אילת השחר/גיטין/נב/ב
תוד"ה דאתו למימר. עי' במהרש"א שתמה למה דימו זה לחזרה, דהא כאן כל רגע יכול ליהנות מן החיטים, ולפי"ז צריך להיות חייב גם באונסין, ובקרני ראם כתב דכשנתייקרו ובודאי האפוטרופוס יחזור אז כבר הוי כבחזרה, וכדבריו משמע בתוס' הרא"ש דהי' יכול לאכול החיטין והי' ברשותם עד דאייקור. אמנם הר"ן ס"ל דחייב באונסין, וצ"ל דכ"ז שלא חזרו הוא ברשותו, וכמבואר בריטב"א דאע"ג דבשאר דוכתי כיון דאפשר לחזור ונשרפו הוא עדיין ברשותו של זה שקנה כ"ז שלא חזר, הכא דלהשני אין רשות לחזור ונשרף כ"ז שלא חזרו היתומים הו"ל שפיר ברשותם. (מהדו"ק)
קא לביש ומיכסי מיתמי אמר להו כי היכי דלישתמען מיליה. והיינו דעי"ז יהי' ריוח לנכסי היתומים וכמבואר ברמב"ם (פי"א מנחלות הל' ה'). ויש לעיין אם הריוח לא יהי' יותר ממה שעולה מה דלבש ומכסי אם גם אז מותר ללבוש מנכסיהן, או רק אם משערין דהריוח יהי' יותר ממה שעולה מה דלביש ומיכסי.
ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי. ברשב"א בשם תוספתא דב"ב דרק קודם שהחזיק בנכסים, דמשהחזיק בנכסים אינו יכול כבר לחזור. ובקצוה"ח (סי' ר"צ) ביאר דאע"ג דפועל יכול לחזור, ולשיטת הרבה ראשונים גם שומר מהאי טעמא יכול לחזור, מ"מ כאן דיש מצוה לא הו"ל עבד לעבדים וא"א לחזור. וצ"ע דמ"ש ממלמד תינוקות דחוזר [ועי' בתוס' קידושין דף ט"ז], ואולי זה מתקנתא דרבנן.
והראוני מש"כ בזה בקצוה"ח סי' של"ג סק"ז להוכיח מהא דמלמד יכול לחזור, אע"ג דמה שמקבל שכר עבור פיסוק טעמים זה ג"כ מצוה, ולא כמש"כ בחות דיאיר דאינו מעבודת ה' וממצותו ומ"מ יכול לחזור, וה"ה דחזן יכול לחזור, הרי דהוא עצמו סובר דאפילו בדבר מצוה אפשר לחזור וסותר דבריו.
והנה מחומר הקושיא נראה לומר דהנה ללמד לתלמידים או להתפלל להציבור הוא דבר מצוה שזה מדרך הנהגת העולם, שתמיד יש מי שצריך שילמד ושצריך להתפלל להם, וכל אחד צריך להתלמד, וכן שיהי' חזן ויתפלל להציבור, ולכן אין מצוה קשורה לזה שהשכיר עצמו, ונהי שזה מצוה, אבל מה שהתקשר למישהו על זה שייך דלא יהי' עבד לעבדים, אבל הגע בעצמך אם הי' דבר שהמצוה תתקיים רק אם יעשה עבודה דאדם מסוים, נמצא דהעבודה לזה הוא עצם המצוה, ואז אינו עבד לעבדים, וביתומים הא זה חורג ממנהג העולם, ואע"פ שקורה עוד אסון ויש עוד יתום, מ"מ המצוה הוא רק לעבוד ליתום הזה, לכן א"א לחזור דאין בזה משום עבד לעבדים כיון דזה ממצותו לעבוד להיתום הזה.
ויש לעיין בהא דס"ל לחד מ"ד אע"ג דמפסיד לא מסלקינן לי', וכן באכיל ולא אמיד דתלינן משום מציאה, אע"ג דבעצם חשוד, ולא היו ממנים אותו לכתחילה עם חשד כזה, אם זה מחמת דיש לאפוטרופוס כאילו זכות בעלות בנכסי היתומים, או משום דהוי בזיון ואין לנו לבזותו כ"ז שלא הוברר שודאי גוזל מהם, או דדין הוא בכל שררה דאין מורידין משררה כ"ז שלא הוברר דאינו ראוי לזה.
והנה הרמב"ם הא פסק דבמינוהו ב"ד לא תלינן במציאה, ורק במינהו אבי יתומים, תלינן במציאה, וכבר הק' הרשב"א דממ"נ אי איכא למיתלי במציאה, נתלה כן בתרוייהו, ואי לא בתרוייהו לא נתלה. וצ"ל דס"ל להרמב"ם דלהורידו צריך אותו בירור כלהוציא ממון, וא"א להורידו מחשד בעלמא, אלא דבמינהו ב"ד הא לכתחילה מינוהו לפי דעתם ועל צד שהוא חשוד לא נתמנה על ידם, משא"כ במינהו אבי יתומים לא מהני חשד שלנו להוציאו מדינו. (מהדו"ק)
תוד"ה הלכה. ומיהו נראה דודאי אי פשע חייב לשלם לכו"ע אבל כל כמה דלא ידעינן וכו' כדאמרינן בירושלמי. מה שהביאו מהירושלמי הוא רק ראי' לחלק בין תשלומין לשבועה אבל לא ראי' דאי"צ לישבע שלא פשע, דזה פשיטא להו מסברא, ועי' בתוס' הרא"ש. (מהדו"ק)
המטמא וכו'. בחזו"א (ב"ק סי' ב' ס"ק י"ג) הסתפק בנוטל ככר תרומה של חבירו על מנת לטמא דהוי היזק שאינו ניכר דלא שמיה היזק, אם נעשה גזלן. והכונה אם הוא גזלן מעיקר הדין אף בלי שתיקנו שחייב לשלם עבור היזק כזה כמבואר בדבריו שם, ובסוף מסיק דנעשה גזלן אע"פ שאינו חייב ע"ז, וכמו בזורק לים במים צלולים דאמרינן בב"ק דף צ"ח דנעשה גזלן, ואע"ג דעדיף דהתם לא שייך לומר הרי שלך לפניך וכאן אם יהי' גזלן יוכל לומר הרי שלך לפניך, מ"מ נעשה גזלן גם בלוקח לעשות היזק כזה.
וצ"ע דהא כשנוטל לטמא ולהחזירו הרי זה כנוטל על מנת לעשות השבה דהא כשמחזירו הוי השבה, א"כ איך יכול להיות בזה גזלן, ושאני היכא דנוטל לזרוק לים דאין זה השבה לכן הו"ל שפיר גזלה להוציא מרשות הבעלים משא"כ בנוטל לטמאות.
ועי"ש עוד שכתב דלפי"ז הא דאמרינן דבמנסך נעשה גזלן משעת ההגבהה, זה תלוי, דלהצד דגם בהיזק שאינו ניכר נעשה גזלן אף אם אינו חייב לשלם ע"ז אז פשוט דנעשה גזלן, אלא דלהצד השני דנעשה גזלן רק אם לוקח להזיק היזק שחייב לשלם בעד זה, מ"מ אחרי שתיקנו דהוי היזק וחייב אז ממילא נעשה גזלן בהגבהה.
אמנם ברש"י מבואר דהגביהה לגזול, וביותר ברשב"א משמע דרק אם חשב לקנותו ובאם לא חשב לקנותו לא יהי' גזלן להתחייב משעת הגבהה, וצריך טעם דעכ"פ אחרי שתיקנו דהיזק שאינו ניכר חייב יהי' גזלן משעת הגבהה.
ויש לומר כיון דכל ענין גזלן שעשה שהדבר לא יהי' לבעלים, וא"כ גם אחרי שתיקנו להתחייב בעד היזק שאינו ניכר, מ"מ הא לא תיקנו שיהי' שינוי, דלכן בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך למ"ד דלא שמיה היזק, והתקנה היתה רק דתמיד אם יטמא או ינסך דלא יוכל לומר לא הזקתי, וה"נ גזלן שיזיק יהי' חייב מהאי טעמא, אבל אין להתחיל לעשותו גזלן משום שיטמא או ינסך כיון דהוי כנמצא בעין, וא"כ הא לא לקחו להוציאו מהבעלים, דגם אחרי התקנה דחייב על היזק כזה מ"מ לא נקרא שיצא מבעליו. וכמו אם יגביה כדי לעשות בו מום לפי"מ שהוכיחו בתוס' ב"ק דף צ"ח דמום לא הוי שינוי שגזלן יקנה בזה, ובודאי אם דעתו לעשות בו מום ולהחזיר הבהמה הרי לא גזל אותה, ה"נ הגביה על מנת לעשות היזק שאינו ניכר הרי לא רצה להוציאה. ולכן כתב הרשב"א דהיכא דלא נתכוין לקנותה אלא לנסך לא הו"ל גזלן.
המטמא והמדמע והמנסך. הנה מדמע הא אינו מקלקל כלל הפירות חולין אלא דעי"ז הוזלו ממחירם הקודם ומ"מ חייב ע"ז במזיד, ולמ"ד שמיה היזק חייב ע"ז מן התורה.
ולפי"ז יש לעיין אם בזורק מטבע לים במים צלולים דמבואר בב"ק דף צ"ח דפטור, דאולי אם יעשה במזיד יהי' חייב מק"ו מהיזק שאינו ניכר [חוץ ממה שכתבו שחייב מדינא דגרמי], וכבר הקשה זה הראב"ד שם.
ויש לעי' דהא בב"ק דף י"ז ע"ב בזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דלמ"ד בתר תבר מנא אזלינן הראשון פטור, ולמה, הא הוזיל הכלי אפי' לפני ששברה השני ונחייבו ע"ז שהוזיל הכלי, והא הרמב"ן שם כתב דגם אם בתר תבר מנא אזלינן מ"מ השני פטור כיון דשבר הכלי שאז כבר אינו שוה כלום, וכל החילוק הוא דאם בתר מעיקרא חייב הראשון, אבל אי בתר תבר מנא גם הראשון אינו חייב והשני בכל אופן פטור, אבל עכ"פ גם לדבריו אם בתר תבר מנא אזלינן הראשון פטור, ולמה לא נחייבו מצד דלא גרע מאינו ניכר דחייב על שהוזיל המדומע, ודוחק לומר דמיירי רק בזורק בשוגג.
וכן יש לעיין בהא דב"ק דף צ"ח בעושה מום בבהמת חבירו דכיון דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי לכן אינו חייב לשלם, ונתבאר באילה"ש שם דברמב"ם מבואר דמיירי דשוה עי"ז פחות, ומ"מ פטור כיון דלאו למזבח קיימי לא מקרי הפסד בגוף הדבר, דמ"מ ליחייב מחמת שהוזיל הבהמה משויה ועדיף ממדמע דהוי אפילו ניכר וכ"ש דיש לחייב.
והראב"ד הובא בשטמ"ק שם הקשה על שף מטבע דלמה לא נחייבו כהיזק שאינו ניכר וכן בזורק במים צלולים, אבל בעושה מום כתב דלא דמי למדמע דפסלינהו להדיוט לכן חייבו יותר, אבל מזרק מטבע לים ומשף מטבע נשאר בקושיא.
שם. והמנסך. יש לעיין למ"ד מנסך ממש דהגביהו וניסך דהיינו שהוריק מהכלי ובודאי לא מיירי על גבי קרקע דאז יתחייב משום מאבד ממש, וע"כ דהוריק לתוך כלי הרי דשייך נסך לכלי. ובחזו"א (יו"ד סי' מ"ז ס"ק ט"ו) נסתפק בזה, אלא דלפימש"כ שם דבמוריק מהכלי נאסר מה שנשאר בכלי דהכל נעשה תקרובת ע"ז, אפשר דגם כאן הנידון על היין שנשאר בכלי.
רש"י ד"ה מנסך ממש. לפי המפרשים דיש ניסוך ע"י שיכשוך ויש ע"י הגבהה והרקה על הקרקע, כמבואר ברא"ש פ"ד דע"ז סי' י"ג, וביאר ברשב"א דשמואל לא רצה להעמיד בהגביה וניסך דא"כ הו"ל למימר הגביהו וניסך, ובשכשוך בלי הגבהה הא קם לי' בדרבה מיני', לכן מוקי במערב, ורב מוקי במנסך ממש היינו בהגביה והוריק ומעידנא דאגבהיה קנייה. וצע"ק מה דכתב רש"י על דברי רב שמפרש מנסך ממש דהיינו שכשוך, דא"כ בכה"ג למה אמרינן מדאגבהיה קניה, וע"כ לרש"י צ"ל דגם שכשוך אינו חייב מיתה אא"כ הגביה. ועי' חזו"א יו"ד סי' מ"ז ס"ק ט"ו.
ובתוס' הרא"ש כתב לפי סברא א' דשכשוך אינו אסור אלא מדרבנן ורק בהגבהה אסור מן התורה. והכונה דהגבהה לשכשוך יחד אסור מן התורה, וצ"ל דאינו חייב מיתה ג"כ אא"כ הגביה ושכשך.
תוד"ה מנסך. ומטעם שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרות חבירו אין לחייבו דמהאי טעמא לא מחייבינן לי' טפי אלא כאילו הוא היזק ניכר. הנה לכאורה הא ודאי לא הוקשה להם לכל קם לי' בדרבה מיני' דנחייבו מדרבנן משום שלא ילך ויזיקנו באופן דקם לי' בדרבה מיני', וא"כ גם כאן פשוט דלא נוכל לחייבו ולא הוצרכו לבאר זה כאן. אמנם באמת הא נהי דרוצה לצער חבירו אבל הא יש איסור לשמים, א"כ נהי דרוצה לצער חבירו אבל למה יעשה עבירה שזה לשמים ולכן לא שייך לחייב משום זה, אבל היכא דכל ההיזק הוא ע"י עבירה כגון לטמא תרומה דההיזק הזה הוא רק ע"י מעשה עבירה, ע"ז מצינו דקנסוהו שלא ילך ויטמא אע"ג דלטמא זה העבירה לשמים משום דההיזק הוא דוקא ע"י עבירה, ולא דמי לשריפת גדיש דההיזק דשריפת גדיש אינו מחמת שבת וא"כ לא גזרינן שמא יחלל שבת, דכשרוצה לצערו ע"י שריפת גדיש אינו מוכרח שיהי' ע"י חילול שבת, ואע"פ שבשבת פטור ובחול חייב, מ"מ הרצון לצער היינו המעשה היזק וזה אינו תלוי בשבת, אבל כאן שההיזק הוא ע"י עבירה כגון לטמא תרומה או לנסך יין שזה ההיזק הוא ע"י עבירה ע"ז הא תיקנו לחייב, א"כ נחייבו שלא ילך ויעשה היזק כזה אע"פ שזה יצוייר רק ע"י עבירה לשמים, וע"ז תירצו דמ"מ לא תיקנו רק שיהי' לו דין כהיזק ניכר אבל לא תיקנו סתם חיוב.
בא"ד. דהגבהה צורך ניסוך. במהר"ם שיף רצה לומר דא"א ליאסר בלי הגבהה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ועי' מה שהקשה בביאור דגם אחרי שהגביה לגוזלו עדיין אינו יכול לאוסרו כיון שאינו שלו. אבל בכלל צ"ע דאטו בשביל זה יהי' קם לי' בדרבה מיני' על הגבהה שמחייבתו על שגזל כיון דאז אינו חייב עדיין מיתה, דבשלמא אם א"א להיות חייב מיתה בלי הגבהה, זה גורם שמשעת הגבהה הו"ל כאילו מחויב מיתה וקם לי' בדרבה מיני' גם על ההגבהה, אבל מה שההגבהה הוצרכה כדי ליאסר, מה זה משנה לענין דין קם לי' בדרבה מיני'.
בא"ד. מבואר בפשטות מדבריהם דאי הוי צורך ניסוך אז בודאי לר' אבין קם לי' בדרבה מיני' ופטור כמו בחלב, דאי לאו דאפשר לאכילה בלי הגבהה דהי' פטור דקם לי' בדרבה מיני'. ולפי"מ דמשמע מרש"י וכן ברשב"א דמיירי דהתכוין לגוזלו לעצמו חוץ ממה שרצה לנסך, וכיון דיש כאן גזל בלתי תלוי בהניסוך, אפי' אם במחשבתו רוצה לעצמו כדי לנסך מ"מ הי' אפשר לעשות ניסוך בהגבהה לא על מנת לגזול, א"כ הגבהה לגזול אי"צ ניסוך ולמה לא יתחייב על הגבהה של גזילה, ולא דמי לגונב חלב ואוכל דלא שייך שיגביה לאכול ולא לגזול דלאכול החלב הא הוי גזילה, אבל כאן נהי דצריך הגבהה אבל לא הגבהה עם כונת גזילה, ולגבי כונת הגזילה אין צורך. וצ"ל דמ"מ כיון דהגבהה הוצרכה הוי קם לי' בדרבה מיני', ועדיפא מיני' מצינו בתוס' כתובות (דף ל"א) דאפי' אם סגי עקירה בלי הגבהה כבר פטור על ההיזק שעשה בהגבהה כיון דיש צורך בפעולה ומה לי עקירה מה לי גרירה, לכן המעשה ההיא פוטרתו מתשלומין.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |