מלמד להועיל/א/נח

מלמד להועיל ‏ א נח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה:
קטנים שהולכים לבית הספר הנקרא גימנאזיום ללמוד שם חכמות הצריכות בזמננו לפרנסה והולכים שם גם ביום השבת ולוקחים עמהם ספריהם הצריכים ללמוד, חייב האב למחות בבניו או לא.

תשובה:
תחלה אדבר אם מותר לתלמידי גימנאזיום לילך לגימנאזיום בשבת. והנה בסי' ש"ז סעיף י"ז מביא בזה ב' דעות ודעת המחמירין ואוסרין ללמוד בספרי חכמות בשבת הביא בסתם ודעת המתירין בשם יש מי שמתיר. והנה שורת הדין היה לפסוק כהאוסרין, אך הלבוש כתב דנוהגין כמתירין וכן משמע בד"מ, ונ"ל דבנידון דידן גם האוסרין מודי, דאיכא קצת מצוה, דידוע דבזמן הזה אי אפשר לסוחר להשיג פרנסתו אם לא למד תחלה לשונות וחכמות בבתי ספר הנקראים גימנאזיום או רעאלשולע. ואם יתבטל התלמיד בלימודו ביום השבת אזי לא יבין גם מה שלומד בחול כי המלמד לא יחזור ללמד בחול לתלמידי ישראל מה שכבר לימד בשבת, ועי"ז התלמידים ההם ילכו לאחור ולא לפנים. ואם תאמר שהישראל ישכור לו מלמד לעצמו ללמד לבנו מה שלומד בבית הספר בשבת, רוב ישראל בעוה"ר עניים, ואין ידם משגת להוצאות רבות כאלה לשכור להם מלמד לעצמם, וכיון דהלימוד הוא הכנה לפרנסה בודאי נחשב למצוה קצת ומותר אליבא דכל הדעות כמו לדבר אודות התינוק ללמדו אומנות כדאיתא בסי' ש"ו סעיף ה'. ועוד אני אומר דיש מקומות דאפילו מי שידו משגת לשכור לו מלמד שיחזור עם בנו מה שביטל בשבת, יותר טוב עושה אם שולח את בנו לבית הספר בשבת כמו שמוכרחין בני העניים לעשות, כגון באותן המקומות, שרבים מבני עמנו בעוה"ר מחללין שבת וכותבין בשבת ותלמידי בני ישראל שאין כותבין בשבת מעטים המה, ועל כן יותר שירבו תלמידי בני ישראל שאין כותבין בשבת, יותר ויותר תחזקנה ידיהם ואיש את אחיו יעזורו ולרעהו יאמר חזק, ואם יהיו התלמידים היראים מעטים יש לחוש שח"ו לא יעמדו בנסיון, ולכל הפחות הכושל שבהם ידיו תרפינה, ומוטב שיעשה העשיר דבר שהוא פחות מאיסורא זוטא, אם יציל עי"ז בר ישראל חבירו מאיסורא רבה, ופוק חזי מאי עמא דבר, שכבר נהגו כמה וכמה יראים שבמדינת אשכנז לשלוח בניהם לבתי גימנאזיום בשבת ועלתה בידם שת"ל הבנים נעשו יראים את ה' מרבים המקדישים שם שמים והם לישראל לשם ולתפארת, אך בודאי יש ליזהר שילכו הבנים להשכמה למען לא יבטלו מקריאת התורה בשבת, ואצ"ל שאם נקל שישארו בביתם בימים טובים מה טוב ולכל הפחות ילכו לביהכ"נ בימים נוראים ולא ילכו לגימנאזיום בימים ההם.

ועתה נחזי אנן מה נעשה לבנינו בענין טלטול ספריהם אם יש טירחא גדולה לבנים הקטנים להניח ספריהם בבית הספר בשבת ולחזור לקחתם משם ביום א'. גם נדבר באותו ענין אם יש להתיר שישא הקטן עמו סידור לביהכ"נ להתפלל בשבת. והנה בנדון זה כבר כתב הט"ז סי' שמ"ו ס"ק ו' דיש להוכיח מהמרדכי פ"ק דשבת שיש היתר להביא ע"י התינוק המפתח, ואע"ג דבפ' חרש אי' דנאבדו המפתחות וא"ר פדת לידבר תינוק לשם וימצאנו משמע דליספו בידים אסור התם מיירי מר"ה שהוא דאורייתא אבל אנו אין לנו אלא כרמלית שהיא מדרבנן עכ"ל, ופר"מ במשבצות זהב הקשה מסי' שמ"ג דפסק אפילו איסור מדרבנן אסור לתת לו בידים וע"כ כתב דכאן התירו להביא המפתח של ביהכ"נ משום מצוה (וע' ח"ס ח"ו סי' י"ג) ולפ"ז מותר להביא ע"י קטן ג"כ טלית או סידור לביהכ"נ, וא"כ פשיטא ופשיטא שא"צ למחות אם הקטן נושא מעצמו סדור לביהכ"נ, דמאי אמרת שעושה על דעת אביו שיודע שאביו ניחא לי', מ"מ לא גרע מלתת לו בידים שמתיר הט"ז ולפרמ"ג לכל הפחות במקום מצוה מותר. אך צ"ע קצת אם יש להתיר גם בקטן שהגיע לחנוך דלשיטת הרמב"ם וכן פסק הרמ"א סי' שמ"ג לכל הפחות האב מצווה להפרישו. אמנם כבר כתב הב"ח בסי' שמ"ג דהרמב"ם לא אמר אלא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן אפילו בהגיע לחינוך אין מפרישין. ומ"מ יש לגמגם אי ספינן לי' לידים במקום מצוה די"ל דהט"ז לא התיר ליספי בידים אלא בקטן שלא הגיע לחינוך אבל לא בהגיע לחינוך, ובנידון דידן דעושה ע"ד אביו הוי כספי לי' בידים, אולם אם זה מקרי עושה ע"ד אביו אי הקטן נושא לעצמו סדור לביהכ"נ יש לספק דלכאורה יש לומר כיון שהקטן יודע דנוח לו לאביו שיביא עמו סדור להתפלל הוי כעושה ע"ד אביו ומכש"כ לפמ"ש הב"י בסי' של"ד והב"ח בסי' שמ"ג דבסתם קטן אמרינן דעושה ע"ד אביו או יש לספק לכל הפחות שמא עושה ע"ד אביו, ועי' חי' הר"ן לשבת דף קכ"א ע"א אמנם נלענ"ד דעושה ע"ד אביו ליכא למימר אלא אם עושה הדבר לצורך אביו, אבל אם הקטן עושה לעצמו אף אם יודע דנוח לו לאביו לא מקרי עושה ע"ד אביו, וחילי דידי מן הדא דהרשב"א בפ' כל כתבי דף קכ"א ע"א כתב דבאיסור דרבנן ספינן ליה בידים היכא דהוא לצורך הקטן ולא לצרכנו וכתב שכן נראה מירושלמי דאמר קטן שבא לכבות אין שומעין לו לא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין זקוק לו תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכבוי אלא דלפי' לא היינו שומעין לו אפי' בשאינו עושה ע"ד אביו וזה שלא כדרך גמרתנו עכ"ד הרשב"א. והנה לרשב"א הירושלמי מחמיר יותר מגמ' דילן דפי' כשעושה לצרכנו אסור אפילו אינו עושה ע"ד אביו ולש"ס דילן אינו אסור אלא בעושה ע"ד אביו, אך עכ"פ גם ש"ס דילן מודה לירושלמי דכשעושה לצרכו מותר אף בעושה ע"ד אביו, דהירושלמי החליט דבמלקט עשבים, שהוא לצרכו, מותר בכל ענין וע"כ פסק הרשב"א דלצרכו מותר לספות לו בידים. עוד כתב הרשב"א בפ' חרש ובתשובה סי' צ"ב דבקטן עושה לצרכו לא שייך אתי למיסרך, והביאו המ"א רסי' רס"ט. עכ"פ לדעת הרשב"א יש פלוגתא בין ש"ס דילן וירושלמי, אמנם לענ"ד נראה דאין כאן פלוגתא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהירושלמי סובר דביש לו צורך מסתמא לדעתיה דנפשיה עביד ואינו עושה ע"ד אביו אבל באין לו צורך מסתמא עושה ע"ד אביו, וגם גמ' דילן סובר כן אלא דאעפ"כ צריך לאוקמי בקטן העושה ע"ד אביו משום דלאו כל קטן יודע להבחין שהכבוי צורך לאביו, ואפשר שעושה לשחוק בעלמא, ע"כ אמר בקטן העושה ע"ד אביו דהיינו שיודע להבחין שהכבוי הוא צורך לאביו וא"כ מסתמא עושה ע"ד אביו, ואי קשיא א"כ באירכסו לו מפתחות דבי מדרשא נמי הרי יש צורך לאביו במפתחות, וא"כ הקטן עושה ע"ד אביו כבר כתב הב"י בסי' של"ד דבמפתחות שנאבדו כיון שלא הודיעו שנאבדו לא הכיר בדעתו שנוח לו שיביאם בשבת עיי"ש ואף אנו לפי דרכנו נאמר כיון שלא הודיע שנאבדו אין מכיר שיש צורך לאביו במפתחות, גם יש לומר דמיירי בתינוקות שאינם יודעים להבחין שיש צורך לאביהם בהבאת המפתחות מרשות לרשות, ואף שיודעים שרוצה במפתחות מאן יאמר להן שרוצה שיביאם לו עתה אולי נוח לו אם ישמרם עד מו"ש ויביאם לו במו"ש, וכיון שאינו יודע שיש צורך לאביו בהבאת המפתחות אדעתיה דנפשיה הוא דעביד כי אינו רוצה לשומרם ועל כן מביאם לאביו. ולפי"ז הירושלמי והבבלי לא פליגי, וא"כ לדינא באם עושה הקטן לצורכו לא הוי עושה ע"ד אביו ולא הוי כספי ליה בידים ומותר אף להרמב"ם דאסר לתת בידים אף באיסור דרבנן. ולפ"ז בצורך מצוה מותר אף בקטן שהגיע לחינוך ובאיסור דרבנן יש להתיר אפילו בלא צורך מצוה כיון דלא הוי כספי ליה בידים.

וראיה ברורה לסברתנו ממכילתא דר' שמעון בן יוחאי (אשר מצאתי בכ"י מדרש הגדול שהובא מארץ תימן וישנו בבית עקד הספרים אשר למלך יר"ה) וז"ל שם בפ' יתרו אתה ובנך ובתך יכול בנו ובתו הגדולים כשהוא אומר אתה הרי בנו ובתו הגדולים אמורין מה ת"ל בנך ובתך אלו בנו ובתו קטנים שלא יאמר לבנו קטן הכנס לי כלי זה מן השוק הכנס לי כלכלה זה מן השוק קטנים הבאין לכבות אין שומעין להן שאף הן נצטוו על השביתה יכול יחזור אחריהן שלא ישברו חרסים שלא ינתזו צרורות ת"ל אתה מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך אף הן מדעת עצמן מלאכת עצמן ע"כ המכילתא דרשב"י. ואיתא במדרש הגדול בפ' ואתחנן גבי בהמה כה"ג, וגם זה כנראה מהלשון ומהסגנון הוא ממכילתא דרשב"י וז"ל שם וכל בהמתך למה אני צריך אם ללמדך שלא יעשה בה מלאכה הלא כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה ומה ת"ל וכל בהמתך שלא ישכיר אדם בהמתו לגוי יכול ירכין לה יתר (נ"ל פירושו ע"ש ויתרם תאכל חית השדה) ויאחז לה עשבים ת"ל [לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך יכול לא יניחנה תולשת לא יניחנה עוקרת ת"ל] אתה מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך אף היא מדעת עצמה מלאכת עצמה, ע"כ. מה שהסגרתי בחצאי מרובע הוספתי עפ"י סברתי עפ"י הגמ' שבת קכ"ב ע"א ותוספת דשם כי זה פשיטא דהברייתא בדרשה דמה אתה מדעת עצמך היתירא אתא לאשמעינן. ומי שיקשה בעיניו הגהה שלי יפרש יכול ירכין לה יתר ויאחז לה עשבים, שיכול שצריך להטות ממנה ולאחוז העשבים בידו כדי שלא תתלשם הבהמה (ואף דאסור להשתמש במחובר מ"מ זה רק מדרבנן ותנא אקרא קאי) ועל זה מביא הקרא דא"צ למנוע הבהמה מלתלוש העשבים. והנה מה שהתירה המכילתא להניח הקטנים לשבר חרסים משום אף הן מדעת עצמן מלאכת עצמן ודאי פירושו כיון דהוא מלאכת עצמן ודאי הן עושין מדעת עצמן ואינן עושין לדעת אביהן ע"כ אין זקוק להם. ואף שבבהמה ל"ש לומר שעושה ע"ד הבעלים מ"מ נקט נמי גבי בהמה מדעת עצמה מלאכת עצמה כלומר כיון שעושה לצרכה לאכילה אין זה מיקרי עושה מלאכה בבהמה כיון שאין המלאכה לצורך הבעלים. אתה הראת לדעת ממכילתא דרשב"י דכ"מ דהקטן עושה מלאכת עצמו אין האב זקוק לו, ולא מיקרי עושה לדעת אביו אלא בעושה לצורך אביו, וכדפרישנא לעיל. וטעמא נ"ל כיון דמלאכת מחשבת בעינן וקטן אין לו מחשבה א"כ כל שהקטן עושה לעצמו אין זה מלאכת מחשבת אף שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו עיין חולין דף י"ג ע"א. עד הנה דברנו בגונא דהקטן רואה דנוח לו לאביו שנושא ספריו, וק"ו אם אביו מראה לו שאין רוחו נוחה הימנו אם מוציא לרה"ר בשבת, אלא דיותר נוח לו שיעשה כמו שעושין הבנים הגדולים שמניחין ספריהן בבית הספר בע"ש ובשבת וחוזרין ונוטלין אותן משם ביום א', ואם אע"פ כן הקטן מחמת עצלות או חולשה אינו עושה רצון אביו ולוקח ספריו עמו בשבת, ודאי לית דין ולית דיין שיפסוק דאביו מחויב למחות בבנו הקטן בחזקת היד ולמנעו בטלטול כרמלית דרבנן. ומ"מ נראה דמשום חינוך ומשום שירגיל הקטן עצמו למנוע מאיסור הוצאת שבת ימנענו לכל הפחות אחרי כלותו שנת י"ב שלו מאיסור הוצאה, ובפרט בזמננו שרבים וכמעט כולם מתפרצים להוציא ולהכניס בשבת, צריך לחנך את הקטן בזריזות כדי שלא יעבור על איסור זה בגדלות. אמנם מצד הדין אין צריך לפרוש את הקטן מאיסור הוצאה בזמן הזה שאין לנו ר"ה אפי' הגיע לחינוך, כיון שעושה לצורך עצמו, ובפרט דלצורך לימודו בבית הספר הוא לצורך מצוה קצת כמו שביארנו לעיל, ויותר מזה התיר הכלבו בסי' ל"א בסוף דף ל"א דפוס ויניציא שכ' וז"ל ועכשיו שנהגו לומר לגוי או לתינוק להביא או להוליך ברה"ר וכו' עכ"ל הרי התיר אפי' אמירה לתינוק לצורך הגדול עיי"ש ובסי' שכ"ה ס"ו.

תשובה:
על מה שכתבתי לעיל מידידי הרב הצדיק מוהר"ר פינחס משה אלחנן וועכסלער זצ"ל וז"ל ועל ראיותיו שהביא להתיר שישא קטן סידור עמו לבה"כ להתפלל בשבת יש לי להקשות שאין ראיה מט"ז סי' שמ"ו סק"ו ופמ"ג שם שדוקא במילתא דלא שכיחא כמו איבוד מפתח וכיוצא בו מתירין משום מצוה אבל במקום דשכיחא מילתא כמו במקום שאין כאן תיקוני חצרות ומבואות ועירוב ושיתוף ובכל שבת צריכין לעשות כן הוי מילתא דקביעא דחיישינן דילמא אתי למסרך (וע"ז כתבתי עה"ג ע' ר"ן ר"פ יוה"כ ורשב"א יבמות ובר"ן פ' חולין) עיין במג"א סי' רס"ט ס"ק א' מה שמביא בשם הרשב"א בתשובה סי' שכ"ג וע"ש ברשב"א שמוכח בהדיא שגם לדבר מצוה כמו קידוש אי לאו משום טעמא דלא הוי מילתא דקביעותא היה אסור ליתן לתינוק לשתות. וע"ע בתשובת הרשב"א סי' צ"ב שכ' טעם שאסור להניק יותר מכ"ד חדש ואילך אע"פ שאינו אלא איסור דרבנן מפני שלא עלה על הדעת להתיר איסור דרבנן בכדי ועוד שחלב טמא לא נתפרש בקרא והרואה אומר שחלב טמא מותר מפני שאין חילוק בין קטן לגדול ולהני תרתי טעמי גם בנ"ד יש לחוש יותר שהרי הרואה חושב שלצורך מצוה אין חילוק בין קטן לגדול ומותר לישא סידור לביה"כ וכן אין טעם להתיר איסור דרבנן בכדי שיתפלל התינוק ומה בכך אם אינו מתפלל הלא שליח ציבור מוציאו ובכל מקום דחינן מצוה מקמי איסורא דהוי מצוה הבאה בעבירה ולמה נתיר איסור דרבנן שהרי קטן פטור מק"ש ורק בתפילה חייב שהיא מדרבנן ואין ראיה מתקיעה שאין מעכבין בר"ה דף ל"ג דהוי מצוה מה"ת והריטב"א כתב שם שדוקא בזמן שביהמ"ק קיים ותוקעין בב"ד בשבת מתעסקין עמהם אבל בזה"ז אסור להתעסק עמהם ומביא ראיה מירושלמי, והתוס' שם ג"כ נראה דס"ל כן ועיין בטור וב"י בסי' תקפ"ט שמביא ג"כ מחלוקת בזה בשם הרמב"ן ומ"מ גם לטעמו היינו דוקא להתלמד משום שאין שייך בו גזירה דרבה אבל בלא"ה לא ולפיכך אין ללמוד ממנו לשאר מצוה.

ומש"כ מר ידידי וקרובי נ"י לסמוך על הב"ח בסי' שמ"ג דהרמב"ם לא אסר אלא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן אפי' הגיע לחינוך אפי' האב אינו צריך להפריש לא ידעתי למה סמך על הב"ח במקום שהב"י והמ"א בס"ק ב' והט"ז בס"ק א' חולקים ומדייקים מלשון ש"ע עצמו שכתב אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות ואין הרמ"א חולק על זה וגם בב"ח לא מצאתי בפירוש שמתיר גם בהגיע לחינוך ואדרבה משמע שמחלק לומר שהרמב"ם ס"ל בהגיע לחינוך אפי' ב"ד מצווין להפרישו רשאין שם אביו ומראה אצבע על התוס' שבת דף קכ"ב ד"ה ש"מ קטן וכו' והתוס' ס"ל שם שגם באיסור דרבנן צריך להפרישו והריטב"א ביבמות דף קי"ד כתב ג"כ סברא זו בשם הרמב"ם ועוד מי אמר לנו שהב"ח פסק כהרמב"ם הלא שם לא כתב אלא לפרש דבריו אבל איהו מצי לפסוק כתוס' ועל הרשב"א אין לסמוך דאיהו כתב בפירוש בסי' צ"ב שלא אמר אלא להלכה ולא למעשה וראיה גדולה בעיני מהא דפסקינן בפסחים דף ה' הימנוהו רבנן בדרבנן ואי קטנים לא מיחייבי בחינוך באיסור דרבנן האיך מאמינים לו הלא אפילו גדול לא מהימן בדבר שאינו חש עליו דמילתא דלא רמיא עליה דאינשא לאו אדעתיה ולמה יהא נאמן יותר מגדול שהוא חשוד בדבר דלא משמע ליה לאינשי איסורא שהוא נאמן עליו בשבועה ומ"מ בלא שבועה אינו נאמן עיין בש"ך ס"ק כ"ב סי' קי"ט.

והראיה ממכילתא דרשב"י ג"כ איננה חזקה לפע"ד ואדרבה משמע מלשון זה דתנא יכול יחזור אחריהן שלא ישברו חרסים וכו' שדוקא לחזור אחריהן אינו מחוייב אבל אם שובר חרסים לפניו צריך למונעו, ואע"פ שמן הפסוק אין ראיה שצריך למחות אלא בעושה לדעת אביו שאז אסור מה"ת כמו שכ' הפמ"ג מ"מ נזהר התנא בדבריו לאשמעינן שבדרך אסמכתא גם זה אסור ומתוספתא האחרת שהביא ג"כ אין ראיה לפענ"ד שמדרבנן ג"כ אין צריך להפרישו חדא דלא מיירי אלא באיסור מה"ת והפירוש נלענ"ד דיכול ירכין לה יתר פי' חבל כש"כ כוננו חצם על יתר דהיינו להטות החבל כדי שלא תצא כעין שאמרו בשבת דף קי"א ויכול שקושרין חבל לפניה שלא תצא לתלוש עשבים ויאחז לה עשבים מבעוד יום מלשון שדה אחוזה, ועל סברתו בענין מלאכת מחשבת שקטן אין לו מחשבה קשה לי דא"כ גם בעושה לדעת אביו לישרי ועוד שלפי טעם זה בהמה ודאי אין לה מחשבה ולמה מצווה על שביתתה ועוד שקטנים יש להם מעשה מן התורה לתרתי לישני בחולין דף י"ג ומעשיהם ודאי מיקרי מלאכה לענין שבת והרי זה דומה לאלון ולרמון ואגוז שחקקו תינוקות וכו' שטמאין מפני שנתקיים מחשבתן. והנה ראיתי בפ"ת סי' שמ"ג מביא תשובת ר"ע איגר שמתיר בסי' ט"ו בקטן בן ט' שנים שיוליך חומש לבה"כ לעצמו ואח"כ יקרא בה ג"כ גדול, ולא ראיתיה לכן לא אדע אם מתיר ג"כ בהגיע לחינוך. ולבר מן דין ומן דין קשה לי ג"כ להתיר מאחר ששבת היא ג"כ מצות עשה כמו שאמרו בשבת דף קי"ד ולגבי מצות עשה כל הפוסקים שווין שחייב לחנך עיין בתה"ד סי' צ"ד ולפ"ז גם בנ"ד אפי' ב"ד מצווין לחנך ועיין מג"א סי' תר"מ ס"ק ג' וכן בנ"ד בפרט בתלמידים שהם במקום בנים אם שותק הרב חושבים התלמידים שדעתו להתיר הדבר והוי כמו ספי לי' בידים כעין מעשה דר"י וראב"ע בברכות דף י"א וכן בסוכה דף ב' שהביא ר"י ראיה מזקנים שלא אמרו דבר והרבה מעשים כי"ב ועי' מש"כ בפ"ח בי"ד סי' פ"א ס"ק כ"ו דאעפ"י שקטן וכו' אין ב"ד וכו' היינו מעיקר הדין אבל מ"מ יפרשהו וכו' לפי שבזמננו אין נזהרין מדינים אלו רוב הבנים יוצאין לתרבות רעה וכו' ובודאי גם לענין שאר איסורים שאינם לגבי אכילה אם אין מוחין בידם עד שיהיו גדולים יאחזו במנהגם הרע ולא יעזבו דרכם הרעה חיש מהר וקרא דכתיב חנוך לנער וגו' גם כי יזקין וגו' הוא דבר הנשרש בטבע ואין בו חילוק בין מצות עשה או לא תעשה ומ"ש בתה"ד הנ"ל לחלק בזה בין שב וא"ת וקום ועשה לא הבנתי ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר מבן סורר ומורה שמבקש לימודו ומלסטם הבריות שהוא לאו ואוכל ושותה יותר מן הצורך שהוא מצות עשה לדעת הרמב"ן בקדושים תהיו, והרי אפי' בנכרי קטן בכתובות ד' י"א אמרינן דזכות הוא לו ולא הוי כעבד דגדל באיסורא וטעם טעם דאיסורא עיי"ש ברש"י. והריטב"א כתב וז"ל וכיון שנתחייב בקטנות והורגל בתורת ישראל הקדושה ומסתמא לא יסור ממנה מילתא דלא שכיחא היא שימחה ולמילתא דלא שכיחא ל"ח לה עכ"ל (וחידוש הוא שח"ס סי' רנ"ו לא הזכיר קושיתו ותירוצו בשם אומרו) ואם עושין חלוק בין מצות עשה למצות ל"ת א"כ לא הורגל לפרוש מאיסורים שקשים לפרוש מהן והאיך יכולין לסמוך על חזקה זו שלא ימחה והדרא לה קושיתן לדוכתין אלא ודאי שגם באיסורין שייך מצות חינוך ופוק חזי מאי עמא דבר שאין עושין שום חילוק ומחנכין הקטנים בין במצות עשה ובין במצות לא תעשה בין דאורייתא בין דרבנן. ובזה אסיים בעתירת חיים וחסד וברכה וכו'.

ועתה אנופף ידי שנית לתרץ דברי ולהשיב על דברי הרב הנ"ל בעהי"ת (ועיין תשובות מו"ר מהר"ם שיק חא"ח סי' קע"ג שמיישב ג"כ מנהג העולם לטלטל ע"י קטן). מה שדחה בתחלה ראייתי מדברי הט"ז והפמ"ג סי' שמ"ו סק"ו דהט"ז לא אמר אלא במילתא דלא שכיחא וזה לא משמע בדברי הט"ז כלל וכלל דהרי כתב סתמא וז"ל ומשמע במרדכי שם שיש היתר להביא ע"י תינוק המפתח כמו ע"י עכו"ם עכ"ל והמרדכי מיירי מדבר הרגיל בכל שבת ושבת וגם הט"ז כתב על דברי המרדכי העתקתי כל זה לפי שראיתי רבים נכשלים באותן המקומות שאסור הטלטול מחמת שאין עירוב וכו' אלמא דגם הט"ז מיירי ממקומות שאין שם עירוב. הן אמת שח"ס בח"ו סי' י"ג כתב שדברי הט"ז תמוהין וכתב שהט"ז מיירי שהקטן בעצמו נכנס להתפלל לבהכ"נ ומחנכין אותו במצות תפילה וכדומה משו"ה מותר למיספי לי' בידים איסור עכ"ל מ"מ כל תמיהתו אינה אלא משום דהט"ז מתיר למיספי ליה בידים אפילו בדבר שאינו באקראי ונשמע מזה דגם הח"ס פי' דברי הט"ז כפשוטן דמיירי בדבר שאינו באקראי ולא רצה לעוות דבריו, ואם לא היה הט"ז מתיר אלא באקראי לא היה מוצא לתמוה בדבריו. ולענ"ד לתרץ תמיהת הח"ס על הט"ז דהט"ז סמך בשעת הדחק על הרשב"א והר"ן דמתירין למיספי בידים לצורכו של תינוק באיסור דרבנן, ובמקום שאין עירוב פעמים הוה שעת הדחק אם אין כאן גוי להביא המפתח, ופשוט שאפילו בקטן שהגיע לחינוך מתיר אם א"א בענין אחר וכמו שהתיר רע"א בתשובותיו סי' ט"ו שישא קטן עמו סידור לביהכ"נ ויתפלל עמו הגדול, ושם מיירי בקטן בן ט' דודאי הגיע לחינוך לענין שבת והתיר לסמוך על הרשב"א והר"ן בשעת הדחק, וראיתי בתשו' מהר"י אסאד סי' פ"ד שכתב ג"כ להרשב"א והר"ן מותר בכל גווני ליתן בשבת סידור לקטן להוליכו לביהכ"נ אפילו לצורך הגדול, רק הביא כמה וכמה פוסקים שאין לסמוך על הרשב"א וכתב לבנו וז"ל: אתה לא תעשה מעשה ע"י קטן אלא ע"י נכרי או להניחו מע"ש בבית הכנסת עכ"ל ומשמע דבשעת הדחק אם א"א בענין אחר היה מודה דמותר לסמוך על הרשב"א. וכן ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' ח"א סי' קי"ז שמתיר ליתן סידור לתינוק משום דחשיב ליה מילתא שאינו קבוע דלא בכל פעם יצטרך לכך. אמנם אינו צריך לטעם זה אלא להתיר ליתן לקטן לצרכו משום דאז שייך דילמא אתי למיסרך במילתא דקביעות, אמנם אם הוא לצרכו של תינוק מתיר בפשיטות אפילו מילתא דקביעא משום דכל שהוא לצרכו של תינוק שרי כמ"ש הרשב"א דלא שייך דילמא אתי למסרך. ויותר מזה התיר הכלבו סי' ל"א דף ל"א ע"ד דפוס ויניציא שכתב ועכשיו שנהגו לומר לגוי או לתינוק להביא ולהוליך ברשות הרבים וכו' אין בהם דין ר"ה ויש להם דין כרמלית אע"פ שיש אוסרין שבות דשבות אא"כ יש שם מקצת חולי או במקום מצוה מ"מ כיון שאין בזה איסור תורה הקלו בהן עכ"ל וכבר פירשתי דברי הכלבו דה"ק כיון שא"א לבוא לידי איסור דאורייתא הקלו בהן. הנך רואה בעליל דהכלבו מתיר ליתן לתינוק אפילו שלא במקום מצוה, ומ"ש הרב זצ"ל שאין להתיר לישא סידור מטעם מצוה והאריך בזה. הנך רואה בדברי הח"ס שהבאתי לעיל שתירץ דברי הט"ז שהתיר מטעם דמחנכין אותו למצוה, וכל הגאונים שהבאתי לעיל מתירין, ואם הרב זצ"ל בחסידותו החמיר אנו אין לנו אלא דברי הגאונים הנ"ל שפשטה הוראתן בכל ישראל. ואף שהח"ס בהוראתו שם ג"כ החמיר מ"מ לא אסר אלא ליתן בידים ומכותלי תשובתו ניכר שלא החמיר אלא לפי שבאו לידי מכשול שלא התקינו את העירוב מפני שהיו סומכין על התינוקות אבל בלא"ה היה מתיר כמו שהתיר רע"א הנ"ל ועי' בתשו' משיב דבר ח"א סי' כ'.

עוד השיג הרב זצ"ל עלי על שסמכתי על הב"ח שמתיר להרמב"ם באיסור דרבנן אף בקטן שהגיע לחינוך והרי המ"א סי' שמ"ג ס"ק ב' והט"ז בס"ק א' חולקים הנה כבר הראתי לעיל שיש דיעות דיש לסמוך על הרשב"א לענין איסור דרבנן למיספא בידים באיסור דרבנן, והנה גם כאן בקטן שהגיע לחינוך הרשב"א בפ' חרש פליג על הרמב"ם בראיות ברורות עיי"ש והתיר אפילו באיסור דאורייתא שאין אביו מצווה להפרישו אף בקטן שהגיע לחינוך ומכש"כ באיסור דרבנן. ואני כתבתי שאפילו לדברי הרמב"ם יש לנו גברא רבה כהב"ח שמתיר באיסור דרבנן. וכדי להראות שלא הפרזתי בדבר לסמוך כאן על הב"ח אעתיק כאן דברי ס' תורת שבת סי' שמ"ג ס"ק א' וז"ל: המג"א והט"ז ואחריהם הא"ר והת"ש כולם פירשו דמ"ש הרמ"א דדוקא בדאורייתא מצוה על האב לגעור בבנו היינו שיש חיוב לב"ד למחות באב אם אינו מפריש בנו אבל מצד הדין גם באיסור דרבנן חייב האב להפרישו, ולענ"ד אין ספק שאינו אמת דלא די שלא עיינו בדברי הד"מ (ואפשר שלא היה להם הד"מ הגדול) שכתב וז"ל כתב ב"י וכתב הרב מוהר"ר יוסף פאסי ז"ל דאף הרמב"ם ס"ל שאין ב"ד מצווין להפרישו אף באיסור דאורייתא והא דנקט איסור דרבנן משום דבאיסור דאורייתא אביו צריך למחות בידו, ואם אינו מוחה ב"ד מצווין למחות ביד אביו שימחה ביד בנו, משא"כ באיסור דרבנן דאף האב א"צ למחות וכ"כ הר"ר חיים ז"ל שזהו כוונת הרמב"ם עכ"ל. הרי שכתב בפירוש שאם הקטן עובר איסור דרבנן באקראי שא"צ למחות כלל ומה שנאמר ברמב"ם פכ"ד דשבת הי"א על קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות שאין ב"ד מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין מוחין בידו, פירושו אין אומרים לו דבר על שלא הפרישו, מטעם שאין חיוב כלל באב למחות ביד בנו אם עובר איסורא דרבנן אלא שלא דייקו בדברי המחבר שהרי כתב על זה דאף באיסורא דרבנן אסור להאכילו בידים או להרגילו, מוכח דרק להאכילו בידים או להרגילו היינו שלא יגרום האב שיורגל בנו בכך הוא דאסור, אבל אם אוכל פעם או שתים באקראי אף שהאב רואה א"צ להפרישו, והמג"א בעצמו כתב בסי' של"ד ס"ק כ"ט דהטעם שצריך למחות אם בא קטן לכבות משום שעושה ע"ד אביו כמ"ש בגמרא, וכתב שם הב"י דהכי קיי"ל דבשאינו עושה ע"ד אביו מותר להניחו לכבות ע"ש ורק לדעת הי"א שהביא הרמ"א בשם תוס' בשבת קכ"א בד"ה שמע מיני' באמרם כיון שחייב לחנכו כש"כ דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה וכו', הוא די"ל שאם האב מצווה לחנכו במצוה דרבנן כמ"ש בסי' ק"ו שהביא המג"א, ה"ה די"ל דכש"כ הוא שצריך להפרישו מאיסור דרבנן אבל אין אחד מהראשונים ס"ל כדעת התוס' בזה, והתוס' בעצמם בנזיר דכ"ט ד"ה בנו והתוס' ישנים ביומא ד' פ"ב ד"ה בן שמנה וכו' כתבו להיפוך דלא שייך חינוך רק לקיים מצות עשה, אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך. והחינוך בי"כ הוא לקיים מצות עשה דועניתם את נפשותיכם ע"ש. ואף לדעת התוס' הנ"ל לא די שאין צריך לפרוש את הקטן שלא הגיע לחינוך שהרי לדידהו אב וב"ד שוים הם כמ"ש הב"י אלא אפי' בהגיע לחינוך י"ל דדוקא אצל מצוה דאורייתא צריך להפרישו, שהרי התוס' שם כתבו דסוגי' דיבמות דקי"ד איירי בכל ענין, היינו בין לא הגיע לחינוך בין הגיע לחינוך, ושם נאמר דמניחו תולש בעציץ שאינו נקוב דרבנן, ואפילו לחנכו במצוה דרבנן י"ל שא"צ, ומ"ש בסי' ק"ו שחייב לחנך את הקטן שהגיע לחינוך בתפילה דרבנן, הטעם משום דרחמי נינהו, וכדרך שהנשים מחוייבות מטעם זה ה"ה קטנים ולא מצד חינוך עצמו רק להרגילם שיכנעו לה' ולהודיעם שמאתו יצא כל טוב ולא דרך מקרה, ולשיטת רש"י בברכות ד"כ ד"ה קטנים (הביאו המחבר בסי' ע' ס"ב) אפילו בקיום מ"ע דאורייתא לאו כללא הוא שחייב האב לחנך את בנו בכל מצוה ומצוה, ולפי"ז אין ספק שדברי הרמ"א כאן דוקא נינהו דרק בדאורייתא מצוה על האב לגעור בו ולהפרישו ולא באיסור דרבנן וכ"כ הש"ך בי"ד סי' פ"א סקכ"ו עכ"ל תורת שבת הצריך לעניננו (והעתקתי אותו אולי הספר אינו מצוי ביד רבים, ודבריו נכונים ודברי אמת ניכרים). והנה בנידון דידן לצורך מצוה ובשעת הדחק הייתי יכול לומר דסמכינן אהרשב"א נגד הרמב"ם, וכתבתי ליתר שאת דלדברי הב"ח גם לדעת הרמב"ם מותר, ומדברי התורת שבת נתברר בראיות ברורות שפירוש המ"א והט"ז בדברי רמ"א אינו אמת, ואפשר אילו ראו דבריו שבד"מ הגדול לא פירשו דבריו כן, וא"כ כל דברי נכונים וברורים. ומ"ש הרב זצ"ל דאולי הב"ח גופיה ס"ל כהתוס' כבר הראית לדעת שכל הראשונים והתוס' עצמם בב' מקומות חולקים על התוס' בשבת. ומ"ש דעל הרשב"א אין לסמוך כבר הראיתי לעיל שגדולי הדור סומכין עליו. ומה שהביא ראיה מסוגיא דפסחים נגד הרשב"א במח"כ הוא טעות גדול, ואמינא ליה ולטעמיך האיך מהימנינן לקטן אף אי לא פסקינן כרשב"א הא הקטן בעצמו אינו מצווה וא"צ לחוש והוי מילתא דלא רמיא עליה, אלא ודאי דרצונו לומר כיון דאנן מחנכין אותו בבדיקת חמץ ויודע לבדוק א"כ סמכינן עליו ומה איכפת לן אם אנו מחנכין אותו מצד חיוב או מצד להרגילו במצות אעפ"י שאין אנו מחוייבין סוף סוף מיירי בקטן שיודע לבדוק כראוי מצד שחינכו אותו בכך, ועוד הרי כבר כתב הרבנו ירוחם בנ"א ח"א דדוקא דל"ש בר חיובא באיסור הקטן אבל שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווין עליו להפרישו עכ"ל. ויפה פירש דבריו המלא רועים (ערך קטן אוכל נבלות סי' י"ג) דכוונתו מ"ש ביבמות קי"ד ע"ב ב' אחין אחד פקח וכו' ואמאי תיתב גביה קטן אוכל נבלות הוא ומשני משום איסורא דידה מבואר דאע"ג דמצד איסור החרש אין אנו מצווין להפרישו מ"מ כיון דשייך גם בפקח שהוא בר חיובא באיסור זה מצווין אנו להפריש גם החרש כי היכא דלא ליתי הך פקח בר חיובא לידי איסורא עכ"ל, וכן פירש דברי רבינו ירוחם בח"ס או"ח סי' פ"ג וא"כ היכא דהקטן בודק חמץ בעד הגדול בודאי מצווין ללמדו שיבדוק היטב ובכה"ג גם הרשב"א מודה שמצווין להפרישו אף מאיסור דרבנן.

ומה שדחה הרב זצ"ל ראייתי ממכילתא דרשב"י ומדייק לשון יחזר אחריהן דמשמע דוקא שלא יחזר אחריהן אבל אם משברין לפניו צריך למונעם זה אינו דא"כ ליפלוג ולתני בדידה ולמה לו לחלק בין כבוי נר ובין שבירת חרסים הו"ל למימר בשבירת חרסים גופא שא"צ לחזור אחריהן ה' ומו"ר מהר"ם שיק שו"ת הא"ח סי' קנ"ז וה"ג מו"ה יואל אונגאר בשו"ת שאינו עושה דבר זה לצרכנו, דאם היה אומר דישבר חרסים לפנינו הייתי טועה ואומר דגם לצרכנו מותר ע"כ אמר דלא יחזר אחריהם כשהם בפני עצמם ובודאי עושים לצורך עצמם ולא לצרכנו. ומה שפי' הרב זצ"ל בברייתא דירכין לו יתר ג"כ במח"כ הוא דוחק גדול, ואין אני מאריך בזה כי אינו צורך לעניננו. וע' תשובות שואל ומשיב מ"ג ח"א סי' קי"ז שמקיל ג"כ בלצורכו של קטן עיי"ש.

ומה שהקשה על סברתי דקטן אין לו מחשבה דא"כ גם בעושה לדעת אביו לישתרי פשוט דלא קשה כלל דבעושה על דעת אביו אסור משום דהוי כאביו מצויהו. ומה שהקשה משביתת בהמה דהא גם בהמה אין לה מחשבה תמיהני איך למדן גדול כהרב זצ"ל יאמר דבר זה דהא פשיטא דדבר שאינו מתכוין מותר ומ"מ צותה התורה על שביתת בהמה אף להניחה לעשות דבר שלא בכוונה (כי שייך כוונה גם בבהמה עיין ריש ב"ק, קרן הוי בהזיקה בכונה) וע"כ דגזירת הכתוב הוא דמחוייבין אנו בשביתת בהמה אף שאין לה מחשבה, ומ"מ גבי אדם לא אסרה התורה אלא מלאכת מחשבת, ומה שהביא מחולין דף י"ג ע"א המעיין שם יראה דמשם ראיה לדידי וכמש"ל. ומ"ש דשבת הוי גם מ"ע ובזה כל הפוסקים מודים שחייבים לחנך כבר רמז על זה הח"ס א"ח סי' פ"ג, והראה מקום על תה"ד סי' צ"ד דלפי דבריו י"ל דלא שייך חינוך אלא בעשה משום דצריך לזרז ולא בשב ואל תעשה ושביתת שבת נמי שב ואל תעשה, אך הח"ס מיאן בסברא זאת, וראיתי במלא הרועים בערך הנ"ל סי' ז' ומקשה הרבה קושיות על דברי התוס' דבמצות עשה מחוייב גם להפריש מצד חינוך וטרח ליישב. אמנם בנידון דידן בלא"ה לא קשה מידי דהא אנן באיסור דרבנן איירינן ואיך נאמר דבשבת איכא עשה דרבנן, רבנן אסרו לעשות דבר זה משום גזירה וכדומה וא"כ אף אי אמרינן דבעשה דרבנן כגון תפילה חייב לחנך, אבל זה לא שייך במקום שאמרו רבנן שב ואל תעשה. ומ"ש הרב זצ"ל עוד דברי מוסר ראויים לאומרם, אולם גם אני הראיתי לעיל טעמי ונמוקי מפני מה אני מתיר, והראיתי שיש בזה צורך ותקנה, וגם אני אומר פוק חזי מאי עמא דבר שראיתי בהרבה קהלות קדושות שאין מונעים את הקטנים לישא הסידורים אף במקום שאין עירוב, ועדותו של הכלבו יוכיח, וכן תשובות הני גאונים שהבאתי בריש דברי אלו.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף