פסקי תשובה/ח
|
< הקודם · הבא > |
פסקי תשובה (פיעטרקאווסקי) - חלק א - סימן ח
איש שידו השמאלית אחזתה רוח שקורין לופט ר"ל, ואין לו בה שום הרגש מעקיצת מחט, והרופאים אומרים נואש למחלתו, מ"מ חשובה יד ויניח תפילין בשמאל ככל אדם, אמנם אם נתייבשה כ"כ בכדי שתנקוב ואינה מוציאה דם, אז חשובה כאילו אינה*) (שם סי' א'):
*) יעי' בתשובת קנאת סופרים (סי' כ"ה) להג' מהורש"ק זצ"ל. ובתשובת חכמת שלמה (סי' א') להג' מהור"ש קוועטש זצ"ל. שפסקו ג"כ כן. ולענ"ד ראיה ברורה לדין זה מירושלמי יומא (פ"ב ה"ג) יעי"ש באחד שיבשה ידו ולא הניח מלהקטיר קטורת יעישה"ט ויעי' תשובת אבני נזר (סי' ל"א).
יש לחקור מי שנפחה ידו במקום הנחת תפילין, ואינה עתידה לחזור, מניח עליה תפילין או לא. וי"ל מד' הרמב"ם ה' עבדים (פ"ה ה"י) הכהו על ידו וצבתה ידו וסופה לחזור אינו יוצא לחירות ע"כ. ומשמע הא אין סופה לחזור יוצא לחירות, ותמוה מנ"ל להרמב"ם ד"ז, ובגמ' לא נאמר רק צמתה ידו. [ואולי י"ל דהרמב"ם הי' לו גירסא בגמ' צבתה או ט"ס בהרמב"ם] ע"כ א"ל דהרמב"ם לטעמיה בהל' שחיטה (פ"ח ה"ח) שהתוספות בגוף חסרון, כמו תוספות במנין, וריאה שנמצאת נפוחה טריפה יעי"ש. ולזה סובר הרמב"ם דכמו"כ בצבתה ידו ואינה עתידה לחזור ה"ה יתר וכנטול דמי ועבד יוצא בה לחירות, וכיון שכן הה"נ לענין הנחת תפילין י"ל דלדעת הרמב"ם חשוב יד שמאל כמי שאינה ומניח תפילין בימין.
ואני מסתפק בהא דאמרינן בקידושין (כה.) באם היתה לו אצבע יתירה וחתכה. אם אין נספרת ע"ג היד, אין עבד יוצא לחירות. איך הדין אם חתכה ביחד עם עוד אצבע אחרת. מי נימא כיון דגם מקודם ה"ה יתר וכנטול דמי, לאו מידי חסריה או דילמא יוצא לחירות, וכעין זה אני רגיל לפרש מ"ש בשבת (קד:) שנטלו לתגא דדלי"ת ועשאו רי"ש, וכתב בחידושי המאירי, ופירשו בירושלמי והמחיקה מצטרפת לכתיבה ע"כ, ואני רגיל לפרש הטעם דהדלי"ת כיון דהיתה יתירה, הו"ל כחסר אות מךלבד חסרון הרי"ש, והוא ע"י עשותו מהדלי"ת רי"ש, ה"ה כאילו כתב ב' אותיות וד"ל.
ואי"ל דיכ"נ רק לענין טריפות נאמר, דמפורש כתב הרמב"ם סוף פ"ז מהל' ספר תורה, דין היתר כדין החסר לענין ס"ת, ופי' הב"י ביו"ד (סי' רפ"ג) כלומר דכל יכנ"ד, ואם כי הראב"ד הובא במגן אברהם (סימן לב ס"ק לג) הכשיר תיבות כפולות שנמצאו בתפילין, י"ל דלטעמיה אזיל בפ"א מהל' ציצית בהשגות דהטיל למוטלת כשרה, דהאי לחודיה קאי וכו', או אפשר סובר כדעת הרמב"ן והרשב"א דיכ"נ היתר לבדו, וז"ל הנמק"י בה"ק אבל ביתירות לית לן בה שהרי אינו חסר כלום, והיתר הא אמרי' כל יתר כחסר ולא מעלה ולא מוריד עכ"ל, נראה בעליל דגם הוא הכשיר מטעם דס"ל יכ"נ הוא לבדו, ואנן הא קיי"ל יכ"נ הוא וחברו וד"ל.
אולם י"ל מש"ס מנחות (לז.) מי שי"ל ב' ראשים באיזה מהן מניח תפילין, ול"א יכ"נ ופטור מכלום ויע"ע שבת (קלה:) מי שיש לו ב' ערלות ח"א מחללין עליו את השבת, וח"א אין מחללין עליו את השבת, וכ' בחי' המאירי וז"ל י"מ שני גידין דאין ידוע איזה עיקר גידו, ויש מוחין בפי' זה שכל שי"ל ב' ערלות חייב הוא לכרות את שתיהן עכ"ל, אולי פליגי בזה, הי"מ ס"ל יכ"נ הוא לבדו בעלמא נמי אמרי', ולזה ר"ה לטעמיה בחולין (נח:) דיכנ"ד ס"ל אין מחללין עליו את השבת, דהיתר לאו בר מילה, ומ"ד השני לית ליה יכנ"ד וגם היתר בר מילה הוא, אולם המוחין נראה דעתן דלא אמרי' בזה יכ"נ ואכמ"ל.
ויעי' ברמב"ם ה' ביהמ"ק (פ"ז ה"ז-ט') דגרס בבכורות (מ.) אם מחמת הרוח נבלם אינו מום דהדרא בריא, ויע"ע בתשובת מהרש"ם (מהדת"ל סי' רמ"ב) דבהמה שגררה רגליה וא"י לזוז בהם כלל והרופא מבהמות אומר שעבר עליה רוח רעה, ואבדה כל הרגשת החיות מרגליה, וה"ה כמתים, מ"מ כשרה, יעי"ש, ולא באתי בכ"ז רק להעיר: