אילת השחר/גיטין/כד/ב
כתוב לאיזה שארצה פסול לגרש בו דאין ברירה. נראה דהאומר לסופר כתוב היום מפני שאני רוצה לגרשה מחר מ"מ חל לשמה ויוכל לגרשה היום, ולא נימא דכיון דהיום אין הוא רוצה לגרשה הו"ל היום שלא לשמה וממילא אולי גם מחר לא יוכל לגרשה, דחלות דין כתיבה צריך לחול בשעת כתיבה. והנה ראיתי מקשים בכתביה ואנחיה בכיסתיה דאי מפייסה תיפייס לעיל דף י"ח, למה לא נימא דאין ברירה, וע"כ צ"ל דהיכא שהוא מצידו אינו רוצה שיהי' לשם גירושין אלא אם ארצה, אז זה תלוי בברירה, משא"כ אי כותב לשם גירושין דלא איכפת לי' שיהי' לגמרי לשם גירושין, אע"פ דלמעשה אם לא ירצה לגרשה נמצא דלא הועיל לגירושין, מ"מ מצידו אין הגבלה בכתיבה לשם גירושין והוי שפיר לשמה, וא"כ אם יכתוב ובדעתו דהיום לא יהי' לשם גירושין רק מחר, אולי באמת לא יועיל, וכן אם יהי' בדעתו דרק היום יהי' לשם גירושין אולי לא יהי' לשמה, אבל היכא שכותב לשם גירושין דלא איכפת לה שיחול ע"ז שם כתיבה לגירושין בכל גווני, אע"פ שלמעשה לא יגרש מקרי שפיר לשמה, ולכן יוכל לגרש גם אח"כ. (מהדו"ק)
בר"ן הביא דבסוטה סתמא לשמה קאי, והוקשה לו למה פסול באיזה שארצה אגרש, וכי תימא דכאן גרע דאין ברירה, מ"מ קשה מהא דטופסי גיטין הרי דגם סתמא פסול, ולמה פסול הא סתמא הוי כלשמה כדחזינן מסוטה, וכל דבריו מפורשים לכאורה בגמ' זבחים דף ב' דשקלינן וטרינן בזה, ומוכיחים מהא דטופסי גיטין דסתמא פסול, וקושייתו היתה צריכה להיות כמו שכתבו התוס' כיון דבסוטה כשר למה בגירושין פסול, אבל מה שדן להוכיח דסתמא פסול בגירושין הא הוי גמ' מפורשת.
בעדי מסירה ור"א היא. משמע דעד עכשיו הוי ס"ל דאתיא אפילו כר"מ, וכיון דס"ל לר"מ דבעי מוכח מתוכו כמש"כ התוס', א"כ רבה דרוצה להוכיח מזה דשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת יכול להוציא אחד מהם שטר חוב על אחרים ואיך הוי ניחא ליה דסוף סוף אין זה מוכח מתוכו [עי’ מהר"ם שיף]. ואפשר דס"ל דאי כשיהי' בידו זה יהי' לראי' שזה שלו ולא נחוש לנפילה, זה סגי להיות נחשב מוכח מתוכו מה דנדע ע"י שיהי' הגט ביד האשה מיחשב מוכח מתוכו כיון דלהכי עומד הגט להיות נמסר בידה דאז נדע שזה נמסר לה מבעלה, ורק כיון דחיישינן לנפילה דאז ממה שזה ביד האשה אין הוכחה, לכן לא מקרי מוכח מתוכו, לכן לא יועיל לר"מ אפילו אם העדי מסירה יעידו.
ולפי"ז יש ליישב מה דנתקשינו במש"כ התוס' בד"ה בעדי מסירה לחלק דדוקא בגט הנמצא איכא למאן דס"ל חיישינן לשני שוירי אע"ג דלא הוחזקו, אבל חשיב שפיר מוכח מתוכו כיון דלא הוחזקו אלא שוירי אחד ויוסף בן שמעון אחד, דלכאורה אטו הנפילה גורם שיש לחוש יותר לעוד יוסף בן שמעון, דבשלמא בכל הני חששות דאמרינן בב"מ דף י"ג דכתב ללוות ולא לוה או מזוייף או פרעון שייך לומר דכיון דנפל איתרע וחיישינן שיש בו איזה ריעותא, אבל הנפילה הא אינה סיבה לחוש שמא יש עוד יוסף בן שמעון, דכי משום שיש עוד יוסף בן שמעון עלול יותר ליפול או להשליכו, ולהנ"ל אפשר דכשבאה אשה עם הגט יכולה להנשא מחמת הצירוף שזה בידה, הרי דקיבלתו מבעלה ולא חיישינן עד כדי כך שמא הי' יוסף בן שמעון משוירי בלתי ידוע לנו והוא מסר לה הגט או שנפל ממנו, ואנו מצרפים מה שבידה לראי' שזה מבעלה שאנו מכירים אותו והוי מוכח מתוכו, אבל בגט הנמצא שאין הראי' הזאת ואז אנו צריכים לידע הכל מעצם הגט, ומהגט עצמו אין ראי', דהא יתכן שיש עוד שוירי ועוד יוסף בן שמעון.
תוד"ה בעדי מסירה. הקשו דלמ"ד דחייש לשני שוירי א"כ לר"מ איך כשר גט הא אין מוכח מתוכו. יש לעיין אי בקושייתם חשבו דחשש דשני שוירי הוי מן התורה ולכך הקשו, או דידעו דאינו אלא חשש דרבנן ומ"מ הקשו דלפסול מדרבנן, ותירצו דחששא דרבנן הוא רק בגט הנמצא, ועיין בתוס' ב"מ כ' ע"ב דכ' דחששא דשני שוירי הוא מדרבנן, ולפי דרך הראשון שם אינו מבואר אם זה חששא מן התורה, וצ"ע אם זה מן התורה אם שייך לחלק בין נפל ללא נפל, דאין לומר איתרע מחמת דנפל, דכי הנפילה הוא טעם דמחמת פסולו לא נפל ממנו אלא מאחר.
מבואר בסוגיא דאי מינתיק לשם אשה אחרת גרע אע"ג דסתמא כשר בסוטה, מ"מ אמרינן בעירובין דף י"ג דאי מינתק לשם אחרת פסול, ובחת"ם סופר הקשה להסוברין דאפשר לבטל הלשמה של הגט, למה לא יועיל בזה שמינתיק אותה לאשה אחרת דיתבטל המחשבה הקודמת והוי כסתמא וסתמא הא כשר, ולכאורה יש להוסיף בכתוב לאיזה שארצה וביטל המחשבה על מי שאינו רוצה כעת וישאר רק המחשבה לשמה על זה שרוצה כעת, ונראה דלבטל שייך איזה חלות דין ולא המחשבה, לכן אי כתב לשמה דחל דין כשרות ע"י המחשבה יכול לבטל חלות דין גט שעליו ואין ה"נ דלא בטיל המחשבה, משא"כ בסוטה דסתמא לשמה קאי מה דאינתיק היינו שנכתב במחשבה לאשה אחרת וצריך למבטל מחשבה, ולבטל מחשבה א"א דזהו דבר שבמציאות.
עוד אפשר דכאן דתלוי בציווי הבעל הבעל יכול לבטל, משא"כ בסוטה דאין מי שיבטל את הכתיבה דגם הכהן אינו תלוי בו דאחרי הכתיבה אין שום דין על הכהן שיהא שייך דלשמה עדיין תלוי בו, משא"כ בבעל דינו הוא דעושה אותו שיהי' לשמה, אלא דמתוס' (לעיל דף כ' ד"ה אי) משמע דגם בסוטה תלוי בהכהן, דהוצרכו לומר דאין הכהן מקפיד לכך הוי סתמא לשמה, אלא דאפשר לפרש דאילו הי' מקפיד והי' חל דין בסתמא פסול, אבל כיון שאינו מקפיד ואינו צריך שיהי' בציווי הכהן שוב הדרינן דאין דין על שום אחד שיהי' תלוי בו הלשמה, א"כ לא שייך שיבטל את הכתיבה, אלא דא"א לומר כן דלקמן דף ל"ב כתבו לדמות גט לס"ת, אלא דחילקו משום דלא נגמר המעשה עדיין משא"כ ס"ת, ולפי הנ"ל הא בספר תורה לא שייך מי שיבטל משא"כ בגט.
ובעיקר הדבר פשוט גם בלי זה, כיון דדרשינן ועשה לה דהיינו שלא יהא מינתיק לשם אחרת, א"כ הרי כתוב גזה"כ דבזה שחשב לשם אחרת נפסל, ולא מהני כשרוצה לאחרת.
ויש לעיין בגט, להמבואר בגמ' זבחים דס"ד דסתמא כשר ומ"מ אי אינתיק לשם אחרת פסול אלא במסקנא גם סתמא פסול, אי כולהו דין אחד דחסר לשמה הוא, או דתרתי דינים איתנייהו היינו דאינתיק לשם אחרת פוסל מחמת שלא לשמה וחוץ מזה פוסל סתמא, ונפק"מ לענין הא דמבואר לעיל דמהני העברת קולמוס לתקן שיהי' לשמה, אי מהני שיחול דין לשמה ע"י העברת קולמוס, היינו דבזה אין אנו מבטלין מחשבה הקודמת, אלא דקודם לא הי' חלות מחשבה ובהעברת קולמוס לשמה חל דין מחשבה לשמה, אבל היכא דנכתב לשם אשה אחרת אפשר דנהי דחל דין מחשבה דעכשיו, מ"מ עוד לא נתבטל מחשבה דאינתיק לשם אחרת ופסול, או דאחרי דלמדנו דסתמא פסול אין שני דינים דכולהו מחמת חוסר לשמה, דלא מצינו חלות מחשבה דאינתיק לשם זו בתורה, אלא דכ"ז דלא ידענו דסתמא לאו לשמה היינו מפרשים דגזה"כ דאינתיק לשם אחרת פוסל, אבל אחרי דסתמא פסול אין כזה דין חלות מחשבה כלל אלא דחסר דין לשמה, וממילא מתכשר שפיר בהעברת קולמוס לשמה.
ויותר מסתבר דמהני גם ע"ז העברת קולמוס, ולפי"ז בכתב להגדולה ואח"כ רצה לגרש בזה קטנה והעביר קולמוס לשם קטנה יש להסתפק, דנהי דכשר להקטנה משום דהעביר קולמוס לשמה מ"מ אפשר לגרש בו גם הגדולה, דהתיקון הוריד את החסרון לשמה לגבי הקטנה, מ"מ הלשמה דלגבי הגדולה לא נתבטל לאלה דסברי דלשמה לא מהני ביטול אפילו אם מבטל בפירוש, וא"כ יוכל לגרש לאיזו שירצה, וגם לא יהי' פסול מטעם דלה ולא לה ולחברתה, אלא דאפשר דביטול דע"י מעשה עדיף, דעל ידי דעשה לשמה להקטנה יש בזה מעשה ביטול לגירושין דגדולה, וצ"ע. (מהדו"ק)