מלמד להועיל/א/ס

מלמד להועיל ‏ א ס

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה:
אחד יש לו תנור שניסק ע"י אידים שקורין גאז ומטמין בו חמין בשבת אי רשאי לומר לנכרי לכבות שלהבת הגאז בשבת אחר הצהרים.

תשובה:
בדבר זה כבר כתב על נכון הרב מוהר"ר סיני שיפפער בק"ק קארלסרוהע במ"ע יגדיל תורה והוא אחד מתלמידי בית מדרשנו, טעמים להיתר, ואני באתי אחריו ומלאתי את דבריו ואביא פה מה שנצרך לברר הדבר. הנה כבר כתוב בתשובות בשמים ראש על שם הרא"ה וז"ל בסי' קצ"ד אשר שאלתני ניצוץ שנפל על מפת השלחן ועדיין לא נאחז בו כלל ויש רוח גדול ומקום לחוש שיגיע ע"י כן לדליקה גדולה מהו לכבותה וכו' תשובה וכו'.

אמנם נראה דאעפ"כ יש להתיר בזה מטעם אחר ואקדים לך מה שאירע למורי פעם אחת במסיבת חכמים בליל שבת נפל ניצוץ על השלחן ואחד מן המשמשין בשכחה נתן אצבעו עליה וצווחו שבת שבת ונצטער ואמר אחד מן החכמים מה בכך ניצוצות אין בהן ממש אחיכו עליה דהך מילתא לענין ביטול כלי מהיכנו נאמר שאין הכלי נעשה לו בסיס אבל כאן הא קא מכבה ואותו חכם גם הוא חזר בו, לאחר שהלך מורי ז"ל לביתו נתיישב בדבר ואמר דשפיר אמר החכם ההוא דבין לר' יהודה ובין לר' שמעון האיסור משום עשיית פחמים והני ניצוצות לאחר כבויין אין בהם ממש כלל. ואף שאין לכבוי שיעור דבר הראוי לפחם בעינן וכיון שכן אין בידינו לומר דאסרו חכמים במקום דליקה גדולה והפסד. ואל תשיבני מלשון התלמוד סוף כירה ומתני' ערוכה ולא יתנו לתוכה מים וכו' עכ"ל. ושם האריך ופי' פי' חדש בסוגיא דסוף כירה. הנך רואה בעיניך שלפי הרא"ה אפילו לר' יהודה אין איסור במקום שאינו ראוי לפחם דע"כ לא פליג ר"י אר"ש אלא במקום שאין צריך לפחם אבל מ"מ נעשה הפחם אבל במקום שאין כאן עשיית פחמים כלל אפילו לר' יהודה אין כאן איסור דאורייתא. אבל מ"מ נראה לי דאיסור דרבנן ודאי יש אפילו במקום שאינו ראוי לפחם כלל מדלא שרי לכבות גחלת של מתכת אלא במקום הזיקא דרבים, אבל עכ"פ פשיטא ששלהבת גאז אינה חמורה מגחלת של מתכת וא"כ במקום היזקא שרי לכבות ולענין אמירה לנכרי בודאי יש להקל במקום פסידא. ועוד נראה דאם מדליק לכבוד שבת נר גאז או מטמין חמין בתנור של גאז יש גם מקום מצוה דאי לא שרית לכבות ע"י נכרי א"כ מימנע ולא ידליק נרות האלו בשבת וגם לא יטמין החמין ויש כאן ביטול עונג שבת אם יושב בחול במאורות יפים ובשבת בנרות כהות וכן אם לא יאכל מאכלים חמין בשבת.

ואף דכתב המ"א סי' של"ד ס"ק כ"ו דאפילו במקום דליקה אסור לומר לנכרי לכבות אפילו למ"ד דהוי דרבנן עיי"ש מ"מ הא הקשה מסי' של"ו סעיף ט' דשרי למעך ברגליו העשבים שסותמין הצינור, ותירץ דשאני כבוי דיכול לבוא לידי דאורייתא בצריך לפחמים ואין הכל בקיאין בזה עיי"ש וא"כ כאן בנר גאז דא"א לבוא כלל לידי איסור דאורייתא דהא אין כאן פחמים יש להתיר ע"י נכרי. ויש לזה הוכחה מר"ן ריש פ' השואל דכתב דאף במראה של מתכת אסור לת"ק אפילו קבוע בכותל משום דלא פלוג רבנן מ"מ שאר מראות שאינן של מתכות שרי דא"א להשיר נימין בזה וכן נמי כאן בשלהבת גאז דא"א לעשות בהן פחמים אין לגזור. ועיין תוס' נדה ג' ד"ה מרגשת דכתבו דבשוטה ומוך לא שייך למימר לא פלוג רבנן דהנהו חלוקות משאר נשים וכן שלהבת גאז חלוקה משאר שלהבת.

והנה נגד ראייתי מס' בשמים ראש ערכו קרב גדולים חקרי לב ואמרו שכבר כתב הגאון חיד"א בספרו שם הגדולים, שיצאו עליו עוררין על ספר בשמים ראש וגם חכמי המבקרים קמו כנגדו ה"ה מהר"ץ חיות והמבקר צונץ ועי' ספר קריה נאמנה צד מאתים תשעים וחמש 295 ומ"ע הלבנון שנה עשירית מחברת שלישית צד 4, 5. אבל באמת הגאון חיד"א חזר מערעורו בספרו ועד לחכמים ב' א' וז"ל שם: ואחר זמן ראיתי בדפוס דברי הגאון הגדול המפורסם ר"מ ואב"ד דק"ק בערלין יע"א הר"ר צבי הירש נר"ו אמר מר כי שמע מוציאי דבה על הס' הנזכר והפיץ והדיח כל הדברים יגעים ואסהדתיה דרב כי הספר תמים כתיב ביה והיה עשר שנים בביתי טרם שנדפס ואהניא לן יקר סהדותא דפו"מ בדת"א ותנן בבחירתא (ב' מלות ותנן בבחירתא הוסיף הג' חיד"א בשלחן במדבר כ') עכ"ל.

והנה ידעתי גם ידעתי שכמה גאונים ובתוכם הגאון מהר"ם בנעט אב"ד דק"ק נ"ש והמדינה והג' ח"ס זצ"ל לא הראו פנים צהובות לס' בשמים ראש, ואשר על כן גם אני תופס דברי הגאון חיד"א הראשונים שכתב: הקורא בס' זה לא יסמוך עליו וכו' עד אשר יחקור ויברר הדברים ודברי אמת ניכרים עכ"ל, וכן עשיתי ג"כ כאן בעניננו חקרתי זמן רב עד אשר הובררו אצלי הדברים ודברי אמת ניכרים. ומה שהובא בס' בשמים ראש בשם הרא"ה אף אילו לא אמרן הרא"ה ראויין הן הדברים להאמר דודאי לר"ש אם אין כאן פחם אין הכבוי אסור מדאורייתא דזהו תלמוד ערוך בשבת ל"א ע"ב ומה שחידש הרא"ה דאם אינו ראוי לפחם אפילו לר"י מותר מדאורייתא הוא ג"כ אמת ויציב ואי בעית אימא סברא ואי בעית אימא גמרא, אי בעית אימא סברא דע"כ לא פליגי ר"י ור"ש אלא דלר"ש בעי צריך לפחם ור"י לא בעי צריך לפחם ואע"ג דא"צ לפחם דהיינו לגופה של מלאכה מ"מ חייב אבל עכ"פ בעינן שיהא שם פחם ע"י הכבוי דאל"ה אין כאן גופה של מלאכה כלל ואפילו לר"י אינו אסור אלא מדרבנן, דא היא סברא, ואי בעית אימא גמרא, דגרסינן בשבת קל"ג ע"א ואין ממתיקין אותו (החרדל) בגחלת וכו' והתניא ממתיקין אותו לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ ופירש"י בגחלת של עץ אסור דשייך בה כבוי לפי שעושה פחם, גחלת של מתכת לא שייך בה כבוי דאינו נעשה פחם עכ"ל, הנך רואה דטעמא דכבוי גחלת של מתכת מותר מדאורייתא הוא מפני שאינו נעשה פחם, וחזינן בשבת מ"ב ע"א דאמר שמואל דאפילו לר"י מכבין גחלת של מתכת ברה"ר ופירש"י משום דאינו אסור מדאורייתא, אלמא דבמקום דאינו נעשה פחם דהיינו דאינו ראוי כלל לפחם אפילו לר"י אינו אלא מדרבנן. וראה האיך דייק רש"י בלשונו הזהב דקאמר מפני שאינו נעשה פחם ובגחלת של עץ אמר מפני שעושה פחם מפני שרוצה לומר דבשל עץ אסור אפילו לר"ש דמתכוין לעשות הפחם וצריך לפחם ובשל מתכת מותר אפילו לר"י והטעם מפני שאינו נעשה פחם כלומר מפני שאינו ראוי לפחם, וכיון שכן ה"ה בשלהבת גאז דג"כ אינו ראוי לפחם אין כאן איסור דאורייתא אפילו לר"י. זה הדבר אשר הוכחתי מדברי הרא"ה שבס' בשמים רא"ש, והנך רואה שכאן לא תלי בוקי סריקי באילנא ריקא אלא דברי אמת שאין בהם שום ספק כלל. וכיון דאפילו לר"י ולרמב"ם דפסק כוותיה א"א לבוא כאן לידי איסור דאורייתא א"כ בודאי קיל יותר ממלאכה שא"צ לגופה ומותר שבות דשבות. אח"כ מצאתי בשו"ת מו"ר מהר"ם שיק חא"ח סי' קע"ג שהביא סברא כזו בשם רמב"ן בחי' לשבת דף ל"ט.

והנה כבר מצאנו במקום אחר דהקילו באמירה לנכרי בסי' שכ"ה ס"י בהג"ה דנהגו היתר לומר לנכרי להביא שכר דרך כרמלית, והכלבו (אשר ממנו הוציא הרמ"א דין זה עיין מ"א) כתב בדף ל"א ע"ד דפוס וויניציא וז"ל ועכשיו שנהגו לומר לגוי או לתינוק להביא ולהוליך לרשות הרבים לפי שהדרכים והעיירות דלתותיהם נעולות בלילה ואף אותן שאינן נעולים אין בהם דין ר"ה שאין בהן דרך רחב י"ו אמות ויש להן דין כרמלית אע"פ שיש אוסרין שבות דשבות אלא א"כ יש שם מקצת חולי או במקום מצוה מ"מ כיון שאין בזה איסור תורה הקלו בהן עכ"ל. והנה סוף דברי הכלבו אינם מובנים לכאורה, מה זה שאמר מ"מ כיון שאין בזה איסור תורה הקלו בהן הא בכל שבות דשבות אין בו איסור דאורייתא ואפ"ה יש אוסרין אלא א"כ יש שם מקצת חולי או במקום מצוה, ואיך תירץ קושיתו בזה, אלא ע"כ דהכי פירושו, כיון שאין בזה איסור תורה דהיינו שאינו יכול לבוא בשום אופן לידי איסור דאורייתא שהעיירות שבימיו לא היתה להן רשות הרבים מש"ה הקלו בהן והא דהחמירו בשבות דשבות היינו במקום דאפשר לבוא לידי איסור דאורייתא, וא"כ מדברי כלבו אלו יש סמוכין להנ"ל, ועיין ט"ז סי' שכ"ה ס"א. ובפרט בנידון דדין דיש ג"כ קצת מצוה כמ"ש לעיל. ונוראות נפלאתי על למדן אחד שהשיג עלי באשר אני סמכתי על דברי הרא"ה בשם מורו שהוא הרמב"ן והרי הרמב"ן אוסר אמירה לנכרי במקום מצוה. שומו שמים על זאת, אני הבאתי סמוכין שסברתי סברה ישרה באשר שמצאתי שגם הרמב"ן סובר סברא זאת, ומפני כן אהי' מוכרח לפסוק כהרמב"ן לענין שבות דשבות במקום מצוה במקום שרוב הפוסקים והש"ע חולקים עליו, אתמהה! והנה הראיתי לעיל שסברתי מוכרחת גם לפירש"י ושאין שום בעל סברא ישרה יכול לחלוק עליה.

עוד ראיתי מקשים על היתירא דידן דאמירה לנכרי בשבות במקום פסידא דלא מיקרי פסידא לענין שבת אלא היזק הבא פתאום כמ"ש בסי' של"ד סכ"ו ועל זה אומר אני שתי תשובות בדבר חדא דכבר כתב הב"י שם וז"ל ונראה דהא דנקט היזק הבא פתאום לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דאם מרגישים בהיזק מבעוד יום רגילים לתקנו קודם שיכנס שבת וכו' עכ"ל ועוד דאפילו אם תמצא לומר דדוקא בעי התם היזק הבא פתאום היינו במקום דיכול לבוא לידי איסור דאורייתא ולא בנידון דידן וכבר ראינו דיש סמוכין לחילוק זה. ומה שרב אחד הקשה וכי ס"ד שידליק לכתחלה גאז בע"ש אדעתא דהכי להתיר אח"כ לכבות משום שבות דשבות לא הבנתי כלל וכי נעלם מעיני הרב מ"ש בש"ע סי' רמ"ח (ע' א"ר שם) שמותר להפליג בספינה ולצאת בשיירה ג' ימים קודם שבת ולדבר מצוה אפילו ע"ש, אפילו יודע בודאי שיצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש, אף דחלול שבת מפני פקוח נפש לרוב הפוסקים לא הותרה אלא דחוייה, וא"כ בודאי שמותר להביא את עצמו לכתחלה לידי שבות דשבות דהותרא במקום פסידא דהמדליק את הנרות לשום מצוה עביד ומכש"כ דאין כאן ודאי דיצטרך לומר לנכרי לכבות דהרבה פעמים המשרתת מכבה בעצמה בלא אמירה. והנה כתב למדן אחד שכבר נהגו ועוד נוהגין לכבות ע"י גוי בליל שבת כל מיני נרות מטעם חשש סכנה במשך הלילה אבל בנר של גאז דתנור דליכא חשש סכנה כמובן לית דינא ולית דיינא להתיר אמירה לגוי. וכתב עוד דיש לאל ידם למנוע ההפסד אם יטמינו המאכלים בפחמים כאשר נהגו בשנים קדמוניות עכ"ל. והנה מ"ש דיכולין להטמין בגחלים הדבר ידוע דהרבה פעמים המאכלים מתקלקלין בהטמנת גחלים משא"כ בתנור גאז, גם יש הרבה אנשים חלשים שאינם יכולים לאכול מאכלים טמונים בגחלים וכדומה, ובודאי יש לחשוב זאת לצורך שבת. אך אם הנ"ל מתיר לומר לנכרי לכבות הגאז של הנרות יש לדמות נידון זה להא דכתב המ"א סי' רע"ו ס"ק ט"ו כיון ששוכר העכו"ם להסיק כל ימות החורף אף אם מסיק כשאין הקור גדול ה"ל כאילו עשה מדעתו וא"כ הכא נמי יאמר למשרתת בשעת שכירות לכבות הגאז בשבת ואם תכבה ג"כ במקום שאין סכנה ה"ל כאילו עשתה מדעתה. ומי שלבו מגמגם בהיתר אמירה לכבות התנור של גאז יאמר אחר השבת למה לא כבית התנור בשבת שעבר, וזה מותר בפשיטות כמבואר בסי' ש"ז ס"ב כ"ז אמרתי על צד היותר טוב, אמנם לדינא נ"ל להתיר במקום פסידא אמירה לנכרי בשבות דא"א לבוא בו לידי איסור דאורייתא והמחמיר יחמיר לעצמו. ומי שמערער על פסק המיקל בכאן אינו אלא מן המתמיהין. וע' שו"ת בית יצחק י"ד ח"ב סי' ל"א אות ז' שמחמיר ואני על משמרתי אעמודה אף שאיני כדאי.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף