובות דף יו"ד כלה רשב"ג וחסורי מחסרא. ויש ליישב:

יג  [עריכה] יג. חופה. יש גדולים שסברו דחופה מדרבנן וארוסה מותרת דבר תורה אך מדרבנן אסורה עד שתכנס לחופה. אך הראב"ד והרשב"א והריטב"א סוברים דחופה דאורייתא כמתבאר ממ"ש רבינו בצלאל בשיטה מקובצת לכתובות על דף ז' מהש"ס ד"ה בברכת ארוסין מאי מברך והוא דף ל"ח ע"ב מהספר דפוס קושטנדינא ע"ש באורך:

ועיני ראו להרב הגדול בדורו מהר"י רוזאניס בספרו הנורא משנה למלך פ"י מהלכות אשות שכתב וז"ל נסתפקתי אי בעינן שיהיו קדושין קודמין לחופה אבל אם קדמה החופה אף שאח"כ קידש לא מהניא החופה הקודמת להחשיבה כנשואה או דילמא כל שהיה שם חופה וקדושין הרי היא כנשואה ולכאורה הצד הא' נראה יותר אך ראיתי להרמב"ן בחידושיו אהא דאיבעיא לן פ"ק דקדושין דף יו"ד תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נ"מ לכ"ג דקני בתולה בביאה והקשה דלו יהי דתחילת ביאה קונה הא קי"ל פרק הבא על יבמתו דבתר נשואין אזלינן ואסור לכנסה דהו"ל בעולת עצמו ותירץ דמיירי כשכנסה לחופה בלא קדושין וקדשה בביאה דכיון שקנאה בביאה נעשית כאשתו לכל דבר והיא נשואה גמורה בתחילת ביאה וכ"כ הריטב"א ש"מ דחופה הקודמת לקדושין מהני. ובתשובת משאת בנימין סימן תשעים כתב דחופה קודם קדושין לא קנה כלום. ומלבד דנראה שלא ראה דברי הרמב"ן שכתבנו גם הראיה שהביא מריש קדושין אינה ראיה דהתם לא מעטו אלא דחופה לא חשיבא כקדושין ולאפוקי מדרב הונא אבל דחופה קודם קדושין ואח"כ קידש חופה קונה לכל דבר ובספר בית שמואל סימן ס"ג הביא דברי הרב הללו ולא ערער בהם עכ"ל הרב ז"ל קצת בקיצור:

ומה שכתב דנראה דהרב משאת בנימין לא ראה דברי הרמב"ן אני בעניי אומר דמאחר דחדושי קדושין להרמב"ן אפילו בזמן הרב משנה למלך המה בכתובי"ם ולא נדפסו ודאי לא ראם הרב משאת בנימין. וגם חידושי הריטב"א שהיו בדפוס בימי הרב משאת בנימין אפשר שלא נתפשטו בימיו. אמנם קשיא טובא על הראיה שהביא מריש קדושין שאינה ראיה כלל כמ"ש הרב משנה למלך ומילתא דפשיטא טובא:

ואפשר דהרב משאת בנימין כל מעייניו כלפי מי שנהג ליחד קודם קדושין והוו סברי דביחוד זה קנאה ועל זה כתב וז"ל היחוד הזה שקודם חופה וקודם קידושין אינו אלא כיחוד אשה פנויה ולא קני כלום דהא אפילו חופה קודם קדושין לא קני כלום כדאמרינן בריש קדושין וכו' ע"ש וכונתו דחופה בלי קדושין לא קניא כדאמרינן לאפוקי מדרב הונא וא"כ ודאי יחוד זה לא קני בלא חופה ובלא קדושין ודלא כמי שנהג ביחוד זה קודם קדושין וחופה דסבר דיחוד זה לבד קני. ולא חש הרב לפרש דנימא דכי היכי דחופה קודם קדושין מהניא כשמקדשה אח"כ והו"ל כאשתו וה"ה נימא דיחוד זה ואח"כ חופה וקדושין קני. משום דכבר כתב דהו"ל כיחוד פנויה ולא דמי לחופה וגם סיים דיחוד זה אסור כיחוד פנויה וא"כ מהיכא תיתי דיחוד זה לטובה מצטרף עם קדושין שמקדשה אח"כ ויקנה כמו חופה ואח"כ קדושין ולא הוצרך הרב משאת בנימין לפרש והרי הוא כמבוא"ר:

וכן נראה קצת שהבין הרב בית שמואל שהזכירו הרב מש"ל שם סימן ס"ג שכתב וז"ל ובתשובת משאת בנימין וכו' ויחוד שאמרנו היינו אחר הקדושין אבל קודם הקדושין לא מהני דקי"ל חופה בלא קדושין אינו קונה גם אסור להתיחד עמה עיין שם בתשובות מ"ב עכ"ל עין רואה דבמקום מ"ש הרב מ"ב חופה קודם קדושין כתב חופה בלא קדושין נראה שהבין בדברי הרב משאת בנימין כמ"ש ותכל תלונת הרב משנה למלך מעליהם:

ואל זה אביט להרב שער המלך שהאריך על דברי הרב משנה למלך ודחה ראיתו מדברי הרמב"ן וסיעתיה דמעולם לא כתבו ז"ל דכנסה לחופה בלא קדושין וקדשה בביאה דחשיבא מיד נשואה אלא משום דאע"ג דכנסה לחופה קודם קדושין מ"מ בשעה שמקדשה בביאה הרי באותה שעה היא מסורה לחופה וחופה וקדושין באים כאחד וכמ"ש הר"ן פרק המדיר וכן דקדק הרשב"א פ"ק דקדושין שכתב גבי כהן גדול ובעלה בחופה לשם קדושין לומר דוקא אם מסורה לחופה בשעה שקדשה אמנם בנדון הרב משאת בנימין דבשעת קדושין אין כאן חופה לא מהני כלל זהו תורף דבריו בקצור נמרץ הלא בספרתו נפלאות מתורתו:

ואני בעניי אומר דמכל דברי הרב שער המלך משמע דהרב משנה למלך חולק בדינו של הרב משאת בנימין. לדעתי הקצרה אין הדבר כן שאני אומר דהרב מש"ל אזיל ומודה בנדון הרב משאת בנימין ולא עלתה על דעת הרב מש"ל לומר דיחוד קודם קדושין מהני לקנות האלמנה דודאי הוא כמו יחוד פנויה ואסור ולא דמי לחופה ואח"כ קדושין כמ"ש בסמוך. וכל תלונת הרב מש"ל על הרב מ"ב דמשמע ליה מדבריו דבעינן קדושין קודם חופה. ותו דהרב שע"ה כשדחה ראית הרב מש"ל לא הו"ל לסיים בנדון הרב מ"ב. והול"ל דאם כנסה לחופה ולא קדש ואח"כ בלי חופה קידש בכסף דאינה כנשואה. ואז היה הדבר מכוון כל קבל שדחה ראיתו שהדין הפך הרב מש"ל ואמאי קפץ לנדון חרב מ"ב:

ולעיקר דחייתו יש לומר דנראה מדברי הרמב"ן דכנסה לחופה ואח"כ קדש בביאה הגם שלא היה בזמן החופה שפיר דמי. וכי תימא דגם אם היה שלא בחופה כיון שהיה ביחוד ובא עליה הו"ל חופה וקדושין בבת אחת א"כ אמאי הזכיר הרמב"ן חופה כלל הו"ל לשנויי בקצרה דידוע דהרמב"ן דייק טובא בלישניה כמ"ש גאוני ספרד ולימא וי"ל דהגם דלא הוה חופה היחוד לביאה בביתו לשם קדושין הו"ל קדושין וחופה בבת אחת כי הדדי כמ"ש הר"ן ואי תחילת ביאה קונה הו"ל נשואה. אלא מוכח מהרמב"ן דאף קדושין שלא בשעת חופה. החופה הקודמת מהניא כמ"ש הרב משנה למלך. ודברי הרשב"א דדייק הרב שע"ה יש לדחות דלרוחא נקט הכי ודינו של הרב מש"ל קיים וצדיק דינו:

ואחזה אנכי להרב משאת בנימין בסימן הנזכר שכתב וז"ל אמנם אותן שנהגו ליחד אחר החופה צ"ל אי יחוד בלא ביאה סגי הנה המרדכי פרק משילין כתב ור"מ פסק דצריך לבוא עליה מבע"י לכן נוהגים ליחדם אחר ברכת חתנים כי אלמנה אין לה חופה ונמצא דאינה נקנית וכו' אלא בביאה וכו' אבל התוספות פ"ק דיומא כתבו דיחוד בלא ביאה קונה וכו' וכן נראה דעת מהר"ם בתשב"ץ סימן תנ"ד וכו' דיחוד בלא ביאה סגי וכו' ודעת הרא"ש הכי משמע שכתב. פ"ק דכתובות אמרו בירושלמי א"ר מני הדא אמרה אלין דכנסין ארמלן בע"ש צריכין למכנס מבע"י שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחוד של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה הלכך צריך להתיחד עמה וכעין זה כתב הטור וכו' משמע דביחוד לשם נשואין סגי אף בלא ביאה מדכתבו סתם וכו' ואפשר דגם המרדכי לא פליג אכל הנך רבוואתא וז"ש לכן נוהגים ליחד ומשמע שהמנהג ביחוד לבד עכ"ל בקצור נמרץ:

ויש לעמוד בדברי הרב איך העלים עין דהמרדכי כתב זה בשם רבינו מאיר וידוע דהוא מהר"ם מרטנבורק ומדוע לא הקשה דברי מהר"ם אהדדי מ"ש המרדכי בשם מהר"ם עם מה שכתוב בתשב"ץ שהוא ממהר"ם. ותו נעלם מהרב ז"ל כי תוספות יומא הם ממהר"ם כנודע ובכל התשובה חשיב תוספות ביומא ומהר"ם לתרי. וכן אחר דברי התוספות דיומא כתב וכן נראה דעת מהר"ם. ומכל לשונו נראה דנעלם מהרב ז"ל דתוספות דיומא הם ממהר"ם. ומעתה מ"ש בסוף בפירוש דברי המרדכי כדי דלא לפלוג אכל הנך רבוואתא דמ"ש לכן נוהגים ליחד דהמנהג ביחוד לבד והוא מסתפק בזה ולא כתב כן אלא לרווחא דמילתא כנראה מדבריו. לפי האמור הדבר מוכרח דהמרדכי בשם מהר"ם אמרה ויקשה דידיה אדידיה דתוספות יומא והתשב"ץ הם הפך מ"ש המרדכי בשם מהר"ם וצריך לדחוק ולפרש כמ"ש:

ומה שהביא מהרא"ש וכתב דמן הסתם יחוד לחוד קאמר אף כי לא פורש. נעלם ממנו דבפירושא אתמר מפה קדוש הרא"ש בתשובותיו כלל ל"ה סימן ה' דחשיב היחוד כביאה והרי היא כאשתו ע"ש ותשובה הזו נעלמה גם כן מהרב בית חדש שרצה לפרש מ"ש הטור דבאלמנה צריך ביאה ועמ"ש הרב קרבן העדה בתוספותיו ריש כתובות ומשם באר"ה דנעלם מהאחרונים תשובת הרא"ש הנזכר ודוק כי קצרתי:

ואחרי כתבי ראיתי להרב פרח מטה אהרן ח"א סימן קי"ד שכתב דצ"ל דמ"ש המרדכי פרק משילין כונתו דסגי ביחוד דהרי המרדכי כתבו משם מהר"ם והתשב"ץ ממהר"ם הכי ס"ל ע"ש והיינו כמו שכתבתי בעניותי. וגם מהרב ז"ל נעלם שתוספות יומא הם ממהר"ם וגם ממנו נעלמה תשובת הרא"ש הנזכרת ודוק כי קצרתי:

וראיתי להרב שבות יעקב בח"א סימן ס"ז דרמי ומקשה בחזקת היד על התוספות והרא"ש וסיעתם דמנ"ל דחופה באלמנה אינה קונה דלא יש רמז בש"ס והירושלמי דקאמר אלין ארמלן וכו' היינו משום דסבר דאסור לבעול בתולה בשבת משום חובל ומשו"ה קאמר אלין ארמלן דלא יקדשו ולא יכנסו בליל שבת דהו"ל כקונה בשבת. ויגיד עליו רעו דבירושלמי פ"ק דכתובות קאמר הכי לבתולה נמי דלא יכנוס בשבת אלא מבע"י והאריך הרב בזה וכתב דהרצה דבריו לפני גדולים ואמרו יישר. ואני בעניי אומר דהתוספות והרא"ש וסיעתם גדולי עולם טעמן ונימוקן עמם דודאי באלמנה ליכא חיבת חופה דדעתה אביאה משא"כ בתולה. ותו לא רצו הגדולים לפרש בירושלמי כפירוש הרב שבות יעקב דאי הכי מאי אתא לאשמועינן רבי מונא אלין ארמלן וכו' והרי משנה שלימה כאן שנה רבי אין מקדשין בי"ט ק"ו בשבת ולירושלמי טעמא שאין קונין בשבת כמ"ש הוא ז"ל ואמאי הוצרך רבי מונא ללמד דין זה והא משנה היא זו ואם רצה ללמד טעם המשנה דפרק משילין דקתני אין מקדשין הו"ל לקבוע דבריו בפירוש אין מקדשין ולא לעשות מימרא בפ"ע. גם למאן דגריס בירושלמי אלין דכנסן ארמלן בע"ש לא סליק פירוש הרב שבות יעקב כמבואר. ותו דמריהטא דלישנא דרבי מונא דאמר אלין דכנסין ארמלן צריך למכנס מבע"י משמע דהיה מנהג דכנסין ארמלן ואתא לומר דצריך למכנס מבע"י ומשמע דלא היו זהירין בזה ובא ללמד דצריך למכנס מבע"י ובשלמא לפירושי גדולי המפרשים דהיו מקדשין ועושין חופה בע"ש ובא רבי מונא לומר דצריכי להתיחד מבע"י דחיבת חופה אינה קונה באלמנה. א"ש דזאת לפנים הני דכנסין ארמלן לא ידעו זה. אך לפי פירוש הרב שבות יעקב לא א"ש דזו משנה אין מקדשין בי"ט וק"ו בשבת ואיך היו עושין הפך המשנה פשוטה לפניה אבל לפירושן של ראשונים ניחא כמדובר:

ויהי אחר הדברים האלה והמה בכתובי"ם מצאתי תשובת הריב"ש סימן קל"ה שנשאל על הירושלמי הלז דאמר אלין דכנסין ארמלן וכו' מה הפרש בין בתולה לאלמנה לענין קנין בשבת והשיב הרב ז"ל איברא שאין הפרש בין בתולה לאלמנה לענין קנין אבל הבתולה לא היתה נשאת בזמנם בע"ש כי מ"ש בריש כתובות דבדוכתא דב"ד קביעי בכל יום אשה נשאת בכל יום ביארו המז"ל חוץ מע"ש לפי שאין בית דין בשבת ואיכא משום אקרורי דעתא וכו' עכ"ל. עין רואה דמפרש הריב"ש כהרב שבות יעקב ואשתמיטיתיה להרב שבות יעקב ולגדולים שהרצה דבריו לפניהם תשובת הריב"ש הלזו דמפרש הירושלמי כדתרגמה הרב שבות יעקב כותיה ולא מטעמיה כמו שנבאר:

ובראש אמי"ר כי חזינא תשובת הריב"ש היה לבי מהסס למען דעת מאי טעמיה דהריב"ש דמפרש הירושלמי הכי כי האף אמנם נימא דתוספות יומא שבידינו הם ממהר"ם ולא נגלו להריב"ש אלא תוספות שאנץ שהם תוספות ישנים שבידינו ומשו"ה לא שלטו מאור עיניו בתוספות יומא בפירוש הירושלמי אמנם כמה זמני מייתי מהרא"ש ופ"ק דכתובות בפסקי הרא"ש מפורש הירושלמי הלז. ואם אמרנו נבא העי"ר אנכי העירותיהו דהשתא דאתי להכי אמאי לא פירש דנקט ארמלן דסבר הירושלמי דאסור לבא על הבתולה בשבת משום חבורה וכמו שהוכיח הרב שבות יעקב מהירושלמי. ובתשובות הריב"ש הנזכר יש הגהה בדפוס וז"ל אמר שמואל עוד יש לומר דלמכנס היינו ליחד ואלמנה דוקא אבל בתולה חיבת חופתה קונה ובלא יחוד עכ"ל וכמדומני כי הגהה זו היא מהרב מהר"ש חאקן הלוי שהוא הדפיס תשובות הריב"ש כידוע והוא בר פלוגתיה דמהר"י בי רב ומהר"י טאייטצק וק"ק אמאי אמרה מדנפשיה ולא כתב שזהו פירוש התוספות והרא"ש:

וזה חזיתי להרדב"ז בתשובותיו הנדפסות מחדש בפיורד"א סימן תצ"ו שהביא הירושלמי דאמר אלין דכנסן ארמלן הנזכר וכתב עלה וז"ל ודייקי רבוואתא ארמלן דוקא משום דלית להו חיבת חופה אבל אלמנה חיבת חופה קונה אבל לריב"ש שאלו וכו' והשיב וכו' ונראה שדעתו ז"ל שאין חיבת חופה קונה אלא יחוד וכ"כ הרמב"ם עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכל מקום וכו' ע"ש עיניך לנכח יביטו דהרדב"ז גלה סודו של הריב"ש דסבר דחופה היינו יחוד אף בבתולה. וא"כ הוכרח לפרש הכי הירושלמי לשיטתו. ורצה לפרש דרבי מונא אמר דינו לכ"ע בין למ"ד דבתולה אסור לבא עליה בשבת בין למאן דשרי ומשו"ה יהיב טעמא דאקרורי דעתא ובהכי נתישבו ההערות הנזכרות שנתעוררנו על הריב"ש. אחר זמן ראיתי תשובת הרדב"ז דפוס ויניציא סימן קכ"א ע"ש ודוק:

וראיתי להרב מהר"א ישראל בספר אמרות טהורות בא"ה סימן כ"ו שהביא ראיה מהירושלמי הזה למה שנשאל הרב פרח מטה אהרן בראשון סימן ל"ה אם מקדשין בלילה ופשיט דמקדשין וכתב הרב מהר"א ישראל דהר"י אור זרוע מסתפק. ובסדר הגט למהר"י מינץ הביא ראיה מפ"ק דקדושין והיא מדף ח' ואינה ראיה דשאניא היא דהתחיל למנות מבעוד יום אמנם יש ראיה מהירושלמי דאמאי נקט דמכנסן ארמלן בע"ש אפילו בחול יכנס מבע"י דאלמנה אין חופה קונה אלא יחוד ביאה וכי היכי דאין מקדשין בלילה דאין קונין בלילה ה"נ אין יחוד אלמנה קונה בלילה אלא ודאי דקדושי בלילה שפיר ומשו"ה מהני יחוד אלמנה בחול בלילה עכ"ל בקצור:

ומה שדחה לראית הגהת סדר הגט להרב מהר"י מינץ מקדושין דף ח' אפילו לדבריו שהיא דחיה. אשתמטיתיה סוגית פ"ק דקדושין דף י"א דאמרו כגון דקדיש בליליא וזוהי ראית הגהה הנזכרת דהוא כתב סתם פ"ק דקדושין. ועוד נעלם ממנו תשובת הרב מהר"ם די בוטון סימן י"ג דמייתי הני בי תרי בפ"ק וגם יתר האחרונים המדברים בזה. ועוד נעלם ממנו דברי הרמב"ם בעשירי מהלכות אשות דכתב בפשיטות דמקדשין בלילה. והראיה מהירושלמי הלז יש לדחות דזהו גמר הדבר וכמו שאמר בש"ס חופה גומרת וה"ה יחוד באלמנה אחר קדושין הוי גמר הענין ודוקא בשבת אסיר ולא בחול אף אי הדין דאין מקדשין בלילה דשאני קדושין דדמו לתחילת דין ואין ראיה מהירושלמי ברם אין זה צריך ראיה כמבואר:

חוזרנו על הראשונות דינו של הרב מש"ל דאם היה החופה ואח"כ קדושין מהני. וכן כתב הרדב"ז בתשובותיו דפוס ויניציא סימן שב"ע דכך דעתו דאין הסדר מעכב אך כתב דצריך להתישב. וכן הסכים הרב שער אפרים סימן קט"ו והביא ראיה מפרק המדיר והרב שער המלך דחה ראיתו והמעיין יראה דאינה דחיה גמורה:

ומצאתי בספר קצור שבלי הלקט ח"ב סימן פ"ב כ"י שכתב וז"ל ע"י חופה וקדושין פירוש קדושין שהם קודמין לחופה ומשום דזמנין אדם מקדש בברכת נשואין דקדים הכנסת חופה לקדושין תקנו חופה וקדושין והכנסת חופה הוא שמסרוה לחתן בשחרית קודם הברכה עכ"ל ומזה משמע כדין הרב מש"ל ואין ראיה מפירושי הגדולים שהביא רבינו בצלאל בשיטה מקובצת פ"ק דכתובות גבי ברכת ארוסין שלא פירשו כהרב שבלי הלקט דטעמייהו דלא ה"ל לסדר נסח הברכה משום דזמנין קדמה החופה. והו"ל לסדר נסח הברכה כמו שהוא סדר הנכון קדושין וחופה דע"י קדושין היא ארוסה וע"י חופה היא נשואה. ומשו"ה לא פירשו כהרב שבלי הלקט. אמנם לענין דינא אזלי ומודו לדין הרב מש"ל דאין הסדר מעכב כדבר האמור ודוק. שוב ראיתי להמרדכי פ"ק דכתובות סימן קל"ב שפירש כהרב שבלי הלקט והביאו הגהות אשרי ומשמע כדין הרב מש"ל:

יד  [עריכה] יד. רבי חנינא בן דוסא. ראיתי להרב יעב"ץ בספר עץ אבות פ"ג משנה ט' שכתב משם הרב כפתור ופרח פרק מ"ד דף ת"ט שר' דוסא בן הרכינס היה אביו של ר' חנינא וכתב עליו כמדומה שטעות הוא בידו שרחב"ד היה בזמן הבית כמ"ש בריש מדרש חזית ורבי דוסא בן הרכינס היה בזמן רבי עקיבא וכו' כמ"ש פ"ק דיבמות זהו תורף דבריו ומה שהביא מפ"ק דיבמות אינה ראיה דשם קאמר על מדוכה זו ישב חגי והרמב"ם סבר כפשטן של דברים שהוא ראה חגי. ובסדר הדורות דף פ"ז ע"ד כתב מסתפק ר"ח אם הוא בן דוסא בן הרכינס ע"ש:

טו  [עריכה] טו. חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו'. לא אמרינן אלא במקום שפירשו כן בפירוש אבל כשאינו מפורש אנן לא אמרינן הכי כן כתב הרב הגאון בעל חוות יאיר סימן ט'. ועיין בחוט השני דף פ"א ע"ש. ולפי הרשום בדעתי אין כל האחרונים מסכימים בזה ועיין בשו"ת מקור ברוך סימן ח"ן:

טז  [עריכה] טז. חלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא. אסורין מן התורה והאוכל אותם כאוכל חצי שיעור ומכין אותו מכת מרדות הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ג דין ו' וזה כמ"ש מרן בכ"מ פ"ב דשחיטה דין ג' דלעולם אימא לך חשב"ע מיתסרי מדאורייתא ומ"ש שאינו ענוש אלא מכת מרדות היינו מפני שלא נאמר בהם לאו עכ"ל דהרי הכא נמי כתב הרמב"ם דחלב טמא וביצי עוף טמא אסירי מן התורה ומכין מכת מרדות. ויש לחלק. ומיהו מכאן קשה עמ"ש הר"ן ריש פ"ד דכתובות דמכת מרדות דמכין עד שתצא נפשו ה"ט דחומר בד"ס מד"ת דהרי הכא אסור מן התורה וכתב הרמב"ם דמכין מכת מרדות. וכיוצא בזה הקשה הרב החסיד בגו ארע"א אות שצ"ט להר"ן מפ"ב דמעשר שני דין ו'. ולפום רהטא אפשר לישב להר"ן דכונת הר"ן אעיקרא דתקנת מכת מרדות דתקון למילי דרבנן מ"מ עד שתצא נפשו היינו טעמא דחומר בד"ס מד"ת דעיקר מכת מרדות אאיסורי דרבנן תקון אלא דהשתא דתקון מכת מרדות אדרבנן גם העובר על איסור תורה דלית ביה לאו תקון מ"מ ולא ראו לחלק ביניהם. ואחר כמה שנים נדפס ארעא דרבנן ועפרות זהב להרב המפורסם מהר"י עייאש ומידי עוברי ראיתי שהאריך בזה ע"ש על אות שצ"ט:

יז  [עריכה] טוב. חול המועד. אי מלאכה אסיר ביה מדאוריתא ספרין פתיחו. ועמ"ש רבינו מהר"א ממיץ בספר יראים סימן קי"ג. ומ"ש הרמב"ן בספר הלקוטות שנדפס חדש ממש בריש דף כ"ב מהספר יעויי"ש. והרשב"ץ בתשובות ח"ב סימן ר"י כתב דהסכמת גדולי הפוסקים שאין איסור מלאכת חול המועד אלא מדרבנן. עיין בפנים לקמן בסוף מערכת מ"ם מה שכתבתי ורמזתי שם בס"ד:

יח  [עריכה] חי. חצי שעור באיסורין דרבנן. כבר הרב החסיד רב"ה בארע"א אות ר"ס כתב בזה ועמש"ל בקונטריס זה במערכת ב' אות מ"ו. וראיתי במכתב להרב המופלא כמהר"ח ב"ד אבואלעפיא זלה"ה שכתב דהרב מטה יוסף ח"ב סימן י"ח ס"ק ט' אשתמיטיתיה דברי התוספות דחולין דף ל"ד ע"ב ד"ה והשלישי. ועמ"ש בספר בני דוד הלכות שביתת עשור והרב המושלם מהר"ר יעקב שאול בספר הבהיר קול יעקב בחידושים דף נ"ח ע"ג ע"ש ודוק:

יט  [עריכה] יט. חצי שעור. אם נשבע שיאכל פחות מכזית נבלה שבועה חלה עליו דחצי שעור אינו מושבע עליו מהר סיני כמתבאר מדברי הרמב"ם ומרן כסף משנה פ"ה דשבועות. וחמות"י ראיתי או"ר יציב"א בארע"א מ"ב אות ע"ב שכתב על זה וז"ל ומכאן תשובה מוצאת למה שראיתי להרשב"ץ בתשובה ח"א סימן קמ"א שתמה על הרמב"ם שכתב בספר המצות שרש א' דכל אסורי סופרים הם בכלל לא תסור והעובר על דבריהם עובר על לאו זה דבר תורה ותמה כפי זה אמאי שבועה חלה על דבר שהוא מדבריהם והלא הוא מושבע ועומד על לאו של דבריהם דבר תורה ולפי מה שנתבאר אין מקום תימה על הרמב"ם דאף דדבריהם בכלל לא תסור ואיסורא איכא דבר תורה מ"מ אינו מושבע ועומד מהר סיני ואמטו להכי שבועה חלה עלייהו דומיא דחצי שעור דאסור מדאוריתא ושבועה חלה דאינו מושבע עליו מהר סיני עכ"ל:

ולי ההדיוט אין הנדון דומה לראיה דבשלמא חצי שעור שפיר מצי למימר דאינו מושבע מה"ס דכי נשבע היה על גופי תורה ולא עלה על לב חצי שעור. אמנם הכא לא תסור הוא מצוה מתרי"ג כמו שמנאה הרמב"ם בספר המצות לאוין שי"ב וכ"כ בריש הלכות ממרים ולא רבו עליה וא"כ ישראל דנשבעו לקיים תרי"ג מצות בכלל ופרט נשבעו על לא תסור. ופירוש לא תסור מכל אשר יגידו רבנן בגזרותיהם וסייגיהם ותקנותיהם ונמצאו שנשבעו על כל לאוין מדבריהם ועל זה הקשה הרשב"ץ דאיך שבועה חלה עליו:

אמנם אפשר ליישב קושית הרשב"ץ דיש לחלק בין היכא שנשבעו לקיים מצות דאוריתא בפרטות וגם ידעוה בשם לאותה מצוה דאוריתא וכן לכל אחד מתרי"ג. להיכא דהשבועה היתה בכללות ולא ידעוה כגון לא תסור דנשבעו לקיים כל אשר יגזרו ב"ד בכל דור ודור שזהו בכללות וגם לא ידעו הגזרות והסייגים והתקנות שיגזרו רז"ל בכל דור כטוב בעיניהם. ובכי האי גונא לא מיקרי מושבע ועומד מה"ס כיון דהיה בכללות וגם לא ידעו אותם הגזרות שעתידים לגזור ולכן שבועה חלה עליו (עבר"י א"ח קכ"ד):

ומה שהקשה הרב א"ד על הרב ש"ך סימן רל"ט עפ"י הקדמה זו לכאורה דברי הרב ש"ך קשים מחמת הדין עצמו דקאי ביה. ודעת מרן נראה כמ"ש הרלנ"ח שם סימן ק"ג למסקנא והוא כמו פשר דבר וכן הסכים הרב כנה"ג ע"ש באורך. ואחר זמן ראיתי מ"ש הרב מהר"י עייאש במ"ב על אות ט' והיא אות ה' שלו שתמה על קושית הרב ארעא דרבנן הנזכרת על הש"ך הנזכר והרואה יראה שקושית הרב א"ד קושיא ולא העלה מזור כי יתן את רוחו המעיין יבין ודוק כי קצרתי ועיין בתשובות רבינו מהר"י ן' מיגש שנדפסו מחדש סימן קמ"ח ודוק:

ואעיקרא דמילתא הרב לב שמח והרב קנאת סופרים כתבו דאין כונת הרמב"ם כמו שהבין הרמב"ן דדעת הרמב"ם הוא דאינו עובר על לא תסור אלא הממרה דבריהם כזקן ממרא וכיוצא בו וכמ"ש לפנים לקמן מערכת למ"ד אות טו"ב ע"ש. ובמונח זה תירצו מה שהקשה הרמב"ן וקושית הרשב"ץ על הרמב"ם בזהר הרקיע ע"ש באורך:

כ  [עריכה] כ. חינוך לקטן במצות. אם הוא חיוב לאביו דוקא או לאמו ג"כ או לאחר איכא פלוגתא דרבוואתא כמבואר בתוספות שאנץ והם תוספות ישנים דיומא שבידינו וע"ש בשילהי יומא ותשובות מהר"ם בר ברוך קובץ קטן סימן ק"ק והרב תרומת הדשן סימן צ"ד ועמ"ש האחרונים ומה שכתבתי אני בעניי עבר"י ומחב"ר א"ח סימן שמ"ג בס"ד:

כא  [עריכה] כא. חגיגת ארבעה עשר. פלוגתא אי הוי דאוריתא וכבר כתב כן רב"ה בארע"א מהדורא קמא סוף אות רס"ב ומהדורא בתרא אות פ"ו ועמ"ש הרמב"ם פרק עשירי מהלכות קרבן פסח דין י"ב והרב מלכי בקדש בביאורו להלכות ק"פ האריך מאד בזה ע"ש דף ע"ז. ואני בעניי כתבתי קצת בזה בהגהותי בס"ד ע"ש:

כב  [עריכה] כב. חזותא אי מילתא היא. בעיא דלא איפשיטא פרק הגוזל קמא ובדרבנן לקולא ובדאוריתא לחומרא ועיין הר"ן בתשובה סימן ע' עכ"ד הרב א"ד אות רל"ו ועמ"ש הרב פר"ח סימן ק"ב ומ"ש לישב דברי תשובת הר"ן הרב גדול הדור מהר"ח אבואלעפיא זלה"ה בספר הבהיר עץ חיים בלשונות דף ח' ע"ב ועמ"ש הרב בני יעקב בתשובות סימן ג' ע"ד הר"ן והפר"ח באריכות:

כג  [עריכה] כג. חצי שעור אבר מן החי אי שרי להושיט לבן נח. נסתפק בזה הרב פרי מגדים בחלק משבצות זהב סימן ס"ב ס"ק א' והדר פשטה דהוי פלוגתא דרבוואתא דהרמב"ם פ"ט מהלכות מלכים סבר דבן נח חייב בכל שהוא שלא ניתנו שעורים אלא לישראל וא"כ אסור להושיט חצי שעור לבן נח. אבל התוספות בחולין דף ל"ג ע"א ד"ה אחד מוכח דסברי דלבן נח בעי כזית ע"ש באורך:

ודע דבתרגום המיוחס ליונתן פרשת וישב כתוב דהשבטים הוו תלשין מן אודניא ומן דנביא ופירש הרב מהר"ם ן' חביב כמ"ש הרמב"ם פ"ה דמ"א דאבר שאין בו עצם כיון דפירש כזית חייב וזו סברת יוסף והשבטים ס"ל כהרמב"ן דבעי עד שיפרוש האבר כבריתו זהת"ד ושמעתי מהרב מהר"ם בן מרגי זלה"ה שהקשה ממ"נ אי דינם כב"נ חייביז בכל שהוא ואי דינם כישראל חייבים משום טריפה כמ"ש הרמב"ם:

כד  [עריכה] כד. חמץ בפסח במשהו. הרב החסיד כתבו בגו ארעא אות ר"ך והוסיף לכתבו בתוספת דרבנן אות קל"ד וחמץ נוקשה לדעת הרב תרומת הדשן בפסקים וכתבים סימן קפ"ו שהוא במשהו אך הרב מג"א סימן תמ"ז חלק עליו וסבר דהוי בששים ע"ש ובאחרונים:

כה  [עריכה] כה. חציצה בלח לא מיקרי חציצה. זבחים דף ל"ה ועיין במשנה למלך פ"ב מהלכות יוה"כ שכתב דעלה ונסתפג שמא יהיו המים חוצצין בין בגדיו לבשר וצריך להתישב בטעם זה דהא בהדיא אמרינן דאין חציצה בלח עכ"ל הרב החסיד במענה לשון חכמים אות רנ"ה בקצור:

ואני ההדיוט זה לי כשלשים שנה ששמעתי מקשים קושיא זו על הרב מש"ל אז אמרתי בעניותי דכונת הרב מש"ל אינו משום חציצה כמ"ש הרב הנזכר משמו שמא היו המים חוצצין דודאי אין חציצה בלח. אך הכא ה"ט דבעינן שהבגדים יהיו על בשרו ממש ולכן צריך ליזהר ברוח שלא תכנס הרוח בין בשרו לבגדו והיינו משום דהבגד יהיה על בשרו ממש ומשו"ה גם המים יגרמו שלא יהיה הבגד על בשרו ממש וראה בעיניך שהרב מש"ל ברישא דחייש לנימא או עפרורית נקט לשון חציצה. ואה"כ כי יהיב טעמא על המים קאמר שלא יהיו המים מבדילים בין הבגד לבשר ודבריו בדקדוק דבסוף לא אתי מטעם חציצה. והארכתי קצת בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ז"ך בתחלתו ומשם באר"ה:

כו  [עריכה] כו. חבירו. אם יאמרו לאדם חבירו בעד רבו כגון שיאמר לאדם חבירך והוא רבו אין צריך למחות למי שקראו לרבו חברו וראיה מפ"ק דביצה דאמרו לר' אליעזר כבר נמנו חביריך עליו והתירוהו כן כתב הרב בית חדש בי"ד סימן רמ"ב. ולי ההדיוט נראה דמהתלמוד שמעינן תרתי דאם איש את רעהו הם המדברים ואחד אמר לרעהו והזכיר רבו בלשון חבירו אין השומע מחויב למחות ולומר אינו חבירי אלא רבי. וגם יש ללמוד דאם תלמיד מדבר עם רבו ומזכיר לו רבה דרביה אין לומר לו רבך אלא חבירך וזה הוא תלמוד ערוך בראש השנה דף ל"א דאמרו שם כיון דתלמידיה הוא לאו ארח ארעא למימר לרביה רבך. וכן כתב בספר החסידים סימן ט"ו ע"ש:

וממוצא דבר יש ללמוד הדין הראשון דאם מזכיר לרעהו רבו בלשון חבירו א"צ למחות דאי אמרת דצריך למחות ולומר הוא רבי ואינו חבירי א"כ רבי אליעזר היה לו לומר כך כשא"ל נמנו עליו חביריך לאו חבירי אלא רבותי דנהי דתלמידיו משום כבודו אמרו חביריך. מ"מ הוא לכבוד רבותיו הי"ל לומר לא כי אלא הם רבותי ומדשתק ש"מ דאין צריך למחות והגם דיש לדחות כאשר המעיין עיניו רואות מ"מ הולך ביושרו אזיל ומודה. ומיהו נראה דכשאינו רבו אלא ישב באחיו ידבר ובין רעהו יזהר לומר רבך למי שהוא רבו דחבריה דהגם דתנן וכבוד חבירך כמורא רבך זהו במה שנוגע לכבוד חבירו בעצמו לא למעט כבוד רביה דחבריה ודוק:

כז  [עריכה] זך. חלפתא. אביו של רבי יוסי סתם וכמ"ש רש"י בשבת דף קט"ו ובקמא דף ע' ורשב"ם בתרא דף נ"ו ורש"י במעילה דף י"ז ושאר דוכתי וכן נראה מהש"ס. וראיתי להרב הגדול מהר"ש אלגאזי בהליכות אלי אות ע"ה על דברי רש"י בקמא דף ע' שכתב חלפתא אביו של רבי יוסי שכיוין לשלול דלא הוי אבא חלפתא התנא דמייתי במציעא דף צ"ד עכ"ד. ויותר צודק פירוש זה בדברי רש"י בשבת דף קט"ו וספ"ד דמעילה דשם לא תפס בתיבת חלפתא כמו בקמא אלא כתב שם אבא חלפתא אביו של רבי יוסי ע"ש. וקצת נראה מדברי הרב מהרש"א הנזכר דאביו של רבי יוסי לא נקרא אבא חלפתא אלא רבי יוסי בנו קורהו אבי חלפתא. ולכאורה מסוטה דף ל"ד דקתני א"ר יהודה אבא חלפתא ורבי אלעזר בן מתיא וחנניא בן חכינאי עמדו על אותן אבנים וכו' מוכח דקורא לאביו של רבי יוסי אבא חלפתא דהני תנאי הם חביריו של אביו של רבי יוסי:

וזה חזיתי להרב החסיד במענה לשון חכמים אות ק"ט שהקשה דאיך ר' יוסי קרא לאביו בשמו אבא חלפתא וכו' ע"ש ונעלם ממנו מ"ש רש"י פרק חלק והביאו מור"ם בהגה סימן רמ"ב דהא דאסור לקרות לרבו בשמו היינו שמו לבד אבל מותר לומר מורי פלוני. והוא מקרא מלא אדוני משה כלאם. וכן הדין באביו דאם אומר אבי פלוני שרי וכ"כ המפרשים:

כח  [עריכה] כח. חזקת שליח עושה שליחותו. עמ"ש הרב החסיד בארעיה אות רכ"ה ועיין מ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף י"ד סימן של"א ועמ"ש הגאון מהר"ר יחזקאל נר"ו בשו"ת נודע ביהודה אה"ע סימן ב', ומה שהאריך בדברי גאון עזנו הרב משנה למלך פ"ד דבכורות:

כט  [עריכה] כט. חלוצה לכהן. דרבנן וקרא אסמכתא כמ"ש ביבמות דף כ"ד הן לו הובא בגו ארע"א אות רל"ט ועמ"ש אני בעניי בפרט זה בספר הקטן ברכי יוסף אבן העזר סימן ו' אות [ב]:

ל  [עריכה] ל. חסורי מחסרא. כתב רב"א בכלליו כ"י כשאומר חסורי מחסרא יותר נח לו להכניס בחסרון נושא אחר שלם עם גזרתו ולא להכניס בחסרון נושא א' בלבד ותהיה הגזרה חוזרת על הנושא הכתוב ועל הנושא החסר דלא הוה משתבש כלי האי דלחסר פלגא דבבא. מהרשב"א בר"פ הספינה וז"ל על ההיא דתניא ספינה נקנית במשיכה ר' נתן אומר ספינה ואותיות נקנות במשיכה ובשטר ובגמרא עלה אותיות מאן דכר שמיהו חסורי מחסרא והכי קתני ספינה נקנית במשיכה ואותיות במסירה איכא למידק אמאי מחסרינן לה לבריתא כולי האי דכלה בריתא לא תני בה מסירה לא בדרבי נתן ולא בת"ק אלא משיכה ואמאי לא קאמר הכי קתני ספינה ואותיות במשיכה נ"ל דמדקתני בדת"ק ספינה במשיכה ולא תנא אותיות בהדה אע"ג דמחסרינן לה משמע ליה דאחרינא דלאו בדינא דספינתא הוא דחסר מינה מאן דשבשה ותני לה ולא תנא אלא חדא בבא מיניהו דאלו תרוייהו בחד דינא איתנהו ותנא בחד בבא כרך ותנא להו לא הוה משתבש כולי האי דלחסר פלגא דבבא ולפיכך אוקמא בדינא אחרינא עכ"ל הרשב"א ז"ל:

לא  [עריכה] לא. רבי חנינה ורב הלכה כמי. פלוגתא דרבוואתא וכבר האריך בזה הרב החסיד בספר הבהיר יד מלאכי אות תקנ"ז ובראשית מאמר הביא מספר המכריע סימן נ"ה שכתב בשם רבינו חננאל וקי"ל כר' חנינא דרב לגבי ר' חנינא תלמיד הוה וכן מצא להרמב"ן בחידושי גטין שנדפסו מחדש שכתב גם הוא כן בשם רבינו חננאל ואע"ג דאחר זה כתב בשם רבינו שמואל בן חפני גאון שבעל מתיבות כתב דכל רב ורבי חנינה הלכה כרב הרי כתב עליה ולא ידענא טעמיה עכ"ל ויש להעיר דאמאי יצא לחפש"י וטרח למצוא בספר המכריע ואחר זה מצא להרמב"ן בחידושיו שנדפסו מחדש והלא הכל כתוב בחידושי הרשב"א לגטין את שגלויים לנו בקומתן ובצביונן לעיני כל ישראל משנת הרפ"ג שם פרק התקבל. ושם בחידושי הרשב"א מפורש דרב שמואל בן חפני הוא דאמר דכל רב ורבי חנינה הלכה כרב. ואינם דברי בעל מתיבות כאשר חשב הרב יד מלאכי. ומ"ש בחידושי הרמב"ן וקאמר דכל רב ורבי חנינה כונתו דרב שמואל בן חפני קאמר. ומעתה מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס שם הגדולים ח"א דף נ"ד סוף ע"א דרב שמואל בן חפני לא כתב משם בעל מתיבות רק הם דברי הרמב"ן דאיהו מייתי משם בעל מתיבות ע"ש הן עתה לפי דברי הרשב"א בחידושיו קרוב לשמוע דרב שמואל בן חפני מר ניהו הוא דאמר ובעל מתיבות הכי ס"ל כאשר יראה הרואה. וכפ"ז בעל מתיבות קדם לרב שמואל בן חפני והיה מן הגאונים. וגם עתה ראיתי בספר הזכות סוף דף מ"ה שכתב הרמב"ן ושוב חפשתי בדברי הגאונים ומצאתי לבעל המתיבות שכתב וכו' וסיים קרובים דברי הגאון לדברינו ע"ש:

והנה הרב יד מלאכי תפס במושלם דרבי חנינא רביה דרב והוכיח מהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש דהכי ס"ל מכח ההיא דפרק יום הכפורים דפריך מרב דאזל תליסר מעלי יומא דכפורי אצל ר' חנינא ומשני רב שאני ונראה דהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש גרסי רבו שאני וא"כ רבי חנינא רביה דרב והאריך בזה ע"ש באורך וברחב. ויש להרגיש אמאי לא זכר תניא דמסייע ליה דברי הרשב"ץ ח"ג סוף סימן קל"ה ע"ש. והר"ן בסוף חידושי נדה על דף ס"ט כתב דבמסכת יומא מוכח דר' חנינא רביה דרב הוה ע"ש:

ומאי דהרב תלי זייניה בההיא דיומא וגזר אומר שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש גרסי רבו שאני וסברי דרבי חנינא רביה דרב. עם האדון הסליחה דאינה ראיה דיש לומר דהני רבוואתא גם הם גרסי רב שאני והכונה שהיה מחמיר על עצמו כדפירש רש"י רק דמהבריתא דנקטה חבירו משמע להו דרבו לא וכמ"ש האחרונים וכאשר כתבתי בעניותי בספר הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן רו"ת ע"ש באורך. ומדקדוק דברי רבינו חננאל דמייתו רבינו ישעיה והרמב"ן והרשב"א והריטב"א דקאמר דרב לגבי רבי חנינא תלמיד הוה משמע דרב לא היה תלמיד רבי חנינא כלל רק כונתו דלגבי רבי חנינא היה בערך תלמיד וזה פשוט:

לב  [עריכה] לב. חשד. מצינו מדאוריתא. הרב מהרד"ך בית י"ז. חדר ט' י'. ובעניני חשד עיין בשו"ת הרב מהר"א ן' חיים ח"ב סימן מ"א וסימן ע'. ובריש ספר בני דוד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף