לחם משנה/פסולי המוקדשין/א
משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אור שמח |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
ופשט ידיו וכו'. אע"ג דבריש פ' כל הפסולין אמרו דעביד סכין ארוכה ושחיט כתב רבינו ז"ל ופשט ידיו משום דהוא פסק בפ"ג מהל' ביאת מקדש דביאה במקצת לא שמה ביאה:
ב[עריכה]
וכן פר וכו'. כתב הרב בעל כ"מ ז"ל טעם למה פסק כר"י. ועוד יש טעם אחר דהלכתא כר"י לגבי רב וכ"ש לגבי שמואל דהלכתא כוותיה דרב באיסורי לגבי שמואל ואעפ"כ הלכה כר"י וא"כ כ"ש לגבי שמואל:
ג[עריכה]
עד שיתכוין לשחיטה וכו'. לשון רבינו ז"ל מורה קצת כדעת התוס' ז"ל שפירשו בפ"ק דחולין ובפ' ב"ש דאפי' מתכוין לחתיכת סימנין נקרא מתעסק עד שיתכוין לשחיטה דאי לא מתכוין אפי' לחתיכת סימנין בחולין נמי פסול ואע"ג דהם לא כתבו כן אלא לרבנן ואנן קי"ל כר' נתן דפליג עלייהו בפ"ק דחולין ובחולין כשר מ"מ אפשר דאפי' ר' נתן מודה דבקדשים בעינן שיתכוין ממש לשחיטה דליכא פלוגתא בין ר' נתן ורבנן בקדשים אלא בחולין דוקא:
ה[עריכה]
אבל שנים שוחטין בהמה אחת וכו'. היינו כרבנן דאמרי שנים שוחטין זבח אחד בפ"ב דחולין. ולא ידעתי למה הוצרך הרב בעל כ"מ ז"ל לדקדק ג"כ ממתניתין דאמרה שנים אוחזין בסכין כו' דאיירי בקדשים דומיא דרישא דבהדיא אמרי רבנן כן. ועוד מהתם ליכא ראיה כ"כ דשחיטתו כשרה קאמר ומשמע בדיעבד דוקא:
ו[עריכה]
הקטן אינו שוחט וכו' אע"פ שהגדול וכו'. טעמו משום דבפ"ק דחולין על מתני' דבחולין כשאחר עומד על גביו כשר אמרו מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה וכו' משמע דבמוקדשין דבעינן כוונה לא סגי שיהא אחר עומד על גביו:
אפילו היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכו' כיצד היתה עולה עומדת בדרום וכו'. מדברי רש"י ז"ל בפ"ק דחולין נראה דאם אמר הקטן בפירוש כשהביאה לצפון הריני מביאה לצפון לשוחטה לעולה שאינה כשרה בדרום דמהני אבל התוס' ז"ל חולקים עליו וסוברים דאפי' הכי לא מהני ומדסתם רבינו ז"ל ואמר דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא מהני משמע דבכל גוונא לא מהני וכדעת התוס' ז"ל:
אלא להחמיר. ר"ל לענין הכשר וכדכתב רבינו ז"ל בפרק י"ד מהל' טומאת אוכלין היכא דהעלו הקטנים פירות על הגג והפכו בהם וירד עליהן הטל שהוכשרו. אבל מ"ש הרב בעל כ"מ בשם מ"כ דשחט על מנת לזרוק דמו אחר שתשקע החמה דאז אמרינן כיון דהביאה לצפון ודאי דכוונתו לשוחטה לשם קדשים ונפסלה מחשבתו, לא ברירא לי דלא דמי למחשבה דהכשר דהתם מוכיח מתוך ההיפוך דניחא ליה בהאי טל שירד עליהם ולכך הוכשרו אבל בהבאה לצפון לא הוכיח ענין המחשבה שחשב לזרוק דמו אחר שתשקע החמה ובהא לא פסלה מחשבתו:
יד[עריכה]
היתה הבהמה כולה בפנים וכו'. בפ"ב דזבחים (דף כ"ה) אמר ר' אמי אמר ר' אלעזר היא בפנים ורגליה בחוץ כו' (עיין בכ"מ). ופירשו שם התוס' חתך ואח"כ שחט כשרה ובסמוך דקאמר והביאום כתיב שתהא כולה לפנים היינו לכתחילה ע"כ. כוונתם ז"ל דהוקשה להם לפי מאי דס"ד מעיקרא דחתך ואח"כ שחט כשרה דהיכי אפשר לומר כן הא בעינן שיביאוה כולה לפנים ותירצו דהיינו לכתחילה דוקא והכא לא אמר אלא כשר בדיעבד. ורבינו ז"ל לכאורה נראה דחולק על זה שכתב הזבח פסול שנאמר והביאום לה' וכו' משמע אפי' בדיעבד. ואפשר דהתוספות ז"ל מודים לרבינו ז"ל דלפי האמת כן הוא הדין ולא כתבו כן אלא לפי מאי דס"ד מעיקרא דחתך ואח"כ שחט כשרה דאמאי לא הקשה המקשה דבעינן שיביאוה כולה ותירצו דהמקשה היה סבור דאינו אלא לכתחילה אבל לפי האמת ודאי דהוא לעיכובא ואם לא הביאוה כולה הזבח פסול ומוכרח לומר כן מדנייד גמ' משחט ואוקמיה בקיבל דמאי טעמא נייד אי משום דחתך הוי בעל מום הא לפי האמת מוקי דחותך באבר עד שמגיע לעצם ואין כאן מום וא"כ לפ"ז אפי' בחתך ואח"כ שחט נמי מצי לאוקומיה ואמאי נייד משחיטה לקבלה אלא משום קושיא אחריתי דהוה קשיא ליה למתרץ נייד משחיטה משום דאי חתך קודם שחיטה הא בעינן שיביאה כולה בפנים והזבח פסול דהמתרץ סבור דהזבח פסול ולכך הוצרך לאוקומיה בקבלה ולפי האמת כששחטה היה כולה בפנים וכן כתב רבינו ז"ל בסמוך שחטה והיא כולה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ כלומר דאם לא היתה כולה בפנים הזבח פסול מטעמא דהביאוה וכו' ועם זה יבואו דברי התוס' ורבינו ז"ל יחד ואין בהם חילוק. ולפי הפירוש הראשון שאמרנו שרבינו ז"ל חולק על דברי התוס' ז"ל ואפי' המקשה היה סבור לדעתו דהזבח פסול י"ל דמאי דהקשה לו מבעל מום ולא הקשה לו משום דהא בעינן שיביאוה כולה משום דעדיפא מינה פריך ולפי האמת נייד משחיטה לקבלה משום קושיא דהא בעינן שיביאוה כולה כדכתיבנא:
טו[עריכה]
חותך הבשר כו'. מה שהקשה הר"א ז"ל בהשגות מסוגיא דפרק כיצד צולין דהוי בעיא דלא איפשיטא לענין טומאה ונקטינן לחומרא, אין זו קושיא על רבינו ז"ל דבהדיא נקיט לההיא לקולא שכתב בפרק ח' מהל' אבות הטומאות וז"ל בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם הוא מטמא את הידים או לא ולפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר ע"כ. וע"כ אני תמיה על הרב בעל כ"מ ז"ל בתירוץ ראשון שרצה להעמיד דרבינו ז"ל נקיט לה לחומרא דבהדיא נקיט לה רבינו ז"ל לקולא בפ' הנזכר כדכתיבנא ורבינא נמי דאמר חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי משמע לכאורה דרבינו ז"ל פסק דלא כוותיה דבפ"ב מהל' שאר אבות הטומאות כתב רבינו ז"ל גבי בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו דהיכא דשחטה ואח"כ חתך האבר כטרפה שנשחטה ולרבינא לא בעינן חתיכת האבר דלדידיה חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו ולא תני חתיכה דסיפא דמתני' בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב) אלא אגב רישא דאמרו שם בגמ' אליביה כשהקשו אליבא דר"מ דאמר מגע נבילה דאמאי טומאת בית הסתרים היא ואמרו במסקנא דלרבינא נקט חתיכה בסיפא אגב רישא ואע"ג דקי"ל כרבנן דהוי מגע טרפה ולא נבילה מ"מ משמע דצ"ל לרבינא דלא בעינן חתיכה בסיפא וא"כ רבינו ז"ל אמאי כתב חתיכה אלא ודאי דלית ליה דרבינא, ואין זה כל כך הכרח דאפשר דכתב משנה כצורתה וכיון דבמתני' תני לה בסיפא אגב רישא כתב כן רבינו ז"ל אגב רישא. אבל יש להכריח עוד כן ממאי דכתב רבינו ז"ל בהל' קרבן פסח פ"ט אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וכו' ולרבינא אוקמוה בגמ' דפרק כיצד צולין דלית ביה כזית ולמ"ד כביצה דלית ביה כביצה וכל כי האי נמי היה לו לרבינו ז"ל לפרש ולא פירש אלא כתב משנה כצורתה משמע דלית ליה דרבינא וא"כ נסתלקה השגת הר"א ז"ל משני צדדין דלא קי"ל כרבינא וגם הבעיא דכיצד צולין נקטינן לה לקולא והטעם דלא פסק כרבינא משום דלדידיה צריך לדחוק המשניות דבפרק בהמה המקשה וצ"ל דנקט חתיכה בסיפא אגב רישא ובההיא דפ' כיצד צולין צ"ל דאיירי דלית ביה כזית וכו'. ומה שהשיג עוד הר"א ז"ל על מה שאמר רבינו ז"ל שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה דאמאי נקט קודם אפילו אחר זריקה פליאה דעת ממני דאדרבה נקט קודם זריקה לרבותא דאע"ג דלא הגיע זמנו לצאת ויצא דלא נפסל וכ"ש אחר זריקה וכי האי גוונא אמרינן בפרק כל התדיר גבי פלוגתא דר"י ור"ל וכן אמרו בפ"ב דזבחים ש"מ בשר שיצא לפני זריקת דמים פסול כלומר משום דהוי לפני זריקה ועדיין לא הגיע זמנו לצאת פסול. ויותר תמהתי על הרב בעל כ"מ ז"ל שכתב דיצא חוץ לחומת ירושלים קאמר רבינו ז"ל דא"כ איך כשר דמשמע דאפילו הבשר כשר ואינו כן כפי מ"ש רבינו ז"ל בסוף פרק זה דאין הבשר כשר אלא הזבח כשר והזריקה אינה מועלת ליוצא אלא לשרפו אבל לא לאכלו גם מ"ש בתירוץ השני דאפי' את"ל ביוצא חוץ לעזרה קאמר ה"ק אע"ג דדם האיברים לאו דם הוא וכו' איני יודע מה ענין ושייכות יש להא דדם האיברים לענין זה ומ"ש בתירוץ השגת הראב"ד ז"ל פשוט בעיני:
כ[עריכה]
ותלה המזרק וכו'. בפירוש תלה וקיבל שאמרו בגמ' פירש רבינו ז"ל כן דהיינו שתלה המזרק או הבהמה:
כא[עריכה]
מין במינו אינו חוצץ וכו'. אע"ג דללישנא בתרא דפרק הוציאו לו פשיטא ליה הא והבעיא הוי אי דרך שירות בכך והיה לו לרבינו ז"ל לכתוב ולהודיענו דדרך שירות בכך שהוא הענין המסופק בלשון אחרון מ"מ לא חשש רבינו ז"ל בכך. וא"ת כיון דרבינו ז"ל פסק דמין במינו אינו חוצץ א"כ מתני' דנתן את המלא בריקן מפרשינן לה כפשטה כמו שהיה סבור הפשטן דהושיב מזרק מלא לתוך מזרק ריקן ולא מפרשינן עירה דם הפר לתוך דם השעיר כדי לערבן יפה דהא לכאורה תירוצא דחיקא הוא וא"כ רבינו ז"ל איך פסק בפ"ב מה' עבודת יוה"כ כי ההוא תירוצא דאמר שם ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר כדי שיתערבו יפה יפה. וי"ל דמ"מ משמע ליה לרבינו דקושטא דמילתא הכי הוי כיון דהמתרץ תירץ כן ולא בדרך דחייה איתמר:
אבל אם עשה כן בקמיצת המנחה וקמץ מתוך הסיב וכו'. רש"י ז"ל לא פירש כן בפ' הוציאו לו (דף נ"ח) אלא כתב שם גבי קומץ דהיינו אחר הקמיצה שנותן הקומץ בכלי אחר ובאותו הכלי נתן הסיב ונתן לתוכו הקומץ ולפירושו הוי ממש כדם שבכלי שהוא מקבל נותן הסיב וכן בקומץ בכלי שהוא נותן בו הקומץ נותן הסיב ומפני שאמרו בדם כשר בקומץ פסול פירש"י ז"ל הענין בחד גוונא ולענין הדין אין ביניהם חילוק:
כב[עריכה]
כמו שביארנו בקמיצת המנחה ובמליקת העוף וכו'. לא ידעתי היכן ביארו דבשלמא בפי"ג מהל' מעה"ק ביאר קצת גבי קמיצה שכתב שם והכהן מוליכה אצל המזבח דמשמע דהכהן הוא המוליך אבל בפ"ו מהל' הנזכרות לא ראיתי רמז מזה גבי מליקה:
כג[עריכה]
והולכה שלא ברגל אינה הולכה וכו'. בפ"ק דזבחים (דף ט"ו) בסוגיא דהולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן ופירש"י ז"ל שם דלר"י דאמר הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ליכא למפרך מחטאת העוף דאיכא תרי גווני דמקרו הולכה שלא ברגל, חדא דאין דרכה בכך כלומר שהוא רחוק מן המזבח ובהא קאמר ר"י דאינה הולכה וחדא שדרכה בכך כגון ששחט בצד המזבח ובהא מודה ר"י דשמה הולכה ורבינו ז"ל סתם וכתב דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולא חילק משמע דבכל גוונא הוי, ולדבריו י"ל דגרסינן במסקנא אלא בהולכה זוטרתי כ"ע לא פליגי דלא פסלה כלומר הולכה זוטרתי דהיינו שעומד בצד המזבח לא פסלה דלאו שמה הולכה וא"כ לפי גירסא זו אפי' הולכה כי האי לא שמה הולכה ולכך סתם רבינו ז"ל ובחטאת העוף לא משכחת פיסול מחשבה בהולכה אלא מדפריש עד דמטא למזבח וזהו שכתב רבינו ז"ל פי"ג מהלכות אלו דהעוף נפסל בשני דברים במחשבה במליקה ובמצוי הדם:
כז[עריכה]
שהרי א"א לתקן דבר זה. כתב הרב בעל כ"מ ז"ל דרבינו ז"ל פסק כן משום דר"י קאי כוותיה. ואינו כן דההיא דר"י אינו ענין לכאן דהתם לית הלכתא כוותיה דאמר דהולכה שלא ברגל אינו יכול לחזור לעשותה ברגל ובהא איתותב עולא ולית הלכתא כוותיה וכ"כ רבינו ז"ל בפי"ג מהלכות אלו והרב בעל כ"מ ז"ל בעצמו כתב שם כן אלא הכא הוא ההולכה של פסול שזה א"א לתקן ודברים חלוקים הם:
לא[עריכה]
נפסל הבשר קודם זריקה וכו'. ואם זרק הורצה וכו'. וא"ת בשלמא לקמן גבי נטמא כתב רבינו ז"ל דאם זרק הורצה דציץ מרצה על הטומאה אבל הכא אין הציץ מרצה על היוצא, כבר הקשו התוס' ז"ל כן בפ' כל שעה (דף ל"ד) ותירצו דר' יהושע סבר דזריקה מועלת ליוצא כר"ע להוציאו מידי מעילה וכ"ש להרצאה ועיין שם וגם רש"י ז"ל עמד על זה שם:
לב[עריכה]
בשר קדשים קלים וכו'. כל מה שיש לדקדק כאן כתבתי בפרק ז' מה' מעשה הקרבנות:
לג[עריכה]
וכן אימורי קדשי קלים וכו'. בפרק כל התדיר אמר רב פפא גבי פלוגתא דר"א ור"ע דלא פליגי בהדר עיילינהו אלא באיתנהו אבראי והלכה כר"ע וכתב הרב בעל כ"מ ז"ל דאע"ג דמשמע לכאורה דר"פ בדרך דחייה אמר כן מ"מ מדאקשינן והא ר"פ הוא דאמר וכו' משמע דקושטא דמילתא הוי ובס"פ י"ז מהלכות אלו פסק רבינו ז"ל דשתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה הזריקה מועלת ליוצא אע"פ שהן בחוץ וכתב שם הרב בעל כ"מ ז"ל דאע"ג דבפ' התכלת (דף מ"ז) אמר רב פפא דבאיתנהו אבראי כ"ע לא פליגי סובר רבינו ז"ל דר"פ אמר כן בדרך דחייה וקשה על מ"ש שם עם מ"ש כאן דאי ר"פ אמר כן גבי שתי הלחם בדרך דחייה איך מקשה בפרק התדיר מההיא דר"פ להא דאמר ר"פ גבי אימורין הא התם דרך דחייה הוא וכמ"ש הוא עצמו ז"ל כאן דאם היה בדרך דחייה אין מקום להקשות מר"פ מדידיה אדידיה. לכך נ"ל טעמו של רבינו ז"ל שם משום דבפרק התכלת הקשו על ר"פ דא"א לומר כדברי ר"פ מכח הא דרב גידל דאמר זריקת פיגול אינו מביא לידי מעילה ואינו מוציא מידי מעילה ורבינו ז"ל פסק כרב גידל בפ"ג מה' מעילה וכמו שהאריך הרב בעל כ"מ ז"ל לתת טעם לדבריו דאע"ג דאמרו בפרק התכלת לאו איתותב רב גידל לא קי"ל הכי א"כ ע"כ ודאי גבי שתי הלחם בדאיתנהו אבראי פליגי דאי בדהדר עיילינהו ור"ע כר' אלעזר דאמר זביחה לא מקדשה א"כ לא מקדשה זריקת פגול לרב גידל כדאמרו בפרק התכלת וא"כ כיון דבההיא דשתי הלחם פליגי בדאיתנהו אבראי ואפ"ה אמר ר"ע הזריקה מועלת כ"ש הכא גבי אימורין דגופא דזביחה הוא כדאמרו בפ' כל התדיר וא"כ מש"ה פסק רבינו ז"ל הכא דאפילו איתנהו אבראי זריקה מועלת. ועל מ"ש שם הר"י קורקוס ז"ל בפ"ג מהל' מעילה דרבינו ז"ל פסק כרב גידל בחדא דהיינו שזריקת פיגול אינה מביאה אבל באידך דזריקת פיגול אינה מוציאה לא פסק כוותיה דבהא דוקא איתותב וכ"נ מדברי רש"י ז"ל בפ"ק דמעילה (דף ו') שכתב שם כל לאתויי וכו' כל לאפוקי וכו' כגון זריקת פיגול מפקא מידי מעילה והיינו דאמרינן במס' מנחות הא איתותב רב גידל וכו' ע"ש, אלא שקשה לי דסוגיא דמנחות בפ' התכלת איירי לענין זריקת פיגול דמקדשה וקאמר התם דלא מקדשה דהוי כי הא דרב גידל ומשמע דלא דמי אלא למאי דקאמר רב גידל דאינה מביאה ועל דא קאמר ולאו איתותב רב גידל משמע דתיובתא הוי לענין ההבאה וצ"ע ושם אבאר בהלכות מעילה בעז"ה:
לד[עריכה]
כל הזבחים של יחיד וכו'. פסק כר' יהושע לגבי דר"א דאיפליגו בפ' כיצד צולין ומה שקשה על זה עיין בפ"ו מהלכות מעשה הקרבנות. ועדיין הוקשה לי כאן דבפרק כיצד צולין (דף ע"ח) אמרו ולר' יוסי מזכי שטרא לבי תרי הוא דתניא אמר ר' יוסי רואה אני את דברי ר' אליעזר בזבחים ודברי ר' יהושע בזבחים ודברי ר"א במנחות ודברי ר' יהושע במנחות דברי ר"א בזבחים וכו' ותירצו מסתברא קאמר כי קאי בזבחים אמר כי היכי דפליגי בזבחים פליגי נמי במנחות כי קאי במנחות אמר מסתברא כי היכי דפליגי במנחות פליגי נמי בזבחים והקשו התינח כי קאי בזבחים אמר מסתברא כי היכי דפליגי וכו' אלא כי קאי במנחות אמר כי היכי דפליגי במנחות וכו' והא עיקר קראי בזבחים כתיבי ואמרו אלא ל"ק וכו' ואסיקו במסקנא דה"ק רואה אני דברי ר' יהושע לכתחילה ודברי ר' אליעזר בדיעבד והיינו באבוד ושרוף דבדיעבד מהני ומשמע דבין בזבחים בין במנחות ואין חילוק ביניהם על כן יש לתמוה על רבינו ז"ל שכתב לקמן בפי"ג מהלכות אלו קמץ את המנחה ואח"כ נטמאו שיריה כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה ע"כ נראה דפסק שם כר' יוסי דבדיעבד מהני ולהכי כתב שם הורצה וא"כ גם כאן בזבחים היה לו לומר דהיכא דאבדו או נשרפו דאם הקטיר הורצה ואיך כתב כאן דהיכא דנשאר פחות מכזית אם זרק לא הורצה ועוד אפי' בנטמאו כולן קשה לי שם על רבינו ז"ל דכיון דהוא סובר דאין הציץ מרצה על אכילות כמו שנבאר בהל' הוי כאילו אבדו כולן והרב בעל כ"מ כתב שם שמה שכתב רבינו ז"ל הוא תוספתא בפ"ד דמנחות ואני לא ראיתי שהזכירו בתוספתא אלא נטמאו ויצאו חוץ לעזרה אבל לא אבדו או נשרפו ומדהזכיר רבינו ז"ל כן משמע דדעתו לפסוק כר' יוסי דהכריע כר"א בדיעבד דאי כר' יהושע אפילו בדיעבד לא מהני וכיון דפוסק כר"י היה לו לפסוק ג"כ בזבחים כן. ואין לומר דהתם ט"ס הוא וצריך לגרוס שם בדברי רבינו ז"ל ואם הקטיר לא הורצה דא"כ קשה יצאו חוץ לקלעים אמאי לא הורצה הא אמרינן כאן דהורצה לכך. נראה דרבינו ז"ל הוקשה לו בדברי המתרץ דלמה אמר ר' יוסי תרי רואה אני חד דזבחים וחד דמנחות בחד לחודיה סגי ולכך הוצרך לפרש הגמ' כשתירץ כן במסקנא לא הוי אלא לפרש רואה אני שאמר ר"י גבי מנחות אבל רואה אני הראשון שאמר גבי זבחים הוא כדאמרינן מעיקרא דקאי בזבחים ואמר כי היכי דאמרי' דפליג בזבחים ה"נ אני אומר דפליג במנחות וז"א ראשונה רואה אני דברי ר' יהושע בזבחים ודברי ר"א במנחות ועל זה קאי מ"ש בגמרא קאי בזבחים אמר מסתברא כי היכי דפליגי בזבחים וכו' כלומר דהגמ' מפרש תחלה לשון רואה אני שאמר ר' יוסי גבי זבחים תחלה ואח"כ פירש רואה אני דמנחות שאמר אחרונה וכמו שאמר אחרי כן קאי במנחות וכו' ואע"ג דלכאורה מפשטא דשמעתא משמע דבתחלה מפרש הגמ' רואה אני דקאמר גבי מנחות ועל זה אמר קאי בזבחים כלומר כשהיה עומד בזבחים היה אומר רואה אני שמחלוקת זה הוא במנחות וכשהיה עומד במנחות היה אומר רואה אני שמחלוקת זה הוא גבי זבחים והוא פי' הרואה אני שאמר ר' יוסי גבי זבחים דלשון הברייתא מתיישב לפי פירוש זה יותר מ"מ רבינו ז"ל מפרש כמו שפירשתי ראשונה משום דלפי מה שפירשתי הגמרא מפרש הראשון תחלה ואח"כ האחרון כפי הסדר ולפ"ז לא הוקשה לו לגמ' אלא מן הרואה אני דמנחות דא"ר יהושע אבל רואה אני דזבחים פירשו כבראשונה שר"ל כי היכי דפליג בזבחים פליג במנחות ומ"ש הגמ' אלא לא הדר אלא ממאי דפירש בלשון רואה אני בתרא דגבי מנחות ולא ממה שפירש בלשון רואה אני קמא דגבי זבחים דא"כ תרי רואה אני למה לי וכמו שהקשיתי אלא רואה אני קמא כדקאי קאי והגמ' מפרש רואה אני בתרא דפירושו דבאבוד ושרוף אית ליה לר' יוסי גבי מנחות דמהני בדיעבד כרבי אליעזר ומיקל טפי במנחות מבזבחים דעיקר קרא בזבחים כתיב ולהכי כתב רבינו ז"ל גבי מנחות דאבוד ושרוף מהני משא"כ בזבחים וכמ"ש כאן:
וכל קרבנות הציבור וכו'. קשה דבמה שתירצו בגמ' בפ' כיצד צולין לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור פירש רש"י ז"ל דטעמא משום דטומאה הותרה בציבור ולכך בציבור יזרוק לכתחילה ובתוס' ז"ל פירש דטעמא משום דהציץ מרצה על אכילות וביחיד לכתחילה לא יזרוק מדרבנן ורבינו ז"ל כתב בפ"ד מהלכות ביאת מקדש וכן הציץ מרצה וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ועל טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אלא א"כ היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה ע"כ. וא"כ כיון דאית ליה דאין ציץ מרצה על אכילות וטומאה דחויה היא בציבור א"כ אמאי כתב כאן דבציבור יקרבו לכתחילה דליכא שום חד מטעמי שפירש רש"י והתוס' ז"ל. וי"ל דמ"ש רבינו ז"ל בהל' ביאת מקדש אלא א"כ היתה הטומאה הדחויה בציבור אתרי דינים שהזכיר קודם קאי וה"ק דכשהיא טומאת ציבור הציץ מרצה אפילו על האדם שנטמא וכן על האכילות וא"כ טעמא דציבור דזורק את הדם לכתחילה הוא משום דהציץ מרצה על אכילות של ציבור אע"פ שאין מרצה על אכילות דקרבן יחיד. וא"ת א"כ היכי אמרינן התם מתני' דלא כר' יוסי משום דאמר אין הציץ מרצה על אכילות נימא דכי קאמר ר' יוסי היינו ביחיד אבל בציבור הציץ מרצה על אכילות. וי"ל דכיון דר' יוסי קאמר סתמא אין הציץ מרצה על אכילות משמע בין בציבור בין ביחיד אבל ר' יהושע לא אמר לשון זה בהדיא אלא מפקינן מכללא דאית ליה הכי כדאמרינן בסוגיא דהתם. וממ"ש דרש"י ז"ל פירש דטעמא משום דטומאה הותרה בציבור יתבאר לך דהרב בעל כסף משנה ז"ל שהעתיק בלשון רש"י ז"ל דטומאה דחויה היא טעות סופר וצ"ל דטומאה הותרה בציבור:
לו[עריכה]
וכל דם קדשים אינו מקבל וכו'. קשה דרבינו ז"ל כתב בפרק עשירי מהל' טומאת אוכלין וז"ל משקה בית המטבחיים שבעזרה והוא דם הקדשים והמים שמשתמשים בהם שם טהורים לעולם ואינם מתטמאין ולא מכשירין ודבר זה הלכה מפי הקבלה וכו' משמע דפסק כרב דאמר בפ"ק דפסחים (דף ט"ז) דמשקה בית מטבחייא דכן ממש ואפי' טומאת עצמן אין להם וא"כ ע"כ משמע מהתם דאית ליה טומאת משקין דרבנן וכי גזרי רבנן במשקה דעלמא אבל במשקה בית מטבחייא אוקמוה אדין תורה ולכך אינם מטמאין ואינם מכשירין וא"כ איך כתב רבינו ז"ל דטעמא דדם הקדשים אינו מקבל טומאה משום דאמרה תורה דאינו מכשיר דמשמע דבכל דם אחר דמכשיר הוא מקבל טומאה מן התורה דאינו כן אליבא דרב דפסק רבינו ז"ל כוותיה אלא מן התורה אין טומאה למשקין כל עיקר. ותו קשיא שם בגמ' אמרו אליבא דרב דאיכא תרי קראי להכשיר מים חד לתלושין וחד למחוברים והקשו דאיך אפשר דמים תלושים מכשירין מן התורה דהא אמר ר' יוסי בר חנינא דמשקה בית מטבחייא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין וכיון שאין מכשירין ודאי דאין למים תלושים הכשר מן התורה דאם היה להם הכשר לתלושין מן התורה היכי אתו רבנן ושקלוה ממשקה בית מטבחייא ותירצו תרגמא על דם דדוקא על דם אמרו שאינו מכשיר אבל מים מכשירין וא"כ רבינו ז"ל דפסק כרב איך כתב שם דהדם והמים אינם מכשירין. ועוד קשה דכתב שם דדבר זה הלכה מפי הקבלה ומשמע דהיינו כר"פ דאמר בפ"ק דפסחים (דף ט"ז) אמר ר"פ אפי' למ"ד טומאת משקין דאורייתא משקה בית מטבחייא הלכתא גמירי לה והקשו שם על ר"פ ואסיק בקשיא וכיון דכן אמאי פסק רבינו ז"ל כן. ונראה דרבינו ז"ל פסק דטומאת משקין מדאורייתא מפני שראה שם כמה תנאי דאית להו הכי ר' יוסי דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ור"מ ג"כ אית ליה דטומאת עצמן היא דאורייתא וא"כ משמע דכולהו סברי דטומאת משקין מדאורייתא זולת ר' אליעזר דאית ליה התם אין טומאה למשקין כל עיקר ולכך פסק רבינו ז"ל כן ופסק ג"כ כרב דאמר דכן ממש להסכים בין ב' הפסקים צ"ל כר"פ דאע"ג דטומאת משקין דאורייתא מ"מ משקה בית מטבחייא דכן ממש דהלכתא גמירי לה ולא כדאמר שם דקא סבר רב דטומאת משקין דרבנן דא"כ אתי רב דלא כהלכתא דרוב התנאים סברי דהוה דאורייתא כדכתיבנא ואע"ג דאסיק רב פפא בקשיא לא אסיק בתיובתא ולית לן בה. וסובר רבינו ז"ל דלענין דם קדשים דאינו מקבל טומאה לא היה צריך בזה הלכה דאע"ג דטומאת משקין דאורייתא מ"מ דם קדשים כיון דרחמנא מעטיה מהכשר ה"ה מקבלה וכן כתב בריש הל' טומאת אוכלים דכל מי פירות זולת משקים הנזכרים כדרך שאין מכשירין אין מקבלין טומאה דאית ליה לרבינו ז"ל דכיון דאין שם הכשר אין שם קבלת טומאה ולא באה ההלכה אלא לענין המים של בית המטבחים דהיה אסור מן התורה והלכתא גמירא לה שהוא טהור. ועם זה באו דברי רבינו ז"ל על נכון במה שנתן טעם לדם קדשים שאינו מקבל מפני שאינו מכשיר. ומה שהקשה הרב בעל כ"מ ז"ל ממתני' דפרק כיצד צולין דקתני הציץ מרצה ומשמע דהוי טומאת דם מן התורה תמהני עליו מי אלימא מברייתא דעל מה הציץ מרצה על וכו' שתירצו שם מרבנן ואע"ג דהזכירו שם הרצאת הציץ:
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |